זעם

זו לא ביקורת קולנוע על סרט שלא ראיתם, אלא קינה על הזמן החולף. אבל -בעוונותי צפיתי ב'זעם' סרטו הזוועתי של איזה במאי שאני לא מכיר עם בראד פיט בתפקיד הראשי. במשך שעתיים החבר'ה האלה מתרוצצים להם ברחבי גרמניה באפריל 1945, רוצחים, אונסים, שודדים, ולרגע כמעט מתחשק לך שהאמריקאים יפסידו במלחמה. כמות הפלאברות לשנייה בסרט הזה כמו שני טנקים הולכים דוגפייט כמו מטוסים דו כנפיים במלחמת העולם הראשונה, מגיעה לשיא בסוף המר בו טנק אחד שפרש זחל מחסל גדוד חי"ר שלם. חמודים, פנצרפאוסט אחד בתובה גומר את העניין. גדוד חי"ר שלם. וואפן אס אס. איך הם לא חשבו על זה? סתם להסתער כמו מתאבדים שיעים ולחכות שבראד יקצור אותם עם המקלע. לא פלא שהפסידו.

אז האפס שלוש שם לא מפסיק לירות. ארגז פעולה אחרי ארגז פעולה בלי הפסקה. לא מתחמם, לא עוצר, לא מתפוצץ, לא שובק. יורה ויורה ויורה, שעתיים סרט האפס שלוש לא מפסיק לירות. כך הם ניצחו במלחמה האמריקאים. עם בראד פיט יורה צרור אחרי צרור מאפס שלוש. ואז נזכרתי שגם לי היה אפס שלוש בדיוק כזה בנגמ"ש. עם הכיתוב – בראונינג אינדוסטריס 1919, שתמיד נתן לי הרגשה שאני בחפירה במלחמת העולם הראשונה. למעשה זה היה הפק"ל האישי שלי בקורס מפקדים. אני הייתי אחראי על האפס שלוש. בונ'ה זה היה חתיכת תיק. היה לזה פירוק ראשוני ופירוק משני עם חלקים מאוד מורכבים ועדינים שנקראו בשמות כמו 'אמא בהריון' ו'סבתא במילואים', עם קפיץ מאוד אכזרי שאם טיפלת בו לא נכון היה עף ומוציא לך עין, או פשוט עף למרחק של כמה עשרות מטרים במדבר המחורבן, ולך תמצא אותו בין הדיונות (והיו דברים מעולם). המקלע הזה התנהג כמו פרימדונה ובמשך שלוש שנות שירות סדיר אף פעם, אבל אף פעם, לא הצלחתי לירות בו יותר מכדור אחד רצוף. וגם זה היה הישג. מה שכן, בכל מיני תרגילים של הסתערות וכאלה (כמה שכבר יש בתותחנים) תמיד הייתי נשאר איתו ועם המרגמה 52 ברתק, פולט את הכדור היחיד שלי, שוכב על הגב, מחכה לבום של ה-52 וחושב על אלו שרצים קדימה וממש סומכים על זה שאני או ההלם השני עם המרגמה נצליח לא להרוג אותם גם הפעם.

אז בכל אופן הרגשתי קצת קרבה. הקטע שהטנק פורש זחל מאוד דיבר אלי, למרות שהגענו להישגים די נאים – דווקא במילואים – בלסדר זחל של נגמ"ש במשהו כמו רבע שעה של עבודה מאומצת, אז נאמר בטנק שלהם זה צריך לקחת נאמר עשרים דקות, אבל אצלם זה לוקח המון זמן ובסוף משבית את הטנק, אבל אי אפשר הכל גם שהנשקים כל הזמן יורים וגם לדעת לחבר מחדש זחל כמו שצריך. אז החוויה הזו של להיטלטל בקופסת מתכת (אצלי כאמור זה היה נגמ"ש) ולחבוט את הראש בכל זיז מחורבן, ולהסתכל דרך פריסקופ כזה שמרכיבים מסביב, וכל החימוש שלהם שם – אפס שלוש מקלע משני אפס חמש מקלע ראשי (גם בזה יריתי פעם, בערך באותם הישגים) וקשר פנים שפעם עובד ופעם לא, זה לא משהו זר לי ומאוד התחברתי.

