ז'יז'קיזמים

חיפה, זו המעטירה, הרב תרבותית! אל הרצאתו של הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק יצאתי ממשרדי בעיר בה מפגינים התושבים כנגד מגורי ערבים בשכונה החדשה שהוקמה, ואת רכבי החניתי בשדרות בן גוריון המקושטות לחג המולד. חניתי מאוד רחוק מהתאטרון שנמצא ברח' שיבת ציון בצלו של בניין הטיל, והלכתי ברגל בעיר החוגגת.

את האירוע ארגן תאטרון חשאבי (مسرح خشبة) שזה כנראה חבר'ה שפרשו מתאטרון אל מידאן אחרי סיפורי ההצגה 'הזמן המקביל' ומקיימים תאטרון משלהם בעיר התחתית (ואכן, מנחה הערב, תאמר נאפר, הראפיסט, התחיל את הערב בתודה רבה מאוד למירי רגב). ההזמנה הייתה כתובה בערבית ובאנגלית, וציינה כי התאטרון נמצא ברח' אל חטיב, ולולא הייתי מתקשר להזמין כרטיסים ושומע כי התאטרון נמצא ברח' שיבת ציון לא היה לי מושג לאן להגיע. בערב כולו נאמרה רק מילה אחת בעברית, והיא על ידי האורח שאמר בשלב מסוים 'שיבולת', בהתייחס לסיפור הידוע על שבט בנימין. הנושא היה 'מיהו החולם ומיהו הראליסט במזרח התיכון', אך אני יכול לומר שישבתי במשך שעתיים של הרצאה מבלי שמישהו יתייחס או ינסה לתת תשובה לשאלה הזו.

את ז'יז'ק אני מכיר ומעריץ מזה שנים. בשלב מסוים של חיי האינטלקטואליים גיליתי שניתן לייחס לו כל אמירה שהיא, וכולם מהנהנים בראשם בהסכמה, ואכן את הרצאתי כנציג הבוגרים באוניברסיטה הפתוחה עם קבלת התואר השני פתחתי בציטוט המופרע והמומצא לחלוטין מראשי ”מייחסים לפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יזק את האמירה  כי הברירה העומדת בפני המנתחים את הסמנטיציזם ההרמנויטי אינה פשוטה: ללכת בעקבות כפל המשמעות של הסימולקרה הבודריארית, או להודות באפשרות קיומו של מסמל אבסולוטי". אם למדתי משהו בהרצאה הזו הרי זה שז'יז'ק לא יכול היה לומר את הציטוט הזה. הוא נמנע לחלוטין מבולשיט. למרות שההרצאה הייתה על רמה אקדמית מאוד גבוהה, והייתה מעין רכבת שדים של רעיונות ומושגים (בכטין, ראבלה, ג'ודית באטלר, מלקולם אקס, הם רק ארבע תחנות אינטלקטואליות שדיבר עליהן שעלו, בשליפה מזיכרוני) היא לא נגררה מעולם לעולם מושגים פוסט מודרני מעומעם, ונותרה בהירה ופשוטה. כך, בדיעבד, בקריאה נוספת גם כתיבתו האקדמית.

הוא עצמו הגיע למקום כחצי שעה לפני ההרצאה ודיבר עם הנוכחים. ניגשתי גם אני, כאחרונת המעריצות בנות ה-16 לג'סטין ביבר, וביקשתי ממנו את חתימתו על עותק של 'ברוכים הבאים למדבר של הממשי' שהבאתי עמי. החלפנו כמה מילים (הוא היה מאוד משועשע ששמי גל, בחורה באנגלית), והתרשמתי מהישירות והבלתי אמצעיות של האדם הזה, רושם שרק התגבר ככל שהערב נמשך. אם התחלתי את הערב כשאני מעריך את ז'יז'ק האינטלקטואל, הערב הסתיים כשאני אוהב את ז'יז'ק האדם.

ההרצאה התחילה בשטף של בדיחות גסות באנגלית שנמשך כחצי שעה. כשביליתי שבועיים בבה"ד 1 אני זוכר שנאמר לי שהדרך להכשיר מפקדים היא דרך 'מדיום החי"ר'. אפשר היה לבחור גם בסריגה או בהקלדה עיוורת, אבל הוחלט להעביר את התכנים דרך 'מדיום החי"ר'. מה שהביא כמובן לפרישתי המידית בטרם עת מהמוסד המאוד מכובד הזה, כי אני מעדיף הקלדה עיוורת. כך גם ז'יז'ק. הגסות, הברוטליות, היא רק מדיום. אבל ניכר בו שהוא נהנה מאוד מהמדיום שבחר. מאחורי ההומור – זוועה. ז'יז'ק הוא בוגר מלחמת האזרחים ביוגוסלביה, ולא ניתן היה שלא לשמוע את הדי הטבח ההדדי שהתרחש שם יותר מעשור בבדיחות האתניות שסיפר על מבחר העממים שם – 'איך מונטנגרי מאונן? חופר בור באדמה, טומן שם את הזין, ומחכה לרעידת אדמה' (מה שאמור היה להתייחס הן לעצלות המיוחסת למונטנגרים בהווי היוגוסלבי, והן להיות ארצם מועדת לרעידות אדמה). הצחוק אינו משחרר, אמר. 'שם הורד' הוא שקר (הכוונה לרומן של אקו, הסובב סביב כוחו המשחרר של הצחוק). בכטין, כשכתב על הקרנבל, בנה את המודל על הגולאג. יום אחד אתה מזכיר המפלגה הקומוניסטית רב כוח והשפעה, ולמחרת אסיר ללא שם במזרח הרחוק. כאן הרגשתי את מלוא כוחה של הזוועה.

