עדכונים, תכניות לעתיד, וכאלה

שמתם לב שהפסקתי לכתוב פה? זה כי הבת שיחקה לי עם המחשב איפסה את כל ההגדרות, ובשביל להיכנס לבלוג אני צריך סיסמה, מה שאני לא זוכר ולא בא לי לשחזר. כותב בין לקוח ללקוח ממחשב בעבודה שאיך שהוא שומר על הססמה הסודית. מה שגורם לזה שהקטע הבא יהיה מורכב מקטעים שברובם עדכונים ותכניות. וגם הרהורים והסברים.

* נתתי ואחד הרצאה על המילת. באמת כולם נהנו והשכילו. היה כנס סבבי. חבל שלא באתם. כשיעלה בווידאו אני אקשר. הכנס נקרא 'נשים במלכוד' ודיבר על נשים ודין דתי. נושא חשוב ועמוק מכדי להתייחס אליו בפוסט הזה, אבל אכתוב על זה עוד הרבה אם לא כאן אז במקומות אחרים.

* המתים המהלכים השאירו אותי במתח שנה שלמה. זה הסתיים שכולם עומדים בשורה ואיזה פסיכופט עושה אן דן דינו את מי מהטובים הוא יהרוג עם אלה. אז מי שספויילר לו שיעבור לפיסקה הבאה. בכל אופן הרג את אייברהם שלא כל כך היה לי איכפת ממנו, ואת היפני שממילא הרגו אותו כבר בעונה הקודמת, ובאיזה טריק תסריטאי החזירו אותו שוב, והניחוש שלי הוא שהשחקן העלה דרישות כספיות להפקה. אז בשביל זה קמתי בשלוש בבוקר? כן, בסבבה. ואחרי כן נהגתי שלוש שעות לתל אביב ודיברתי בכנס כמו אריה.

* משמש השנה כסגן עורך של 'הארת דין'. זו לא רק עבודת עריכה אלא ממש הוראה, ועבודה עם סטודנטים מצטיינים. ואני נורא מתרגש וזה מתחיל ביום שישי. אני רוצה להוציא מוצר על רמה מאוד גבוהה, וגם לתת כל מה שאני יכול לסטודנטים שלי.

* אז מתי יבדקו את הדוקטורט? אני חי בלימבו. כמו המתים המהלכים. לא מת ולא חי. אבל זה יקרה יום אחד. אני אפתח את המייל וזה יהיה שם. מקווה שלא אהיה אז זקן ועייף, או מת או משהו.

* שבע עשרה בחודש הסטרנגלרס! ש' החליטה שהולכים כי שמעה קצת ביוטיוב ובא לה. לא ממש ציפיתי, אבל אם זה קורה אני קופץ על ההזדמנות.

* יבול חדש של תנינים הולך ומבשיל. זה תנין של 'אוקטוברפסט' בנוסח בירת חיטה גרמנית.

* בניו אינגלנד אהבתי את סמיואל אדמס שיש להם IPA שחבל"Z. אבל יש גם מבשלה מקומית שנקראת 'סי דוג' שהיא משהו ממש טוב. האמריקאים אוהבים את הבירה שלהם הרבה יותר קלה ופחות אלכוהולית ממה שאני התרגלתי מהבירות הבלגיות והצרפתיות שאני אוהב, כנראה כי אחרת אי אפשר לשתות את כל הסיקס פאק, אבל בז'אנר הזה סמיואל אדמס שולטים, והסי דוג נותנים מוצר ממש טוב.

* אני חושב שהדרך הכי טובה להנציח את שמעון פרס זה לקרוא לכל דבר שהוא 'שמעון' על שמו. כמו למשל 'קבר רבי שמעון בר יוחאי על שם שמעון פרס'.

* בשמיני בחודש הבחירות. לא שאני לחוץ או משהו. אבל בכל אופן שיעבור כבר.

* בשישי בחודש חנוכה של בית הכנסת שלנו בכרמיאל. עד עכשיו התפללנו באולם ריקודים בנעמ"ת. עכשיו בנו לנו חת'כת בית כנסת עם ממש אתם יודעים כל מה שיש בבית כנסת. אנחנו מתפללים שם כבר כמה שבועות, ומה שכיף זה שמגיעים תושבים מקומיים משכונת המכוש ומתפללים איתנו, שזה הדבר הכי נהדר שהיה יכול לקרות לקהילה שלנו, אז בשישי בחודש יש חנוכת בית עם כל הגדוילים של התנועה הרפורמית גלעד קריב וכאלה. יהיה נחמד מאוד.

* הבת מתגייסת ב-14. אני התגייסתיב-12.11 והיינו באוהלים בשטחים המחורבנים וירד עלינו כל הזמן גשם. היא תעשה טירונות וקורס בעיר הבה"דים שזה חדרים עם תנור ומיזוג. שיהיה בסבבה בקולולולו ובמזל טוב. גם זה נושא שקצת קשה לי לכתוב כאן אבל אתם יכולים לנחש מה אני מרגיש.

* הסיסמה שלנו זה 'ראינו דם ראינו גם אש עד מתי נובמבר חמש'. זה עובד גם עם נובמבר שש. אני לא יודע מה עושים עם שש עשרה. מאחל לה שלא תראה דם ולא אש.

* המקום המסריח והמגעיל ביותר בעולם זה המטבח של בט"ר חת"ם בשבי שומרון, שאני מקווה שהחזירו לפלסטינים או הרסו עד היסוד או משהו כזה. בכל אופן משמרות שם היו נמשכות עשרים וארבע שעות נוראות של העבודות הכי קשות והכי שחורות שעבדתי בחיים, כשכל טבח שאתמול התגייס יכול להגיד לך מה לעשות, ולרוב לא בא לך לעשות את זה. ועשרים וארבע שעות מסביב לשעון השמיעו שם קלטת של פופ יורוטרשי גרמני זוועתי. שנת 85 הייתה שיא השפל שהאנושות ירדה אליו במוזיקה. 'מודרן טוקינג' זה רק ההתחלה. בקיצקיצור יש שלושה ארבעה שירים שאיך שאני שומע אותם אני חוזר ישר למטבח הזוועתי הזה, כאילו לא עברו שלושים ואחת שנה. זה אחד השירים האלה. בחורה ששמה סנדרה ששרה את השיר הזה ולא שמענו עליה כלום מאז מעניין למה. בטח היום בת שישים חיה מביטוח לאומי באיזה פרבר נידח של פרנקפורט או משהו. או שהיא חיה מהתמלוגים על השיר הזה. אז אם סידרתי לה עוד שלוש ארבע צפיות ביוטיוב שיהיה לה סבבה.

תכניות פזורות שונות

פוסט מפוזר, למכורים בלבד.