ואז חשבתי שהעולם שאני הכרתי דומה מאוד לזה של בראד פיט, והחימוש הוא אותו דבר והטכנולוגיה אותו דבר ובטח הילדים של היום עם מערכות ירי וניווט משוכללות וג'יפיאס ומחשבים וראיית לילה וחימוש מונחה וכל זה זה נראה מדע בדיוני לעומת זה, ואיך זה שבראד פיט במלחמת העולם השנייה משתמש בציוד שהוא הרבה יותר קרוב לציוד שאני השתמשתי בו ממה שאני רואה היום בצה"ל. ועשיתי את החישוב – 1945 – 1985 – 2015.

פאק! אני בערך באמצע הדרך בין בראד פיט לאייזנקוט! עוד חמש שנים בערך אני אהיה יותר קרוב למלחמת העולם השנייה מלילדים האלה בצה"ל היום! משב הרוח הקר מהקבר הקפיא את עצמותי.

מסקנות:

א. 2016 שנת הדוקטורט. עכשיו או לעולם לא. לפני שהאלצהיימר יכה.

ב. בכל דבר אחר זמני חלף. העולם שייך לצעירים. אני כמו בגין ששאל על הבופור 'היו להם מכונות יריה?'.

ג. אז הנה דוגמה לזקנים אך תוססים. זה השאריות של ג'פרסון שקוראים לעצמם ג'פרסון סטארשיפ. הם החליפו את גרייס סליק במשהו יותר בלונדיני וצעיר בכמה עשורים וזה בלתי נסלח, אבל הם עדיין עושים את ב-2012 את אותו דבר שעשו ב-1967, וזה נותן סוג של תקווה. או שזה נראה מאוד פאתטי. תחליטו אתם.

הכוח מתעורר – ללא ספוילרים

לקחתי את פלג ל'מלחמת הכוכבים – הכוח מתעורר', והכמות (הניכרת אבל לא גדולה מדי) של אנשים מחופשים לדארת' ויידר או ליאה אורגנה שעמדו בתור, רמזה לי שההתרחשות האמיתית אינה על המסך, אלא במה שמעבר לו, ופחות או יותר הפוסט הזה יתעסק בדברים האלה, גם כי הסרט טרי מאוד ואני לא רוצה לתת ספוילרים. הרוב לא היו גיקים של סטאר וורס נוסח התרבות האמריקאית ו'המפץ הגדול' אלא אנשים כמוני, הורים שגדלו על הטרילוגיה הראשונה, ולוקחים עכשיו את הצאצא לטרילוגיה השלישית.

ובאמת, הסרט עשוי במכוון בשביל אנשים כאלו. המדובר כמעט ברימייק של הסרט הראשון מ-1977, כולל אותם קווי עלילה באופן מדוייק כמעט. הסרט רצוף במחוות לסרט הראשון, כולל שחזור של כמה מהסצינות המפורסמות, כגון 'פאב החייזרים' הידוע. בשלב מסויים המחוות האלה הופכות לעיקר הסרט, ועוברות את גבול המחווה. יש כמובן עדכונים ושיפורים שרובם בתחום ה'פוליטיקלי קורקט', כמו גיבור אפרו אמריקני, שהוא מושא האהבה של הגיבורה הלבנה (נדיר, אבל לא המציאו את הגלגל. ג'ים בראון וראקל וולש היו שם כבר ב-1969 עם '100 רובים') וכמו ש'פוליטיקלי קוראת' הבחינה, המון המון המון נשים בכל התפקידים – טייסות קרב, לוחמות, ואפילו דארת' ווידרית חמודה בקסדה כסופה בשם פאזמה.

