בני ואני

הזכרון הראשון שלי מוויליאם פוקנר הוא מאוד שלילי. בילדותי היינו אני ואבי מנויים על ספריית 'בית אשכול' בגבעת המורה. אחת לשבוע לפחות היינו מגיעים לשם להחליף ספרים. זו הייתה ספרייה נהדרת עבורי – עולם ומלואו. אני מדבר על גיל חד ספרתי נמוך. אולי שש או שבע, וכבר קראתי ספרים 'של מבוגרים'. הרבה מאוד ממה שאני עכשיו אני חייב לספריה הזו. בכיתה ה' הייתי שוטף כבר בכל יצירותיו של אסימוב, למשל. בלעתי את מדף המדע הבדיוני שם מתחילתו ועד סופו. אבי שאל פעם את אחד מספריו של פוקנר, כמדומני 'הקול והזעם'. ומשניסה לקרוא בו מצא כי קורא קודם השתמש בו לציד זבובים, וכך כמעט בין כל שני עמודים היה זבוב מעוך באופן שהפך את הקריאה למאוד קשה ומאתגרת, הרבה מעבר להתמודדות עם הטקסט הפוקנרי לכשעצמו.

בני ציפר, ולא אחר, סידר לי השבוע חוויה מתקנת כשכתב כך –

RUTH

המביך שבפיסקה זו הוא לא ההשוואה (המופרכת, במחילה) לפוקנר, שגדול עלי בעשרים מספרים לפחות. אלא שהיא באה מספר ימים לאחר שני פוסטים זועמים שכוונו באופן אישי כלפי ציפר וכללו התבטאויות קשות כלפיו. התואנה הייתה כי ציפר כתב על עפולה באופן שנראה לי מתנשא ורע לב. ציפר עצמו מתקן זאת בטורו השבוע, שהפיסקה הזו היא אך חלק ממנו, ומתאר את עפולה תיאור הוגן ואפילו אוהד. מסתבר שנפגש עם ראש העיר, לאחר פירסום הטור, והלה עשה כל שביכולתו לשכנעו שאין המדובר במקום כה נידח ומגעיל, וציפר עצמו שעבר לגור בקיבוץ סמוך מבלה הרבה זמן בעיר ולמד לגלות את סוד קיסמה. אמון על 'חוק פו' ולפיו יש להבהיר לעיתים באינטרנט אם הכוונה היא צינית, אומר שכל מילה בפיסקה האחרונה היא מכוונת ואינה צינית. יש בעפולה קסם רב, ואני שמח בשביל ציפר שהוא נמצא בתהליך הגילוי שלו.

מבחינתי אני קורא עכשיו את אותו הפוסט שכתבתי, ומצטער על דברים שנכתבו בעידנא ריתחא כשנדמה היה לי שזר מתנשא פוגע בעירי האהובה. משרדי, בני, נמצא במרחק של מטרים ספורים מחנות 'קופיז' שבה ביקרת בעפולה. אתה מוזמן תמיד לכוס קפה, אם במשרד עצמו ואם ב'מקלות וניל' מוסד עפולאי מכובד, כוס קפה של סליחה הדדית וכבוד הדדי, ואולי גם החלפת דעות ורעיונות, מהסוג שאותו ניתן לעשות, לטעמי, אך בעפולה.

ציפי פישר, מגיבה קבועה כאן ואושיית בלוג, לה סיפרתי שבכוונתי לכתוב פוסט מפויס כתבה לי שקל מאוד לקנות אותי. נכון! כל השוואה במוסף ספרותי של עיתון יומי נפוץ לסופר זוכה נובל קונה אצלי סליחה ומחילה על כל עוולה שנעשתה כלפי (כמעט. אל תנסו אותי בזה. כמו עורך דין טוב רשימת החריגים היא מאוד ארוכה).

מה קרה כאן בעצם? יש שתי אפשרויות. האחת היא כי ציפר אכן ראה את האור בעצמו, ולבלוג שלי לא הייתה יד בדבר. זו אפשרות סבירה פלוס, והייתי שם עליה את כספי. רות אלמוג היא כותבת רבת שנים ועורכת ב'ספרות ותרבות' ומן הסתם דיברו שניים אלו על עפולה ושמי עלה מבלי שמי מהם היה מודע לדרמה המתחוללת בבלוג שלי על מספר קוראיו הדו ספרתי. האפשרות השנייה היא כי ציפר קרא את הפוסט (אולי בשל התכתשות הטוויטר שלי עם המו"ל שלו), וליבו נכמר. אני מתקשה להאמין. לאור מה שכתבתי עליו שם הדבר דורש תכונות של קדוש נוצרי מעונה, המגיש למכים בו את הלחי השנייה. קשה לי להאמין שעד כדי כך הגיע ב'חזרתו בתשובה' הפומבית. איני יודע גם אם אכן קרא את ספרי או שמע עליהם מרות אלמוג. אני לא כוס התה שלו, עד כמה שאני יודע. ההשוואה לפוקנר היא מיטב תפארת המליצה. אני כותב מותחנים בפרוטה (אבל כאלו שבאמת נותנים תמורה מלאה עבור הפרוטה), שעד כמה שאני מכיר את טעמו של ציפר, הם מאוד רחוקים ממנו. פרנסיס ג'ם אני לא. מן הסתם רות, שאני מעז לקוות שאני נמנה על תלמידיה האהובים, סיפקה לו את המידע.