עוד שבוע אני נוסע לארצות הברית לשבועים. לפני כן עוברת עלי תקופה קצת משונה שאני לא יכול להרחיב לגביה אבל מכל מיני סיבות שבעולם (חיי נישואי מאושרים כתמיד תודה מצטער לאכזב אתכן קוראותי) עברתי לגור אצל ההורים לשבועיים בגיל חמישים. גם הבריאות של ההורים טפו טפו טפו הכל בסדר. אבל זו חוויה די משונה המונעת ממני מחשבה סדורה וכתיבה מופתית.

אז יש שניים שלושה דברים שאני יכול לדבר עליהם ומי שיחזיק מעמד עד הסוף שיחזיק.

דווקא יש לי הרבה מה להגיד על הרכבות ואלה. אבל למה בעצם? מה אני צריך לשפוט בין כץ וביבי? לאחותי קוראים כץ. אני לא אובייקטיבי. מה שכן סך הכל מסתמן מהלך של הקדמת הבחירות ליום א' ואז כל האוטובוסים יהיו תפוסים עם החיילים, והערבים לא יוכלו לנהור לקלפיות. עוד מהלך גאוני של ראש ממשלתנו הראשון לזהות. עד כאן בעניין הזה כי באמת אי אפשר בלי.

בעניינים אישיים וענייני הסימולקרה הזדונית אכלתי אתמול במסעדה קינג ג'ורג' שזה רשת שספציפית הסניף שאכלתי בסטריט מול ברמת ישי. יש שם תמונה של ג'ורג' השני שזה כאילו הסמל של הרשת (למרות שכאילו ספציפית בדקור של המסעדה יש גם תמונות כלליות של היסטוריה של אנגליה מהפוריטנים במאה ה-17 ועד אשקרה ג'ורג' השלישי). אז ג'ורג' השני היה אחד הגדולים, והוא ניצח בקרב קאלודן (יותר נכון הבן שלו ויליאם שהיה בן זונה אמיתי) והיה בן זמנם של ד'אהר וקאנט וכל מה שמריח מהעשור החמישי של המאה ה-18 משחק אצלי תפקיד. אבל תהיתי בנפשי (בעוד אני אוכל סלט פטריות ובטטה – לא משהו לכתוב עליו ממש מוטבע ברוטב מתוק כזה) האם ג'ורג' השני אכל מעודו ולו מאכל אחד מאלו המופיעים בתפריט (העשיר והלא יקר) של מסעדת קינג ג'ורג'? ממש לא. שום דבר. עברתי מאכל מאכל ומשקה משקה. באמת! סך הכל תאמרו שניצל כי היה גרמני. אני מוכן להתערב שהיה די מתעצבן אם היה רואה את השניצל של קינג ג'ורג' כי שניצל עושים מעגל ולא מעוף. אז זו סימולקרה, אבל כאילו די שפירה. סימולקרה היא בדרך כלל זדונית ומאתמול אני חושב מה הזדון בלקרוא למסעדה קינג ג'ורג' ולשים תמונה של ג'ורג' השני, ולתת אוכל שאין לו קשר לג'ורג' השני, ולא מצליח למצוא אבל בטח יש.

16 באפריל 1746. אתם קולטים שהשנה היה שנה עגולה של קאלודן ועבר כאן ככה בלי שאיזכרנו? סך הכל היה שנה די סוערת מבחינה סקוטית עם המשאל עם והברקסיט. פיקשוש. נאסוף את השברים ונמשיך הלאה.

אז היה גם את יומולדת שבעים לשלום חנוך והשמיעו מיליון שירים שלו וגם את דפנה ארמוני. וקלטתי שהשנה שלושים שנה לאלבום 'דפנה ארמוני'. סך הכל לא אלבום משהו אם מקשיבים לו באוזן לא נוסטלגית. לא איזה יצירת מופת על זמנית ודווקא לשלום יש כמה כאלה. אבל אני כל כך אוהב אותו, וכל שיר שם מדבר אלי. אני אתן שלוש דוגמאות קצרות אפופות בנוסטלגיה –

כשהיינו בתיכון אז לא היה לנו בגרות בפיסיקה אבל היה לנו מבחן פנימי. היינו כיתה של מופרעים מוסללים לחינוך המקצועי והמורה שלנו היה בנאדם די מבוגר (אפילו בן חמישים יכול להיות, אשקרה רגל אחת בקבר) שלא הצליח להשתלט על הכיתה. אחרי שתפסנו את הפרינציפ היינו מקבלים אותו בזה שכל הכיתה הייתה עומדת על השולחנות ושרנו 'אלה אלה שמישהו יגלה לה' במהלך כל השיעור או עד שנמאס לו והוא הפסיק לנסות ללמד. יום אחד הוא בא עם גישה מקורית והבטיח לנו שאם לא נעמוד על השולחנות ונשיר, וניתן לו ללמד את השניים שרוצים ללמוד, אז הוא ייתן לכולנו שישים בתור הציון הפנימי ומי שייגש למבחן אז יקבל את הציון שיקבל במבחן. זה בערך עבד, כי אלה זה שיר גדול ולפעמים בא לנו לשיר. אבל לשניים שרצו ללמוד הוא עשה חתיכת מבחן שיצאו בוכים ואפילו הכשיל אחד מהם.  יש לסיפור הזה כל כך הרבה מוסר השכל שאני לא יודע מאיפה להתחיל.

היה גם את 'היא תיקח אותך'. הייתי בקורס מש"קים ואשקרה היה קשה נורא. ובאמת חסרו לי שיעורי הפיסיקה וגם במתימטיקה לא הייתי משהו. והייתי בחוליית מודדים שהייתי צריך לעשות כל מיני חישובים מסובכים בזמן קצוב, ובאמת בעייה. היינו נודדים במשך שעות על שעות בנגמ"שים כי באמת לא ידעתי גם לנווט, ואחרי כן בלילה מגיעים לאיזה הר באמצע שום מקום ומתחילים למדוד אותו. זה היה קשה ומדכא ברמה די גבוהה. היה לנו סמל מחלקה שקראו לו פיני, זאת אומרת זה מה שההורים שלו קראו לו וכולם קראו לו 'פיקי' שפתאום אנחנו כולנו מודדים הרים ונורא מעוצבנים ועייפים, אז שומעים בקשר 'היא תיקח אותך היא תיקח אותך'. אין מילים לתאר עד כמה זה הרים לנו את המורל, ואם כל הפגזים שטיווחתי מאז פגעו במטרה זה רק בגלל זה באמת.