וזה טוב שזה רימייק. כי הטרילוגיה השנייה, עם העיסוק האובססיבי שלה בפוליטיקה המאוד משעממת של הגלקסיה הרחוקה, הייתה ממש גרועה. ולמי שקצת מבין במונחי בסיס של מדע המדינה, הקטעים האלה הם לא רק משעממים פחד אלא גם ממש ממש אידיוטיים. אף פעם לא הבנתי למה הרפובליקה נלחמת כדי להמליך נסיכה. וכל הדיונים המעצבנים בסנאט של הגלקסיה, עם ג'אר ג'אר בינקס המתועב, פשוט נמרחו בלי סוף. אין את זה ב'כוח מתעורר' וטוב שכך. הפוליטיקה של 'הכוח מתעורר' (שוב, לא ספוילר. זה כבר בכותרות של הסרט. אלו שצבועות צהוב והולכות אחורה לתוך החלל) יש את 'המסדר הראשון' המתועבים, שנעשה כל מאמץ להקביל אותם ואת מפקדם הג'ינג'י (!) לנאצים, תוך חיקוי מודע לריפנשטאהל. נגד המסדר הזה נלחמת הרפובליקה אבל גם המחתרת, המונהגת על ידי נסיכה שהפכה לגנרל. נו, מילא. אם שואלים אותי אז המדובר בסך הכל בניסיון של שני הצדדים להשליט תיאוקרטיה. זו של 'הכוח האפל' וזו של הג'דיי, וכמי שחי ממש במה שהולך והופך לתיאוקרטיה, אני יכול לומר שזו נבלה וזו טריפה. סתם הרהור – שמה של הגיבורה REY ׁׁׁ- נכנסת לעלילה חמש דקות בערך לתוך הסרט אז אין ספוילר – הוא בספרדית 'מלך'. אז אנחנו לא רק בתיאוקרטיה, אלא גם בסוג מסויים של תיאוקרטיה תורשתית או מונרכיה תיאוקרטית. לא ראוי למאכל אדם. אבל אם קונים את האגדה הילדותית  שאלה ממש טובים ואלה ממש רעים אז אפשר נורא להינות. דרך אגב, הסרט נוקט עמדה בוויכוח הישראלי של היום על 'שוברים שתיקה'. אבל הבטחתי בלי ספוילרים, נכון?

אז באמת כל העיסוק האובססיבי של כל הסידרה ב'אבות ובנים' ויחסים בין דוריים, נמשך. הם נורא עסוקים במי אבא של מי, ואיך בדיוק מנהלים את היחסים האלה, למשל, כשהאבא בטרילוגיה הראשונה הוא נבל מוחלט הלבוש בגלימה ומסיכה שחורה, והבן הוא הטוב המוחלט הלבוש בחליפת ג'ודו לבנה. משהו מזה נמשך גם כאן. והעובדה שמרבית הקהל היה אבות וילדיהם תרמה מאוד לעניין הזה. לא יכולתי שלא לחשוב שאני לוקח את הבן שלי להרפתקה שאני חוויתי בתור ילד. את הסרט הראשון ראיתי בן תשע, ואת השלישי בן 15. פלג הוא עכשיו בן 15 אבל מהרבה בחינות הוא הקהל המושלם לסרט הזה, יותר מילד בן 9. האם אני רוצה שיהיו לו את החיים שלי היו? שיחווה את אותם דברים, רק טוב יותר? עם יותר נשים בצוותים הטכניים של החלליות ואפרו-אמריקאי בתור גיבור ראשי?

את התשובה נתנה סצינה אחת לקראת הסוף. החיבוק של קארי פישר בת ה-59 (ליאה אורגנה) עם דייזי רידלי בת ה-23 המשחקת את ריי.

