עשר סיבות טובות למה הניצחון של ביידן לא אומר שום דבר לגבי איך לנצח את העבריין שלנו

1. כי להם יש חוקה שקובעת תאריך תפוגה לנשיא, וכללי משחק שלא ניתן לסטות מהם, ולנו יש שברי חוקי יסוד שאפשר לשחק איתם כמו פלסטלינה, יש בהם חורים משמעותיים, ולכהונת העבריין אין תאריך תפוגה.
2. כי בשיטה שלהם אי אפשר לקנות את הצד השני בהבטחות, ולצרף אותו ל'קואליציית חירום', וליצור לו פקאקטה מעמד של 'נשיא חלופי'. אצלנו כל אחד – מימינה ועד למשותפת, מגיע עם תג מחיר, אגב – לא צריך ממש לשלם. גם הצד שקונים אותו יודע שמשקרים לו, והתשלום לא יגיע לעולם. זה משחק נחמד, ומקבלים בדרך צ'ופרים.
3. כי ביידן כבר חמישים שנה בפוליטיקה, וטס כמעט בטייס אוטומטי. אצלנו כל מי שבוותק הזה מוכתם בצורה זו או אחרת של שיתוף פעולה עם העבריין, ואת כל היתר העבריין הצליח לנכש מהגינה, או להעיף מהסחרחרה או איזה דימוי שתרצו. שום דבר לא צומח בערוגה הפוליטית שלנו.
4. כי אצלם יש שיטה – מעוותת אומנם – שבה לא ממש משנה מי אתה, העיקר מה הצבעת. אצלנו יש מיעוט של 20%, שהקול שלו 'צבוע' וברור למי הוא הולך, והקול של המיעוט הזה לא נחשב, מה שנותן יתרון מובנה לימין.
5. כי הבחירות שלהם נערכות בתאריך קבוע, אחת לארבע שנים ביום שלישי הראשון בחודש נובמבר, ואצלנו נערכות כשהסקרים אומרים לעבריין שיש לו סיכוי לזכות.
6. כי אצלם יש עוד שרידים של עיתונות חופשית שהכסף לא הצליח לקנות. אצלנו רוב התקשורת 'הממוסדת' היא עושת דברו של העבריין. 'שופרות' מטעם נמצאים כמשגיחי כשרות בכל תכניות הטלוויזיה והרדיו בערוצים הממוסדים, על שוק העיתונות הכתובה השתלט שוחד הבחירות' 'ישראל היום', וידיעות אחרונות נמצא בקשרי שוחד עם העבריין, ולמעשה אנחנו מקבלים תמונה של המציאות כפי שהעבריין רוצה שנראה. כולל שידור חי בשמונה בערב כל פעם שמתחשק לו להודיע משהו, בכל הערוצים.
7. כי טיפוח השקר של הזיוף בבחירות בארצות הברית חשוב כאן לא רק לשם הנצחת הטראמפביביזם, אלא כדי ליצור כאן מנגנונים 'לשמירה על טוהר הבחירות' שיבטיחו שליטה של העבריין בהליך הבחירות והנצחת התוצאה בה הוא מקבל מספיק קולות לצרכיו (ראינו שלא צריך ממש לנצח. צריך מספיק קולות כדי שאפשר יהיה לקנות את היריב). וכמובן שהצעת חוק נורא מפורטת (פרטית, כי אף אחד במשרד המשפטים לא יהיה מוכן לחתום על הזוועה הזאת) בדרך.
8. כי הטראמפיזם, עם כל חסרונותיו, החזיק מעמד רק ארבע שנים ונפלט. אנחנו עם הביביזם כבר שני עשורים. גדל דור שלא מכיר דבר אחר. לא רק את העבריין עצמו, אלא גם מערכת פוליטית שלא מבוססת על הערצת המנהיג, שחיתות, הדרת אוכלוסיות, שקרים ומרמה וכל הג'אז הזה. יש אצלנו אנשים שנולדו או הגיעו לארץ באמצע שנות התשעים, ולא מכירים שום דבר אחר. לא יכולים לדמיין אפילו מציאות אחרת.
9. כי טראמפ באמת מאותגר שכלית. העבריין כנראה לא. הוא תחת השפעה גרועה מאוד בבית, מה שקצת מפריע כנראה לתפקוד התקין, ולך תדע מה הגיל, הסיגרים וגלידת הפיסטוק עושים לקוגניציה, אבל לדרגת טראמפ עוד לא הגיע.
10. כי זה בסך הכל ארצות הברית, שלא מסוגלת לסבול מצבי קיצון פוליטיים, ותמיד נעה למרכז, ובכל פעם שהמטוטלת זזה יותר מדי ימינה, יש מי שמזיז אותה שמאלה ולהיפך. אנחנו תקועים עם ממשלות שהולכות ונהיות ימניות יותר ויותר משנת 1996. מה שנראה ימין סהרורי, כהניסטי, בשנות התשעים, הוא הנורמה. מה שנראה שמאל מתון ומרכזי, סומן כשמאל רדיקלי ובוגדני. איבדנו את הפרספקטיבה שלהם יש.

אז? להתייאש? חלילה. נעיף את העבריין בדרך הישראלית שלנו. תצאו היום לכיכר. זה חשוב. הוא לא גזירת גורל, הוא לא בלתי מנוצח. צריך רק להתאמץ הרבה יותר ממה שבארצות הברית מתאמצים, כי להם יש סוג של דמוקרטיה, מה שאצלנו הולך ונעלם. טעמנו השבוע ניצחון מתוק. ראינו שזה אפשרי. נעשה את זה בדרך שלנו. הניצחון הישראלי יהיה מתוק יותר, מבטיח.

גמביט המלכה

כל מיני חברים וחברות שלי עפו על הסידרה הזאת, ואודה שגם אני ראיתי אותה בשבת שבה נספרו לאיטם הקולות בג'ורג'יה – נכון שתפילה לאל הנכון, הרפורמי, עוזרת? – ולא היה משהו יותר טוב לעשות. אז אני פחות עפתי, ולטובת החברות שנפלו ברשת הג'ינג'ית הזאת גם אסביר למה. מי שלא רוצה ספוילרים שלא תקרא.