'היא תיקח אותך' זה באמת שיר קצבי ויפה. מילים נהדרות של שלום. נורא מדליק. אז בקורס הזה (בחופשות מהקורס) התחיל הרומן הגדול של הצבא שלי, ובאמת המילים דיברו אלי שהיא תיקח אותי וזה. אני זוכר 'ותראה בתוך עיניה את פניהם של ילדיך'. שוין. נשמה רומנטית. אחרי שנה וחצי בערך נקלעתי למצב של 'אוהבת אותך עוזבת אותך' או יותר מדוייק 'התאהבתי בבחור אחד התאהבתי בשני' שני שירים מהתקליט האיום והנורא הזה שהייתי שומע שוב ושוב בשביל לפענח את מה שלא הסתדר עם'היא תיקח אותך' ששלום ודפנה הבטיחו לי וכוסאמא שלהם שיקרו במצח נחושה. דפנה ארמוני! ארור היום בו נכנסת לאולם ההקלטות! לא היית יכולה להסתפק בג'ינגלים?

לגבי 'ותראה בתוך עיניה את פניהם של ילדיך' אז ספציפית הסתבר שכל מה שהייתי צריך לעשות זה להסתכל בראי, כי הבת שלי לפחות זה גירסה בלונדינית בת תשע עשרה שלי. דומה בול.רק בלי זיפים, והקמטים האלה של גיל חמישים וכל זה. ועוד מעט היא תתגייס, אלוקים תשמור!

אבל כשאני מסתכל בעיניים של ש' אני רואה שם כל כך הרבה יותר ממה ששלום חנוך היה יכול לכתוב, ושדפנה ארמוני יכולה לשיר, שאני באמת צריך לכתוב שיר בעצמי. את יום השנה ה-25 לנישואים נחגוג בארצות הברית באיזה שמורת טבע בוורמונט או משהו.מאונט וושינגטון אני חושב. שם רואים את דגי הסלמון קופצים במעלה הזרם או את המוסים או האלקים עם הקרניים האלה.

אני נוסע גם לראות לווייתנים כי אין מעריץ של מובי דיק שמגיע לחוף המזרחי ולא עובר דרך ננטאקט. אמרתי את זה לאלמוג ואמרתי לה גם ש'מובי דיק' זה הספר הכי טוב שאי פעם כתבו, אז היא אמרה שאני אומר את זה על כל ספר. לא נכון! רק על נאמר השטן במוסקבה, ואם נחה עלי הרוח על 'לוליטה'. ובסדר גם על 'בלשי הפרא', ו'תמול שלשום' של עגנון… טוב. אני באמת אומר את זה על כל ספר.

אז מה היה לנו כאן? ביבי וכץ וג'ורג' השני ובודריאר (לא מוזכר בשם אבל הוא הכניס לי לראש את הקטע עם הסימולקרה הזדונית) ופיסיקה ושלום חנוך ודפנה ארמוני ואירועי 1987 והרמן מלוויל. נסיים בממתק. דפנה ארמוני למה לא. קליפ שכל כולו שנות השמונים. לא בקטע של נוסטלגיה אלא בקטע של תראו איך התקדמנו מאז. בעצם סטטיק ובן אל. תשכחו מזה. שחקי אותה דפנה.

אשת יפת תואר

פעם פעם כשהייתי צעיר ועול בימים הייתי במין צינור כזה מגעיל שקראו לו הבופור. שלא תדעו! פצמרים ביום, מארבים בלילה, כל הבלגן, ומה, מוקף צנחנים ואפילו לא צנחנית אחת לרפואה בכל המוצב. רק גברים. כי ללבנון היה אסור להכניס נשים. רק פעם אחת קשאית בנבי אל עוואדי באיזה ביצוע, אבל ביום יום לא. ומה? מפקד האגד רשע מרושע. היה באיזה תצפית, ג'בל בלאט, שזה היה בית זונות של ממש, מטר מהגבול והמילואימניקים שם זרקו שם זין כמו שרק מילואימניקים יודעים, והתרשם מהבלגן, ועשה סגר יציאות שאף תצפית לא יוצאת הביתה בלי שהוא עובר תצפית תצפית ובודק שהכל בסדר. יימח שמם המילואימניקים בבלאט. הם גמרו את המילואים שבועיים אחרי כן וחזרו הבייתה שלהם, ואני נשארתי ותפרתי 42 יום. שזה אשקרה די הרבה. ובלי אף אישה בטווח של כמה קילומטרים.

מה שכן הייתה שם באיזה כפר מישהי שכל בוקר בשש בבוקר הייתה יוצאת ותופסת אוטובוס לעיר הקרובה שעבדה שם מורה או משהו. זו הייתה הנוכחות הנשית הכי משמעותית שהייתה לנו בבופור. אז הצנחנים ממש שהיו עושים את הפתיחת ציר היו עוברים ממש לידה, ואמרו שהגשש היה אומר לה מדי פעם שלום, וכך ידענו גם מה השם שלה אבל אנחנו שהיינו תותחנים לא עשינו את הפתיחת ציר וטוב שכך כי לא היה סגור בטוח במאה אחוז שכל מי שיוצא גם חוזר וכבר היו דברים מעולם. אז הסתפקנו בלראות אותה משלושה קילומטר במשקפת. איזה קרבות היו על מי יהיה במשמרת של שש בבוקר! עקרונית בתור הסמל עמדה אני הייתי מקבל איזה משמרת שאני רוצה, אז הייתי צריך לעשות את החישוב שאם אני בשש על המשקפת, אז אני כאילו ישן את המשמרת של שתיים עד שש, ואז בארבע יש כוננות עם שחר וצריך לרוץ ולצעוק כמו משוגעים איזה רבע שעה וזה די קוטע את השינה. אז הייתי עושה בדרך כלל לילה, ומשאיר את העונג של המשמרת של שש בבוקר לאחד הטירונים שממילא היו יותר לחוצים, ושהוא יראה כתם קטן מטושטש במשקפת ממרחק של שלושה קילומטר, וידמיין את מה שהצנחנים שחזרו מהפתיחת ציר סיפרו שבטח גם כן היה מוגזם בטירוף.

אז היום נמצא פיתרון לבעייה, וזו הלכת 'אשת יפת תואר' שיצאה מאיזה רב אייל קרים שמונה לרב הצבאי הראשי. מי שרוצה הנה קישור לתשובה שנתן לשאלה שהעלה מישהו כנראה גם כן הנושא הזה קצת בער לו, ושם מופיעה הפיסקה המרגשת ש"אף שהתחברות אל גויה הוא דבר חמור מאוד, אלא שהוא הותר במלחמה (בתנאים שהוא הותר), מתוך התחשבות בקשיי הלוחמים. ומאחר והצלחת הכלל במלחמה עומדת לנגד עינינו, התירה התורה לפרט לספק את היצר הרע בתנאים שהתירה, למען הצלחת הכלל." וואלה! אשקרה למען הצלחת הכלל. אתם יודעים מה זה להסתובב עם תותחנים לחוצים שלא ראו בית 42 יום? אני זוכר שרבתי עם אחד מאנשי הצוות ולא דיברתי איתו יותר כי היה לנו ויכוח עקרוני אם הייתי בחורה אם היה יוצא איתי, והוא אמר שלא. עם כל הלחץ וזה, עדיין שלל. באמת נעלבתי, אבל עכשיו אני די מבין אותו. אז אני לא מדבר ספציפית על הבחורה הזו – בטח עכשיו כבר סבתא. אני חושב שאפשר היה להוריד את הנגמ"ש. אחד ברתק עם המקלע, תמיד יש אחד כזה שלא מעוניין מכל מיני טעמים וסיבות. דופקים על הדלת, נכנסים לבית אקראי, ויאללה אשת יפת תואר, ומספקים את היצר הרע בתנאים שהתורה התירה למען הכלל.