פישר הייתה אחת הכוכבות הסקסיות של שנות ה-70. זה אולי לא עבד עלי בסרט הראשון, וכאמור הייתי בן 9, אבל הסצינה ב'שובו של הג'דיי' כשהיא בבגדי שפחה כבולה לערימת הגומי והפלסטיק של ג'אווה ההוט, בהחלט הייתה אחת האטרקציות של הסרט. כמובן שבסרט החדש יש מחווה נהדרת בדיוק לסצינה זו ממש. דרך אגב, התאהבתי בה ממש בתפקיד קטן שעשתה בתור האקס הנוקמנית של ג'ייק בלוז, ב'אחים בלוז'. גם כן, תחילת שנות השמונים. מאז עבר עליה די הרבה, ומתי שהוא לפני 5 שנים בערך ראיתי באחד הערוצים את הצגת היחיד שלה הנקראת בשם 'Wishful Drinking' ודי הזדעזעתי. על הבמה עמדה אישה גוצה ושמנמנה בת חמישים וחמש בערך, שבמספר הפעמים שחיקתה סצינות והעמדות מ'מלחמת הכוכבים' ניתן היה לחוש בבוז ובטינה שהיא חשה לעבר הזה שלה. ומה לא עבר עליה מאז? רומן עם פול סיימון ועם דן אייקרויד, נישואים לבחור נחמד שהסתבר כהומוסקסואל ועזב אותה לטובת גבר. אבחון של הפרעה דו קוטבית על כל המשתמע מכך – אישפוזים פסיכיאטריים, טיפול בנזעי חשמל, התמכרות לקוקאין. התמכרות לאלכוהול. והיי, הכל בגלל שהסכימה לתפקיד הקטן הזה של ליאה אורגנה.

אז כנראה שכסף קונה הכל, ואני לא יודע אם זה עניין דיגיטלי או שמישהו העביר אותה תכנית של דיאטה וכושר מזורז, אבל היא איבדה קצת משקל וקצת את המרירות והעצב בפנים, למרות שהם עדיין מאוד ניכרים (האמת, החיים של ליאה אורגנה בסרט לא הרבה יותר סבבה מאלו של קרי פישר. אם כי במציאות הדמיונית הזו אין סמים ואלכוהול ומוסדות פסיכיאטריים, כך שנראה שזה לפחות נחסך ממנה) והיא שבה לאותו תפקיד שנוא – ליאה אורגנה.

ריי, היא שחקנית אלמונית בת 23 בשם דייזי רידלי, שהיא 'הדור החדש' של הטרילוגיה. למרות ש'הדור הישן' עוד חי וקיים (חוץ מויידר שדי מת על אמת ב'שובו של הג'דיי' ולרגע מחריד אחד רואים מה נהיה מהגוויה שלו בסרט הזה) אז אף אחד לא יקנה כרטיס לראות מה עושה הריסון פורד בן ה-73 לקארי פישר בת ה-59, אלא אם כן יקראו לזה 'שובו של המטפל הפיליפיני' או משהו כזה, וימתגו את זה בתור דרמה על גיל הזהב.  אבל לא, יש שחקנים חדשים וצעירים ומדליקים כמו הדייזי רידלי. והיא כאמור בת 23 אז כל הקטע של ההתמכרויות והיגון והנזעי חשמל עוד עקרונית לפניה.

אז מתי שהוא לקראת סוף הסרט השתיים האלו מביטות זו בזו ומתחבקות. זה היה הרגע הכי משמעותי בסרט. כי יצאתי קצת מהעלילה, וחשבתי על רידלי ופישר. רידלי הצעירה, כשהיא מסתכלת בעיניים של האישה הזקנה הזו שהייתה פחות או יותר קורבן לאותו מנגנון הוליוודי מטורף שהיא עכשיו נכנסת אליו, ובכל אופן ניגשת אליה ומחבקת אותה ומקבלת על עצמה מרצון את הקללה הזו. אין זה פלא שהאמירה 'May the force be with you', נאמרת בין ליאה לריי, יותר מסוננת כקללה בין השיניים מאשר כאיחול של ממש.