הסדרה מאוד בעייתית. היא נותנת תמורה ראויה לדמי המינוי לנטפליקס, מהבחינה שהיא סוג של מותחת ויוצרת הזדהות עם הגיבורה הראשית. אבל סך הכל אני משלם חמישים ₪ לחודש וזה בערך מה שזה שווה. אז ככה –

1. פוליטיקה – הסידרה כמעט ונוגעת בכמה סוגיות פוליטיות חשובות של אותו הזמן, שמתבקש להציב אותן במרכז – זכויות נשים, יחסי גזע, המלחמה הקרה. הטיפול הוא שטחי מאוד לכל היותר. הדרמה של אישה המסתדרת לבדה בעולם, ומתחרה כנגד גברים מפוספסת לגמרי. כך לא היו פני הדברים בשנות השישים ושנות השבעים. הם גם לא כך היום. היא עוברת את כל החסמים שנשים עוברות בקלות מפתיעה, ופרט להרמת גבה, אין לה בעיות משמעותיות שנובעות מהמגדר שלה. מי שמתפעלת מזה אומרת בעצם – 'וואו, אישה יכולה להיות אלופת שחמט' – אם לא שמים לה רגל בכל מקום בגלל שהיא אישה היא יכולה להיות גם… לא יודע, רופאה או עורכת דין. באמת! למרות סט הבגדים של הגיבורה שנות החמישים כבר מאחורינו. זה ברור שאתן יכולות. השאלה שהסרט לא דן בה היא למה בדיוק אתן לא מצליחות. התשובה שלי זה כי אנחנו שמים לכן רגל. התשובה של הסרט מאוד שונה. מבחינת יחסי גזע יש איזו אידיליה של האישה השחורה עוזרת לאישה הלבנה ושתיהן מתחבקות והכול בסדר. אותו כנ"ל, מכריזים על הנושא בקול גדול, נותנים לו טיפול לא מספק וקלישאי, ומטאטאים אותו אל מתחת לשטיח. כל הנושא של תרבות הנגד בשנות השישים מקבל הצגה די מוזרה. הוא מופיע רק בשוליים, כאמתלה להראות את הגיבורה רוקדת בבגדיה התחתונים. ראבק! זה 1968 – מרד הסטודנטים, האלבום הלבן הכפול, מלחמת וייטנאם. איך הכול עובר לידה? מעצבן יותר המסר המאוד שמרני שכן עובר, ואפילו מודגש. אלכוהול יהרוג אותך. את יכולה גם לחשוב שסמים עוזרים לך אבל בעצם עדיף בלעדיהם. נו באמת.
2. אה כן, והקטע האיין ראנדי של הגאון הייחודי הפועל לבדו בעולם ומצליח בכוח האינטלקט בלבד להיות עליון על סביבתו, זה רעל. שימו לב. במשחק האחרון היא נעזרת בחברים ומקבלת עצות. אבל בגלל שזה 'גאון מול גאון' החברים שהם אנשים רגילים לא מצליחים לחזות את המהלכים של הרוסי (המוצג כמעט כחלק מקולקטיב נוסח הבורג ב'מסע בין כוכבים') היא חייבת להפעיל את כוחותיה המנטליים המיוחדים כדי לגבור עליו. הקפיטליזם מעולם לא היה ג'ינג'י יותר.
3. משחק – השחקנית הראשית היא בעלת פנים ייחודיות. אבל בערך שתי הבעות שמתחלפות לאורך כל פרקי הסדרה. יש לה מניירות ותנועות מעצבנות ביותר. אחרי שבעה פרקים די שמחים שנפטרו ממנה. יתר השחקנים? ג'וג'ן ריד ממשחקי הכס נותן דמות לא אמינה של שחמטאי נוסח אינדיאנה ג'ונס – על זה בהמשך – ויתר השחקנים משחקים דמויות סטראוטיפיות – מנהלת בית היתומים המרשעת, חנון שחמט, רוסי מרושע יותר, רוסי מרושע פחות. משהו דומה למשחק סביר יש מהאמא המאמצת, אבל גם היא נופלת קורבן לתסריט שמחייב אותה להיות – אישה נטושה עם חלומות על קריירה בפסנתר שננטשו בגלל פחד במה שמתמכרת לאלכוהול ויש לה מאהב מקסיקני והיא מאוד מתחברת ליתומה ומלמדת אותה את סודות החיים. גם מריל סטריפ הייתה נופלת כאן.
4. עיצוב – יותר מדי. הכל מעוצב. החללים הפנימיים, התסרוקות, התלבושות. זה מעניין בהתחלה, ואחרי שני פרקים מתחיל לעצבן. ובואו, תראו לי יתומה בת 18 שחיה לבדה, מכורה לכדורים ואלכוהול, ובכל אופן הבית שלה נראה במקום המזבלה שהוא צריך להיות, כאילו יצא כרגע מז'ורנל לאחר שצוות של עקרות בית עשה לו ספונג'ה. זה יפה ויזואלית בפרק הראשון. בששת הפרקים האחרים זה כבר מתחיל להיות כמו רעש רקע לא נעים.
5. ובואו נודה על האמת שחמט הוא משחק לא סקסי בעליל. יש בזה משהו מאוד משעמם אפילו. אז מה? שמים בחורה עם תסרוקת מאוד דרמטית, ובגדים שנמצאים בפאזה של עשור אחורה מול בחור שלובש בגדי עור וכובע של אינדיאנה ג'ונס וחוגר תמיד סכין (למשחק שחמט, כן?). בואו, נודה על האמת, אין שחמטאים שנראים כך או מתנהגים כך. ולא שאין שם דמויות מעניינות או מרתקות. סרט על החיים של בובי פישר יכול להיות מרתק ואמיתי. אבל לראות את פישר רוקד בתחתונים זה כנראה פחות אטרקציה. האמת שאני חושב שהקונפליקט בין בת' הרמון לרוגוב הרשע זה איזה עיבוד לא מאוד מוצלח למשחק בין פישר לבוריס ספאסקי. אבל אם נותנים רקע עמום מאוד למלחמה הקרה, ומטשטשים את היריבות המרה שהייתה בין המעצמות, ואת הקטע של 'אימפריית הרשע' שברית המועצות נראתה מהמערב (ודי בצדק), אז מה עשינו כאן בעצם?
6. חורים בתסריט. על ספונג'ה כבר דיברנו? אז ככה. היא תמיד מנצחת כשהיא צריכה. היא תמיד מפסידה כשהיא צריכה ללמוד לקח (בדיוק פעם אחת בכל הסדרה). זה לכשעצמו מצדיק לפטר את התסריטאי. יש עוד הרבה, אבל ממילא תראו את זה, נסו למצוא בעצמכם. (רמז – למשל – אם אני הייתי מגלה שהשרת שלי מסתודד במרתפים חשוכים עם הבנות בבית היתומים, הדבר האחרון שהייתי חושב שהוא עושה שם זה לשחק שחמט. הוא לא היה מחזיק שנייה בעבודה אחרי זה. ותגידו – אין לו עבודה, שהוא יכול להשקיע שעות בללמד אותה שח? וזה רק השליש הראשון של הפרק הראשון).
7. חוץ מזה – סבבה. כי זה מעוצב, כי לשחקנית יש פנים מעניינות (בכל שתי ההבעות שלהן), כי נורא מזדהים עם היתומה הקטנה והאומללה, וכי יש סוג של האפי אנד, וכי באמת כרגע קצת יבש בנטפליקס. אז? לכבות את המוח, לצפות, ולא לתת לרעל לחלחל. העולם לא עובד כך. יתומה קטנה וגאונה לא יכולה לנצח את העולם לבדה, גם אם התספורת שלה מאוד מוקפדת. מצטער.