אז הקרים הבין שהוא די הסתבך והבהיר ש"שמעולם לא התירה התורה אונס אישה. דין "אשת יפת תואר" נועד לגרום לחייל לחזור מכוונתו לקחת את השבויה לאישה, על ידי סדרת פעולות שמצניעות את יופייה ומדגישות את אישיותה ואת צערה. אם לאחר כל התהליך עדיין רצונו לשאת אותה לאישה, הוא מחויב לעשות זאת על ידי חופה וקידושין."

אז ככה. נבהיר. לא מראש, ולא בדיעבד, כשקיבלנו היתר הלכתי – כמובן רק בקטע שזה נועד לחזור בנו מכוונתנו לשאת את הגויה יפת התואר לאישה – אף אחד מאיתנו לא חשב אפילו בכיוון. לא בקטע הסוציולוגי של זה שאנחנו כאילו גזענים ובגלל זה לא נאנוס ערבייה. בשלב מסויים לקראת סיום ה-42 יום זממנו שם אפילו על כל מיני בולי עץ וכאלה. מה שיוצא אני מרוצה. לא, כי אונס לא היה בכלל בלקסיקון שלנו כחיילי צה"ל. זה לא משהו שעבר לנו בכלל במחשבה. לא משהו שעושים. לא משהו שחשבנו עליו, לא משהו שדיברנו עליו. לא משהו ששאלנו את הרב או המפ או את מפקד החיל. לא קיים.

אז נכון, זה דיון תיאורטי בשאלה הלכתית פרשנית וזה. וסך הכל רב אז כאילו זה מה שהוא מתעסק איתו, לא? אז ככה -חמוד – אתה הרבצ"ר. מאוד מעניין אותך כשרות. ואם מותר לדבר בקשר בשבת אם נופלים עליך פצמרים. וכאלה. או אפילו אם את הבחור הזה שלא סגורים אם אמא שלו יהודיה ובכל אופן היה הנעבעך בקו הראשון בעזה וחטף כדור בראש קוברים בתוך הגדר או מחוץ לגדר. זה גם המונופול שלך. אבל יש שאלות שאם אתה רוצה לדון בהן תחכה לפשוט את המדים ואז תדון בהן מבחינה תיאורטית. רוצה רשימה?

כל הקטע של אשת יפת תואר. זה ומחיית העמלק. בעצם כל הקטע של תורת המלך. ומלכים בכלל. אה… ודין רודף. אני יודע שזה לא להיט בערך מ-1995 אבל לפעמים מתחשק. רק בקטע התיאורטי. אז זהו שלא. אני יודע שזה נמצא שם וזה מאוד מפתה להתעסק. עזוב. זה יצר הרע. זה לא ייקח אותך לאף מקום. מספיק שזה זיהם את השיח הצהלי בקטע של אונס שלא היה שם קודם.

ושירת נשים? וגיוס נשים? טוב. כאן זה פררוגרטיבה שלו בתור רב אורתודוכסי להיות מיזוגן ושוביניסט. שיהיה לו לבריאות, ואולי מישהו יחשוב פעמיים על כל הקטע של דת וצבא, בקטע הלניניסטי של כמה שיהיה יותר רע ככה יהיה בסוף יותר טוב.

הבהרה מערכתית – יוצא לי לכתוב כאן הרבה פחות כי אני עסוק יותר, וגם החלפתי מחשב ואני מתעצל להתעסק עם הסיסמה של הוורדפרס במחשב החדש. אז תקבלו אחת לעשרה ימים עד שייגמרו כל הפרוייקטים אבל יהיה ממש איכותי כמו הקטע הזה. ממתק איכותי? אני לא נכנס לכל הקטע של אורשר ומירי רגב וזה, כי סך הכל אני מת על מזרחי. אז קבלו את סטטיק ובן אל תבורי בשירם 'כביש החוף'.

ארבעה ילדים פלסטינים

זה מה שקורה כשקוראים יותר מדי פוסטים בעשרים וארבע השעות האלה של זיכרון / עצמאות. הטריגר הספציפי לפוסט הזה היה הפוסט ששיתף יואב אבני כמנהגו מדי שנה. המסלול המסויים שעשה אבני, המכונה אצלנו, אלו שהגיעו לבקו"ם וביקשו להיות תותחנים 'פעם טייס תמיד תותחן' או במקרה של אבני פעם חובל תמיד תותחן הוא מעניין, התקופה שהוא כותב עליה היא מייד לאחר השחרור שלי, המקומות שהוא מתאר – שיבטה, בט"ר חת"ם, קו אדום, ודאי מוכרים. עשה לי חשק לכתוב משהו כזה. עם איזה קונספט. לא אקראי. אז אני כותב על ארבעה ילדים פלסטינים. רק אחד מהם מת בסוף, ולא אני הרגתי אותו – לא באופן ישיר זאת אומרת. רוב הקטעים לא ממש נוראים. הבזקים. עוד מעט חמישים שנה לכיבוש. סבבי.

6.2.1988. את יום ההולדת העשרים שלי אני עושה על גג ברמאללה. מתחתינו יש גן ילדים. כמה ימים לפני כן חטפתי אבן בפרצוף בעת שהובלתי בקשר כוח אל התפרעות שצפיתי בה מלמעלה. מאז זו הבדיחה של הסוללה. 'שמאלה… ימינה… אופס חטפתי אבן'. עודד שיודע לנגן בגיטרה מפליא בלהיט 'על גג ברמאללה / חוליית איכון עומדת / על גג ברמאללה / עומדת כל היום / הו הו הו / אופס פגעה בי אבן / הו הו הו / אופס פגע בי בלוק" אחד הילדים מלמטה לא מפחד. הוא בן שלוש או ארבע שנים. מגיע עד קרוב מאוד לעמדה, ושר לנו 'טרי טרי טרי אדר / קוסה מחשי ובטטר' ומייד בורח אחרי כן.

