טוהר הוואגינה היהודית סיבוב נוסף – ארי שביט

מישהו כאן נפל מהכיסא כשהתברר שהעיתונאי הבכיר המטריד מינית הוא ארי שביט? מישהו ממש ממש ממש הופתע מהדרך שבה העיתון לאנשים חושבים טיפל בעניין? הכתבה של דניאל ברין, הכתבת המוטרדת, לא ממש השאירה מקום לספק. חוץ מלכתוב את השם המפורש הכל היה שם – תאריך של סיבוב פירסום בארצות הברית לספר שיצא באנגלית, תיאור חיצוני, תיאור של המצב האישי. הכל שם. הארץ בהתחלה התעלם מהפירסום, לאחר מכן פירסם גירסה מאוד ערוכה של סיפורה של דניאל ברין, ורק כשכלו כל הקיצין פירסם 'התנצלות' של שביט. לא הבנתי שאם אני מנסה לנשק מישהי בכפייה ומציע לה 'להתרבות' איתי, זו הטרדה. נו באמת…

בואו נוריד שני דברים מהשולחן לפני שממשיכים – חוסר החיבה שלי לשביט ולכתיבתו והבעיות שיש לי עם 'הארץ'. כל מומר שהיה פעם שמאלן וראה את האור (במקרה של שביט האור הוא זה הנובע מחריץ התחת של ביבי) אינו זוכה לסימפטיה שלי. אבל הוא אינו גרוע או טוב מאחרים. עם 'הארץ' יש לי חשבון ארוך, שנובע מהתנסות אישית לגבי פרשה שסיקרו, לדעתי באופן מוטה ומעוות, ששיקף את מערכת הערכים האמיתית שלהם, ורמה עיתונאית ירודה מאוד. כך שלא מפתיעה אותי הדרך הפחדנית בה הגנו על העשב השוטה שצמח בערוגתם. מילים גבוהות יש להם הרבה. מי שרוצה לקרוא תיאור מפורט ומבהיל של הדרך בה הארץ פעלו במקרה הזה מוזמן לקרוא את 'תיקון עולם'.  כבר כמה שנים שהעיתון הזה לא נכנס אלי הבייתה בגירסה המודפסת. בלי לקרוא קצת באינטרנט אי אפשר, ובכל אופן. אתמול העיתון ירד לרמות שקשה מאוד לרדת אליהן. שיספרו לי מעכשיו על אתיקה עיתונאית. מיליונת'לפים מאמרים של גברת מג'ונדרת לא יכסו על הערווה הגברית שנחשפה שם.

אבל לא לשם כך התכנסנו היום. לא לשם כך טרחתי לשחזר את הססמה של הבלוג. כידוע, מתחילת ימיו של הבלוג, אי שם בישראבלוג, יש לי עניין מיוחד בשמירת טוהר הגזע וטוהר הוואגינה היהודית, בקטע של להב"ות כאלה, שממש דואגים לכך שהוואגינה היהודית הטהורה לא תחולל על ידי זין שעדיין נושא עליו את העורלה. בהתחלה הייתי ממספר את הפוסטים, אבל איפשהו הספירה הזאת אבדה. זה משהו שכנראה טבוע עמוק מאוד בחברה שלנו והדוגמאות נמצאות בכל מקום. הליברל המתחסד שביט סיפק תובנות נהדרות בהקשר הזה.

אז הנה הקטע הרלוונטי מהתיאור המחריד של דניאל ברין על אחד הערבים הקשים בחייה-

“First,” he said, “I want to get to know you better.” He asked me a series of personal questions — about my Jewish background, my family, my personal life; he wanted to know if the man with whom I’d attended his book event the night before was my boyfriend. His questions made me uncomfortable, but they weren’t all that surprising, actually — I’ve learned that if you’re Jewish and younger than 35, your relationship status is typically the first thing another Jew will ask about."

ככה זה כנראה עובד. איני יודע מהו שעשה שביט, הטוען כי לו ולאשתו יש 'הסדר', על מנת להפיג את בדידותו לאחר שסורב על ידי ברין, ואם הקפיד עם אחרות שתהיינה אף הן ממוצא יהודי. אבל העובדה היא שבטרם החל במלאכה וידא היטב היטב מהו הרקע הגזעי של המיועדת. אבל למטבע הזו שני צדדים. הגברת הגיעה יום לפני כן למסיבה עם בחור. ומה אם הוא לא יהודי? ומה אם היא שוכבת עם גוי? אין פלא שאביר כשביט נחלץ להגנת הוואגינה הטהורה, ומציע את שירותיו על מנת לגאול את הנסיכה במצוקה משבי הגויים. לא פלא שהוא מציע לה 'להתרבות' באחד הקטעים המחרידים בעדות של ברין –

“Don’t you have children?” I asked, trying to wedge conversation in front of contact.

He looked at me with a sly smile. “Yes,” he said, “and I’m not done yet. … ”

Even in the midst of such a profoundly awkward situation, I remember thinking that this was the first time any man had made a pass at me by suggesting we procreate.

יחסי מין, כידוע, לא רק גורמים לעונג, אלא מטרתם הראשונית היא רבייה. שביט כנראה לא שוכח את זה. ודאי שכל אישה – יהודיה טובה – תעדיף להתרבות עם יהודי טוב כשביט, מאשר עם 'חבר' שמוצאו הגזעי לוט בערפל. יש בזה סוג של אבירות. מתן אפשרות לברין לגאול את עצמה, למלא את ייעודה. להביא לעולם עוד שביטים קטנים שאביהם וגם אמם יהודים.  איני מבין מדוע היא כה מופתעת מהצעה זו 'להתרבות'. זה הרי ייעודה בחיים. אישה, אחרי הכל. ולא סתם אישה. יהודיה. מתחת לגיל 35. ומה יקרה אם השעון הביולוגי ימשיך לתקתק וזה לא יקרה? איך תמשיך נצחיות העם היהודי? הוא בסך הכל דורש שתמלא את חובתה. אני מבין שעולם המושגים בניו יורק שונה קצת. כנראה ששביט שכח את זה. או לא ידע זאת מעולם. רק כשהתחלתי לחקור את המילט הבנתי עד כמה עולם המושגים של מי שגדל וחונך מחוץ להסדר המילטי שונה משלי. לא כל אחד מודע לדברים האלה.