נקודת הראות הייתה אירופית. משבר ההגירה מסוריה, עליית הימין הקיצוני, הטבח בשרלי הבדו, היו נושאים חוזרים. ההרצאה נגעה פחות למזרח התיכון (אם כי ניכר שאינו חובב גדול של ממשלתנו ושל העומד בראשה) ויותר לאירופה. מי שמאיים על אירופה – במובן של ערכי הפלורליזם, הדמוקרטיה, מדינת הרווחה, החשיבה החופשית, אינו האסלאם, אלא הימין הקיצוני. תמיד יהיו באירופה יותר נאצים מוצהרים מאשר מהגרים מוסלמים. האנשים האלו אינם חברים שלכם, אמר. הם שונאים אתכם יותר ממה שהם שונאים את המוסלמים. הממשלה שלכם, כאשר היא מדברת על כך שארגוני השמאל הישראלים מקבלים כסף בשביל לבגוד במדינה, משתפת פעולה עם הסטראוטיפ האנטישמי הגרוע ביותר, של היהודי שימכור את אמו בשביל כסף.

גם השמאל לא יצא נקי ממנו. השמאל ההומאניסטי המזויף, העיוור. האמירה השקרית ביותר שאני מכיר, אמר, הוא 'האויב שלי הוא מי שלא הקשבתי לדבריו'. יהודים, שאל, לו הייתם יושבים ומקשיבים להיטלר הייתם מפסיקים להיות אויבים? אף פעם איננו יכולים להבין את האחר לחלוטין, לחוות בהבנה מלאה תרבות אחרת, עולם אחר. כל מה שאנחנו יכולים הוא לזהות את המאבק. המאבק, הוא מה שמאחד אותנו. אם יינטל מאיתנו המאבק יקרוס הכל.

היו לו כמה תובנות נהדרות על ישראל והיהודים. היפה ביותר הייתה התובנה הקשורה ליחסנו לדת. הוא סיפר בדיחה על אדם שחשב שהוא גרגר של תירס, ואושפז בבית המשוגעים. לאחר עמל רב הצליחו הרופאים לשכנע אותו שאינו גרגר של תירס, והוא יצא לחופשי. מספר דקות לאחר מכן שב בבהלה. 'מה קרה?' שאלו הרופאים. 'ראיתי תרנגולת' אמר. 'אבל אתה כבר יודע שאינך גרגר של תירס, ושאינך מתאים למאכל התרנגולת' הרגיעו אותו הרופאים. 'אני יודע,' השיב. 'אבל איני בטוח שהתרנגולת יודעת'. כך בדיוק יחסנו לדת. מזוזה, ברית המילה, נישואי מילט – אני כמובן לא מאמין בבולשיט הזה, אבל זה בשביל הילדים, בשביל השכנים, בשביל לא להעליב את סבא. אני יודע שזה בולשיט, אבל אני לא בטוח שהתרנגולת יודעת.

אפרופו מילט, הייתה לו התבטאות נהדרת על האסלאם כדת של יתומים, בניגוד לנצרות והיהדות שהן דתות של משפחה. הוא גילה ידע ממש נהדר בקוראן, ועל אף שנתקל בבחור שהחליט להתווכח אתו ולהראות לו עד כמה אינו מבין, הצליח להשיב לו בלשונו. האומה ( أمة – קהילת המאמינים הנמצאת מעל לגבולות פוליטיים ואתניים) היא הדרך של האסלאם להתגבר על היתמות הזו, ואחד מאבותיו הרעיוניים של אידאל האחווה העל מעמדית של המרכסיזם. זו הברקה שאני לא יודע אם לא נשלפה במקום ונשכחה שנייה לאחר מכן, אבל משהו שאני יכול לקחת איתי אל הדוקטורט, ומתחבר מאוד לתכנים שכבר הבאתי מהסקוטי ויליאם מונטגומרי ואט, שדיבר על מוחמד כסוציאליסט.

אם הגעתי מז'יז'ק אל הדוקטורט (בו הוא מוזכר בחטף, ובאי הסכמה – קשה לבנות טיעון לוגי מבוסס על הקליידוסקופ הז'יז'קי) נראה שהגיע הזמן לסיים את הפוסט הזה. אני חוזר אל המאבקים שלי, שלז'יז'ק אין מושג מהם. אל היישוב בו אני גר המוקף גדר גבוהה ובה נטוע שער צהוב, ואל העיר בה אני עובד, בה נאבקים התושבים כנגד מגורי ערבים בשכונתם. אבל יש לי המון תובנות חדשות, וספר חתום.

רק עוד תובנה אחת – קטנה. יום אחד לאחר ההרצאה שבתי לעיר התחתית לפסטיבל א-שאם (مهرجان الشام) ואכלתי ארוחת צהריים נחמדה במסעדה שאמורה הייתה להגיש מאכלים שרקח שף ערבי במיוחד לפסטיבל. הוגשו לי מבחר מאכלים בבישול עילי נחמד, כולל בלילת סולת במי ורדים לקינוח שכונתה 'לילות בירות', ותערובת עשבי בר ופיסטוק, שבינם ובין הבישול הערבי המוכר לי היטב והאהוב עלי מאוד אין ולו דבר. זו הייתה אותה רב תרבותיות מזויפת שעליה דיבר ז'יז'ק. העיר התחתית עוברת תחייה של ממש, ובזמן האחרון אני מבלה בה יותר ויותר. יש שם פאבים נהדרים ומסעדות, וקמפוס הנמל, ומכללת כרמל (שאני זומם ללמד בה בשנה הבאה אולי) וגרפיטי נהדרים על בניינים, ופסלים מגניבים. והערבית נשמעת כמו העברית. וזו כבר התחלה. אבל את הנכבה, ששינתה את פניה של העיר, לא ניתן להשיב לאחור, והמאכלים שיוגשו בפסטיבלים במסעדות הקטנות של העיר יהיו תמיד צל חיוור לדבר האמתי שהלך ללא שוב. דווקא אותו תאטרון מורד, הנמצא לא ברחוב שיבת ציון אלא ברח' אלחטיב (כנראה שמו של הרחוב לפני 1948) הוא שמוריד את המסיכה וחושף את המאבק האמתי המבעבע מתחת לפני השטח.

תגובת שרשרת

ככה. חיי מדף של ספר זה משהו כמו חודש חודשיים, תלוי בספר, תלוי במדף. אני מדבר על ספר ממוצע שיוצא לאור בישראל. יש לו את הזמן שלו במדפים. יצליח – יודפס עוד, יישאר עוד. לא יצליח – יחזור למחסני ההוצאה לאור ויצא אחת לשנה בשבוע הספר בתקווה שמישהו יתבלבל ויקנה אותו.