מאוחר יותר בפברואר 1988 – מישהו – אולי השב"כ – רוצה להיפגש עם משתף פעולה בגרז'. אני מאבטח מבפנים ויש כמה שמאבטחים מבחוץ. בפינה מרוחקת הם מדברים על כוס קפה. אני לא מסתכל אפילו. יש שם ילד בן עשר בערך, שיושב שקט מאוד בפינה. יש לי סוכריה בכיס. אני מסמן לו לבוא. הוא קם והולך לאט לאט עד שהוא מגיע אלי. אני נותן לו את הסוכריה והוא לוקח אותה. הוא קפוא מפחד. רק חסר שישתין במכנסיים. רק כשהוא מסתובב וחוזר לפינה שלו, ויושב שם, שקט כמקודם, הבנתי שהוא לא ציפה לצאת שלם מהטיול הזה של חמישה מטרים מקצה הגרז' עד אלי.

מרץ 1988 – טול כרם. אנחנו על גג של משפחה ערבית. אנחנו שם כבר כמה ימים. מגיעים עם הזריחה וחוזרים עם השקיעה. האב מתלונן על זה שאנשי העיר לא אוהבים שאנחנו על הגג שלו, והם כבר מצאו כלב שחוט על מפתן הדלת בוקר אחד. לנו זה לא מזיז. עמדה מצויינת. אחד הילדים מגיע ומדבר איתנו. בן שתים עשרה בערך. אחרי כמה ימים שהוא עולה ומדבר איתנו, הוא מביא מצלמה ומבקש להצטלם איתנו. אחד החיילים מלביש אותו בכומתה. מישהו שם עליו אפוד. הוא מצטלם איתנו. אחרי יומיים עברנו משם הלאה.

סוף מרץ 1988 – קלקיליה. האגד שלנו מחזיק את העיר בעוצר כבר כמה שבועות. אנחנו מסיירים ברחובות. אוכפים את העוצר. פעם בכמה זמן רואים אנשים רצים בין פתחי הבתים, אבל אין כוח לרדוף אחריהם. ואז יוצא אלינו זוג מפתח הבית. האב מדבר אלי בערבית שאיני מבין. הוא אוחז בקופסת נעליים, ומושיט לי אותה. אני לוקח את הקופסה ביד. מישהו לידי אומר 'אל תפתח' אבל אני פותח. בפנים יש תינוק מת. התינוק הזה יכול להיות היום בן עשרים ושמונה. כתבתי על זה כמה פעמים כבר, אבל זה משהו שחוזר אלי. אגב, לא הדבר הכי גרוע שראיתי או עשיתי בקלקיליה במרץ 1988.

סלוקי

לקח לי קצת זמן לכתוב את הפוסט הזה, וייתכן גם שהוא לא יצא נורא קוהרנטי.

יש לי זיכרון אחד או אולי שבב זיכרון מהסלוקי. והוא בערך עשרים שנה לפני 'הקרב על הסלוקי' שבעוונותינו מלאו לו כבר עשור, כך שהמצב שלי חמור מאוד. אני זוכר כוח של גולני באיזור של איזה כפר – יוחמור או סוחמור או משהו כזה, שנתקע בואדי, והורידו עליו אש מרגמות מטנדר, והפעלנו עליו מסק"רים. אני לא זוכר באופן מדוייק, ולא יכול לדעת מה היה. יש לי איזה תמונה בראש של המסק"רים מגיעים – והקול בקשר היה מאוד רגוע 'תפסיק עם הקישקושים והשמות קוד ופשוט תגיד לי לאן להגיע' ואז אחד מהם מחפה מאחור  והשני מפעיל משהו על הטנדר. בכל פעם שאומרים 'סלוקי' עולה הזכרון הזה. עד כמה שאני זוכר ראו את כל הוואדי הזה מאותו מחוז חמדה, נבי אל עוואדי, בו ביליתי את נעורי הפוחזים. יש כל מיני שמות שעולים בזיכרון – ר'נדוריה. גוקדרה. קעקיית א-ג'סר. הייתה תקופה שהייתי רק עוצם את עיני והייתי שם, והייתה נפרשת לעיני כל התמונה מהעמדה מהנבי לצפון מזרח. היום זה לא עובד. אלצהיימר וזה.

לאולמרט אין זיכרון כזה. אבל גם לא צריך להיות לו. אני לא חושב שראש ממשלה צריך להיבחן בשירות קרבי, וזה הנוכחי הכי קרבי שיש, וממש גרוע. שלא לדבר על כל מיני טיפוסים מופרעים כמו בנט שממש מתגאים בכמות הערבים שהם הרגו. אבל צריך להיות לראש הממשלה כבוד בריא לאנשים שמוצאים את עצמם במקומות האלה ולאולמרט לא היה.

בשלושת הימים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה נהרגו 33 חיילים ב'קרב על הסלוקי' שמטרתו הייתה להשיג 'תמונת ניצחון' אחרי שכבר הושג הסכם על הפסקת אש. טוב זו החלטה שראש ממשלה יכול וצריך להחליט. אבל הוא צריך להיות נקי כפיים ובר לבב ואולמרט לא היה. כאשר קיבל את ההחלטה ששלחה את 33 האנשים האמיצים האלה אל מותם, היו ידיו מוכתמות בשוחד. מי שידיו מוכתמות בשוחד אסור לו לשלוח אנשים למות. הוא צריך להשאיר את ההחלטות האלה לאדם נקי כפיים ובר לבב.

אז ככה – שנה ושבעה חודשים או שנה וחצי או שש שנים, זה לא ממש משנה, כי הפשע של אולמרט היה גדול בהרבה ובמישור אחר, ואת התשלום עליו שילמו אנשים אחרים. ולכן היה לי מאוד עצוב בכל פעם שהשם 'אולמרט' עלה בחדשות, והציף את הזכרונות הלא מי יודע מה ממלחמת לבנון השנייה – לא סבבה בכלל נפלו עלי טילים ואני לא אוהב – שהציפו זכרונות ישנים יותר. אבל לא היה לי עצוב עלי. לבנון היא בשבילי סוג של נוסטלגיה. היה לי עצוב על שלושים ושלוש משפחות. שהאיש המושחת הזה הוא ששלח את בניהם למות.

אבל אין מה לרקוד על הקבר הפוליטי של האיש הרע הזה (שאחרי שיצא מהכלא יהיו לו חיים לא רעים. כי סך הכל הפנסיה מתקתקת, הכסף מהמשרד הפרטי בטח הושקע לא רע, ובאמת בגילו וזה צריך קצת לנוח אחרי חיים שלמים של שחיתות) בואו נדבר על כאן ועכשיו –

מי ששולח אותנו לסכסוך נצחי של אינתיפאדת סכינים ואומר שהדרך היחידה לסדר את העניין הוא רק כוח וכוח ועוד כוח ואין עם מי לדבר ונדביר את הטרור וכל זה, ומתכנן סיבוב נוסף בעזה ואולי גם משהו צ'ופר בלבנון או בסוריה רק כדי שלא יצא שיש שם מלחמה בסבבי עם ים של הזדמנויות ואנחנו לא בעניין, צריך להיות בנאדם שאשתו לא נחקרת במשטרה על רהיטי הגן, ואין פסק דין המספר על חצר ביזנטית בה רעיית הקיסר מכה את העובדים על ידיהם. הוא לא צריך להיות אפוף בעשן סיגרים. הוא צריך להיות הסמכות המוסרית העליונה שאין למעלה ממנה כדי לשלוח אנשים למות.