אסיים בכמה מילים של שביט עצמו. מהארץ -שביט בילה זמן רב עם צעירים יהודים בארצות הברית (מקווה שלא יצוצו עוד עדויות מהכיוון הזה ושברין הייתה אירוע חד פעמי בו הדחף להרבות יהודים בעולם גבר על שיקול הדעת) וממש התרשם שיש להם בעייה עם מדינת ישראל זאת הנהדרת, האפופה בנצחון ובטרגדיה כשם כותרת ספרו של שביט. וכך הוא כותב –

"בה בשעה שעשיתי ככל יכולתי כדי לשמש מעין תפסן בשדה שיפון — המנסה להחזיר מן הצוק יהודים צעירים שהמדינה היהודית חדלה לדבר על לבם — הבנתי מהו האתגר הקיומי האמיתי הנשקף לנו: ההתנגשות החזיתית בין הציונות לבין רוח הזמן של המאה העשרים ואחת. העובדה שבעוד שרוב הצעירים בצפון אמריקה ובאירופה אימצו ערכים אוניוורסליים, ישראל נתפשת כשבטית. העובדה שבעידן שבו שלושת החטאים הגדולים הם כוח, יחסנות ופרטיקולריות אנחנו נתפשים — באופן מעוות למדי — ככוחניים, יחסניים ופרטיקולריים."

'תפסן' תרתי משמע.

מלחמת האזרחים השנייה

הבחירות האלה הן החשובות ביותר במאה השנים האחרונות, אולי החשובות ביותר מאז מערכת הבחירות המכריעה של 1860. והתוצאה שלהן היא הדבר הפחות חשוב בהן, כמו גם המתמודדים. האיום של טראמפ הוסר (עובדה מוגמרת. וזו לא הפעם הראשונה שאני כותב את זה כאן) והילרי קלינטון היא פחות או יותר עוד מאותו הדבר של ממסד וושינגטוני עם אינטרסים אפלים במסדרונות וול סטריט. גם אחרי הבחירות מה שהיה הוא שיהיה (בניגוד לאם היה עולה מועמד רדיקלי מהשמאל כסאנדרס, כקונטרה לטראמפ, למרות שאי אפשר לקרוא לטראמפ ימין רדיקלי, הוא פשוט חומק מהגדרות), ולכן התוצאה פחות חשובה מהדרך. והדרך מרתקת.

נייט סילבר, גורו הסקרים האמריקאי, פירסם מאמר ובו שתי מפות החוזות את מפת האלקטורים אם רק נשים היו בוחרות, ואת מפת האלקטורים אם רק גברים היו בוחרים. התוצאה מדהימה. לו רק נשים היו בוחרות קלינטון הייתה מנצחת ברוב ענקי, וההיפך – אם רק גברים היו בוחרים טראמפ היה מנצח בלנדסלייד. אחת התופעות המוזרות שבאו בעקבות הפירסום הזה הייתה תנועה של אזרחים שקראו לבטל את התיקון ה-19 לחוקה, שהעניק לפני כמאה שנים את הזכות לנשים להצביע. ההאשטג "REPEAL TH 19TH" (בכל מיני צורות ווריאציות, הקישור הבא מוביל רק לאחד המקומות) הוא מקום מפגש משונה בין אנשים שבאמת רוצים לבטל את זכות הבחירה לנשים, נשים זועמות על אנשים כאלה, ותומכי טראמפ שטוענים שההשטאג הזה הוא מזימה שטנית של השמאלניות והפמיניסטיות כדי להכפיש את טראמפ.

ב-1860 האמריקאים הצביעו על העבדות. אחרי כן הייתה מלחמת אזרחים, הדרום הפסיד והעבדות בוטלה. רק מאה שנה לאחר מכן התחיל הביטול האמיתי של העבדות, עם תנועת זכויות האזרח של מרטין לותר קינג. מאה שנה היה הביטול של העבדות בדרום פורמלי, והמשטר הגזעני והמדכא שהבחין בין שחורים ולבנים נותר על כנו, על אף  השינוי בחוקה. התהליך הוא איטי בהרבה. תנועת 'בלאק לייווס מאטר' של היום מראה שהמאבק עוד לא תם, וששבירת המבנה הגזעי בחברה האמריקאית עוד רחוקה מהשלמה.

כך גם עם התיקון ה-19. מתן זכות ההצבעה לנשים הוא פורמלי. המשטר עדיין פטריארכלי. נשים עדיין מופלות, נאנסות, מודרות, חשופות להטרדה על בסיס יום יומי. התנועה הזו צריכה את המרטין לותר קינגית שלה כדי להתחיל ולהביא לשינוי אמיתי. המועמדות של הילרי קלינטון הייתה יכולה לעשות לטובת מעמד האישה בארצות הברית את מה שגולדה עשתה למעמד האישה בישראל או תאצ'ר באנגליה, זאת אומרת כלום, ועוד מאותו דבר. אבל מישהו הציב מולה שוביניסט מהגיהינום, וזה הזיז את הגלגלים.

השיח על מבני העומק האמיתיים, על מה המשמעות של הטרדה מינית, על מה זה להיות אישה, ומה זה להיות גבר, ואיך גבר צריך להתנהג עם אישה תפס את הכותרות הראשיות ולא רוצה לרדת משם. כל הנסיונות להעביר אותו שוב לנושאים הגבריים של דאעש וטרור ומלחמות ומזרח תיכון לא יעזרו. השיח נהיה פתאום נשי במובן העמוק של המילה. פתאום הסתבר שיש איומים על דרך החיים של כל אמריקנית ואמריקאי שנמצאים כאן הרבה לפני דאעש ויהיו כאן הרבה אחריו. לא לשווא ניסה טראמפ להעביר את הדיון לדאעש כשנשאל על התבטאויותיו בענייני התקיפה המינית. את ההתבטאויות עצמן פטר כ'שיחת מלתחה'. הגיע הזמן באמת לדבר על מה גברים מדברים במלתחה, על מה הם צריכים לדבר, ומה הגבולות של השיח הגברי, איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר, ואיפה זה מתנגש עם האוטונומיה של האישה להיות מה שהיא בלי לפחד ממה שנובע מהשיח הגברי הזה.

זו המהפכה הנשית השנייה, והיא רק מתחילה. הבחירות האלו שיחררו משהו מאוד עמוק שישנה, כך אני מקווה, את מבני העומק הפטריארכליים בחברה האמריקאית. הציבו מול החברה האמריקאית מראה, והיא נחרדה. משהו יזוז. ומה שיפה זה שלא הילארי תזיז אותו. היא רק פיון בעניין הזה. זה גדול ממנה.

שני סירטונים חמודים להדגמה. וזה רק מה שעלה בדיג קצר מאוד ברשת. האחד הוא שיר מאוד חמוד המתבסס על ציטוטים של טראמפ על נשים. השני קצת יותר קשור לתימה של הפוסט הזה, שתי נשים מראות בשיר של שתי דקות בערך איזה אמריקה נהדרת הייתה פעם ולאן דונלד טראמפ רוצה להחזיר את ארצות הברית בסיסמה "מייק אמריקה גרייט אגיין". באמת תלחצו לפחות על אחד, שניהם נהדרים ונורא מצחיקים, ואין לי מושג איך להטמיע אותם בפוסט הזה.