זה כמובן כשהספר לא יוצא לאור בהוצאת 'סלע ספרים' עם מו"ל העל זיו כהן, שדוחף את 'תגובת שרשרת' שלי לכל מקום אפשרי, שנתיים אחרי שיצא לאור. רב מכר? עדיין לא, אבל עדיין נמצא על המדפים אחרי שנתיים. באוגוסט זה היה ספר הבחירה של צומת ספרים, וזה היה כבר שנתיים אחרי צאתו לאור. היום הוא נמכר שם במבצע ארבע במאה. למה אני כותב את זה? ראשית – זה ממש משמח אותי ואני רוצה לחלוק. שנית – מגיעה גם תודה. שלישית – כוסאמאשלכם! זה אחד הטובים שכתבתי! ארבע במאה! תקראו גודאמיט. באמת. זה סיפור על עורך דין הומו עם בת מתבגרת שבורח מרוצחים אכזריים ומסתתר ביישוב קהילתי חרדי בגליל. וזה לא ספוילר רציני מה שכתבתי עכשיו. אני הייתי קורא אותו, באמת. בניגוד לספרים קודמים שלי זה זכה להתעלמות כמעט מוחלטת מהמדיה, למרות שהייתי בטוח שזה ימשוך מבקרים, או אש. לא נורא. תשפטו בעצמכם. אתם לא צריכים את בני ציפר בשביל זה, נכון? אתגרתי אותכם? ואם יש רעיון מה לקנות לדודה מתנה לחנוכה כבר הרווחתם משהו.

תגובת שרשרת

זה יוצא פוסט מאוד קצר, אז אחלוק אתכם מחשבה שחשבתי על משכבי בלילה. זה לא סוג ההומור שתמצאו ב'תגובת שרשרת', אז לא להירתע. בניגוד לפוסט הזה הספר עבר עריכה (נהדרת ומדוייקת).

אז בכל סרט שיש בכותרת 'אמריקן' אם משנים ל- א יידישע זה יוצא נורא מצחיק!

א יידישע ביוטי.

א יידישע ג'יגולו.

א יידישע גותיק.

א יידישע גרפיטי.

א יידישע קיקבוקסר.

א יידישע נינג'ה.

א יידישע פיי.

א יידישע פסיכו.

א יידישע ספלנדור.

א יידישע וירג'ין.

א ייד אין פריז.

א יידישע וורוולף אין לונדון.

ממתק? מגיע לכם אחרי הפוסט הזה של פרסומות, תשבחות עצמיות והומור ירוד. זו להקת הג'ואיש מונקיז בלהיטם ג'וני איז א גוי פור מי.

אתמול בלילה נישקתי

סך הכל המצב מביא לדברים די הזויים, שאחרי שכל הבלגן יעבור והעשן יתפזר לא נאמין שעינינו היו עדות להם, כמו הדבר הזה

אז אפשר לקחת מכאן לכל מיני מקומות. לקרב המזרחיים נגד גרבוז, ולפוסט סקולריזם של הברמס וכאלה, ואם הבוחרים של איתן כבל באמת רוצים באחדות העם סביב מזוזה עם מירי רגב, או שיש להם רעיונות אחרים איך ועם מי להפגין אחדות, ואם הקטע הזה לא מדיר יותר אנשים (לא יהודים, לא דתיים, סתם כאלה עם פוביה מחיידקים) ממה שהוא מאחד,  או איפה אורן חזן בעניין הזה (132 יום לתחקיר עם הזונות בבולגריה, והבחור עדיין סגן יור הכנסת) אבל יש לי תובנה נהדרת ומצילת חיים –

אם כל אחד יסתובב עם מזוזה ניידת, ואחת לכמה שניות ינשק אותה אז לא יהיה בעיות מי לנו ומי לצרינו, ואם הבחור שדקרו בגלל שהוא נראה ערבי בקריית אתא או האריתראי קורבן הלינץ' היו מנפנפים במזוזה ניידת כזו אז אולי מצבם היה יותר טוב.

אז כתבתי שיר. בעצם מיקי שביב כתב ומיקה קרני שרה. אני רק קלקלתי. בכל אופן –

מדוד מדוד

אני בודק אפשרויות

זה די נשמר בי

עוד משיעורי תלמוד

קצת התרגשתי

מפשטות ההיענות

זה מין מצב כזה

גובל ברוח שטות

גרבוז – אתה יודע שאני עוד בשבילך

אבל –

אתמול בלילה נישקתי מזוזה

נישקתי מזוזה.

לבי במזרח

כאשכנזי פריבילג אכול רגשות אשם (אך עדיין נאחז בשארית הפריבילגיות שלי כבקרני המזבח) אני נורא משתדל שלא לכתוב כאן יותר מדי על ענייני מזרחיים אשכנזים, כי אני יוצא נורא לא בסדר. וכך, את הוויכוח שיש לי עם חבורת 'ערס פואטיקה' אני משאיר ביני ובין עצמי, ולא מבטא אותו כאן, בין היתר כי יש לי ניחוש קל שכשיחליפו את עורך המוסף הספרותי של הארץ, במישהו שהקריטריון שלו ל'שירה' הוא פחות 'מה שנורא מעצבן את הקוראים שלי' ויותר 'הדבר הזה שבועט לי בלב' אז חלק מהשירה הזו קצת תוסט אל הצד ותישכח, אז למה להתאמץ. וסך הכל אני באמת קורא ואוהב שירה עברית חדשה. מה לעשות.

אבל רועי חסן, למשל, כמה שהוא מעצבן, ולשיטתי טועה ומטעה, וגם סך הכל לא ממש משורר בקריטריונים (השגויים, האירופוצנטריים, הפריבילגיים עד עמקי נשמתם האשכנזית) שלי, הוא לפחות דובר איזו אמת בסיסית. יש אנשים שנושאים את הדגל הזה ומשקרים. מירי רגב למשל. אז אתמול ראיתי אותה בטלוויזיה וקפץ הפיוז. כי אני יכול לסבול כשמשתיקים אותי אידיאולוגית (ואז אני מרגיש קדוש מעונה וחוץ מזה אני לא ממש תלוי במימון שלה) ואני יכול לסבול כשמתנשאים מעלי, ואני יכול לסבול שמאשימים אותי בכל מיני דברים, אבל לא כשמשקרים לי.