ברכה והצלחה! תשועה ונחמה!

בשנים האחרונות הייתה תפילתי לבורא עולם מאוד פשוטה. אלי שבשמיים, אלוהי אברהם יצחק ויעקוב, מגן אברהם ופוקד שרה, תן לי ולו יום אחד לחיות חופשי משלטונו של בנימין נתניהו. איכשהו הבנתי שזה לא עובד. סבבה. כיוונתי למטרה קצת יותר קלה – טראמפ. גם יש לו תאריך תפוגה (כי הוא שולט במדינה דמוקרטית עם חוקה שאומרת כמה זמן יכול נשיא לכהן, ומתי יש בחירות וכל זה, מה שלא נכון לגבי ביבי) וגם זה תאריך נורא קרוב, למעשה היום.

אז אני חי מאז הקורונה פחות או יותר עם אופק אירועים של שבועיים, ולא מתכנן ליותר מזה. אבל הנה זה בא והיום זה היום. אז אפילו שאני הסתובבתי עם מישהי שעכשיו בבידוד שנחשפה לחולה מאומתת ובטח נדבקתי אפילו שאני מעגל שלישי, מה שקורה לי אחת ליום יומיים, נראה לי שאשרוד לחיות יום אחד ולראות את נפילתו של הבבון הכתום, ולדעת שזה נגמר. מאחל לעצמי גם לראות אותו מפונה בכוח על ידי המארינס או הנשיונל גארדס מהבית הלבן, אבל זה כבר דורש לחיות עד ינואר מה שגם התפילות הכנות ביותר לא יכולות להבטיח לי.

אז כדי שלא יקרה מה שקרה לפני ארבע שנים, אני מבקש מכל הקהל הקדוש – רפורמים ואורתודוכסים, יהודים וגויים, לומר ג' פעמים בכוונה גדולה את התפילה הבאה –

הנותן תשועה למלכים וממשלה לנסיכים, מלכותו מלכות כל עולמים, הפוצה את דוד עבדו מחרב רעה, הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה, הוא יברך וישמור וינצור ויעזור וירומם ויגדל וינשא למעלת נשיא את אדונינו הסנאטור יוסף בן קתרין יוג'יניה ביידען ואת הגברת הסנאטורית הנכבדה סגניתו קאמלה בת שיאמלה האריס ירום הודם.

מלך מלכי המלכים ייתן תבונה ובינה למצביעים בפענסילוואניה ובפלארידה, ובארצות הברית כולה (חוץ מהמידווסט שזה כבר סיפור אבוד) שיכבדום וירוממום ויצביעו עבורם, ובשכר זה יצילם השם יתברך מן הפשיזם והטראמפיזם והניאו-נאציזם וכל הצרות הרעות שבעולם.

מלך מלכי המלכים ברחמייו יחיים וישמרם מכל צרה ויגון ונזק ומחלה, יצילם וידביר עמים תחת רגליהם ויפיל שונאיהם לפניהם, ובכל אשר יפנו יצליחו. מלך מלכי המלכים ברחמיו ייתן בליבם ובלב כל יועציהם ושריהם רחמנות לעשות טובה עמנו ועם כל ישראל, להביא שלום אמת עם הפלסטינים, ולשחררנו מן הכיבוש הארור, ובימיהם תיוושע ישראל ותשכון לבטח בגבולות 67 ובא לציון גואל, וכן יהי רצון ונאמר אמן.

נאום גל בן חנה רבקה, האדמו"ר הזקן מסטרעטין, ריש מתיבתא של המתיבתא הרפארמית באשחר שעל נהר החילזון. טיש כל מוצאי שבת במסעדת 'אברהים' בסח'נין, כשאין סגר. ברכות וקמעות בזום בהזמנה מראש.