אז זה היה פוסט לא ארוך אבל עם רעיון נורא מאמם. לא שלא קורה בחיים שלי כלום שאני צריך לכתוב על הבחירות בארצות הברית, אבל זה נורא מעניין, וסוכות נורא משעמם. נחזור לעניינים הרגילים ב-9 בנובמבר. חקשמח!

בורקיני פאסו

כל הרשת גועשת וסוערת סביב התמונה של השוטרים בניס מפשיטים אישה מוסלמית מהבורקיני שלה על החוף. 'בורקיני' למי שיקרא את המילים האלו בעוד שבוע, כשהסערה תשכח (או במילים אחרות 'בורקיני פאסו') הוא מין חליפת צלילה כזו, מגניבה, שנשים מוסלמיות באירופה לובשות בשביל ללכת לים. מישהו שם החליט שאם לא רואים פופיק וציצים אז זה לא בסדר וכופה את ההחלטה האווילית הזאת באמצעות משטרה על נשים בחוף.

סך הכל כמעט כל מי שאני מכיר די הזדעזע מהדבר הזה. יש כל מיני אנשים שניסו לקחת את זה לכיוון של ניגוח בין השמאל לימין בישראל או להיפך. זה לא עובד כי השורשים של זה הם שונים. לא מדובר באיזה התנגשות ציביליזציות בין הליברליזם המערבי לאיסלם הפונדמנטליסטי, אלא במשהו שהשורשים שלו הם בוויכוח בין האולטרמונטניסטים לאטטיסטים בצרפת במאה ה-19, שנלקח, ונתלש משורשיו, עבר שינוי, בדרך קרה מה שבדרך כלל קורה וכל המסמנים איבדו את כל המסומנים ולהיפך, ועכשיו הפרקטיקות האלה משמשות כסימולקרה פוליטית זדונית בידי זוללי המוסלמים לתיאבון בימין הצרפתי (ובשמאל אובד העצות שם). לא משהו שאנחנו (כמעט) יכולים להתייחס אליו.

מה שלא מפריע לאנשים לכתוב כמויות אדירות על הדבר הזה. והנה יש בנאדם ששמו אלון מזרחי, שברוב המקרים כותב דברי טעם (מי שלא עוקב אחר הדף שלו בפייסבוק אז שיתחיל. הבחור מעניין, רהוט, ונורא משעשע) שכתב על זה פוסט נורא ארוך עם עשר נקודות למה זה בסדר מה שקרה שם בניס. כל נקודה בפוסט הזה העלתה לי את הסעיף יותר, אבל זה נורא ארוך אז אני אנתח את הכי מעצבנת עם המשפט הכי מקומם, שמתייחסת אל דעתן של 'הפמיניסטיות הנרקיסיסטיות'. כפמיניסטית נרקיסיסטית, או כ'מחזיק תיק הפמיניזם הנרקיסיסטי במינוי בפועל' – באמת! עם קבלות! והערת שוליים אוהדת במאמר על כלכלת המין של שולמית וקארין במשפטים! – אני חייב להגיב. 

אז זה מה שאלון כותב

"הפמיניזם הנרקסיסטי: אולי הזווית הכי מעצבנת. "גם מהאישה המערבית מצופה ללכת עם עקבים" או "מלמדים אותה לחשוף את עצמה". וזה כל כך מטופש וכל כך נרקסיסטי. מה הקשר "האישה המערבית" עכשיו? למה היא צריכה להידחף לדיון? ומילא גישת "זה הכל עלי בעצם": גרועה ממנה ההשוואה בין תחושות של מי שמתלבשת לא נוח כי ככה החברה מלמדת אותה שהיא מושכת (נניח) לבין מי שסטיה מקוד הלבוש עלולה להביא לסיום חייה. "האישה המערבית" יכולה לבחור איך היא הולכת ואף אחד לא יהרוג אותה על לבוש מכוסה או גלוי מידי. אז אולי שתנוח קצת מהמאוהבות העצמית ותתמקד לרגע באחותה הנתונה לדיכוי אלים ואכזרי מאין כמותו."

טוב. עד כאן אלון. יש משהו בדברים? אז בואו נסתכל על זה קצת מנקודת ראות פמיניסטית. איך פמיניסטית צריכה להסתכל על המצב הזה? אז פמיניזם זה שחרור האישה, לא? יש משהו יותר משחרר מללכת עם ביקיני לים? אז זהו שזה לא עובד כך, ופמיניסטית טובה מסתכלת קודם כל על יחסי הכוחות הבסיסיים, וכשהיא רואה שלושה גברים לובשי מדים עומדים על אישה ומכריחים אותה להתפשט לא צריך להיות אנדריאה דבורקין כדי להבין שמשהו בסיסי כאן פגום מבחינה פמיניסטית. ומה עם ה'שחרור'? השאלה היא מה יותר משחרר, ללכת חצי עירומה בחוף או להשתחרר מהמבט הגברי לחלוטין בדרך שבה בחרה הגברת שבתמונה שעטפה את כל גופה בבד.

אז כאן הגענו ללב העניין, כי מזרחי מניח שהגברת מתלבשת כך כי אחרת הבעל שלה יהרוג אותה. וואלה. זו למעשה ההנחה הבסיסית העומדת מאחורי כל הפוסט הארוך על עשר הנקודות שהבאתי מהן רק אחת. ההנחה היא שאף אחת לא מתלבשת כך כי בא לה, או מטעמים של עצמה – החל מאמונה דתית, דרך קבלת הערך התרבותי של 'צניעות', עד העדפה אסתטית. מישהי מתלבשת כך כי הכריחו אותה וכי אחרת בעלה יהרוג אותה.