אז תסתכלו בפרומו הזה (כולה דקה חמישים ושש) –

אמאל'ה! אני רואה את תמונות הזוועה של מירי הקטנה מגיעה לבית משפחת סיבוני עם חברה, וכבר בחדר המדרגות מתכרכמות פניה, כששומעים ממרחק את חוליו איגלסיאס שר 'לה מר'. היא מנסה לפזם בקול 'רוז'ינקעס מיט מאנדעלן', כדי להסיר את הרושם הרע, אבל נתקעת ב'אונטער יידעלע’ס וויגעלע/ שטייט א קלאר ווייס ציגעלע" כי קשה מאוד לשיר את זה בלי לצחוק.

אם כבר דיברנו על חוליו ולה מר אני מביא את זה כאן, שיתנגן לכם ברקע כי לדעתי זה ביצוע מושלם, ומאז ששמעתי את זה לפני כמה שנים בסוף של 'החפרפרת' של לה קארה (עוד אשכנזיפת) זה לא עוזב אותי. אני לא אוהב את חוליו, לא בגלל שאני אשכנזי מתנשא, אלא בגלל שזה הסוג של רומנטיקה קיטשית שלא ממש מדבר אלי. אבל יש לו את הרגעים שלו. וזה אחד מהם.

אז זו לא הדוגמה ל'הגמוניה המערבית' (מילה אותה הוגה הגב' רגב שלא כהלכה כ'EGMONIA' ולא 'HEGEMONIA' אבל לבוא בטענות לעניין הזה ממרומי הפריבלגיה של מישהו שממש לקח ספר ליד (על ההגמוניה, של גראמשי, מומלץ גם לך מירי, למרות שאת יודעת, ניאו מרכסיסט וכל זה) וטרח לברר מהם מושגי היסוד בוויכוח לפני שהוא נכנס אליו, זה כבר התנשאות בפני עצמה). כי השירה של איגלסיאס היא בעצמה נורא תרבות המערב. לא דוגמה מאוד 'גבוהה' שלה, אבל לא משהו שלא שמעו ברדיו האשכנזי הממלכתי של שנות השבעים העצובות בהן הודרה קופחה ונושלה הגב' רגב מנכסי התרבות שלה.

'למדתם את אבן גבירול? את שבזי? ג'ו עמר?' את ג'ו עמר לא היה מה ללמוד, כמו שלא לומדים היום בבתי הספר את פוליקר. הוא היה מאוד חי ונוכח, ונדמה לי שהייתה לו פרסומת ברדיו כמדומני לתה בסיסמה 'מה אמר ג'ו עמר'. גדולתו היא לא ככותב טקסטים אלא כמבצע, וזה דברים שקשה מאוד להכניס לכיתת בית ספר. אבל את אבן גבירול ושבזי למדנו באבוה. 'שירת תור הזהב בספרד' שאבן גבירול הוא רק חלק ממנה, הייתה חלק משמעותי וחלק חובה בבחינת הבגרות, וכן, למדנו את הטקסטים הנהדרים האלה, ושנאנו אותם כמו כל דבר שהכריחו אותנו ללמוד. בתור צ'ופר בילינו גם חודשיים שלושה עם 'ספר הכוזרי' כיחידת חובה בפני עצמה. אז כאן את באמת משקרת לי. זו לא סתם אמירה תמוהה שנשענת על חוסר הבנה של ההבדל בין 'מזרחי' לבין 'שאינו מזרחי' (איך שלא תהפכי אותו איגלסיאס לא 'מזרחי' ולא מסמל שום דבר 'מזרחי')  אלא שקר. כי את למדת אבן גבירול בבית הספר. ואבן עזרא ויהודה הלוי. כמו שאני למדתי. ועד היום אני זוכר את השורות האלה 'עבדי הזמן עבדי עבדים הם / עבד ה' הוא לבד חופשי'. אז מאמי, את יכולה להדיר אותי ולהשתיק אותי ולהסית נגדי, אבל אל תשקרי.

'למדנו ביאליק. המשורר הלאומי'. כמה בוז יש בדרך שבה ירקה את המילים האלה. נכון, למדנו ביאליק, המשורר הלאומי. חוץ מהמוצא שלו, יש לך איזה בעייה איתו? עשה לך משהו? לא מספיק לאומן לטעמך? תסבירי לי במה הוא זכה לבוז ששמור אצלך לגילה אלמגור?

תכנית הלימודים בבגרות של שנות השמונים (הגב' רגב זקנה ממני אך בשלוש שנים, ואני מנחש שלמדנו בערך את אותה תכנית, פרי המוח המפד"לניקי הקודח של שרי החינוך בשנים האלה) לא הייתה מושלמת. היא כללה ים של דברים שהם באמת יותר מדי 'אשכנזיים'. למדנו המון, הרבה יותר מדי, על העיירה היהודית. דבורה בארון, חיים הזז, באמת ביאליק. שירה עברית חדשה הייתה גם היא על טהרת האשכנזיות – דן פגיס, דן אבידן, יהודה עמיחי, נתן זך, נתן יונתן. לא היה מזיק להוריד את בארון והזז שלא היו רלבנטיים אז לכלום, ולהוסיף לאבידן ולזך גם את ארז ביטון. אבל דווקא את אבן גבירול למדנו. מה לעשות. ועד כמה שאני זוכר גם את שבזי.

וכשאני אומר 'למדנו' אני לא מדבר על ספרות מוגבר בתיכון לאשכנזים צעירים והגמוניים. שאז באמת יכול להיות שקיבלתי תכנים אחרים מהגב' רגב. למדתי במגמת 'עיבוד נתונים אוטומטי' בתיכון מקצועי. כן, התיכון המקצועי של אז. זה שאליו זרקו את כל מי שנתפס כעתודת העתיד של עובדי כפיים בתעשייה. מסגרים ורתכים ואלקטרונאים וכאלה. והגעתי לשם מרצוני כי החבר'ה שם היו קצת יותר מדליקים, וכי התיכון ה'ריאלי' בעפולה, 'בן גוריון' הנורא סנובי, היה מקום מאוד מאוד מגעיל ללמוד בו ובכיתה ט' החלטתי שאני לא רוצה להמשיך שם לי'. אז יש לי מושג לא רע מה למדו האנשים המזרחיים המודרים והמקופחים שלא נותנים להם לשמוע איגלסיאס בבית. כי ישבתי איתם בכיתה.