הגיונות קנטיאניים לסגר השני

המגיפה הזאת זה עניין למומחים, ואף אחד מאיתנו לא מומחה. המומחים גם חלוקים בדעותיהם. סגר זה טוב? זה רע? זה יוריד את התמותה? ישטח את העקומה? ישפר את הגיהינום במחלקות המיון? אי אפשר לדעת. הדעה הקיצונית לכאן או לכאן כנראה אינה נכונה. המגיפה כאן והורגת בנו, אף אחד אינו בטוח, וזה משתולל בקצב של אלפים ליום. מצד שני הסגר הוא בעייתי. הוא פוגע בדמוקרטיה, סוגר אנשים בבידוד שיכול לפגוע בהם יותר מהמגיפה, ויש בו אלמנטים קשים מאוד לכולם. מה לעשות?

בהיעדר מידע בדוק ממומחים לאפידמיולוגיה וכיוצא בזה, נותר רק לפנות אל המומחה לכל דבר משכבר הימים עמנואל קאנט.

"אי אפשר להעלות על הדעת דבר כלשהו בעולם, ואכן אף לא מחוצה לו, שיכול להחשב טוב ללא סייג, חוץ מרצון טוב" כך מתחיל 'הנחת יסוד למטאפיסיקה של המידות' שזה טקסט שכל אחד צריך להכיר. אז איפה הקורונה בכל זה?

קאנט הוא דאונטולוג. הוא הולך לפי הכוונה של המעשה ולא לפי תוצאותיו. אחרים הם טלאולוגיים, מהי התוצאה של המעשה. תועלתנות, למשל, היא טלאולוגית. תועלתן היה יושב ומחשב את העלות הצפויה של הסגר במונחים של אושר אנושי מול סבל אנושי, (יוטילים, כך קרא לזה בנת'אם, ליחידות החישוב האלה) ולפי זה מחליט. אנחנו, כקנטיאנים, נחפש את הכוונה בראש ובראשונה. זה יותר פשוט כי באמת אין שום דרך לדעת את התוצאות של הסגר מראש, ואין שני מומחים בעולם שיכולים להסכים. ולמי להקשיב? דאונטולוגיה היא בראש ובראשונה מאוד פשוטה, ודורשת הרבה פחות מומחיות אמפירית. תועלתן היה צריך אפידמיולוגי שישב לידו ויעשה חישובים. לדאונטולוג יש מדד אחד – מה הכוונה?

אז הכוונה היא בראש ובראשונה רעה, רעה מאוד. הכוונה של העבריין היא ברורה, להרוג את המחאה. ולא משנה הסבל האנושי, או מניעת המגיפה או כל דבר אחר. אם הכוונה רעה – הסגר רע (למרות שקאנט היה מציית לו, כי הוא קאנט, והוא פרוסי, וחייבים לציית לריבון. אבל אנחנו אחרי מאתיים שנה של חשיבה קנטיאנית שבאה אחריו, ויודעים שבקטע הזה הוא לא הכי צודק)

אז מה? לצאת לרחובות? להשתולל בבלפור בלי מסיכות? להפיץ את הקורונה כאילו אין מחר ולחכות לחסינות עדר? לא, כי קאנט אמר עוד משהו – "לא לעשות שום פעולה אלא על פי כלל פעולה כזה שאמור להיות עקבי עם קיומו כחוק אוניברסלי, ואם כך רק על פי כלל פעולה כזה שהרצון יוכל על ידי כלל הפעולה שלו לראות את עצמו באותו הזמן גם כמחוקק חוקים אוניברסליים". זה הציווי הקטגורי, שבסך הכל אומר שתעשה את הדבר שאם כולם יעשו אז יהיה טוב.

מה זאת אומרת? אחריות, בידוד חברתי, ללבוש מסיכות, לשמור על עצמך ועל הקרובים עליך, ולהתנגד בכל הכוח, בכל מה שלא סותר את האחריות האישית, לשלטונו של העבריין.

אנחנו כולנו, גם תחת שלטון המושחת שבדיקטטורים, מחוקקים קנטיאנים בממלכת התכליות, ואם נמשיך להיות כאלה, ונפעיל את הציווי הקטגורי בכל פעם שעלינו לבצע החלטה מוסרית, נהיה גם חופשיים. חופשיים גם כשאנחנו כבולים באזיקים, בסגר, באיסור הפגנות. זו המשמעות של חופש.

ממתק לסיום – זו להקה שנקראת ילד טבעי, והיא שרה שיר שהכותרת שלו היא 'קשה בגן עדן' אבל המילים שלו נורא פשוטות – אל תעלה על הנסיעה הזאת.

מהרהוריו של נתין – סיבוב נוסף

יום ספטמבר חם ומעיק, השעונים מצלצלים שלוש עשרה.

וינסטון סמית הלך ברחובות עירו מוכת המגיפה, פניו מכוסות במסיכה, והרהר על מה ששמע זה עתה מעל מסך הטלסקרין. הוא ידע כי האח הגדול עושה כל שהוא יכול כדי למנוע את המגיפה, ולפני כמה חודשים אף הצליח בכך, וזכה להצלחה עולמית, כאשר אף מנהיגי איראסיה ואוקיאניה התקשרו אליו כדי לשאול לסוד הצלחתו, אך אנרכיסטים מפיצי מחלות שכל מטרתם לפגוע באח הגדול מתכנסים – מכל המקומות שבעולם מול מעונו של האח הגדול – ומפיצים את המגיפה במכוון. עליו להישמר. בעירו אין אנרכיסטים רבים, שכן עפולה ידועה מאוד בנאמנותה לאח, ובשנאתה היוקדת לכל מה שריח של אנרכיה נודף ממנו, ובכל זאת. גם בעפולה יש להיזהר.

הערבים! הערבים! הנוהרים באוטובוסים! אלו שמצטרפים לדאעש. כמו אותו מחבל, יעקוב אבו אלקיעאן, שהצטרף לדאעש, וביצע פיגוע דריסה. מזל שכוחות הביטחון הצליחו לנטרלו. הוא הביט בחשש בפני העוברים ושבים. אמנם המגורים בעפולה נמנעו מן הערבים, אך עדיין יש רבים מהם העובדים בה, ומורשים ללכת ברחוב ככל אדם. וינסטון היה אסיר תודה לאח הגדול על שחשף את הסכנות (ראשון תמיד לזהות את הסכנה האח הגדול) אך היה מודע לכך שאלו אורבות מכל עבר. הוא הביט בריכוז בפני העוברים מולו ברחוב. חלקם ודאי ערבים! מי יודע מתי אחד מהם ינהג כאותו יעקוב אבו אלקיעאן, המחבל הנבזה, ויפגע בחפים מפשע, או בכוחות הביטחון?