כל דעה קדומה על 'אסלאם' ו'מוסלמים' נמצאת כאן, כמו גם כל דעה קדומה על הדת. ואי הבנה למה זה 'דתי' ומה זה 'אישה'. 'דתי' זה לא אחד שהכריחו אותו, לרוב. אדם מקיים אחר מצווה דתית, החל מקודים של אכילה וכלה בקודים של לבוש ממגוון של טעמים, חברתיים, תרבותיים, ולפעמים גם מאמונה דתית אותנטית. כך גם האישה שבתמונה. ככלל, נשים לא מקיימות אחר קוד לבוש דתי כי הכריחו אותן. דתיות לאומיות לא לובשות את הטורבן האופנתי הזה כי מישהו עומד עליהן עם רובה. הן לובשות אותו דבר ראשון כסימון תרבותי (משהו שמקביל לכיפה הסרוגה. יש כאן מערכת של קודים שנורא ברורה למי שהיא צריכה להיות ברורה), דבר שני כי הן הפנימו את ערך הצניעות ואישה יהודיה דתיה נשואה באמת לא תרגיש בנוח בלי כיסוי ראש, ובדיוק זה שאליו הורגלה. דבר שלישי בגלל אמונה דתית אותנטית. כך, בהבדלים המחוייבים, האישה שבתמונה. ההנחה שבגלל שהיא מוסלמית אז הדבר נכפה עליה באיומי מוות היא הנחה מתנשאת, פטריארכלית, וחסרת קשר למציאות בצורה מאוד קשה.

נכון, יש מקומות שבהם נכפה קוד לבוש על נשים. חלק מהם מקומות מוסלמיים. אני מניח שמשמרות הצניעות בטהרן, וחבריהם במאה שערים אוכפים קוד נוקשה על אוכלוסייה שלא תמיד חפצה בו. בזה צריך להילחם, אבל לא באופן של 'משמרות הטבור' בניס. אלו שני צדדים של אותה מטבע. הכל מתחיל ונגמר במתן כבוד לאוטונומיה של האישה, והמנעות מהנחות מוקדמות לגביה. וכאן אין כבוד לאוטונומיה של האישה ויש יציאה מכל הנחה מוקדמת אפשרית, לרוב למקרי הקיצון הגרועים ביותר.

ואם כבר מדברים על כבוד לאוטונומיה, אז גם בדברים של פמיניסטית הקש שמביא אלון יש משהו תקף יותר מהטיעונים של אלון. 'מלמדים אותה ללכת עם עקבים' או 'מלמדים אותה לחשוף את עצמה'. האישה המערבית חשופה למגוון של פרקטיקות מסמנות ומגבילות ששומרות על המבנה הפטריארכלי לא פחות של החברה המערבית (והחברה הצרפתית בכללה) מאשר חברות מוסלמיות מסויימות. וכן, עקבים זה מסמן ומגביל (ניסית פעם, אלון, ללכת עם עקבים? זהו, שגם אני לא ניסיתי. זו הפריבילגיה שלי, כגבר, וכאן בדיוק הנקודה שאתה מפספס). הקיצונית ביותר והמגבילה ביותר היא כמובן ניתוחי הגדלת חזה, פרקטיקה דכאנית, מגבילה, פוגענית, חודרנית, מכאיבה באופן מאוד קשה, מסמנת, ונהוגה בחברה המערבית ובדרך כלל באה גם עם לבוש חושפני.

אז הגברת שהלכה לרופא ושילמה לו אי אלו עשרות אלפי שקלים, ועברה תהליך מאוד מכאיב שבסופו עוותה צורתה הטבעית, היא הסתכנה בכל מיני תוצאות בריאותיות ארוכות טווח, שהפחות מזיקה מביניהן (ותלונה שכיחה מאוד אצל מי שעברה את הניתוח) היא כאבי גב, והכל בשביל לעמוד בסטנדרט שנוצר עבורה על ידי המבט הגברי, היא בעיני עצמה קורבן של פרקטיקה מדכאת? לא. היא בעיני עצמה לרוב אישה מושכת שהגשימה את המיניות שלה, ומימשה את הזכות שלה כאישה להיראות איך שהיא רוצה, בלי שאף אחד יקבע לה. אז זה בדיוק הבורקיני, אבל בדיוק.

מה למדנו כאן? שום דבר על הבורקיני, כי מחר התמונה הזאת תישכח, כשתגיע תמונה מעניינת יותר. אבל כן על סולידריות, איך שמאל לא הולך עם דעות קדומות על מוסלמים, וששמאל זה לא 'ליברליזם' מושג שממש ממש קשה לתחם, ושאם לוקחים אותו בסיבוב הלא נכון אז מוצאים את עצמך מוריד בגדים מנשים בחוף הים, אלא דבר ראשון ודבר אחרון 'סולידריות'.

אשת יפת תואר

פעם פעם כשהייתי צעיר ועול בימים הייתי במין צינור כזה מגעיל שקראו לו הבופור. שלא תדעו! פצמרים ביום, מארבים בלילה, כל הבלגן, ומה, מוקף צנחנים ואפילו לא צנחנית אחת לרפואה בכל המוצב. רק גברים. כי ללבנון היה אסור להכניס נשים. רק פעם אחת קשאית בנבי אל עוואדי באיזה ביצוע, אבל ביום יום לא. ומה? מפקד האגד רשע מרושע. היה באיזה תצפית, ג'בל בלאט, שזה היה בית זונות של ממש, מטר מהגבול והמילואימניקים שם זרקו שם זין כמו שרק מילואימניקים יודעים, והתרשם מהבלגן, ועשה סגר יציאות שאף תצפית לא יוצאת הביתה בלי שהוא עובר תצפית תצפית ובודק שהכל בסדר. יימח שמם המילואימניקים בבלאט. הם גמרו את המילואים שבועיים אחרי כן וחזרו הבייתה שלהם, ואני נשארתי ותפרתי 42 יום. שזה אשקרה די הרבה. ובלי אף אישה בטווח של כמה קילומטרים.

מה שכן הייתה שם באיזה כפר מישהי שכל בוקר בשש בבוקר הייתה יוצאת ותופסת אוטובוס לעיר הקרובה שעבדה שם מורה או משהו. זו הייתה הנוכחות הנשית הכי משמעותית שהייתה לנו בבופור. אז הצנחנים ממש שהיו עושים את הפתיחת ציר היו עוברים ממש לידה, ואמרו שהגשש היה אומר לה מדי פעם שלום, וכך ידענו גם מה השם שלה אבל אנחנו שהיינו תותחנים לא עשינו את הפתיחת ציר וטוב שכך כי לא היה סגור בטוח במאה אחוז שכל מי שיוצא גם חוזר וכבר היו דברים מעולם. אז הסתפקנו בלראות אותה משלושה קילומטר במשקפת. איזה קרבות היו על מי יהיה במשמרת של שש בבוקר! עקרונית בתור הסמל עמדה אני הייתי מקבל איזה משמרת שאני רוצה, אז הייתי צריך לעשות את החישוב שאם אני בשש על המשקפת, אז אני כאילו ישן את המשמרת של שתיים עד שש, ואז בארבע יש כוננות עם שחר וצריך לרוץ ולצעוק כמו משוגעים איזה רבע שעה וזה די קוטע את השינה. אז הייתי עושה בדרך כלל לילה, ומשאיר את העונג של המשמרת של שש בבוקר לאחד הטירונים שממילא היו יותר לחוצים, ושהוא יראה כתם קטן מטושטש במשקפת ממרחק של שלושה קילומטר, וידמיין את מה שהצנחנים שחזרו מהפתיחת ציר סיפרו שבטח גם כן היה מוגזם בטירוף.