בואו נחזור קצת לשם ואז. יש איזה צדק היסטורי שבעוד חצי שנה בדיוק כשנחגוג עשור למלחמת לבנון יישבו הנשיא וראש הממשלה בכלא. שר ההיסטוריה צוחק לפעמים. לא צוחק מספיק. לפני כמה זמן שמעתי בגלצ את חיים רמון משווה את 'פרשת הנשיקה' לדו"ח תנועה, ומותח ביקורת על כל העולם ואשתו, ו'מסרב להגיב' בעניין איבגי. אז העניין של הנשיקה קלון או לא קלון זה עניין משפטי. בעיני הוא עבריין מין מורשע, ואם כל אדם בן 54 היה מעז לשלוח את לשונו הטמאה אל בתי בת ה-19 הייתי חותך את הלשון הזו בעצמי. אבל הפשע האמיתי, שלא הזכירו, זה המוזכר הן בפסק הדין והן כמדומני בדוח ועדת וינוגרד הוא שאת ישיבת הממשלה בה הוחלט על היציאה למלחמה הוא החל בכך שרשם את פרטי הקצינה ביומן האלקטרוני שלו. זה היה הלך הרוח הזחוח אז. על זה (ועל המניות ואלוהים יודע מה עוד) הם חשבו כששלחו אנשים למותץ אף אחד לא נתן על זה את הדין. נתנו על דברים אחרים, כי כשאדם מושחת או בעל תאוות שאינן יודעות גבול, זה מתבטא ביותר מדבר אחד. מה שקרה להם, לכל אחד מהם, מוכתמים, מושמצים, נושאים בעונשי מאסר, מבוזים, פסולים מלכהן בכל תפקיד ציבורי (גם הדרג הצבאי. חלוץ והמניות. גל הירש) צריך להיות תמרור אזהרה לכל פוליטיקאי. את קורות הממשלה הזו, ממשלת אולמרט, המושחתת בממשלות ישראל לדורותיהן, צריך לרשום בספר האזרחות 'להיות אזרח בישראל' כדי לחנך את הדור הבא. שיצאו לנו עוד עשרים שנה פוליטיקאים ישרים.

אז באמת אני מאחל לאולמרט כל רע בכלא. לא שיש סיכוי. הבחור הולך להיות באגף הצ'ופרים יחד עם חבריו למעשה השוחד שכיער את הנוף הירושלמי לנצח נצחים. מין פגישת מחזור כזו. בטח יכתוב את זכרונותיו או משהו. וסך הכל אני רואה אותו יוצא בתוך שנה או משהו כזה. בתוך שנתיים פרשן מבוקש בתכניות פוליטיות ברדיו. עם דיבורים על קאם בק. מה, אם דרעי יכול אז למה לא אולמרט? ובכל אופן, במגבלות האלה. שנורא יתגעגע לשולה או משהו כזה וישללו לו את זכויות הטלפון. ברמה הזו אם אפשר.

ואם כבר בהקשר הזה של שולה, אז הממתק הוא כמובן CRY BABY של ג'ופלין, בשביל השורה שממש בנויה על סיפור אהוד ושולה –

 … All you ever gotta do is be a good man one time to one woman

מזכרונותיו של קשיש סיעודי

פעם פעם כשהייתי צעיר ועול בימים היה במזרח רודן אכזר שאיים שישרוף את ישראל בטילים. ושיעשה את זה ב-16.1.1991. מכיוון שעברו מאז עשרים וחמש שנה ושבוע (וזו הסיבה של כתיבת הפוסט הזה) וישראל חטפה לא מעט טילים אבל איכשהו שרדתם לקרוא את השורות האלה, אתם מבינים שהוא לא הצליח. אבל סך הכל אנשים נורא פחדו ונלחצו. דורון נשר, אפילו בסוף השבוע שלפני סוף האולטימטום (היה אולטימטום. אנשים ממש חשבו שיש להם יומיים לחיות) עשה מערכון שכאילו הכל נגמר. זה די הלחיץ. סבא שלי, יליד 1904 שראה את מלחמת העולם הראשונה, השנייה, מלחמת העצמאות, קדש, ששת הימים, התשה, יום כיפור, לבנון הראשונה, ובטח שכחתי משהו באמצע (אבל לא נלחם ולו אף באחת מהן. היה בחור מוכשר סבא שלי. אני פחות) שאל אותי אם הגזים האלה זה כואב, ואמר שהוא לא מפחד למות, אלא שהוא רק חושש שהגזים כואבים. אמרתי לו שלא.

בלילה שלפני הלילה שלפני סוף האולטימטום קיבלתי טלפון מחבר בשתיים בלילה אם גייסו אותי. אמרתי שלא, והתקשרתי ליחידה. קצינת הקישור אמרה שלעת עתה לא צריך אותי, אבל סבב טלפונים מהיר הבהיר שגייסו את כל הצוות חוץ ממני. נורא נעלבתי, לקחתי את עצמי בטרמפים באמצע הלילה, נפרדתי בנשיקה נרגשת מש' (שאמרה שאם אני הולך בלי שמגייסים אותי אין לי למה לחזור. כשבאמת חזרתי לקח לי שעתיים של תחנונים לשכנע אותה לפתוח את הדלת) והגעתי לבסיס הזה ששם היה כל הצוות. גייסו אותנו בהליך נורא מהיר, זרקו עלינו ימבה ציוד, ואחרי כל מיני הרפתקאות שלא מן העניין כאן – עם מכונית מגוייסת ומצבר שלא עבד – שלחו אותנו להר הזה באמצע השטחים.

מה שעשיתי אז זה שהפעלתי את המכשיר המאוד סודי הזה שעושה את הדברים שהיו סודיים ב-1991, והיום בטח הקינדרלאך לכל אחד יש בפלאפון משהו שעושה אותו דבר רק יותר טוב ועובר שלב בקאנדי קראש תוך כדי. היה בזה יחידה D ששקלה 35 קילו, והתפקיד שלי עוד מהסדיר היה לסחוב אותה ממקום למקום, כי לא כל כך ידעתי להפעיל את הדבר עצמו, כי נקלעתי ליחידה די במקרה וההכשרה שלי הייתה בכלל במשהו אחר שעושה משהו דומה רק בלי כל הטכנולוגיה. חשבתי שאם לא יהיה מי שיסחוב את יחידה D אז כל הצוות, ובכלל כל היחידה, וכל האוגדה וכל צה"ל יקרסו, ולכן מיהרתי להתנדב.