וכן, היה נסיון מודע להכניס תכנים 'מזרחיים'. מי לא זוכר את 'הילדים משכונת חיים'? אז כן, היינו רואים את זה בכיתה, והיינו דנים בזה. ומאוד בקטע של 'שכונה' וכל הדיון הזה שהיום נראה כמו משהו שהמציאו במערכת הבחירות של 2015 של זהות מזרחית, ושורשים, ונישוק קמעות ומזוזות. זה בגין. והוא היה ראש הממשלה, מה לעשות. כאן גם אפשר ללכת ולדבר קצת על 'הגמוניה ופופוליזם בישראל' של פילק, אבל זה סיפור אחר. פופוליזם או לא, זה מה שלמדנו. עובדה.

אז אפשר באמת להשתיק ולהסית ולסגור תקציבים וליצור קריטריונים, ובכל פעם ששומעים את המילה 'תרבות' לשלוח את היד אל המנעול של הקופה הרושמת. או במילים אחרות עדיף להעביר תקציב לפירסומאי שעושה ערבים מדליקים כאלה בקיץ עם זמרים מדליקים מאשר לשחקנית אשכנזיה מגעילה שאמרה שהיא 'מכתת רגליה אל הפריפריה' כי באמת לשבת בהצגה של איבסן באוגוסט הזה זה משהו שיכול לשבור גם את חובב התיאטרון האשכנזי ביותר ועדיף לצאת לערב מגניב כזה של לא לדאוגוסט. אבל מירי, אל תשקרי. זה נורא מגעיל לשקר. ובאמת שבי עם מישהו שיסביר לך את הקטע הזה עם ההגמוניה, שלדעתי לא תפסת עד הסוף. אני לא חושב שזה אומר מה שאת חושבת שזה אומר.

שובו של המסומן

מי מאיתנו לא התרגש מהתמונות הנהדרות שזכינו לחזות בהן של הכוכב פלוטו? אשקרה די התרגשתי. ובאמת קשה לרגש אותי בדברים שלא קשורים לאימפריה העות'מאנית או למאסטר שף. סך הכל תחשבו על זה שמישהו באמת לקח חללית שנסעה עשר וחצי שנים ומצלמת גוף חללי (זה לא ממש כוכב לכת) נורא נורא קטן שנורא קשה להגיע אליו. זה משהו שאבות אבותינו שהסתכלו בכוכבים רק יכלו לחלום עליו. וילדי ילדינו יצאו לשם לחופשות קיץ כי נורא חם כאן באוגוסט ובפלוטו זה 218 מינוס, ויש טיסות נהדרות בדקה התשעים שחבל"ז והמלון יוצא יותר זול מחופשת סקי בשאמוני שכבר עשינו פעמיים בשנים הקודמות וכבר נמאס.

מה שכן המפגש הזה סימן עבורי עוד ניצחון אנושי בקרב המתמיד נגד הסימולקרה הזדונית, והמסמן שב ומצא את המסומן. -כאן קישקוש פוסט מודרני של שש שבע פיסקאות מי שרוצה יכול לגשת ישר לסטיבי ריי בסוף –

'פלוטו' מהיכן? פלוטו אותר, וסומן בטעות ככוכב לכת על ידי אסטרונום אמריקאי בשם קלייד טומבו בשנת 1930. הוא עבד במצפה של פרסיבל לואל, ולכן קרא לחפץ השמימי שאיתר (לאחר שחישובים הראו שהוא נמצא שם מספר שנים לפני כן) בשם פלוטו, שפרט לכך שהוא שם של אליל קדמון, הוא כולל גם את שתי האותיות הראשונות של פרסיבל לואל – PL שזה גם הסימון האסטרונומי שלו.

אוראנוס, כשאותר, נקרא בתחילה על שם הרשל, מגלהו. וכך הסתובב לו במערכת השמש הרשל ביחד עם כל האלים היוונים והרומים במשך כמה שנים, עד שמישהו הבין שמשהו כאן חורק, והחליף את השם ל'אוראנוס' שנראה קצת יותר מתאים. נראה שטומבו רצה לחסוך ללואל, אותו העריץ, גורל דומה.

ואכן, ככל שמתרחקים מהשמש, כך המצב הופך להיות יותר קודר. אם אנחנו מסתדרים עם ונוס, אלת היופי, או מרקורי, שליח האלים, הנמצאים קרובים יותר לשמש, עניינים מסתבכים קצת עם מארס, אל המלחמה, ולאחר מכן עם יופיטר אבי האלים, ואז מגיעים לאוראנוס, שמה שאני זוכר לגביו הוא שאכל את ילדיו בהתקף טירוף. (אם כבר אנחנו בסימולקרות, הרי שבמשך כמה שנים פעלה בצומת משגב מסעדה בשם 'אוראנוס', ותמיד תהיתי מה המנות המוגשות שם, ואם הם מודעים להקשר הקולינרי של השם. היום פועלת באותו מקום עצמו מסעדה בשם 'אלרוביאן' או בעברית 'החסילון' שזה לדעתי שיפור הרבה יותר משופר והרבה יותר מעורר תאבון). פלוטו גם כן הולך במסורת הזאת. פלוטו הוא האדס, אליל השאול במיתולוגיה היוונית-רומית.

רצה הגורל ובשנת 1930 רצה וולט דיסני לקרוא בשם לכלבלב החמוד שילווה מעכשיו את מיקי מאוס שהיה מאוד פופולרי. איפשהו בתרבות ההמונים האמריקאית של השפל הגדול היה לאסטרונומיה בכלל, וללואל בפרט דימוי של משהו מרתק ומלהיב. לואל 'גילה' את התעלות על מאדים, שלא היו קיימות אלא בדמיונו, ואנשים כמו אדגר רייס בורוז הפכו את זה לסדרה של ספרים פופולריים שהתרחשו בכוכבי לכת רחוקים, בהם גיבורים שריריים הצילו נסיכות במצוקה. בורוז, הזכור כיום בשל 'טרזן' היה מעיין נובע לסדרות מסוג זה, שמהן שרד עד היום רק טרזן במצב טוב.זו עטיפת הספר 'בארסום, נסיכת המאדים' לכשעצמה פיסה נהדרת של אר-נובו נוסח שנות העשרים. מקור – ויקישיתוף.