והנה, מסך הטלסקרין הגדול המוצב בכיכר העיר מודיע על מבזק חדשות מיוחד. מקולו של הקריין ניכרת התרגשות. המדובר באירוע חשוב! וינסטון עוצר ומביט במסך. האם יש הצלחות למבצרים הצפים בחזית האיראנית? לא, טוב מזה. המדענים בהנחיית המדענית המהוללת והפסיכולוגית בי.איי. אם. איי. מצאו את החיסון למגיפה! או שמא היה זה האח הגדול שהנחה אותם בעצמו, והרי הוא האדם השישי בחוכמתו בעולם. (כיצד זה לא מאתרים ומאיידים את חמשת החכמים יותר, לא הבין וינסטון, אך ייתכן שהאח הגדול נתן למידת החמלה לגבור עליו). אולי אותרו מנהיגי האנרכיסטים והובאו לדין? אולי נכרת הסכם שלום חדש עם מדינה רחוקה שאיש לא שמע עליה קודם? האפשרויות רבות.

קולו של הקריין היה חמור סבר. 'מרגלים ובוגדים, בשירותה של איסטאסיה, הצליחו לשתול ידיעות מזוייפות בעיתונות, ולפיהן יעקוב אלקיעאן היה מחבל. לא! הוא נרצח בידי זדים, חף מפשע היה. והמרגלים והבוגדים טענו שהוא מחבל רק כדי לפגוע באח הגדול!"

האימה! הו האימה! וינסטון סמית נתקף באימה ממנגנון החושך האכזרי שנחשף לפתע. במשך שלוש שנים סבר כי היה מדובר במחבל אכזר, והנה אדם תמים וחף מפשע. מיהם המרגלים? מיהם הבוגדים? הייתכן שהמדובר במפקד המשטרה לשעבר, אלשייך? והרי היה איש אמונו של האח הגדול. האם גם בחוג הפנימי פשה הנגע?

הוא לא היה צריך להמתין הרבה. 'שלוש דקות השנאה' נפתחו אומנם, כמקובל, בדיוקנו של עמנואל מנדלבליט, הסוטה האידיאולוגי והתככן שפתח את כל מהדורות 'שלוש דקות השנאה'. אך מייד הגיעו גם לאלשייך. מסתבר שזה זמם עם מנדלבליט, ועם הגרוע ממנו, שי ניצן, להציג את אלקיעאן כמחבל, ובכך לפגוע באח הגדול. פניו השמנמנות והמשופמות של אלשייך הוצגו בתקריב על המסך. כה כעור הוא, שלא כאח הגדול, הנאה כלכך עם רעמת השיער הסגולה.

הנה הם האשמים בכל, במגיפה, בהרס הכלכלה, בכל תחלואי החברה – המשטרה והפרקליטות. אך וינסטון ידע שהאח הגדול, בחכמתו (ואולי מת פתאום אחד החכמים במגיפה, והאח הגדול הוא הרביעי בחכמתו, או השלישי? אולי כולם מתו והאח הגדול הוא החכם בעולם?) ידע לסתור את המזימות, לחשוף אותן, ולהביא צדק לאשמים, כפי שהביא עד עכשיו. הנה נעשה צדק עם אבו אלקיעאן. דמעה גדולה, ספוגת ג'ין, נזלה מלחיו של וינסטון. האם ייתכן שהמזימה גדולה יותר? האם ייתכן שכוחות הביטחון נשלחו להרוס את כפרו של אלקיעאן לשווא, סתם כדי להכפיש את האח הגדול? שכל האירוע בטעות יסודו? במזימה שפלה?

הנה הגיע כבר לשערי סניף מיניסטריון האמת בעפולה, והוא כבר נחפז ונכנס בדלתות-הזכוכית של המיניסטריון, והוא כבר נבדק במד החום לראות אם לא הדביקו אותו האנרכיסטים במגיפה, וחומו עלה. אנשים חרוצים כבר הסירו את כרזות התעמולה של אתמול, שהתיישנו לפתע, והחלו תולים אחרות במקומן, עם דיוקנו של יעקוב אבו אלקיעאן, וסרט שחור, ורק כרזה אחת נותרה מתגלגלת ברוח ברחוב העפולאי המהביל – מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות, בערות היא כוח.

היריקה

לפני שבועיים פחות יום עמדתי בצומת יודפת, עם דגל ישראל, דגל שחור ושלט שכתובות בו שתי מלים, בעברית ובערבית – דמוקרטיה. עמדתי שם עם עוד חבר. בהפגנות במוצ"ש מגיעים לצומת משגב בסביבות מאה איש בשבוע חלש (אתמול היה חם מאוד, ואשר ספר תשעים. זה היה השבוע הכי חלש שאני זוכר). אני משתדל להחזיק צומת גם באמצע השבוע. יש חשיבות לרציפות ולנראות.

אנחנו עומדים שם שניים, ובינינו, יש מקומות יותר מאתגרים. מי שעובר בצומת יודפת בחמש בערב, זה בעיקר חבר'ה שחוזרים מהעבודה ברפאל, שהם נוטים להיות לא מאוד אלימים גם אם אתה מניף שלט שהם לא אוהבים, וחבר'ה מעראבה, שעב וסח'נין. גם שם יש ביביסטים, אבל הם לא מאוד רבים ולא מאוד מסוכנים. ובכל אופן, לעמוד כמעט לבד בצומת, חשוף, זו הרגשה קצת מפחידה. רובם, כשבעים שמונים אחוז, מביעים תמיכה. יש כאלה שצועקים 'רק ביבי'. סך הכל אני מביע את דעתי, הם מביעים את דעתם, סבבה. זה בדיוק הסוג של דמוקרטיה דיונית שאני אוהב, למרות שבואו נאמר שיכול להיות דיון יותר מעמיק.