אז שלחו אותנו להר המגעיל הזה שבשביל להגיע אליו צריך לעבור דרך עיר יותר מגעילה בשטחים. כשעברנו שם היינו אחרי שני לילות ללא שינה, וכולנו נרדמנו כמו בולי עץ. נסענו בטנדר סיטרואן המגוייס ונקלענו למארב אבנים נורא נחמד. בשנייה ששמעתי צעקות והרגשתי פגיעה בדפנות של האוטו האינסטינקט הקרבי זרק אותי על הרצפה של הטנדר וכך היה גם כל יתר הצוות. היינו בערימה על הרצפה, ורק היה חסר מישהו שישליך שם בקת"ב לקבינה בשביל שיהיה שמח. אבל הקצין שלנו אין לו אלוהים ירד מהאוטו ודפק חמישה כדורי הולופוינט באוויר מהאקדח שלו והניס את הפורעים. אחרי כן הוא פשוט לעג לנו כל המלחמה – כי זה מה שזה היה – והראה לנו כל מיני התכתבויות מטורפות שהוא ביקש החזר על העלות של הכדורים שהיו מהנשק הפרטי שלו ולא נתנו לו. מה שכן איך להגיד בעדינות – לא הייתי מתחלף עם הבעלים של הטנדר המגוייס. אחד הקורבנות היחידים של המלחמה הזו.

אז היינו בשטחים וממש פיספסנו את כל המלחמה כי היא הייתה בתל אביב. זה ממש מטומטם. קטע פסיכי. היינו בנגמ"ש וכל לילה חיכינו. אם היו אומרים לנו את המילה הסודית היינו פותחים את המפות ומסתערים מזרחה באומץ. אבל לא אמרו לנו אותה. זה היה הר די מגעיל, ואחרי כן ירדנו משם לאיזה מקום אחר וחיכינו שם עוד כמה שבועות עד שאחרי חודש שחררו אותנו. הספקתי עוד איזה שבועיים מלחמה, בירושלים שלא היו בה טילים, אבל היו חייבים להסתובב עם המסיכות אב"כ המצחיקות האלה כל הזמן.

הלילה של הטילים הראשונים הייתי במשמרת על הנגמ"ש בחוץ עם בחור ירושלמי נחמד שנקרא אבי. בפנים היה מין מקלט ענקי כזה בתוך ההר עם דלת ענקית כזאתי מברזל, שגם אם הייתה פוגעת פצצת אטום מי שבפנים היה שורד, אבל אני לא רוצה לאתגר את זה. כשהתחיל כל הבלגן החארות שבפנים פשוט סגרו את הדלת ולא נתנו לנו להיכנס. לא ממש נלחצנו כי לא היה לנו רדיו ולא הבנו מה קורה, רק שמייבשים אותנו במשמרת ונסגרו בפנים ולא באים להחליף אותנו. אחרי כמה זמן כשראו שאנחנו חיים בלי מסיכה ונושמים פתחו לנו את הדלת. היו שם אנשים לחוצים עם מסכות, ורק אנחנו באנו מבחוץ והיינו עוד בלי מסיכות על הפנים. היו לנו שתיים דווקא אחת אזרחית ואחת צבאית. את האזרחית לא רצינו לפתוח והצבאית הייתה מאוד מסריחה ולא האמנתי ביעילות שלה. אנשים כולם היו עם מסיכות וכל מיני לבוש מגן. אחד הזריק לעצמו אטרופין. שמחתי שביליתי את הדקות הראשונות האלה במקום שלא ידעתי מה קרה כי היה שם קבוצה של כמה עשרות לוחמים אמיצים במילואים ובסדיר מכל זרועות צבא הגנה לישראל שדי הזינו את ההיסטריה אחד של השני.

נורא התגעגעתי לש', ונשבעתי שכשאשוב משדה הקרב אתחתן איתה וכך היה. עוד הספקתי לחוות איתה את החוויה של חדר אטום עם ניילונים ואיזוליר בנד וכאלה. חבר של אבא שלי היה מושבניק אז חזרתי מעפולה איזה יום עם בערך חצי חממה. אחרי כן לקח לי שעות להוריד את זה וגם הקירות של הבית השכור לא מה שהיו לפני. אבל לא היה בית בישראל בלי הכתמים האלה של הדבק שנתלש. מי שלא מבין הייתה הוראה להדביק ניילונים על החלונות. זה טוב נגד טילים. באמת! זה ומסיכת אב"כ. ומזרק אטרופין. אני הייתי מת לפני שהייתי דופק את הדבר הזה על הירך. גם רוב הסיכויים שזה היה הפוך ומשפד לי את היד ומעיף את כל החומר החוצה. אני מכיר את עצמי בקטעים האלה.

היה גם באבא בובה אבל לא ראיתי אותו כי הייתי במילואים ולא הייתה לנו טלוויזיה.

ראש הממשלה היה יצחק שמיר. אז חשבתי שיותר גרוע מזה קשה למצוא, היום אני יודע יותר טוב.

נכון שזה נראה מצחיק ורחוק ולא רציני? אז בטח הכיבוש.

ממש לא. הייתה לי לפני כמה ימים מחשבה די זוועתית שנולדתי אחרי הכיבוש ובטח אמות לפניו.

כשדייוויד בואי מת היה לי לחץ אטומי בלימודים. הייתי נותן שעתיים בוקר לפני שיצאתי לעבודה מה שחייב אותי לקום כל בוקר בארבע וחצי ושעתיים אחרי ששבתי מהעבודה, וארבע עשרה שעות שישי ושבת. אז לא כתבתי כאן כל כך, ועכשיו כבר מאוחר מדי ועברו למת הבא (הזהו מהאיגלס. לא אבידה גדולה אם אתם שואלים אותי. בטח שחבל למשפחה שלו וזה אבל אני לא מחזיק מהאיגלס). דווקא היה לי מה לכתוב על דייוויד אללה ירחמו זיע"א נבג"מ (זכרו יגן עלינו אמן נשמתו בגנזי מרום). אני לא מביא ממש משהו שלו, אלא את הייזל אוקונור שרה רוק'נרול סואיסייד, שזה הביצוע הכי גדול לדייויד בואי שאני מכיר, כי נורא קשה לעשות לו קאברים. שמעתי את זה באחת התכניות של המרתונים לזכרו ודי נגנבתי. וגם המילים על הזמן השוחק וכל זה מתאימות לאווירה העגמומית והנוסטלגית של הפוסט הזה.

12.11.85

מחר ימלאו שלושים שנה לגיוסי לצה"ל. אני די מתרגש. בשבת נפגשנו שלושה חברים עם המשפחות וציינו את האירוע. אבל כמעט ולא דיברנו על השירות הצבאי. מוזר.