BARSOOM

אני יכול לדמיין את וולט דיסני כקורא נלהב של סדרת 'ברסום' המתרחשת על המאדים, שהתפרסמה באמצע שנות ה-עשרה (אם כי כדיסני, אמן המתקתקות החסודה, מן הסתם הותיר את הסרט הארוטי המצויר 'ברסום' במגירות החשוכות של דמיונו) קולט שגילו כוכב חדש בשם פלוטו, ומייד מחליט לקרוא כך לכלב שיצר. וכך אירע שאליל המוות הנורא, שנתן את שמו לכוכב הקפוא, הרחוק והמסתורי, הפך לכלבלב חמוד.

סימולקרה? זה עוד כלום. הגלגול הסופי היה בספר הילדים הקלאסי 'איה פלוטו' שם הפך פלוטו שלנו בשנת 1956 לאותו כלבלב מקיבוץ מגידו. אך בעוד שפלוטו המצוייר היה סוכן של הקפיטליזם האמריקאי הדורסני וההוליוודי במלוא רמ"ח אבריו, פלוטו הגולדברגאי הוא סוכן נאמן של האתוס הקיבוצי השיתופי, הבז למנעמי החיים אותם חומד פלוטו המצוייר, בדיאלוגים כמו "שלום לך פרה, את עושה קצפת? / טיפש קטן, הפרה עונה, אני מייצרת חלב לגבינה". לא לנו היא הקצפת. זו נותרת לקפיטליסטים מהוליווד. אנחנו בקיבוץ מגידו, בעמק יזרעאל, בשנות החמישים.

כך הפך אליל המוות האיום לכלבלב סוציאליסט. קוראיו הנאמנים של הבלוג הזה יודעים שאני סבור שהסימולקרה (המכונה אצלי תמיד בצירוף 'הסימולקרה הזדונית') היא אם כל חטאת, ושיש להחזיר לכל המסמנים את המסומן המקורי תיכף ומייד. לכן עד כמה שמחתי כשפלוטו שב לקבל את משמעותו המרושעת, האכזרית, הקפואה כאשר נפגש עם החללית 'אופקים חדשים' (שאשקרה מסמנת אופקים חדשים!) מי ייתן ובמהרה בימינו אמן ישוב כל מסמן למסומן, וכל מסומן למסמן, ובא לציון גואל.

ועוד משהו קטן בהקשר הזה, שנת 1930 היא גם השנה בה התגלה הפלוטוניום, שכמובן קיבל את שמו בהשראת 'פלוטו' הפרסיבל לואלי, אבל פלוטוניום – עד כמה שהוא פופולרי בימים האחרונים – הוא כבר נושא לפוסט נפרד.

אז עקרונית אם מגלים כוכב חדש אני ממליץ לקרוא לו על שם סטיבי ריי ווהן, כי רק הוא יודע לנגן ככה, והוא גם מת נורא צעיר וחראם.

הופעה של יזהר אשדות

18.6.1982

שעת לילה מאוחרת

אל חדרו של הנער בן ה-14, נכנסת דמות של גבר זקן, ראשו מגולח, והחלק מפניו שאינו עטור בזיפים לבנים חרוש בקמטים. על גופו מקועקעים קעקועים שונים ומשונים, אך רק את זה שעל רגלו הימנית ניתן לראות מבעד לבגדים. הוא לבוש במכנסיים קצרות ובחולצת טריקו שעליה מצויירת קריקטורה גסת רוח.

'גל,' הוא אומר בקול דרמטי, 'נשלחתי לספר לך את עתידך'.

הנער מתיישב, ערני, על מיטתו.

'בעוד שלושים ושלוש שנים בדיוק, תצפה בהופעה של יזהר אשדות'

'למה יזהר אשדות?'

'זה מה שיופיע במועדון סמוך לביתך'.

'לא, התכוונתי אחרת. כאילו למה תיסלם? אני לא סובל אותם. אף אחד לא יכריח אותי ללכת להופעה שלהם.'

'תיסלם התפרקו מזמן. כל אחד הלך לקריירת סולו. כמו הביטלס'.

'תעשה לי טובה, תיסלם והביטלס?'

'כן.'

'והתפרקו? הם עושים טונות של כסף. הם בחיים לא יתפרקו'.

'זהו העתיד'.

'אז זה עתיד איום ונורא. אני בטח נורא אסבול'

'לא. אתה תהנה מאוד, תכיר את כל המילים של כל השירים, ותמחא כפיים. כולל בשירים של תיסלם. כולל חצבים פורחים שאתה חושב שהוא שיא הטיפשות לכתוב שיר על תכנית חיסכון של בנק. אתה תבין את העומק ואת הרבדים ואת הרפרנס למלחמת לבנון'

'מה בעתיד אני עובר ניתוח כריתת חצי אונת מוח?'

'לא. וגם ההומור שלך לא משתפר.'

'אבל למה בכלל יזהר אשדות מנגן עוד שלושים ושלוש שנים? אין זמרים חדשים?'

'יש זמרים חדשים אבל אתה לא סובל אותם'

'למה?'

'ראשית כי רובם שרים מזרחי ואתה אוהב רוק. והרוקיסטים שביניהם נראים לך בכיינים וילדותיים. ורובם גם בכלל שרים בסגנון שבין דקלום לשירה שאתה חושב שזו לא מוזיקה בכלל. אתה לא אוהב שום דבר שעשו אחרי 1987.'

'יש למה לחכות. עם מי אני אלך, לבד?'

'אתה תלך עם אשתך'.

'יש לי אישה. זו כבר התחלה טובה. רגע… היא… מתוסלמת?'

'יש מצב.'

'סליחה?'

'בעוד שלושים ושלוש שנים זה לא ייראה הפגם החמור שזה נראה עכשיו'.

'ספר לי עוד משהו על העתיד.'