אם כבר בענייני ספרות, מתי שהוא אני צריך לחזור לכתיבה ספרותית. הדוקטורט יוגש בעוד אחד עשר ימים. יש רק התקשקשות אחרונה עם הרשות ללימודים מתקדמים (דורשים שאגיע בעצמי עם עותק מודפס אך לא כרוך לאשר את הפורמט לפני שאני מגיש. אני חושב שיש מין המצאה כזו שנקראת אימייל שתחסוך לי את הנסיעה) והעניין כנראה מאחורי. פרוייקט אקדמי נוסף (שזו הפעם האחרונה שאני מזכיר אותו ולו ברמז) עדיין לא הגיע לשלבים מעשיים. אני גם כותב מחזה עם שותפה, אך הכתיבה בצוותא היא תהליך איטי המותיר זמן רב לכתיבה אחרת. אז? הסאגה הניאו-גותית הרומנטית, 'ד'אהר, איבתיסאם, והזומבים משפרעם' נכתבת לאיטה מזה עשור, ואני מתפתה לחזור אליה ולסיימה. אבל מה שכן קורה עכשיו ומאוד מרגש אותי זה שאני מחיה פרוייקט ישן ומנסה להוציא לאור ספר ילדים שכתבתי עם רוני אשכול המקסימה והנהדרת (אני כתבתי קצת, רוני כתבה קצת ואיירה הרבה). רוני משלימה אותי מהרבה בחינות. לא רק שיש בה את הקסם והתמימות ואהבת האדם שמשום מה נעדרים מכתיבתי, אלא שכשהעברתי לה את שני הפרקים הראשונים של הספר שכתבתי בלעדיה, החלה לאייר אותם בצורה כזו שהגיבורים קמו מול עיני לחיים, ולבשו צורה אחרת ומאוד שונה מזו שייעדתי להם, ולא נותר לי אלא לכתוב את יתר הסיפור מבעד העיניים שלה. ניסינו את ידנו בהוצאת הספר לאור לפני כארבע שנים, וכשלנו. מאז קרו דברים כאלו ואחרים בחיים שלי וגם בחיים שלה, ופתאום שנינו הבנו שעכשיו ממש, אפריל 2016, זה הזמן להתחיל שוב ולנסות לפרסם.

ממתק? מתבקש משהו כמו 'סורי סימס טו בי דה הארדסט וורד' של אלטון ג'ון (מגיע ממש לארץ. לא קונה כרטיסים. הוא חמוד אבל לא חמוד במידה שתביא אותי לגני יהושוע או איפה שזה לא יהיה) תקבלו צ'ארלס בראדלי. סתם כי בא לי.

לא גזעני, לא משפיל, אנושי

מכל האנשים שבעולם נכנסתי לוויכוחי טוויטר דווקא עם הפרופיל של עמוס שוקן. התוצאה – שרשור מרתק, שהבהיר לי ים של דברים שעד עכשיו לא הבנתי. אני די מעריץ של עמוס שוקן עוד מימי 'חדשות'. התרומה שלו לחברה הישראלית ולעיתונאות הישראלית היא מעבר למילים. אבל כך גם השרשור שאני הולך להביא. כמה מילות הבהרה. זו שיחה שהתנפצה לכמה שיחות משנה. המשוחחים אני, אנשים נוספים שמזדהים בכינויים שונים (אצרף לינק לכל דף טוויטר) שאני לא סגור על זה שאני יודע מי הם, ועמוס שוקן. כשאני מביא שיחה – אני מצרף לינק. מובאה מפרופיל טוויטר – לינק. המדובר בשיחה שהתחילה בהערה אחת והתפצלה לכמה שיחות. אני מביא תעתיק של שני הענפים העיקריים.

אני חושב שזה מסמך מאיר עיניים. אני לא מפרשן. לא מצנזר. מביא דברים בשם אומרם. שפטו בעצמכם.

עוד משהו לפני שמתחילים – הנושא הוא הטור של בני ציפר בנושא עפולה. מי שלא קרא את הפוסט שלי מאתמול צריך לקרוא אותו, וגם אולי את הכתבה המקורית של ציפר, בשביל להבין במה מדובר.

ואחרון חביב – אין בשיחה הזו שום דבר חסוי. היא התנהלה בטוויטר, מקום בו יש לשוקן 7291 עוקבים, וגם מי שאינו עוקב (כמוני) יכול לראות את השיחה ולהצטרף אליה. לא חושף כאן שום דבר ששני קליקים לא יכולים לחשוף. אגב, ייתכן שהשיחות האלה ממשיכות תוך כדי כתיבה. זו תמונת מצב נכון לעכשיו.

דבר אחרון – הפרופיל המזדהה כ'עמוס שוקן' נחזה להיות הפרופיל הרשמי של עמוס שוקן. כך זה נראה לי ואני מצרף לינק. אם זה מתחזה -הוא די מתוחכם. כשאני כותב 'עמוס שוקן' הכוונה היא למי שכתב את הדברים בפרופיל הטוויטר 'עמוס שוקן'.

אז אחרי כל ההקדמות הנה –

שיחה ראשונה

Why not– ציפר לא אמר שהוא מפסיק לכתוב את הטור? אז מה פתאום הוא כותב נגד העפולאים?

המזכיר- מה יש לו נגד עפולאים? גם הוא לא אוהב את הטרנינג אדידס?

ויי נוט – כמה שהבנתי מהפוסט של אבו אלמוג הבעיה היא שעפולה רחוקה מתל אביב ואנשים שם הולכים להתפלל. קרא בעצמך.

המזכיר – אני באמת מתפלל כל יום שהממשלה תיפול, זה נחשב?

ויי נוט – כל עוד אתה לא הולך לבית כנסת זה בסדר מבחינת הארץ כנראה.

עמוס שוקן – דייויד לנדאו ז"ל, העורך הראשי של הארץ בשנים 2004-2008, חבש כיפה שחורה והלך לבית כנסת כמעט כל יום.

אבו אלמוג – באמת? כאחרון המובטלים העפולאים? לתפילת שחרית כשצריך לעבוד? וציפר אישר לו? אז למה הוא לא מאשר לי?

עמוס שוקן – תגיש בקשה מנומקת ונשקול.

אבו אלמוג – I am not amused.

עמוס שוקן – And why should you be? Neither am I

אבו אלמוג – העיתון שלך בחר לתקוף את עירי ואת תושביה. מישהו כאן צריך להיות משועשע אחרת אני לא רואה לזה סיבה טובה.

עמוס שוקן – העיתון לא בחר, בטח שלא לתקוף. עיתונאי אחד תיאר מה הרגיש בכמה שעות שבילה במקום מסוים בעפולה, ובמפגש עם כמה אנשים.

המזכיר – אם אני אתפלל שתעזוב אותנו בשקט זה יעזור? טוב הבנו שזה אפוס רחב יריעה בעל ערך ספרותי נדיר על עפולה.

עמוס שוקן – תציע לבני. אני לא מחליט בשבילו. אני מבין שהוא עבר לגור חלק מהזמן בעמק. אולי האפוס דווקא יהיה מעניין. בני כותב יפה.

המזכיר – אני אבקש מהקופאית בשופרסל לבקש ממנו, היא הרי מעריצה אותו מהטלוויזיה בטח לא מהעיתון.

שיחה שנייה – התפצלה באיזה שלב מהשיחה הראשונה. מביא מהקטע שפוצל בו נכנס שוקן לשיחה עם ההערה על דייויד לנדאו ז"ל.