אז היום נמצא פיתרון לבעייה, וזו הלכת 'אשת יפת תואר' שיצאה מאיזה רב אייל קרים שמונה לרב הצבאי הראשי. מי שרוצה הנה קישור לתשובה שנתן לשאלה שהעלה מישהו כנראה גם כן הנושא הזה קצת בער לו, ושם מופיעה הפיסקה המרגשת ש"אף שהתחברות אל גויה הוא דבר חמור מאוד, אלא שהוא הותר במלחמה (בתנאים שהוא הותר), מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים. ומאחר והצלחת הכלל במלחמה עומדת לנגד עינינו, התירה התורה לפרט לספק את היצר הרע בתנאים שהתירה, למען הצלחת הכלל." וואלה! אשקרה למען הצלחת הכלל. אתם יודעים מה זה להסתובב עם תותחנים לחוצים שלא ראו בית 42 יום? אני זוכר שרבתי עם אחד מאנשי הצוות ולא דיברתי איתו יותר כי היה לנו ויכוח עקרוני אם הייתי בחורה אם היה יוצא איתי, והוא אמר שלא. עם כל הלחץ וזה, עדיין שלל. באמת נעלבתי, אבל עכשיו אני די מבין אותו. אז אני לא מדבר ספציפית על הבחורה הזו – בטח עכשיו כבר סבתא. אני חושב שאפשר היה להוריד את הנגמ"ש. אחד ברתק עם המקלע, תמיד יש אחד כזה שלא מעוניין מכל מיני טעמים וסיבות. דופקים על הדלת, נכנסים לבית אקראי, ויאללה אשת יפת תואר, ומספקים את היצר הרע בתנאים שהתורה התירה למען הכלל.

אז הקרים הבין שהוא די הסתבך והבהיר ש"שמעולם לא התירה התורה אונס אישה. דין "אשת יפת תואר" נועד לגרום לחייל לחזור מכוונתו לקחת את השבויה לאישה, על ידי סדרת פעולות שמצניעות את יופייה ומדגישות את אישיותה ואת צערה. אם לאחר כל התהליך עדיין רצונו לשאת אותה לאישה, הוא מחויב לעשות זאת על ידי חופה וקידושין."

אז ככה. נבהיר. לא מראש, ולא בדיעבד, כשקיבלנו היתר הלכתי – כמובן רק בקטע שזה נועד לחזור בנו מכוונתנו לשאת את הגויה יפת התואר לאישה – אף אחד מאיתנו לא חשב אפילו בכיוון. לא בקטע הסוציולוגי של זה שאנחנו כאילו גזענים ובגלל זה לא נאנוס ערבייה. בשלב מסויים לקראת סיום ה-42 יום זממנו שם אפילו על כל מיני בולי עץ וכאלה. מה שיוצא אני מרוצה. לא, כי אונס לא היה בכלל בלקסיקון שלנו כחיילי צה"ל. זה לא משהו שעבר לנו בכלל במחשבה. לא משהו שעושים. לא משהו שחשבנו עליו, לא משהו שדיברנו עליו. לא משהו ששאלנו את הרב או המפ או את מפקד החיל. לא קיים.

אז נכון, זה דיון תיאורטי בשאלה הלכתית פרשנית וזה. וסך הכל רב אז כאילו זה מה שהוא מתעסק איתו, לא? אז ככה -חמוד – אתה הרבצ"ר. מאוד מעניין אותך כשרות. ואם מותר לדבר בקשר בשבת אם נופלים עליך פצמרים. וכאלה. או אפילו אם את הבחור הזה שלא סגורים אם אמא שלו יהודיה ובכל אופן היה הנעבעך בקו הראשון בעזה וחטף כדור בראש קוברים בתוך הגדר או מחוץ לגדר. זה גם המונופול שלך. אבל יש שאלות שאם אתה רוצה לדון בהן תחכה לפשוט את המדים ואז תדון בהן מבחינה תיאורטית. רוצה רשימה?

כל הקטע של אשת יפת תואר. זה ומחיית העמלק. בעצם כל הקטע של תורת המלך. ומלכים בכלל. אה… ודין רודף. אני יודע שזה לא להיט בערך מ-1995 אבל לפעמים מתחשק. רק בקטע התיאורטי. אז זהו שלא. אני יודע שזה נמצא שם וזה מאוד מפתה להתעסק. עזוב. זה יצר הרע. זה לא ייקח אותך לאף מקום. מספיק שזה זיהם את השיח הצהלי בקטע של אונס שלא היה שם קודם.

ושירת נשים? וגיוס נשים? טוב. כאן זה פררוגרטיבה שלו בתור רב אורתודוכסי להיות מיזוגן ושוביניסט. שיהיה לו לבריאות, ואולי מישהו יחשוב פעמיים על כל הקטע של דת וצבא, בקטע הלניניסטי של כמה שיהיה יותר רע ככה יהיה בסוף יותר טוב.

הבהרה מערכתית – יוצא לי לכתוב כאן הרבה פחות כי אני עסוק יותר, וגם החלפתי מחשב ואני מתעצל להתעסק עם הסיסמה של הוורדפרס במחשב החדש. אז תקבלו אחת לעשרה ימים עד שייגמרו כל הפרוייקטים אבל יהיה ממש איכותי כמו הקטע הזה. ממתק איכותי? אני לא נכנס לכל הקטע של אורשר ומירי רגב וזה, כי סך הכל אני מת על מזרחי. אז קבלו את סטטיק ובן אל תבורי בשירם 'כביש החוף'.

לוח וגיר

פרשת 'המורה מאזור השרון' שנטען כי קיימה יחסי מין עם תלמיד עוררה את גל התגובות הרגילות. לצד הסקרנות הרכילותית העצומה, והכותרות הפרובוקטיביות, יש כתמיד את קריצת העין. פשע ללא קורבן. וכי מי מבני השש עשרה והשבע עשרה לא היה רוצה בהתנסות מינית עם אישה מבוגרת ממנו, בקיאה ברזי המין והמיניות, שתשמש לו כמורה פרטית? הפנטזיה הזו מקבלת אין ספור הדהודים בתרבות וביצירה, החל מ'לוח וגיר' הקלאסי של קראוס, וכלה ביצירות פחות ידועות כמו 'לא תקין רומנטית' של יוסי סוכרי. אני רק רוצה להבהיר – כל מה שנכתב בפוסט הזה לא מתייחס לפרשה המסויימת הזו, שפרטיה עוד ייוודעו בבית המשפט,. כל אדם וגם מורה זו הוא בגדר חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו. הפוסט הזה עוסק בשאלה הכללית של יחסי מורה – תלמיד, וב'קריצה' התרבותית הזו, בפנטזיה הגברית המתגשמת.