'בשנת 2014 תהיה סגן אלוף העולם'

'במה?'

'בציונות. אתה תגור ביישוב קטן המוקף בגדר ובו שער חשמלי צהוב, ותוכרז כסגן אלוף העולם בציונות'

'אתה יכול לפרט?'

'לא. ועכשיו לך לישון ומחר בבוקר תשכח הכל, ובדיוק בעוד שלושים ושלוש שנים תיזכר, אבל לא תהיה בטוח אם זו אמת או הזיה.'

18.6.2015

שעת לילה מאוחרת. אל הבית נכנסים הזקן חרוש הקמטים ועמו אישה הנראית צעירה מגילה. בסלון יושבת נערה בת 18.

'אבוש איפה הייתם?'

'בהופעה של יזהר אשדות'

'של מי?'

'יזהר אשדות. הופיע בתרדיון.'

'לא שמעתי עליו'.

'פעם הוא היה חבר בלהקה הישראלית הכי מצליחה והכי אהובה.'

'והיום הוא מופיע בתרדיון? התקדם בחיים.'

מחשבה חיובית ביום שלילי

כשהייתי צעיר ועול בימים, והייתה בעולם מפלגת מפ"ם, היא מפלגת הפועלים המאוחדת, הייתי עוזר פרלמנטרי של חבר כנסת חביב ששמו חסיין פארס. הוא היה חבר כנסת של קדנציה אחת. מנהל בית ספר תיכון מעכו. הוא אחד האנשים הכי טובים שהכרתי בחיים. האפיל התקשורתי שלו לא היה משהו, כי שני חבריו הנמרצים מאוד לסיעה, חיים אורון ויאיר צבן קצת האפילו עליו, אבל הוא עשה את העבודה שהיה צריך לעשות בהתמדה ובחריצות, ונתן לקהל בוחריו תמורה ראויה בעד קולם. הייתי קונה כנסת של מאה ועשרים חסיין פארסים. בלי לחשוב פעמיים.

בקיצור נמרץ הצ'ופר הענקי שהיה לי בכנסת היה שכל חברי הכנסת היו מקבלים בדואר את העיתון 'מחשבות' של צבי ינאי, שאי אפשר היה להשיג בשום מקום כי ינאי, אליטיסט לא קטן, פשוט היה מפיץ את זה למי שרצה ואי אפשר היה להשיג את זה בשוק החופשי. אז זה היה מין עיתון מחתרתי כזה. וזה שינה את העולם שלי. והיו לי ייסורי גמילה איומים אחרי שהפסקתי לעבוד אצל חסיין.

אז נפתח עכשיו אתר שכולל את כל כתבי צבי ינאי לגמרי חופשי ובחינם, וחסיין, אתה בפנסיה, אז תוכל להשלים את הקריאה בכל העיתונים שלא הספקת לקרוא אז, לפני עשרים וחמש שנים, כי העוזר הפרלמנטרי שלך היה עסוק בלקרוא אותם, ואתה היית צריך לעשות את העבודה במקומו. אני כבר שעות ארוכות מסניף ידע נהדר מהאתר הזה, והמון המון המון המון חוכמה של הבנאדם אולי הכי חכם שפעל כאן בשנים האחרונות, צבי ינאי. שאם היה כאן איש רנסאנס אמיתי, במלוא מובן המילה, אז זה הוא. וזה לא רק צבי ינאי, יש שם כל מיני אורחים כמו ישעיהו ליבוביץ' וישראל אומן. כאן כמובן ראוי קרדיט ליוזמות האתר  – נאורה שם שאול ודליה הוכברג.

וצ'ופר אדיר – קריאה דיגיטלית בכל הספרים שלו, גם פרוזה (נפלאה, נוגעת ללב, מרגשת) וגם עיון (מרחיב את הדעת ולוקח למקומות שלא חשבתם שאפשר להגיע).

ומספיק להגיד 'תכונותיו הפרקטליות של הזמן', שזה השם של אחד המאמרים שמופיעים באתר (לאו דווקא של ינאי, כמדומני).

עוד פעם – תכונותיו הפרקטליות של הזמן. מי שקרא 'מחשבות' יקבל עכשיו את ההדהוד הזה של התחביר המאוד מיוחד, של עולם הידע העשיר, של החופש המחשבתי פורץ הגבולות.

אז ביום שבו הכותרות בעיתוני העולם מספרות על סגן יושב ראש הכנסת שלנו שחשוד בסחר בנשים ובשימוש בסמים קשים, צריך לזכור שזה לא הפרצוף שלנו. שאנחנו יכולים להיות גם קצת צבי ינאי ולא רק אורן חזן. אם רק נרצה.

וביום שבו הז'דאנובים המקומיים מצנזרים אומנות מטעמים פוליטיים צריך לזכור שמחשבה חופשית היא אפשרית. היא פורצת גבולות. היא נצחית. היא תמידית. צריך לזכור שתהיה ספרות ויצירה ישראלית ותיאטרון ישראלי ומחול ישראלי גם אחרי מירי רגב. ושהרבה אחרי שישכחו את מירי רגב יזכרו את נורמן עיסא. בטוח. כמו שזוכרים היום את צבי ינאי.

לפני כחודש כתבתי כאן על רגב. פחות או יותר חזיתי מה שיקרה כאן, את הניסיון לצנזר את האומנות והתרבות והספרות דרך התקציב. וכבר אז הבאתי מדברי בולגקוב, הנצחיים – 'כתבי יד אינם נשרפים'. מתחת לגל העכור הנוכחי, לצנזורים מטעם, לפוליטיקאים הקטנוניים, לאנשי הקזינו משלדון אידלסון ועד אורן חזן, יש את ישראל האמיתית. והיא הרבה יותר צבי ינאי ממירי רגב. והרבה יותר ישראל אומן מאורן חזן.

ממתק? כרגיל לא קשור לכלום. זו בטי דייוויס. הייתי אומר האחת והיחידה, אבל יש עוד אחת. אז אומר שזו בטי דייוויס שידעה גם את ג'ימי הנדריקס, וגם את מיילס דייוויס (ממנו קיבלה את שם משפחתה) אבל היא עושה מוזיקה נהדרת בלי קשר לשני הגברים האלה. וגם נראית לא רע. אז לזכרו של צבי ינאי – They say I'm different.