עמוס שוקן – דייויד לנדאו ז"ל, העורך הראשי של הארץ בשנים 2004-2008, חבש כיפה שחורה והלך לבית כנסת כמעט כל יום.

המזכיר – אה, אז תגיד לבני ציפר שהוא יכול להמשיך.

עמוס שוקן – בטח אגיד לו. אם כל שבוע נקבל תרגום מקסים של שיר של פרנסיס ז'ם כמו שקיבלנו השבוע בטח כדאי שימשיך.

ויי נוט – דברים שלא נגמרים: היקום, תקוות האדם, התמיכה שלך בכותבים פוגעניים. אפשר לחשוב שאין עוד אנשי ספרות בישראל.

עמוס שוקן: בטח יש. העולם מלא מהם. לא מבין מה יש לך עם ציפר. יש אחרים מעולים.

ויי נוט: הבנאדם כותב דברים פוגעניים ומקבל במה ויד חופשית. השאלה היא מה יש לך עם ציפר.

עמוס שוקן: תקפיד לקרוא מדי שבוע את 'תרבות וספרות' שהוא עורך, ותבין בעצמך. מדור מעניין, מלוטש וברמה גבוהה.

ויי נוט: א. אפשר לערוך בלי לפרסם את הגיגיו. ב. מכירה את המדור, רענון השורות היה עושה לו רק טוב.

עמוס שוקן: מעניין אם יש לך הצעות גם לרענון מנתחי לב, למשל, או שרק בספרות ועריכה כל אחד מבין ובעל מקצוע.

ויי נוט: מסוכן להניח הנחות על אנשים שאתה לא מכיר. ספרות זה המקצוע שלי ומכירה די טוב מה קורה בישראל בתחום הזה.

עמוס שוקן: רבים אומרים לי את זה. כנראה בספרות ועיתונות כולם מבינים.

ויי נוט: עשה כטוב בעיניך זה לא ענייני. רק כשאתה נותן במה לאנשים שעיקר כוחם לפגוע באחרים אל תתפלא שהנפגעים מתלוננים.

עמוס שוקן: מצחיק. אייל גולן חוזר להתראיין בערוץ 2 ובידיעות וציפר פוגע באנשים. אבדן פרופורציות מוחלט.

ויי נוט: איך אייל גולן קשור לעניין? עובדה שאנשים נפגעים מציפר. עובדה שהוא כתב על עצמו שהוא פוגעני, ועובדה שהוא ממשיך.

עמוס שוקן: כתב טור חביב כמו טורים רבים אחרים שכתב במשך השנים בתרבות וספרות.

ויי נוט: הטור החביב שלו גזעני ומשפיל. אבל זה שיח חירשים. שיהיה לילה טוב.

עמוס שוקן: לא גזעני ולא משפיל. אנושי. לילה טוב.

יש עוד כמה שיחות ברוח זו, ואפשר לחפור בטוויטר כדי להוציא אותן. אני חושב שאני נותן לציבור (המאוד מצומצם שקורא את הבלוג הזה, ודאי מצומצם בהרבה מאלפי העוקבים של שוקן) שירות שכאני מביא את הדברים בפורמט הזה ובמקום הזה. מעתה אקרא את 'הארץ' קצת אחרת, אם אקרא אותו. אבל כמו שאמרתי, שפטו בעצמכם.

 

ציפריזמים

מצאתי עצמי פטור מלהתייחס לאמירתו של הפרובוקטור ציפר באשר למקורות ההשראה של אייל גולן ומידת הלגיטימיות שלהם, וזאת משום שרבים ואחרים מיהרו לדרוש את עלבון הנשים ולטעון כי האמירה בנוגע לכך שעל מנת ליצור את אמנותו הנשגבה על האמן – יהא זה גתה או אייל גולן – לשגול נשים צעירות אינה ראויה. אך עפולה, מי ידרוש את עלבונה?

לאחר שהיכה על חטא, וסיפר כי הוא מנסה להוריד מעליו את המסיכה, והפסיק לכתוב את טורו בעמוד האחורי של הארץ ביום שישי, כתב השבוע, במדור התרבות והאמנות 'יומן בלי אף טיפה פוליטיקה' ובו רשמי ביקור בעפולה. מסתבר שיצא לביקור בבירת העמק, ובין היתר היה במרחק של כעשרה מטרים ממשרדי, בחנות קופיז ממש בה אני קונה בחמישה שקלים הפוך אחד אחוז. התוצר של הביקור הזה הוא כתב שיטנה מבחיל כנגד העיר ותושביה, שהשורה התחתונה בו היא כי 'ברור שיש בעיר הזאת משהו לא רגיל, נידח ועלוב בלי שום סיבה, שהרי אנחנו במרחק נסיעה של שעתיים מתל-אביב'. איך הם מעזים לחיות במרחק של שעתיים מתל אביב הקרתנים האלו? והוא נתקל בשורה של טיפוסים – 'קבוצה של נהגי אוטובוס ערבים של אגד' ש'תפסו את מקום הנהג העברי' (מפגן של גזענות מבחילה במדור הספרות והאמנות של העיתון לאנשים חושבים, ולא, למשל בביטאון להב"ה. גם 'ישראל היום' היה זורק פיסקה מסוג זה לפח האשפה) 'אישה חסרת שיניים', 'חסר בית' שהפך 'גינונת מצחינה משתן' למעונו, 'אישה מבוגרת, כפופה' המתאפרת ליד השופרסל כדי להיות יפה בעת הקניות, וקופאית נואשת. בקופאית זו יש ייאוש וטירוף קטן, 'והיא נתלתה בי – באדון שנראה לה מכובד – בתקווה עמומה, אולי, לגאולה'.

הרעיון שבו, בציפר, בשל היותו תלביבי (כמצב מנטלי בו יכול האדם להיות בין אם מגוריו בפועל הם בחפציבה או ברעננה) – אותה ישות נשגבת של חיים רוחניים עילאיים הנמצאת אך במרחק שעתיים נסיעה מעפולה, ובה אין שומעים את דיבורי היום יום ששמע ציפר בעפולה ובבית שאן – יש משהו מאוד נשגב שעצם נוכחותו יכולה לגאול את הקופאית, הוא הקו המנחה של הכתבה. ציפר עובר בעפולה, מחלק ציונים. התחנה המרכזית אינה נאה, לטעמו, אך חנות 'מגדן' היא פינת חמד. אשרינו שזכינו לכך.