בכל אופן ניסיתי להיזכר באותו יום רחוק, 12.11.85 ואני זוכר די הרבה יותר ממה שציפיתי. למעשה בערך את כל אותו היום דקה אחרי דקה מארבע בבוקר ועד שעות הלילה המאוחרות (הקרינו את 'כל הג'אז הזה של בוב פוסי, ומכיוון שגם אז זה נראה לי חרטא ברטא הלכתי לישון לפני שהסרט הסתיים כי ידעתי שיש שמירה בלילה. בסוף לא העירו אותי לשמירה. כנראה שאחד הטירונים שלפני שבר שמירה. אופייני).

האם צפיתי במשהו את מי שאני עכשיו? בפירוש לא.

מבחינת זוגיות הייתי מאוד ספקן אם מישהי אי פעם תסתכל עלי. הייתי מאוהב מאוד, ומאוד מרחוק במישהי שלא ידעה על קיומי, או שידעה ושכחה. לא ממש טרחתי לברר. סיפור האהבה הגדול שנמשך לאורך כל השירות הצבאי שלי – ונגמר לא ממש הכי נחמד בסופו – לא היה אז בכלל באופק, או אופציה, או אפשרות רחוקה. היינו אז חברים ממש טובים, ולא חשבתי עליה במונחים האלה בכלל. האם הייתי רואה את עצמי נשוי עם אישה מזה 25 שנה ושני ילדים? יכול להיות. היו גם מיליון אפשרויות אחרות.

מגורים באשחר? הזהות הד'אהריסטית הגלילית היא משהו שאימצתי לעצמי די מאוחר. אני חושב שרציתי להמשיך לגור בעפולה. יישוב קהילתי בגליל? פעם התחלתי באיזה טיול שנתי עם בחורה מתימרת. ולא כל כך ידעתי איפה זה או מה זה יישוב קהילתי. וזה נראה זר ומוזר. לא אופציה.

עיסוק בעריכת דין? אולי כפנטזיה. חשבתי על משהו במחשבים. לא חשבתי שאתקבל למשפטים. זה לא היה כמו היום. לא היה לי מושג ברור על ממוצע הבגרות שלי, והפסיכומטרי עוד היה בעתיד. רציתי להיות סופר. הייתי בטוח ש'אתגלה' יום אחד ואבלה את חיי בכתיבה. נכון 'התגליתי'. זה כנראה לא מספיק. הוצאתי שבעה ספרים שזה די הרבה. אבל אני עדיין לא רואה עצמי כ'סופר'. במגוון הזהויות שלי זו אחת הזנוחות יותר.

פוליטיקה – זה תמיד היה בראש שלי. אני חושב שהעמדות שלי אז והיום די זהות, רק שהיום אני הרבה יותר מנומק ואז הייתי יותר אינטואיטיבי. בהחלט ראיתי עצמי עוסק בפוליטיקה כעיסוק. כמה שנים כעוזר פרלמנטרי הוציאו לי את האמביציה הזו מהראש.

ראיית עולם – האמת היא שאז הייתי די אופטימי וחשבתי שהעולם פתוח בפני וכל האפשרויות פתוחות ושייצא ממני משהו ממש טוב וממש ילך לי בחיים. ושבכלל המדינה תלך לכיוון טוב, ובאיזה שלב המערך יעלה לשלטון ונחזיר את השטחים ויהיה לנו עולם סבבה אגוזים. אז המערך באמת עלה לשלטון אבל מהר מאוד הימין הוריד אותו באמצעות אקדח, וכמה שסבבה היום אז ככה האופטימיות שלי בכלל לגבי היקום בכלל ולגבי מצבי האישי בפרט.

מה שכן הטעם שלי במוזיקה, ספרות וקולנוע זה בערך אותו דבר. כאילו העולם קפא ב-1987 (שנה וחצי אחרי הגיוס) ולא זז עוד ממסלולו. מוזר? תופעה פאתטית ומוכרת מאוד. המצב שלי עוד טוב לעומת אבא שלי למשל שלא מכיר בקיומו של שום דבר שנוצר אחרי 1950. לי לפחות יש את הנדריקס.

ואת זאפה. אחד הדברים המשונים שעשיתי בחיים זה להקליט את מהדורת החדשות של ארבע בבוקר בלילה לפני שהתגייסתי (שרון מזהיר ממשא ומתן חשאי עם ירדן שבסוף גם רמת הגולן תעלה לדיון! מנפלאות 'ממשלת האחדות' של 1985, וכוסאומו הוא ידע בדיוק על מה הוא מדבר, כי פרס חתר כמו שרק הוא יודע לחתור. מכר את כל הסוסים לכולם, ובסוף פול גז בניוטרל. תוך שנתיים אינתיפאדה והכל הולך לעזאזל). ולפני כן היה קטע שלא הכרתי שנשמע כמו לחישה משונה שאחריה סולו הגיטרה הכי גאוני ששמעתי עד אז. אחרי כן, בסוללה, פגשתי את איתן ליברמן שהיה לי מין אורים ותומים מוסיקלי, והוא עשה לי היכרות עם ג'וז גרז' של זאפה, וזה אשקרה הקטע המסיים! זה נקרא WATERMELON IN EASTER HAY  (אבטיח בחציר חג הפסחא?) ומה שקורה זה שכל התקליט הזה (תקליט כפול. תקליט נושא. אופרת רוק. כמו שידעו לעשות בסבנטיז) מלא בקטעי קישור של 'הסוקר המרכזי' (Central Scruitinizer) שהוא שילוב של 'האח הגדול' של 1984 ומקהלה יוונית שמקדמת את העלילה (משהו על עולם שאסור בו לעשות מוזיקה, וג'ו שיוצר מוזיקה נפלאה בגרז' שלו) שזה פרנק זאפה לוחש דרך איזה מעוות קול כדי להישמע ממש מפחיד. זאפה גדול. אללה ירחמו. הלך לעולם שכולו גיטרה חשמלית בגיל 53, ואני לא ממש סגור שאגיע גם לזה.

מה שכן מחר אני חוגג את השלושים בזה שאני נותן את ההרצאה האקדמית הראשונה שלי בפני כיתה של סטודנטים באוניברסיטה. זה צעד גדול מבחינתי. לא כמו הגיוס, ואני מתרגש הרבה פחות, אבל עדיין. מתרגש. הנושא הוא כמובן שיטת המילט. ואם היו מספרים לי על זה ב-1985 אז בטח הייתי מתפלא למה זה לקח כל כך הרבה זמן, אבל מסיק שאני הולך לחיות חיים מעניינים שכדאי לחיותם.

אז הנה אבטיח בחציר חג הפסחא. שימו לב לקטע בהתחלה של ה'סנטרל סקרוטינייזר'. זאפה מצליח להצחיק את עצמו לשנייה ומוריד את המסיכה של הסנטרל סקרוטינייזר ונותן צחוק זפאי בריא, אבל אחרי כן מתחיל הקטע המושלם מאוד ועצוב מאוד של הגיטרה. מי שיפסיק שנייה לפני התשע אפס שש שזה לוקח אני בא ומרביץ לו מכות באופן אישי.