הייתי במקומות ובמצבים יותר גרועים. המחאה הזו משקפת את הדעה של יותר מ-50% מהישראלים, ובואו נאמר שבאזור משגב אנחנו מגיעים למקומות של בחירות בסוריה. שמונים תשעים אחוז, בהערכה גסה. אני עמדתי עם שלט נגד המבצע בצוק איתן, בצומת כרמיאל ובביג כרמיאל, ושם באמת הרגשתי סכנה פיזית. תמונות שלי שפורסמו בפייסבוק בכל מיני דפים מההפגנות בתקופת צוק איתן חטפו איומים וקללות. שום דבר שבנאדם שעומד עם שלט מיום שעמד על דעתו לא מכיר. והאמת – הפעם קשה לי להיות עם הרוב, קשה לי להיות בקונצנזוס, אבל אני משתדל. הרגשה מוזרה. יעבור.

אז לפני שבועיים ויום, אנחנו עומדים כך בכיכר. זה מעגל תנועה די גדול באמצע כביש 874, ואפשר ממש להאיט עד כמעט עצירה לידנו. עוצר בחור עם משאית, ומתחיל לקלל אותנו באבי אבינו. הכל, כל הרפטואר. סודנים, תחת, סרטן. כל מה שצריך ולא צריך. אבל מה – סיים ביריקה עסיסית לכיווני.

גם יריקות זה משהו שהייתי שם ועשיתי את זה. לא נדיר. לא נעים בדרך כלל, אבל עובר. אבל מה – קורונה. מי שקורה כאן יודע שאני בדעה שהדבר הזה רק מתקרב אלי ואני מת. אבל מה, גם להיות אסימפטומטי לא סבבה כשאתה נמצא כל יום עם הורים בשנות השבעים לחייהם.

אז ככה ודאי שהייתי עם מסיכה, והנתזים הכי עזים נחתו ככה חצי מטר ממני, כי סך הכל הוא היה במשאית ודי גבוה מעלי, ואני עמדתי בערך שני מטר ממנו, אבל לא נעים. אני לא וירולוג, אבל אני לא סגור על זה איך יריקות מכוונות היטב מפיצות וירוס. הכל סבבה. איך אמר ניית'ן הייל?  I only regret that I have but one life to give for my country. למרות שסך הכל אני יכול להיות פחות נדיב עם החיים של ההורים שלי או של אנשים אחרים בקבוצות סיכון לידי.

הוא רצה להרוג אותי? אם באמת הייתי מת, אני חושב שלפי התיקון החדש לחוק העונשין הוא היה צריך לשבת מאסר עולם על היריקה. זה שילוב של הגדרת 'אדישות' בסעיף 20 לחוק העונשין –  אדישות – בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות; סעיף 300 – הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם, דינו – מאסר עולם. האדם הזה ודאי שלא שנא אותי מספיק כדי להרוג אותי, אבל מספיק שונא אותי כדי להיות אדיש למותי.

אבל זה לא העניין. אני ראיתי רק פנים מעוותות משנאה שיורקות כלפי. אבל זה בנאדם עם משפחה, שעובד קשה. היריקה הייתה בשש בערב. הוא בטח היה בדרך הביתה. שם יפגוש את אשתו וילדיו. אולי הורים בגיל של ההורים שלי. הוא יכול להיות הלקוח הבא שלי לאישור נוטריוני, ואז באמת נשב ואני אסביר לו למה צריך לחתום על נוטריון בשביל לקבל משכנתא, והוא יגיד תודה רבה, ואם לא הייתה קורונה היינו לוחצים יד. אם יראה את אבא שלי במשרד אולי ישאל לשלומו. האמת – לא ממש ראיתי את הפנים. יש מצב שהיה לקוח מזדמן במשרד שלי בשבועיים האחרונים. הכל יכול לקרות. ועדיין הוא אדיש לחיי ולבריאותי במידה כזו שבחר לסכן אותי ואת משפחתי במחלה, רק בגלל שהחזקתי שלט שכתוב בו 'דמוקרטיה'.

לכאן הגענו. אחרי שניפתר מהמושחת נצטרך לבנות הכל מהתחלה. נצטרך לחשוב מחדש על כל מה שנאמר בשנים האחרונות שהביא אדם טוב בדרך כלל, נורמטיבי, עובד קשה לפרנסתו, להיות אדיש לחיי או למותי. זה הקלקול שהביא המושחת לחיים שלנו. קלקול שהיה קודם, אבל לא חדר כל כך עמוק. יש הבדל בין אדם כמו יונה אברושמי, לבין אדם נורמטיבי, מן היישוב, שפשוט מבצע בצומת נסיון רצח אגבי כמעט. נסיון הרצח האגבי הוא החידוש הנפלא שהביא המושחת לעולמנו. חיי אינם שווים. אני אנרכיסט, הקרן החדשה, מפיץ מחלות (!). אבל המושחת ילך, והתיקון יבוא.ויום אחד אני אשב עם נהג המשאית הזה, או מישהו כמותו, ונוכל לדבר כמו אזרחים, ולא כמו נתין שטוף מוח שמנסה לרצוח מי שמעז לדבר נגד המנהיג.

אז מחר עוברים שבועיים, ואני די בטוח שלא נדבקתי מהיריקה. כאילו עד מחר אני לא אדע, נכון?? אבל אני אופטימי. הסכנה נמצאת מסביבנו ושום דבר לא בטוח, ומאז ההידבקות הנורא בטוחה הזו נדבקתי ממיליון דברים אחרים, ואני חי באינטרוולים של ספירה לאחור של שבועיים מכל אירוע נתון. אבל האירוע הספיציפי הזה כמעט מאחורי. אם אראה את הצד השני של המגיפה, ואת הצד השני של הביביזם, יהיה ממש טוב. אם לא – תהיו אתם בסדר. מרחק חברתי, תשטפו ידיים, שני מטר, כל זה. ותפגינו – זה חשוב. ותיזהרו מיורקים.