היומן הזה, כולו פוליטיקה. הראייה מלמעלה למטה, ההדרה, ההשפלה, ההגחכה, של השוליים הגיאוגרפיים והמנטליים של המדינה, אך ורק בשל מיקומם בשוליים, היא ראייה פוליטית. היא נובעת מרצון לשמר את ההגמוניה. ההגמוניה הזו, שבהעדר מילה טובה יותר נקרא לה 'אשכנזית' (וזאת, בדומה ל'תלביבי' לא כמוצא גנטי אלא כהלך רוח, כקבוצה חברתית), אבדה זה מכבר. הנשק היחיד שיש לאינטלקטואל האשכנזי המקונן על אובדן ההגמוניה כנגד אובדן ההגמוניה הוא הלעג והבוז, ואת אלו אין ציפר חוסך מעמנו. זה לא עניין של 'ימין' או 'שמאל'. ציפר אינו 'שמאל' בשום מובן שאני יכול לחשוב עליו. הוא מעין גרבוזאי שאינו מבין את פולחן קברי הקדושים, ומתפלא מהיכן נמצאים כל האנשים המגיעים לתפילת שחרית לבית חב"ד, בשעה שבה אנשים צריכים להימצא בעבודה. אמירה החמורה בדיוק כאמירתו המטומטמת של גרבוז.

אני אומר אמירה נורא פשוטה – אחרי טור מסוג זה, אין עוד סיבה ש'הארץ' ימשיכו להעסיק את ציפר. כל עוד את האידיאלים הנשגבים באמת שהעיתון הזה מחוייב להם, ימשיך לייצג ציפר, לא תהיה להם אחיזה. אינך יכול ללגלג על אזרחי עפולה על כך שהם הולכים לבית הכנסת בשעות הבוקר, ולאחר מכן לקוות שיקבלו ברצינות את הטור של גדעון לוי על עוולות הכיבוש, או את מאמר הדעה של עמוס שוקן על שלטון החוק והחקיקה הגזענית החדשה. לא הולך ביחד להיות גזען ולהטיף כנגד גזענות. לטעון שעצם נוכחותך יכולה לגאול את הקופאיות בעפולה, ולהסתכל לאותן קופאיות בגובה העיניים ולדבר איתן על פוליטיקה של חירות ושוויון.

חי ד'אהר! אני לא בטוח שהטור הזה יזכה לעשרה קוראים (התעבורה בבלוג די דלה לאחרונה). ובאמת, עפולה היא טרף קל. קל מאוד לצאת, כתלביבי, להגנת הנערות שנפגעו בפרשת אייל גולן, והרבה יותר קשה להכניס עצמך בעורו של איש הפריפריה, ולחוש על בשרך את הלעג והבוז, שבמידה זו או אחרת אתה – כתלביבי – שותף להם במודע או שלא במודע. אבל אני את שלי עשיתי. אלוף בן, עורך 'הארץ' – אם אתה קורא את המילים האלה (ואני מניח שלא תקרא), מגיע לי הסבר למה הרשית לכתב השטנה הזה להופיע בעיתון שלך. ואתה יודע מה? את ההסבר הזה אתה חייב יותר לעצמך. יש כאן כשל מערכתי ברמות שקשה לתאר, דווקא כשהיה צריך לפקח, לנטר, לבדוק, נכנס פמפלט גזעני בשערי מדור התרבות והאמנות. אני מתאר לעצמי את מאמר המערכת של הארץ לו היה מישהו בעיתון אחר כותב שהנהג הערבי תפס את מקומו של הנהג העברי. כתוב לעצמך מאמר מסוג זה, והסק מסקנות פרסונליות כלפי כל מי שהיה מעורב בכך שאמירה זו הופיעה מעל דפי העיתון שייסד גרשום שוקן.

 

טוהר הוואגינה היהודית חלק מי יודע כמה ועוד אחד

כשכתבתי בישראבלוג הייתה לי סידרת פוסטים בשם 'טוהר הוואגינה היהודית', שהתייחסה בדרך כלל לכל מיני ניסיונות לשמור על טוהר הוואגינה היהודית, כמו ההוראה של הממונה על השירות  הלאומי לא לאפשר משמרות לילה לבנות בבית חולים פן יפתו אותן הרופאים הערבים, או הסרטון ההזוי של משרד הקליטה בו הערל השוגל את הבחורה בניו יורק לא מבין מדוע הדליקה נרות ביום הזכרון וחושב שזו אך הזדמנות נוספת לטמא את הפות העברי הקדוש, וכאלה. אז היום רביניאן.

הארץ כבר הסביר את הבעייתיות בעמדה של הסופרת עצמה, הרואה את 'ההתבוללות' באופן שלילי ואידך זיל גמור. אבל אין לי ויכוח עם רביניאן. היא כתבה יצירת ספרות, טובה יותר או פחות, ולא מניפסט פוליטי.

נכון, כמה וכמה מהסופרים שאצלי בפיד בפייסבוק (יש לי כמות גדולה ממה שניתן היה לחשוב) מיהרו והצביעו על היצירות שלהם ככוללות אלמנטים התבוללותיים, או הצהירו על כוונותיהם לכתוב רומן עב כרס הכולל מעשים שלא ייעשו בין בתולות בת ציון וערלים. וזאת כמובן במטרה שהיצירות תיפסלנה על ידי משרד החינוך, והם יעשו את הקופה שרביניאן עשתה על חשבון הטיפשות והגזענות של אחשדרפני בנט. וכך, גם אני יכול לספר על 'לילה אדום' המסתיים בנשיקה לוהטת בין מילאד הערבי הנוצרי לשרון ממן היהודיה הכשרה. אבל זה לא העניין. ספרות היא ספרות. פוליטיקה היא פוליטיקה. קו התפר הוא תמיד בעייתי. פוסט נפרד. נמשיך הלאה.

העניין הוא עם המצקצקים. עם כל חברי הכנסת מהשמאל ומהמרכז, מהרשימה המשותפת ועד ללפיד (איש המרכז הקיצוני) שיודעים לצקצק היטב בלשונם כאשר פוסלים ספר על 'התבוללות' אבל סובלים מזה שבעים שנה, מהן כמה וכמה עשרות שנים בשלטון, את שיטת המילט העות'מאנית המחלקת אותנו לארבע עשרה עדות דתיות שהמשויכים אליהם יכולים להתחתן אך ורק בינם ובין עצמם.