הטענה הראשונה כנגד אותה קריצה היא – אם זה היה הפוך? אם זה היה מורה ותלמידה גם אז היית אומר שהוא עשה לה טובה? אבל כאן יחסי הכוחות אינם שווים. זה אף פעם לא אותו דבר כשזה 'הפוך'. התרבות שלנו קונסת כל שימוש – מרצון או שלא מרצון – במיניות נשית בקנס של בושה, ומעצימה את השימוש במיניות הגברית. וכך, תלמידה השוכבת עם המורה תחשב ל'שרמוטה' במקרה הטוב, ולעולם תחשב כמי שפיתתה את המורה, ועשתה שימוש אסור במיניותה. אותה תלמידה גם תאבד לא רק את כבודה אלא גם את 'בתוליה' הנושאים ערך רב בהון תרבותי. התלמיד, לעומתה, הוא 'גבר גבר' ועשה את אותו הדבר שכל בני גילו משתוקקים אליו, ובניגוד לחובתה של התלמידה לשמור על בתוליה, הרי שהוא משתוקק ממש להיפטר מהם, ושמירתם לאורך זמן של הבתולים אצל גבר, היא הכרוכה באבדן ההון התרבותי ולא להיפך. כך שזה באמת, אבל באמת לא אותו דבר.

אז? אז זה בסדר? זה מומלץ? אולי כדאי להכניס את זה לתכנית הלימודים?

ממש לא. המדובר בניצול, ביחסי מרות, ובכל דבר שלילי שניתן לייחס ליחסי מין בין שני צדדים שאינם שווים מבחינת יחסי הכוחות ביניהם. אמנם מבחינה תרבותית, המדובר בעניין שונה, אך גם כאן המדובר בעניין לא פחות חמור. החוק אינו מבדיל בין מורה המקיים יחסים עם תלמידה ובין מורה המקיימת אותם עם תלמיד, וטוב שכך.

מערכת היחסים הראשונה של אדם קובעת במידה רבה את מהלך שארית חייו. היא מעצבת, היא קובעת דפוסים. ככזו עליה להיות חופשייה מלחצים ומכפייה, מיחסי מרות ומניצול. בכיתה יא ויב רוב התלמידים הם כבר בגיל בו הם יכולים לתת הסכמה ליחסי מין מבחינת החוק. אבל צריך להגן עליהם עדיין מפני ניצול, לחצים וכפייה. מערכות יחסים בגיל הזה, המעצב והפגיע, צריכות להיות בין שווים, מבחינת הגיל והמעמד, מבחינת היכולת לכפות על הצד השני דבר שאינו רוצה בו, מבחינת ההתנסות הראשונית ורכישת המיומנויות (ודאי שלא המיומנות הטכנית ביחסי מין) בקיום מערכת יחסים עמוקה ומשמעותית עם אדם אחר, על כל הכרוך בכך.

אותו תלמיד עלום שם נפגע הרבה מעבר למה שניתן להבין מהחוק היבש, או מהקונבנציה התרבותית של 'לוח וגיר'. נשללה ממנו האפשרות להתנסות באותה מערכת יחסים שוויונית ופתוחה. הוא היה במערכת יחסים שיש בה אלמנטים של כוח, של ניצול (הן הניצול שלה אותו, והן העובדה כי לפי המסופר בעיתון שיפרה את ציוניו במהלך הרומן) של מאזן אימה הדדי (כמורתו יש לה כוח אדיר כלפיו. מצד שני, אם יתגלה הרומן האסור הרי שהתוצאות כלפי המורה הן הרסניות), של הסתרה וחשאיות. כל אלו עלולים ליצור בחייו דפוסים הרסניים לעתיד לבוא. הרסניים לו, ולבנות זוגו אם לא יצליח לשבור את הדפוס המחשבתי הקושר מערכת יחסים עם כוח וניצול.

האם אני הייתי רוצה בהתנסות כזו? אם הייתם שואלים אותי בגיל 17 ייתכן והתשובה הייתה חיובית. בגיל 47 התשובה היא שלילית באופן מוחלט. אני חושב שאני עכשיו אדם חכם יותר ומנוסה יותר. אם אני מסתכל על מערכת היחסים העמוקה הראשונה שהייתה לי, אז אני נוטה בדרך כלל לצבוע אותה בצבעים קצת פחות ורודים וזוהרים, וזאת בשל הסיבה שכפי שמדי פעם כתבתי כאן, היה פער ציפיות מסויים ביני ובין שותפתי לפשע, ואני חושד שמה שנראה לי כמערכת יחסים נצחית ועמוקה מני ים נראה לה כאתנחתא קומית. ועדיין – היינו שווים. איש מאיתנו לא כפה דבר על השני. הייתה לנו מידה רבה של כבוד הדדי, קשב, ואינטימיות הבאה מתוך הבנה, תנאים שלא ניתן להשיג במסגרת של יחסים לא שוויוניים, יחסי מורה – תלמיד, יחסי מורה – תלמידה. האם זה הפך אותי לאדם טוב יותר? יכול להיות. יכול להיות שמטבעי אני נוטה לרצות את השוויון במערכות היחסים (המועטות מאוד) שלי. יכול להיות שמטבעי אני סולד מהפעלה של כוח ומרות, מניצול. אבל אני בטוח שהבאתי המון תכנים ממערכת היחסים הזו – לטוב ולרע – לשארית חיי. בהקשר הזה של מתן הכבוד לבן הזוג, וההתייחסות הראויה אליו, אני חושב שיש דפוס מעצב שקיבלתי במערכת היחסים הזו, שמאוד סייע לי להמשיך בדרך הזו, ולדעתי התוצאה היא חיי נישואים יציבים, ואם יורשה – מאושרים. הזדמנות זו נמנעה מאותו תלמיד מרמת השרון. קריאות ה'גבר גבר' בחצר בית הספר לא מהוות פיצוי של ממש על החסר הזה.

אבל למה אני מקשקש? רוד סטיוארט סיפר את הסיפור הזה הרבה יותר טוב ממני.