ואז שאלתי את עצמי אם בזה שאני לוקח את הבן שלי לסרט זה אין בעצם אמירה מהסוג הזה, על ההמשכיות הבין דורית. משהו נוסח 'ודור צאצאים שנדון למאה שנות בדידות לא ניתנת לו הזדמנות שנייה על פני האדמה הזו'.

שיהיה. בכל אופן, נורא כיף מלחמת הכוכבים. תלכו. מיי דה פורס בי וויז' יו. אני אוהב אותך ליאה!

 

 

תגובת שרשרת

ככה. חיי מדף של ספר זה משהו כמו חודש חודשיים, תלוי בספר, תלוי במדף. אני מדבר על ספר ממוצע שיוצא לאור בישראל. יש לו את הזמן שלו במדפים. יצליח – יודפס עוד, יישאר עוד. לא יצליח – יחזור למחסני ההוצאה לאור ויצא אחת לשנה בשבוע הספר בתקווה שמישהו יתבלבל ויקנה אותו.

זה כמובן כשהספר לא יוצא לאור בהוצאת 'סלע ספרים' עם מו"ל העל זיו כהן, שדוחף את 'תגובת שרשרת' שלי לכל מקום אפשרי, שנתיים אחרי שיצא לאור. רב מכר? עדיין לא, אבל עדיין נמצא על המדפים אחרי שנתיים. באוגוסט זה היה ספר הבחירה של צומת ספרים, וזה היה כבר שנתיים אחרי צאתו לאור. היום הוא נמכר שם במבצע ארבע במאה. למה אני כותב את זה? ראשית – זה ממש משמח אותי ואני רוצה לחלוק. שנית – מגיעה גם תודה. שלישית – כוסאמאשלכם! זה אחד הטובים שכתבתי! ארבע במאה! תקראו גודאמיט. באמת. זה סיפור על עורך דין הומו עם בת מתבגרת שבורח מרוצחים אכזריים ומסתתר ביישוב קהילתי חרדי בגליל. וזה לא ספוילר רציני מה שכתבתי עכשיו. אני הייתי קורא אותו, באמת. בניגוד לספרים קודמים שלי זה זכה להתעלמות כמעט מוחלטת מהמדיה, למרות שהייתי בטוח שזה ימשוך מבקרים, או אש. לא נורא. תשפטו בעצמכם. אתם לא צריכים את בני ציפר בשביל זה, נכון? אתגרתי אותכם? ואם יש רעיון מה לקנות לדודה מתנה לחנוכה כבר הרווחתם משהו.

תגובת שרשרת

זה יוצא פוסט מאוד קצר, אז אחלוק אתכם מחשבה שחשבתי על משכבי בלילה. זה לא סוג ההומור שתמצאו ב'תגובת שרשרת', אז לא להירתע. בניגוד לפוסט הזה הספר עבר עריכה (נהדרת ומדוייקת).

אז בכל סרט שיש בכותרת 'אמריקן' אם משנים ל- א יידישע זה יוצא נורא מצחיק!

א יידישע ביוטי.

א יידישע ג'יגולו.

א יידישע גותיק.

א יידישע גרפיטי.

א יידישע קיקבוקסר.

א יידישע נינג'ה.

א יידישע פיי.

א יידישע פסיכו.

א יידישע ספלנדור.

א יידישע וירג'ין.

א ייד אין פריז.

א יידישע וורוולף אין לונדון.

ממתק? מגיע לכם אחרי הפוסט הזה של פרסומות, תשבחות עצמיות והומור ירוד. זו להקת הג'ואיש מונקיז בלהיטם ג'וני איז א גוי פור מי.