כן, הכוונה אליך איימן עודה. איפה במצע של המשותפת דרשתם את ביטול שיטת המילט? איפה עלתה הדרישה הזו במצע של כל אחת ואחת מהמפלגות המרכיבות את הרשימה המשותפת לפני שהתאחדתם? טוב לכם ערבים חביבים בתוך הקופסה שלכם. אתם לא רוצים לצאת. אולי אתם לא אוהבים ממש יהודים? או את הרעיון שיהודים יתחתנו עם ערביות או ערבים עם יהודיות או ערבים עם יהודים או ערביות עם יהודיות? לך תדע.

וכן הכוונה בוז'י ולפיד ובעצם גם ליברמן (האלקטורט שלו הוא הנפגע העיקרי מהמילט. עשרות אלפים מהם, אם לא יותר, מוגדרים חסרי דת וחייבים לנסוע לחוץ לארץ בשביל להתחתן). אם היה איכפת לכם זה כבר מזמן היה נגמר, המילט. בכמה ממשלות אחדות ישבתם? כמה דרישות אולטימטיביות העליתם? והמילט? מחייך כבר ארבע מאות שנה ועוד היד נטויה לעוד ארבע מאות כאלה.

אז סך הכל בנט הוא גזען של קיץ. כזה שנכנס לחדר וישר רואים גזען. עודה ובוז'י ולפיד וליברמן הם גזענים של חורף. כאלה שנכנסים לחדר, מורידים את המעיל, פושטים את הסוודר, חולצים את המגפיים – והנה – גזען. תפסיקו לצקצק. גם אם מיליוני בנות שבע עשרה חרמניות תקראנה את 'גדר חיה' ותרוצנה להתבולל, המילט ימנע את זה מהן. בנט אומר בעצם את מה שכולכם חושבים.

אז מה אתם באים בטענות לפקידה שפסלה את הספר? באמת. היא תוצר של השיטה. והיא אומרת מה שכולכם חושבים. נחמד ללמוד על זה בשיעורי ספרות. כמו 'החטא ועונשו'. אבל אף אחד לא ממש ילך להרוג זקנות עם גרזן, נכון? יש תמיד פער בין העולם הדמיוני של הספרות ובין עולם המעשה בו החוק אוסר את מה שהדמיון יוצר.

והנה מה שיהודיה כשרה וטובה, שחוללה על ידי היידגר הגוי הנאצי הטמא, ידעה להגיד, בספר שלה 'אייכמן בירושלים' על שיטת המילט שלנו. הדברים נכתבו לפני למעלה מחמישים שנה, והמילט עדיין חי, למרות הזעקה. אז אם ארנדט לא הצליחה, והיא משקל כבד, אז אתם מפחדים מרביניאן? מבחינה אינטלקטואלית ארנדט אוכלת אותה לארוחת צהריים בלי מלח. אז הנה מה שלחנה יש לומר -"אייכמן בירושלים – דו"ח על הבנאליות של הרוע" שתרגם אריה אריאל, בהוצאת בבל, שנת 2000 עמ' 16 –

"נראה שאזרחי ישראל, חילונים כדתיים, מסכימים שיש צורך בחוק האוסר נישואי תערובת… יש משהו עוצר נשימה בתמימות שבה גינתה התביעה את חוקי נירנברג הידועים לשימצה משנת 1935, אשר אסרו נישואי תערובת ומגע מיני בין יהודים לגרמנים. אלה מבין העיתונאים שהכירו את הנושא היו מודעים היטב לאירוניה שבדבר, אבל לא הזכירו זאת בדיווחיהם. זה לא הזמן המתאים, הם סברו, למנות בפני היהודים את הליקויים בחוקיה ובמוסדותיה של מדינתם."

תפסיקו לצקצק תתחילו לעשות. תבטלו את המילט, ותזדיינו עם ערבים. ועם יהודיות. ועם מי שבא לכם.

ממתק? הקלאש מגניפיסנט סבן. לא בגלל שזה קשור למשהו. סתם כי בא לי לשמוע.

תגובת שרשרת

ככה. חיי מדף של ספר זה משהו כמו חודש חודשיים, תלוי בספר, תלוי במדף. אני מדבר על ספר ממוצע שיוצא לאור בישראל. יש לו את הזמן שלו במדפים. יצליח – יודפס עוד, יישאר עוד. לא יצליח – יחזור למחסני ההוצאה לאור ויצא אחת לשנה בשבוע הספר בתקווה שמישהו יתבלבל ויקנה אותו.

זה כמובן כשהספר לא יוצא לאור בהוצאת 'סלע ספרים' עם מו"ל העל זיו כהן, שדוחף את 'תגובת שרשרת' שלי לכל מקום אפשרי, שנתיים אחרי שיצא לאור. רב מכר? עדיין לא, אבל עדיין נמצא על המדפים אחרי שנתיים. באוגוסט זה היה ספר הבחירה של צומת ספרים, וזה היה כבר שנתיים אחרי צאתו לאור. היום הוא נמכר שם במבצע ארבע במאה. למה אני כותב את זה? ראשית – זה ממש משמח אותי ואני רוצה לחלוק. שנית – מגיעה גם תודה. שלישית – כוסאמאשלכם! זה אחד הטובים שכתבתי! ארבע במאה! תקראו גודאמיט. באמת. זה סיפור על עורך דין הומו עם בת מתבגרת שבורח מרוצחים אכזריים ומסתתר ביישוב קהילתי חרדי בגליל. וזה לא ספוילר רציני מה שכתבתי עכשיו. אני הייתי קורא אותו, באמת. בניגוד לספרים קודמים שלי זה זכה להתעלמות כמעט מוחלטת מהמדיה, למרות שהייתי בטוח שזה ימשוך מבקרים, או אש. לא נורא. תשפטו בעצמכם. אתם לא צריכים את בני ציפר בשביל זה, נכון? אתגרתי אותכם? ואם יש רעיון מה לקנות לדודה מתנה לחנוכה כבר הרווחתם משהו.

תגובת שרשרת

זה יוצא פוסט מאוד קצר, אז אחלוק אתכם מחשבה שחשבתי על משכבי בלילה. זה לא סוג ההומור שתמצאו ב'תגובת שרשרת', אז לא להירתע. בניגוד לפוסט הזה הספר עבר עריכה (נהדרת ומדוייקת).

אז בכל סרט שיש בכותרת 'אמריקן' אם משנים ל- א יידישע זה יוצא נורא מצחיק!

א יידישע ביוטי.

א יידישע ג'יגולו.

א יידישע גותיק.

א יידישע גרפיטי.

א יידישע קיקבוקסר.

א יידישע נינג'ה.

א יידישע פיי.