סוף הדרך / האופרה הצפה, קריאה פמיניסטית

את 'סוף הדרך / האופרה הצפה' של בארת קנה לי אבו אבשלום ליום הולדתי, ומסר אותו לידי כמה חודשים לאחר מכן. יום ההולדת הנ"ל חל בפברואר, וזו ראיה עד כמה הזיקה והציקה לי ההתמכרות ל'משחקי הכס' ולאחריה הניסיון לבלוע את 2666 של בולניו, שנמשך בעזרת השם מסוף מאי עד סוף אוגוסט. אמרתי לעצמי שאקדיש לבארת את יום כיפור, וכך היה. המדובר בספר לא חדש, ולמעשה בשני ספרים של אותו סופר. שניהם יצאו לאור ב-1955, ויצאו בהוצאה מאוחדת בהוצאת הספריה החדשה ב-1996 עם הדפסה מחודשת ב-2009. אין ספק שהמדובר בקלאסיקה אמריקאית של המאה ה-20, אבל, בין היתר, העובדה שהגוגל אינו כולל ביקורות משמעותיות על הספר, הביאה אותי לכתוב את הפוסט הזה.

בארת כתב את שני הספרים בהיותו בן 24, הישג משמעותי לכל הדעות. העלילה בשני הספרים די פשוטה (כתוב על גב הכריכה). באחד מהם מחליט עורך דין המעורב במשפט של ירושה להתאבד בעת הופעה של 'אופרה צפה' בספינת שעשועים באמצעות פיצוץ הספינה עם כל אשר עליה. בשני, מרצה צעיר לדקדוק נורמטיבי מוצא עצמו מעורב בפרשייה עם אישה נשואה, רעייתו של מרצה אחר באותו הקולג'. שני הגיבורים מדברים עצמם לדעת, מנתחים את עצמם ואת כל הסובב אותם עד זרא. אם נשמיט את המלל הפילוסופי  – הגיגים, דיאלוגים – (הלא מאוד עמוק), נישאר עם בערך חמישים אחוז מהטקסט. כמעט כל הדיאלוג שבספר 'סוף הדרך' עוסק בבעיות פילוסופיות, בהן עוסקים הגיבורים בשעה שאחד מהם שוגל את אשתו של רעהו. 'האופרה הצפה' פחות קשקשני מהבחינה הזו, והפילוסופיה נותרת ברקע ולא מקבלת את קדמת הבמה, ועדיין הוא ספר מאוד פילוסופי.

אבל לא 'כבד'. שני הספרים משעשעים מאוד. תיאור מאבק הירושה ב'אופרה הצפה' בו יכול כל אחד מהצדדים לזכות אם בשלושה מיליוני דולר או ב-129 צנצנות חמוצים הכוללות את השפכים של המוריש, הוא משעשע ביותר, בין היתר כי הוא מדוייק מאוד מבחינה משפטית. התיאור המוטרף של חיי הקולג' הכפרי ב'סוף הדרך' הוא משעשע לא פחות. 'סוף הדרך' מרגש יותר, ומעניין יותר, אם כי 'האופרה הצפה' כולל יותר זיקוקי די נור מילוליים – פרק הכתוב במקביל בשני טורים עם שינויי נוסחאות קלים, חיקויים (שכנראה אבדו מאוד בתרגום) של מבטאים שונים, תיאורים פרטניים של הופעות מינסטרל.

ה'מינסטרל' הופעת הזמרים הכושים, היא נקודה חשובה. היום לא היה שורד תיאור כה לא 'פוליטיקלי קורקט'. שני הספרים נוגעים באומץ ראוי לתקופה בנושאים של מיניות, הפלות, יחסי גזעים, והממד הזה שלהם משעמם ומיושן, כי מה לעשות ומ-1955 עברנו את שנות השישים, עם המהפכה המינית ומהפכת זכויות האזרח. כך שנותרנו עם הטקסט הלא מאוד שערורייתי לכשעצמו.

המדובר למעשה בעלילות כמעט זהות, בהן חודר צד שלישי מעוניין למערכת יחסים בין זוג נשוי, פחות או יותר בעידודו האקטיבי של הבעל הנבגד. שתי העלילות מונעות על ידי מצב רפואי ביזארי של הגיבור (גיבור 'האופרה הצפה' לוקה במחלת לב העלולה להמיתו בכל רגע. גיבור 'סוף הדרך' לוקה בשיתוק מוזר היכול לשתקו לימים שלמים. שני המצבים מניעים קדימה את העלילה, ומשמשים לה אם כרקע, אם כסיבה ראשונית, ואם כדחיפה קדימה במקום בו היא נעצרת לרגעים). שתי העלילות מסתיימות במעין 'דאוס אקס מאכינה' שאינו פותר את הקונפליקטים המרכזיים. ב'האופרה הצפה' נכשלת התאבדותו הגרנדיוזית של הגיבור באופן סתמי, מבלי שהדבר מוסבר באופן מניח את הדעת. על סופו של 'סוף הדרך' לא אדבר. קריאת הספרים בזה אחר זה, כראי בו מהדהד הספר השני. נראה כי 'סוף הדרך' הוא העמוק והטראגי יותר, ו'האופרה הצפה' הוא אך השתקפות שלו במראה צבעונית ומעוותת.

'סוף הדרך' הוא, אם כן, היצירה המשמעותית יותר מבחינתי. והקריאה בו היא כמעט בלתי נסבלת לפמיניסט בן המאה ה-21 (על אף שהיא מהנה מאוד, ובחלקים רבים מרגשת), בשל היחס לאישה. האישה – רני מורגן שמה – הנדחפת על ידי בעלה באופן בלתי מוסבר לרומן עם מרצה צעיר בקולג' בו מלמד הבעל, ולאחר שהבעל 'מגלה' את הרומן הוא דוחק בה להמשיך בו בשל עקרונות של עקביות פילוסופית, עד לסיום הטראגי והמתבקש של מערכת היחסים (לא, האקדח המופיע במערכה הראשונה לא יורה בשלישית, וזו רק אחת מההברקות של בארת), היא יצור מושפל ומעונה, מוכה ונאנס. הבעל נוהג להכותה על מנת להעמידה על הדרך הנכונה לבטא את העקרונות הפילוסופיים של הזוגיות שלהם. המאהב ממשיך עמה ביחסי המין גם כשברור שהיא נדחפת לכך בניגוד לרצונה על ידי הבעל. היא עצמה חסרת עצמיות, כלי בלבד לשימושם של הבעל והמאהב.  לפני שפגשה את הבעל חיה כאילו בחלום. היא מוצאת מימוש עצמי רק במסגרת הפילוסופיה של הבעל (האווילית לכשעצמה). הספר נקרא – די בניגוד לכוונת בארת, כסיפור ארוך בו שני גברים מתעללים באישה בכל דרך נפשית ופיזית שניתן להעלות על הדעת.