אפקט מנדלה

מבקש שתקראו עד הסוף כי זה פוסט עם שאלה, וכמה שיותר יקראו וכמה שיותר יפיצו אז הסיכוי שאקבל תשובה ושאוכל לישון בלילה טוב יותר. נכון, יש דברים יותר חשובים, כמו למשל שהיום גילו 3000 חולי קורונה, וממילא העולם הלך פקאקט אז מה שמדאיג אותי זה מה שתקראו כאן, כי היתר מפחיד מדי.

נכון שלפעמים אתם מגלים משהו שהוא לא בדיוק בסדר, לא בדיוק כמו שהיה, ואז אתם מגלים שאתם במיעוט, ורוב האנשים חושבים שכך היה מאז ומתמיד? נאמר שאתם זוכרים את השיר של רגע ודודלי – "לי חבר קוראים לו רגע, הוא אסון הוא ממש פגע" ואז אתם מגלים שבכל הגירסאות המוקלטות, אפילו אלו משנות השבעים זה הולך "לי חבר קוראים לו רגע, בוב שובב הוא ממש פגע". רגע, מה זה הבוב השובב הזה, מאיפה זה בא? ואז אתם מגלים שאתם לא יחידים שלא זוכרים את הבוב השובב, ושיש עוד המון אנשים שזוכרים כמוכם את השיר. מה קרה כאן?

זה נקרא המנדלה אפקט. מתי שהוא ב-2010 יש איזה עיתונאית שבדית או משהו, שגילתה שנלסון מנדלה לא מת לפני שלושים שנה כמו שחשבה, אלא חי וקיים ונשיא דרום אפריקה בכיף ובסבבה. והיא דווקא חשבה שהוא מת, וזכרה את ההלוויה ואת הנאום, ובגלל שהיה אפרטהייד היו גם הפגנות ומהומות. כי הוא מת בכלא. בסדר, יכול להיות שטעיתי, חשבה, אבל אז היא גילתה שיש עוד אנשים שחושבים כמותה, וכתבה את זה בבלוג שלה וגילתה שיש אלפי אנשים שחושבים כמוה.

יש לזה המון דוגמאות. רובן מתרבות פופולרית. אמנה רק שתיים – האיש של המונופול הוא עם משקף על עין אחת או בלי? מיקי מאוס עם או בלי שלייקס? בקיצור יש מיליונת'לפים דוגמאות.

מה ההסבר? אז כמובן שזה גליץ' במטריקס, זאת אומרת שכשהרובוטים עידכנו לכולנו את התוכנה יש עוד כאלה שנשארו משום מה בגירסה הישנה. אפשרות אחרת זה איזה עניין עם יקומים מקבילים שמתערבבים אחד עם השני, ואיכשהו התודעה של כמה אנשים נשארת ביקום אחד כשכולם כבר עברו ליקום אחר. יש אנשים שקושרים את תחילת התופעה בשנת 2010 להפעלה של מאיץ החלקיקים סרן ב-2008. אז היקומים התחילו להתפצל וכל זה. תרצו – תאכלו, לא תרצו – לא תאכלו. אני לא מתחייב.

זה ככה בשתי מילים. הספר החדש שאני כותב מסתובב באזורים האלה (אבל הוא נורא מצחיק ויש בו מרגלת איראנית סקסית שהיא גם ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטת חיפה, והכל כמו שאתם רגילים) ולכן התחלתי לחקור ומייד מצאתי דוגמה מקפיאת דם. אני רוצה שתקראו. אם אתם זוכרים כמוני – תגיבו. אם אתם זוכרים את זה בצורה אחרת – תגיבו. אם אתם זוכרים את השורה שאני מצטט – תגיבו. אם אתם זוכרים רק את 'הגירסה הרשמית' אל תגיבו.

אז ככה – יש את השיר 'ערב עירוני' של יוסי בנאי, שהוא דווקא יפה וסבבה והלבנה חולצת שד וכל זה. אני אוהב שירים שחולצים שד. מי זוכר את הביצוע של רוני ידידיה מסוף שנות השמונים? שהוא במנגינה אחרת לגמרי מהביצוע של יוסי בנאי, ומנגינה הרבה יותר יפה לטעמי? אז ככה. לא מצאתי את זה באף רשימת שירים של התקליטים הישנים של רוני ידידיה. זה לא נמצא גם ביוטיוב. לעומת זאת הוויקיפידה בערך 'ערב עירוני' טוענת שרוני ידידיה שר אותו, וכך גם שירונט. אבל הביצוע הזה לא נמצא באף מקום. אז כנראה שאני, ומי שערך את הערך בוויקיפדיה ומי שכתב בשירונט הם מיקום אחד, ויוטיוב וכל תחנות הרדיו בעשרים השנים האחרונות, ובכלל גם הגוגל נמצאים ביקום אחר?

ומה שעוד מוזר זה שהשיר שאני זוכר הוא עם השורה המאוד אלתרמנית "אני יכול להאמין לכל אדם רק לעצמי לא". זה מסתדר יופי עם השיר, יש בזה ניחוח של אלתרמן, וזה לא מופיע באף מקום ודוד גוגל לא מכיר את זה מאף מקום אחר!

אז? כולם עברו עידכון במטריקס לגירסה 2.0 שהחליפה את רוני ידידיה ביוסי בנאי מטעמים מסתוריים ביותר (אני יכול לבנות את התיאורייית קונספירציה שמסבירה את זה בדיוק, רק חבל על הזמן שלכם) או שאני זוכר לא נכון? או שמישהו כאן זוכר כמוני? מי שיוכיח שיש או אין שיר כזה בביצוע רוני ידידיה יזכה לתהילת עולם. מי שיגיד לי שהוא זוכר כמוני וגם לא מצליח למצוא – גם סבבה. מי שזוכר את השורה – נחמד מאוד.

אנא הגיבו והפיצו כי רבה המצוקה.