א יידישע פסיכו.

א יידישע ספלנדור.

א יידישע וירג'ין.

א ייד אין פריז.

א יידישע וורוולף אין לונדון.

ממתק? מגיע לכם אחרי הפוסט הזה של פרסומות, תשבחות עצמיות והומור ירוד. זו להקת הג'ואיש מונקיז בלהיטם ג'וני איז א גוי פור מי.

יוסאריאן קפץ. הזונה של נייטלי הסתתרה ממש מאחורי הדלת. הסכין נחת, מחטיא אותו בסנטימטרים, והוא יצא לדרך.

"הם מנסים להרוג אותי" אמר לו יוסאריאן בשלווה.

"איש אינו מנסה להרוג אותך," קרא קלווינג'ר.

"אז למה הם יורים בי?" שאל יוסאריאן.

"הם יורים בכולם," ענה קלווינג'ר. "הם מנסים להרוג את כולם."

"ומה זה משנה?"

"מי זה הם," רצה קלווינג'ר לדעת. "מי בדיוק, לדעתך מנסה לרצוח אותך?"

"כל אחד מהם," אמר לו יוסאריאן.

"כל אחד ממי?"

"כל אחד ממי לדעתך?"

"אין לי מושג."

"אז איך אתה יודע שהם לא?"

"מפני…" ליהג קלווינג'ר ונאלם בתסכול.

(לא שכחתי. א.חזן 125.)

סוף הדרך / האופרה הצפה, קריאה פמיניסטית

את 'סוף הדרך / האופרה הצפה' של בארת קנה לי אבו אבשלום ליום הולדתי, ומסר אותו לידי כמה חודשים לאחר מכן. יום ההולדת הנ"ל חל בפברואר, וזו ראיה עד כמה הזיקה והציקה לי ההתמכרות ל'משחקי הכס' ולאחריה הניסיון לבלוע את 2666 של בולניו, שנמשך בעזרת השם מסוף מאי עד סוף אוגוסט. אמרתי לעצמי שאקדיש לבארת את יום כיפור, וכך היה. המדובר בספר לא חדש, ולמעשה בשני ספרים של אותו סופר. שניהם יצאו לאור ב-1955, ויצאו בהוצאה מאוחדת בהוצאת הספריה החדשה ב-1996 עם הדפסה מחודשת ב-2009. אין ספק שהמדובר בקלאסיקה אמריקאית של המאה ה-20, אבל, בין היתר, העובדה שהגוגל אינו כולל ביקורות משמעותיות על הספר, הביאה אותי לכתוב את הפוסט הזה.

בארת כתב את שני הספרים בהיותו בן 24, הישג משמעותי לכל הדעות. העלילה בשני הספרים די פשוטה (כתוב על גב הכריכה). באחד מהם מחליט עורך דין המעורב במשפט של ירושה להתאבד בעת הופעה של 'אופרה צפה' בספינת שעשועים באמצעות פיצוץ הספינה עם כל אשר עליה. בשני, מרצה צעיר לדקדוק נורמטיבי מוצא עצמו מעורב בפרשייה עם אישה נשואה, רעייתו של מרצה אחר באותו הקולג'. שני הגיבורים מדברים עצמם לדעת, מנתחים את עצמם ואת כל הסובב אותם עד זרא. אם נשמיט את המלל הפילוסופי  – הגיגים, דיאלוגים – (הלא מאוד עמוק), נישאר עם בערך חמישים אחוז מהטקסט. כמעט כל הדיאלוג שבספר 'סוף הדרך' עוסק בבעיות פילוסופיות, בהן עוסקים הגיבורים בשעה שאחד מהם שוגל את אשתו של רעהו. 'האופרה הצפה' פחות קשקשני מהבחינה הזו, והפילוסופיה נותרת ברקע ולא מקבלת את קדמת הבמה, ועדיין הוא ספר מאוד פילוסופי.

אבל לא 'כבד'. שני הספרים משעשעים מאוד. תיאור מאבק הירושה ב'אופרה הצפה' בו יכול כל אחד מהצדדים לזכות אם בשלושה מיליוני דולר או ב-129 צנצנות חמוצים הכוללות את השפכים של המוריש, הוא משעשע ביותר, בין היתר כי הוא מדוייק מאוד מבחינה משפטית. התיאור המוטרף של חיי הקולג' הכפרי ב'סוף הדרך' הוא משעשע לא פחות. 'סוף הדרך' מרגש יותר, ומעניין יותר, אם כי 'האופרה הצפה' כולל יותר זיקוקי די נור מילוליים – פרק הכתוב במקביל בשני טורים עם שינויי נוסחאות קלים, חיקויים (שכנראה אבדו מאוד בתרגום) של מבטאים שונים, תיאורים פרטניים של הופעות מינסטרל.

ה'מינסטרל' הופעת הזמרים הכושים, היא נקודה חשובה. היום לא היה שורד תיאור כה לא 'פוליטיקלי קורקט'. שני הספרים נוגעים באומץ ראוי לתקופה בנושאים של מיניות, הפלות, יחסי גזעים, והממד הזה שלהם משעמם ומיושן, כי מה לעשות ומ-1955 עברנו את שנות השישים, עם המהפכה המינית ומהפכת זכויות האזרח. כך שנותרנו עם הטקסט הלא מאוד שערורייתי לכשעצמו.

המדובר למעשה בעלילות כמעט זהות, בהן חודר צד שלישי מעוניין למערכת יחסים בין זוג נשוי, פחות או יותר בעידודו האקטיבי של הבעל הנבגד. שתי העלילות מונעות על ידי מצב רפואי ביזארי של הגיבור (גיבור 'האופרה הצפה' לוקה במחלת לב העלולה להמיתו בכל רגע. גיבור 'סוף הדרך' לוקה בשיתוק מוזר היכול לשתקו לימים שלמים. שני המצבים מניעים קדימה את העלילה, ומשמשים לה אם כרקע, אם כסיבה ראשונית, ואם כדחיפה קדימה במקום בו היא נעצרת לרגעים). שתי העלילות מסתיימות במעין 'דאוס אקס מאכינה' שאינו פותר את הקונפליקטים המרכזיים. ב'האופרה הצפה' נכשלת התאבדותו הגרנדיוזית של הגיבור באופן סתמי, מבלי שהדבר מוסבר באופן מניח את הדעת. על סופו של 'סוף הדרך' לא אדבר. קריאת הספרים בזה אחר זה, כראי בו מהדהד הספר השני. נראה כי 'סוף הדרך' הוא העמוק והטראגי יותר, ו'האופרה הצפה' הוא אך השתקפות שלו במראה צבעונית ומעוותת.