כשקראתי את הספר יכולתי לערוך את המקבילות לספר הגדול בן תקופתו, 'לוליטה' של נאבוקוב. גם שם המדובר במעין משולש אהבים, ועיירת הקולג' הפרובינציאלית בארצות הברית משמשת תפאורה לשניהם. לוליטה, המוצאת עצמה לכודה בין קווילטי והומברט, מושפלת ונאנסת בערך כמו רני מורגן במשחקים האכזריים שבין שני מעניה. לוליטה אומנם בת 12 כשמתחיל הספר, אך רני מורגן אינה בוגרת נפשית הרבה מעבר לזה (על אף שהיא בוגרת קולג', נשואה, עם שני ילדים). ולהיפך. מורגן מפגינה תלות ילדותית מוחלטת בגברים המנהלים את חייה. לוליטה, בניגוד לרני מורגן נהנית משנה או שנתיים של עצמאות, לאחר שהצליחה להימלט מהומברט ומקווילטי. שתי הנשים מוצאות את סופן באופן דומה. בזרם התודעה הארוך בגוף הראשון של שני הספרים, מצאתי נקודות מקבילות, והתבטאויות דומות. נראה שבארת קרא את לוליטה קרוא היטב. או שמוחות גדולים חושבים באופן מספיק דומה.

מדוע נהניתי כל כך מ'לוליטה' בעוד שאת 'סוף הדרך' מצאתי קשה לקריאה? מדוע כעסתי על הסטירה שמעניק ג'ו מורגן לאשתו כדי 'לאפס אותה' ולא כעסתי על מכה דומה שהעניק הומברט לאשתו הראשונה ולריה, בנסיבות דומות? ראשית, נבוקוב סופר גדול בהרבה מבארת. על אף שבארת אינו קוטל קנים. שנית, הומברט הוא אישיות שניתן להזדהות איתה ולהתייחס אליה. הוא אדם במלוא מובן המילה. המניעים שלו ברורים ומפורשים לאורך כל הספר. ההתלבטויות שלו הן התלבטויות אמת. הקורא נלקח על ידי נבוקוב למסע בתוך מוחו של פדופיל, מסע שאמור להיות איום ונורא, ומוצא עצמו בניגוד לרצונו מזדהה ואף מחבב את הומברט. ג'ייקוב הורנר של בארת אינו דמות אמיתית. הוא בבואה. משחק. השלכה של רעיון. הוא מונע על ידי מצב רפואי ביזארי (שמאובחן על ידי רופא מסתורי שבא ונעלם). הוא פועל מתוך מניעים פילוסופיים שאיש בעולם המציאות לא היה פועל לפיהם.  לא ניתן להזדהות עמו. לכן ההזדהות בספר 'סוף הדרך' היא לא עם הפושע אלא עם הקורבן. וזו הזדהות נעימה פחות. כי סבלה של רני מוחשי יותר מזה של לוליטה, המעומעם בשל ראייתו דרך זרם התודעה המעוות של הומברט. וחשוב מכל – לוליטה הוא סיפור של חרטה, ומעגל של כפרה. שני הפושעים – הומברט וקווליטי – באים על עונשם. קווילטי נרצח על ידי הומברט. הומברט נדון למוות על רצח קווילטי. לפני מותו הוא מביע חרטה ומתוודה. גיבורי 'סוף הדרך' שהתעללו כך באישה אינם מגלים חרטה או כפרה. מצבם הנפשי בסופו של הספר זהה לזה שבתחילתו. ומלאכותי בעיקרו.

אז? כמובן לקרוא, כי אלו יצירות גדולות, משעשעות ומאתגרות. ולחשוב על הנשים שבחיינו ומה אנו עושים להן. ולראות איך בארת הצליח להעמיד שני ספרים כאלו בגיל 24 ולקנא. מי שלא צריך לקנא הוא סגן יושב ראש הכנסת הצעיר, אורן חזן, שהגיע להישג זה בגיל צעיר מאוד, אך זה עתה עברו 104 ימים מאז התחקיר של ערוץ 2 שהטיל ספק בכשירותו לתפקידו. נותר רק לקוות שלא כבארת שהגיע לשיאו בכתיבת שני ספרים אלו ולא הצליח לחזור על ההישג, צפויים לאורן חזן עוד חיים ארוכים של הישגים לטובת העם והאומה (או שיעיפו אותו כבר מהתפקיד הזה שאינו ראוי לו).

התנין מבקר בתל אביב

מחר, פסטיבל בירס מתחם התחנה. בין שש לשבע בערב. אנחנו בדוכן של בירדי עם עוד 7 סוגי בירה שונים – ביניהם יונתן גפן שאני ממש מקווה שזה בירה שלו כי אני אוהב להתחכך בסלבריטאים -אבל אנחנו הכי שווים. עד כמה שאני מבין זה מין עניין כזה שבאים עם קופון ואני יכול למזוג רק מאה מיליליטר לתוך כוס מפלסטיק, אבל מאה מיליליטר תנין זה כמו אוקיינוס של היינקן.

בניגוד לגולדסטאר השוביניסטים התנין הוא ד'אהריסט, דהיינו פמיניסטי, פלורליסטי, פוסט מרכסיסטי (אסכולת פרנקפורט המאוחרת. הברמאס וכאלה) ובאופן עקרוני הבירה טריפל הכי טובה והכי אידיאולוגית שאפשר להשיג בצד הזה של נהר הסכלדה. זו הפעם הראשונה שבקבוק של תנין יוצא דרומית לנהר החילזון השוצף, וזו התרגשות של ממש. הייתי כותב בואו בהמוניכם אבל יש רק ארבעה ליטר שזה ארבעים כוסות. בואו במידה. אבו אבשלום אין סליחה ואין מחילה אם לא תבוא, ותביא גם את נוח.

אני לא כותב כאן הרבה בזמן האחרון כי בסך הכל אני מקדיש את רוב הזמן (שאינו מוקדש לעבודה כעורך דין) לכתיבה. יש התקדמות משמעותית. רציתי להגיע ל-1 בספטמבר כשכל הטקסט של הדוקטורט כתוב (לפני שינוים, עריכה, הערות, הערות שוליים, וכו' שזה עוד עבודה של חצי שנה שנה), וזה הולך לקרות נורא בקרוב. מה שאומר שאני על דיאטה של שלוש שעות שינה כבר שבועיים וזה ניכר.

קורים עוד כל מיני דברים מעניינים כמו השנת שירות של אלמוג, ועוד איזה פרויקט שצץ פתאום מאף מקום, והזה וההוא, אבל לא כרגע. כרגע תקבלו ממתק. ותבואו. באמת יהיה סבבה.