אליפסיס

בפעם השלישית שמישהו שיתף את הדבר הזה בפייסבוק שלי קפץ הפיוז, והחלטתי לכתוב את הפוסט הזה. זה פוסט שעוסק בשטויות שנכתב יום אחרי פוסט פרוגרמטי זועם שעוסק בנושא היהדות הרפורמית, ביום של ההחלטה הנבונה והמרגשת להפריד באוטובוסים בין יהודים ופלסטינים, אז תבינו כמה זה מפריע לי. אז הנה זה – התבשמו.

SHAKESPEAR

שייקספיר לא אמר את זה. איך אני יודע? כי שייקספיר לא היה משתמש בסימן ה'…' המכונה אליפסיס. השימוש המודרני בסימן הזה במשמעות של 'וואלה יש לי עוד משהו מאוד עמוק להגיד אבל תבינו לבד' התחיל בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20.

סך הכל המדובר בטקסט מאוד מעניין ורווי סתירות פנימיות. יש בו מעין הקדמה האומרת 'אל תצפה לשום דבר מאנשים כי הם מאכזבים, אז אם תנמיך את הציפיות תהיה מאושר', ולאחר מכן זה גולש לכל מיני מקומות עם ההמלצה המצויה בדיסוננס עם עצמה של – תחיה במלוא העוצמה, אבל תחשוב לפני כל פעולה. כי אף אחד אחר לא יעשה זאת במקומך.  זרם תודעה מבולבל משהו וניו אייג'י זה עומד בניגוד לשאר מכלול יצירתו של הגאון מסטרטפורד אופון אייבון, כך שגם שלא קראתי את מלוא כתביו עד תומם בשפת המקור (נותרו לי עוד שלושה עמודים ב'טימון איש אתונה' וככה את המערכה האחרונה שלא זורמת ב'קוריולאנוס') אני יכול להיות די בטוח ששייקספיר לא אחראי לזה.

איך זה נוצר? ברור שמישהו כתב את זה ומי שכתב את זה יודע שזה לא שייקספיר שכתב. מן הסתם הוא חשב שזה יקבל יותר עוצמה אם הוא ייחס את זה לשייקספיר, ולא ירשום 'משה אברהם אמר…". בהתחשב באי הקוהרנטיות של הטקסט (שצבר לדעתי מאות שיתופים) הוא צדק, אבל מה הוא רצה להשיג? פעולה ממשית לפי המתווה הזה היא בלתי אפשרית, בשל כך שאיני יכול 'לחיות במלוא העוצמה' ו'להקשיב לפני שאני מדבר'. 'החיים קצרים ולכן תאהב אותם' הם גם כן לא משהו ברמה של הציווי הקטגורי, אלא המלצה אמורפית למדי. אם רצה להשיג תהילה בניסוח חד של עקרונות חיים שיהפכו את כולם למאושרים, הרי שלא היה צריך לייחס את דבריו לשייקספיר ולהישאר אלמוני.

זו הסימולקרה! הזדונית! במלוא תפארתה ורשעותה! סוג מוזר של מסמן שאיבד את המסומן. אוויר ריק המופרח אל חלל האוויר רק כדי להיפגש שם בעוד אוויר ריק. נמלטת ממשמעות, ובה בעת בפוסט זה ממש נטענת במשמעות. אז בקטע הפוסט מודרניסטי, הבודריארי, הזה גם אני הייתי יכול לשים 'לייק', אבל ראבק, מה כל אלו שאינם שוטפים בתורתו של בודריאר יעשו? מה לעזאזל הם חשבו לעצמם כששמו לייק?

טוב. כששייקספיר רצה להביע את אכזבתו מהמין האנושי, הוא ידע לעשות את זה יותר טוב מהפייסבוקיסט האלמוני יוצר הסימולקרה. בואו נשליך אל הצד את הסימולקרה הזדונית ונהגה במקור הנשגב – המלט. מערכה שנייה תמונה שניה.

that this goodly frame the earth, seems to me a sterile promontory; this most excellent canopy the air, look you, this brave o'er hanging firmament, this majestical roof, fretted with golden fire: why, it appeareth no other thing to me, than a foul and pestilent congregation of vapours. 'What a piece of work is a man! How noble in reason, how infinite in faculty! In form and moving how express and admirable! In action how like an Angel! in apprehension how like a god! The beauty of the world! The paragon of animals! And yet to me, what is this quintessence of dust? Man delights not me; no, nor Woman neither;

או בתרגומו של ג. א. אלמוג –

…שהאדמה הטובה הזו נראית לי אך כרמה צחיחה; שכיפת השמיים המופלאה, התלויה מעלינו כגג קסום, משובצת באש מוזהבת, נראית לי אך כאסופת אדים מבאישה ומצחינה; כמה מופלאה יצירת האדם! כמה אציל בתבונתו? אין סופי ביכולותיו, בתנועתו ובצורתו כה נערץ, בפעולותיו ייראה כמלאך, בהבנתו ידמה לאל. היופי שבעולם, כתר עולם החי. ועבורי, מהו זה, אך אפר ועפר? לא אמצא עונג באדם. גם לא באישה.

לפעמים, כשהעולם רע אלי, או כשאיני מוצא עונג באדם, או אף גם לא באישה, אני מזמזם את זה לעצמי.

מי שכן גורם לי עונג הוא ריצ'רד אי. גראנט שנתן את הביצוע האולטימטיבי למונולוג הזה בווית'נייל ואני ב-1987. מי שהגיע לשיא הזה בגיל 30 בסרטו הראשון, ולאחר מכן בילה קריירה שלמה בלשחק את 'האנגלי המופרע' בסרטים כמו 'האדסון הוק' ו'ספייס וורלד', יכול אולי להתחבר לטקסט שלמעלה ברמה של אין מה לצפות מהחיים והייתי צריך לחשוב לפני. אז סגרנו מעגל. והנה – גראנט בתפקידו הגדול ביותר. וילדים – תיזהרו מסימולקרות, הן נושכות, ולא לשתף אם אתם חברי פייסבוק שלי כי זה עולה על העצבים.