'סוף הדרך' הוא, אם כן, היצירה המשמעותית יותר מבחינתי. והקריאה בו היא כמעט בלתי נסבלת לפמיניסט בן המאה ה-21 (על אף שהיא מהנה מאוד, ובחלקים רבים מרגשת), בשל היחס לאישה. האישה – רני מורגן שמה – הנדחפת על ידי בעלה באופן בלתי מוסבר לרומן עם מרצה צעיר בקולג' בו מלמד הבעל, ולאחר שהבעל 'מגלה' את הרומן הוא דוחק בה להמשיך בו בשל עקרונות של עקביות פילוסופית, עד לסיום הטראגי והמתבקש של מערכת היחסים (לא, האקדח המופיע במערכה הראשונה לא יורה בשלישית, וזו רק אחת מההברקות של בארת), היא יצור מושפל ומעונה, מוכה ונאנס. הבעל נוהג להכותה על מנת להעמידה על הדרך הנכונה לבטא את העקרונות הפילוסופיים של הזוגיות שלהם. המאהב ממשיך עמה ביחסי המין גם כשברור שהיא נדחפת לכך בניגוד לרצונה על ידי הבעל. היא עצמה חסרת עצמיות, כלי בלבד לשימושם של הבעל והמאהב.  לפני שפגשה את הבעל חיה כאילו בחלום. היא מוצאת מימוש עצמי רק במסגרת הפילוסופיה של הבעל (האווילית לכשעצמה). הספר נקרא – די בניגוד לכוונת בארת, כסיפור ארוך בו שני גברים מתעללים באישה בכל דרך נפשית ופיזית שניתן להעלות על הדעת.

כשקראתי את הספר יכולתי לערוך את המקבילות לספר הגדול בן תקופתו, 'לוליטה' של נאבוקוב. גם שם המדובר במעין משולש אהבים, ועיירת הקולג' הפרובינציאלית בארצות הברית משמשת תפאורה לשניהם. לוליטה, המוצאת עצמה לכודה בין קווילטי והומברט, מושפלת ונאנסת בערך כמו רני מורגן במשחקים האכזריים שבין שני מעניה. לוליטה אומנם בת 12 כשמתחיל הספר, אך רני מורגן אינה בוגרת נפשית הרבה מעבר לזה (על אף שהיא בוגרת קולג', נשואה, עם שני ילדים). ולהיפך. מורגן מפגינה תלות ילדותית מוחלטת בגברים המנהלים את חייה. לוליטה, בניגוד לרני מורגן נהנית משנה או שנתיים של עצמאות, לאחר שהצליחה להימלט מהומברט ומקווילטי. שתי הנשים מוצאות את סופן באופן דומה. בזרם התודעה הארוך בגוף הראשון של שני הספרים, מצאתי נקודות מקבילות, והתבטאויות דומות. נראה שבארת קרא את לוליטה קרוא היטב. או שמוחות גדולים חושבים באופן מספיק דומה.

מדוע נהניתי כל כך מ'לוליטה' בעוד שאת 'סוף הדרך' מצאתי קשה לקריאה? מדוע כעסתי על הסטירה שמעניק ג'ו מורגן לאשתו כדי 'לאפס אותה' ולא כעסתי על מכה דומה שהעניק הומברט לאשתו הראשונה ולריה, בנסיבות דומות? ראשית, נבוקוב סופר גדול בהרבה מבארת. על אף שבארת אינו קוטל קנים. שנית, הומברט הוא אישיות שניתן להזדהות איתה ולהתייחס אליה. הוא אדם במלוא מובן המילה. המניעים שלו ברורים ומפורשים לאורך כל הספר. ההתלבטויות שלו הן התלבטויות אמת. הקורא נלקח על ידי נבוקוב למסע בתוך מוחו של פדופיל, מסע שאמור להיות איום ונורא, ומוצא עצמו בניגוד לרצונו מזדהה ואף מחבב את הומברט. ג'ייקוב הורנר של בארת אינו דמות אמיתית. הוא בבואה. משחק. השלכה של רעיון. הוא מונע על ידי מצב רפואי ביזארי (שמאובחן על ידי רופא מסתורי שבא ונעלם). הוא פועל מתוך מניעים פילוסופיים שאיש בעולם המציאות לא היה פועל לפיהם.  לא ניתן להזדהות עמו. לכן ההזדהות בספר 'סוף הדרך' היא לא עם הפושע אלא עם הקורבן. וזו הזדהות נעימה פחות. כי סבלה של רני מוחשי יותר מזה של לוליטה, המעומעם בשל ראייתו דרך זרם התודעה המעוות של הומברט. וחשוב מכל – לוליטה הוא סיפור של חרטה, ומעגל של כפרה. שני הפושעים – הומברט וקווליטי – באים על עונשם. קווילטי נרצח על ידי הומברט. הומברט נדון למוות על רצח קווילטי. לפני מותו הוא מביע חרטה ומתוודה. גיבורי 'סוף הדרך' שהתעללו כך באישה אינם מגלים חרטה או כפרה. מצבם הנפשי בסופו של הספר זהה לזה שבתחילתו. ומלאכותי בעיקרו.

אז? כמובן לקרוא, כי אלו יצירות גדולות, משעשעות ומאתגרות. ולחשוב על הנשים שבחיינו ומה אנו עושים להן. ולראות איך בארת הצליח להעמיד שני ספרים כאלו בגיל 24 ולקנא. מי שלא צריך לקנא הוא סגן יושב ראש הכנסת הצעיר, אורן חזן, שהגיע להישג זה בגיל צעיר מאוד, אך זה עתה עברו 104 ימים מאז התחקיר של ערוץ 2 שהטיל ספק בכשירותו לתפקידו. נותר רק לקוות שלא כבארת שהגיע לשיאו בכתיבת שני ספרים אלו ולא הצליח לחזור על ההישג, צפויים לאורן חזן עוד חיים ארוכים של הישגים לטובת העם והאומה (או שיעיפו אותו כבר מהתפקיד הזה שאינו ראוי לו).

שר הטבעות – ניתוח מעמדי

לפני כמה ימים הייתי לאחד האנשים היחידים בעולם שסיימו את כל 888 העמודים של '2666' של בולניו. אני לא אכתוב על הספר עצמו, כי זה מאוד מורכב. בולניו הוא ענק, ו'בלשי הפרא' שלו אחד הטובים שקראתי. אולי ציפיתי ליותר מדי מ-2666 אבל השורה התחתונה היא – אכזבה. אם כי בולניו, גם כשהוא מאכזב, הוא עדיין סופר נהדר. הבלוג הזה הוא לא המקום. תקצר היריעה וכו'. בקיצור, חלק מהחלק האחרון של הספר מוקדש לסיפורו של סופר מדע בדיוני סובייטי בשם איוונוב שהתפרסם בשנות השלושים בכתיבת סיפורים אותם מתאר בולניו כך (עמ' 705) –

"קולו של ילד שנוסע ברכבת שמהירותה הממוצעת מאתיים קמ"ש סיפור בו על כל החולף לנגד עיניו: בתי חרושת מבהיקים, שדות מעובדים היטב, כפרים חדשים לדוגמה ובהם שניים או שלושה בניינים בעלי עשר קומות או יותר, שמבקרות בהם משלחות עליזות מארצות חוץ שמתעדות בקפידה את ההתקדמויות שהושגו כדי להחיל אותן בארצות השונות…"

בהמשך הספר מתקדם איוונוב וכותב מדע בדיוני שכולל טלפורטציה וחייזרים במציאות סובייטית של מלחמה ומהפכה. סופו שהוא מוצא להורג בטיהורים הגדולים ב-1936 (לא ממש ספוילר. אל תדאגו). אבל מחשבותי נדדו אי שם מערבה משם לקיימברידג', שם ישבו טולקין וסי אס לואיס במקביל לאיוונוב שכתב במוסקבה, וכתבו את עלילותיהם השמרניות והקתוליות.

אז? טולקין הוא ה'בוריס איוונוב' של המערב? ואם כן של מי בדיוק? האנלוגיה המקובלת מדברת על שר הטבעות כאיזה אנלוגיה למלחמת העולם השנייה. הסתכלתי השבוע שוב בסרטים (היה מרתון בשישי שבת ואי אפשר היה לברוח מזה. 'ההוביט' הוא בעיני בלתי נסבל. זה פשע בל יסולח לקחת יצירה מינורית של מאה וחמישים עמוד שהם יותר הרהור על מציאות אלטרנטיבית מסיפור סגור, מעין טיוטה למבוא, אם כי טוב בהרבה לדעתי מ'שר הטבעות', דווקא בגלל המינוריות, ולהפוך אותה לטרילוגיה של עשר שעות במצטבר. אבל את כל שלושת 'שר הטבעות' ראיתי ונהניתי שוב.) ואני חושב שגיליתי את התשובה.

ראיתי עולם מעמדי, ארכאי, פטריארכלי, מונארכי, דתי, הומוגני מבחינה גזעית (ספרו לסבתא על עלפים והוביטים. כולם לבנבנים עם עיניים כחולות, רק מה לחלק יש אוזניים מחודדות ולחלק שערות על הרגלייים), דתי מאוד, הנלחם באין ספור יצורים הצועדים בצעד אחיד כדי להרוס את התרבות של הארץ התיכונה. אז זה יכול להיות מלחמת העולם השנייה, אבל זה לא, זה המלחמה הקרה.

האורקים הם האיום הגדול מהמזרח. אין אצלם היררכיה של ממש, אין שם מעמדות. יש שם סאורון או סארומן הפוקד עליהם, מכוח הכריזמה שלו, והם צועדים בצעד אחיד. אז כן, זה יכול להיות גם הנאצים, אבל זה כל דבר פרולטרי ארור עם 'סוציאליזם' כחלק מהשם שלו.

המעמדות מאוד מודגשים בשר הטבעות, לא רק המונרכיה. לא רק תארי האצולה שטולקין מקדיש להם די הרבה מהיצירה. לא רק שהספר עוסק בעלייתו של המלך אראגורן, שעולה מבין השורות רק הודות לדם המלכים הזורם בעורקיו וגובר על שושלת העוצרים שמתגלים כבלתי ראויים. זה בולט בדברים הקטנים, במיוחד ביחס בין סאם גאמג'י לבין פרודו. 'מאסטר פרודו'. יש אורק שהיה קורא כך לאורק אחר?  הם חיים כהמונים חסרי מבנה חברתי מסודר עד שמגיע מישהו מרושע ממש שאומר להם מה לעשות. ומצעיד אותם באופן מסודר אל גבולות גונדור, רוהאן ומינאס טירית. הפרולטרים עולים על העיר הבצורה ורוצים להוריד את ראשו של המלך. כמעט והייתי בעדם.

פרודו מייצג את אנגליה הכפרית, הקטנה, של השייר. היא טובה בגלל שכל אחד יודע את מקומו. רק יחידי גבולה שנחנו במורשת הגנטית הנכונה (כפרודו או אראגורן) יכולים להעז ולחרוג. שילוב של שמרנות עמוקה עם קפיטליזם מאוס.

שר הטבעות התעצב בברית ריבנטרופ מולוטוב. קריאה נכונה מראה שיש במזרח גוש של אורקים מכוערים ומגעילים. נאצים, קומוניסטים, אותו דבר. סארומן הטוב כרת ברית עם סאורון ונהיה רשע. הממלכה שלו עומדת בין הארץ התיכונה לבין מורדור. זה בדיוק היטלר שהפך את עורו וחבר לסטאלין. אז סארומן זה היטלר וסטאלין הוא סאורון. ואם כך אז 'שני הצריחים' הוא מלחמת העולם השנייה, ו'שובו של המלך' מדבר על העימות הסופי, שלא הגיע, בין המוני הפרולטרים / אורקים ממזרח לבין אנשי הארץ התיכונה.

טוב, אז כך אני רואה את שר הטבעות. זה כמובן סקץ' להרצאה של שעתיים באייקון 2017 אם יימצא מישהו שיסכים להזמין אותי, ואז גם אני לא מבטיח שלא אדבר על המילט.  האמת – אני לא סגור על משטר הנישואים בארץ התיכונה. אצל האורקים בכלל אין מינים, והסיפור של אראגורן והעלפית החתיכה שמשחקת אותה ליב טיילר רומז על איזה אפשרות חוקית לקידושין בין גזעיים, אבל נראה לי שזה רעיון לפוסט דוק – שר הטבעות והמילט. אבל לעת עתה הכל נשאר בצורת טיוטה למבוא.

אז עכשיו ואן מוריסון כי סתם שמעתי אותו היום ברדיו ועשה לי טוב.