כת המטען הביביסטית, והשלום עם האמירויות

המונח 'כת מטען' הוא מונח אנתרופולוגי שנועד לתאר תופעה מדהימה, ולא מספיק ידועה. בימי מלחמת העולם השנייה, היו האמריקאים נוהגים להכשיר מסלולי תעופה באיים נידחים באוקיינוס השקט, שרגלו של איש המערב לא דרכה בהם מעולם, ובהם הייתה תרבות של תקופת האבן. האמריקאים, כדרכם, הביאו איתם המון המון מטען – אוכל, קופסאות שימורים, סתם מתכות וכל מיני דברים טובים שחיילים אמריקאים מביאים איתם. המלחמה נגמרה, שדות התעופה ננטשו, והדברים הטובים הפסיקו להגיע. או אז שאלו עצמם הילידים – מהו שהביא לנו את כל הטוב הזה, שהפסיק. ואז התפתחה אצלם מערכת של פרקטיקות דתיות, שנסובה סביב האל 'ג'ון פרום' (כי כשהחיילים נשאלו לשמם הם אמרו ג'ון פרום אמריקה). ג'ון זה בא אלינו, הביא את כל הטוב, והלך. אבל הוא יחזור, אם רק נעשה את הדברים שהוא אוהב. אז בנו לג'ון מגדלי פיקוח מקני במבוק וקש, כבשו לכבודו מסלולי טיסה נרחבים, והכינו לעצמם אזניות מחצאי קליפות קוקוס. ועד היום עומד השמאן על מגדל הפיקוח העשוי מבמבוק, מהדק לאוזניו את קליפות הקוקוס, וקורא לג'ון פרום, שיגיע ויביא איתו את קופסאות הבשר המשומר.

אז ככה. הפוליטיקה הישראלית היא פוליטיקה של כת מטען. מתי שהוא עשינו משהו שהצליח, ולכן אם נעשה בדיוק אותו דבר עוד הפעם (לא משנה שהמלחמה נגמרה, האי שלנו כבר לא מעניין את ג'ון, מגדלי הפיקוח שלנו עשויים מבמבוק, והאזניות עשויות מקוקוס) יקרו בדיוק אותן תוצאות. כך, למשל, משוכנע השמאל כי אם רק יימצא לו גנרל גבוה, כחול עיניים ועילג משהו, כי אז יגיע להישגים ההיסטוריים להם הגיע רבין. כת המטען הזו העמידה בראשה את גנץ, וכשלה כישלון מביך. הסתבר שהאזניות עשויות מקוקוס, והמשיח ג'ון פרום לא הגיע, וכל קופסאות הבשר המשומר, וגם הסיגרים והשמפניה הוורודה נשארו אצל ביבי.

היום היה מעשה עילאי של 'כת מטען'. ביבי הביא את השלום. חתם על הסכם עם האמירויות. ההסכם הזה אין בו ממש. אין ממש סכסוך בין ישראל לאמירויות, שתי מדינות שמבחינת האינטרסים המדיניים שלהן יש זהות של 100%. היחסים עם האמירויות כבר מזמן יחסי שלום פורמלי כמעט. ההסכם הזה אינו מעלה ואינו מוריד דבר. הוא מוריד את ביבי מהעץ של ה'סיפוח' שלא היה ולא נברא, ולא יכול היה לבוא לעולם. והנה – מנהיג ימין חותם על הסכם שלום עם מדינה ערבית, תמורת ויתור מדיני משמעותי. מזכיר לנו משהו? את בגין? לא בטוח. יותר את שרון.

על פי התעמולה הביביסטית, שרון הפך את עורו ויזם את ההתנתקות, כאשר הבין כי השמאלנים בפרקליטות ירדו ממנו ולא יגישו נגדו כתב אישום אם יהיה שמאלן כמותם. ההתנתקות הייתה מהלך שרוני טיפוסי – ברוטאלי שלא לצורך, עם חוסר התייחסות לצד השני. עקירה ללא הסכם. אין לדעת מה חשב לעצמו, ואם רצה למצוא חן בעיני כנופיית השמאלנים האגדית בפרקליטות, אם זה עזר לו. העובדה היא כי לקה בשבץ כאשר החקירות בעיצומן, ולא היה כנגד מי להגיש כתב אישום לאחר מכן. אבל האגדה ש'עומק החקירה כעומק העקירה' נותרה בעינה.

ביבי כנראה קנה את התעמולה של עצמו. בצר לו, בלילות הארוכים בהם הוא רואה את ההמון צר על ביתו (בתיו?) הוא שואל עצמו כיצד לצאת מזה. הפתרון הפשוט הוא 'להפוך לשמאלני' ולהביא שלום תמורת ויתור טריטוריאלי. הוא יוותר על הסיפוח, יביא 'שלום' ואז השמאלנים ירדו ממנו כשם שירדו משרון. רק שזו חשיבה של כת מטען. מגדל הפיקוח עשוי מבמבוק, והאזניות מקוקוסים.

יש כמה הבדלים בין ה'שלום' שפרץ לפתע היום (ועד כמה המעשה הזה מזיק ומרחק את הפתרון המדיני עם הפלסטינים זה נושא לפוסט נפרד, כמו גם זהותו של הידיד החדש שלנו, משטר המבוסס עד צוואר במלחמה אבודה בתימן, ובה הוא מבצע פשעי מלחמה נוראים) לבין ה'שלום' שהביא שרון –

אז ככה – האמירויות הם המקום הזה שאלופי ג'ודו שלנו נוסעים אליו, ויש ויכוח אם ינוגן ההמנון או לא. רצועת עזה לפני ההתנתקות הייתה המקום הזה בו נהרגו לנו עשרות חיילים מדי שנה; נגד שרון הייתה חקירה בשלבים לא מאוד מתקדמים. נגד ביבי יש שלושה כתבי אישום ומשפט הקבוע להוכחות בינואר; שרון ניהל מאבק ציבורי להוכחת חפותו שכלל גם אספקטים של ביקורת על הפרקליטות (זכרו את פרשת גלאט-ברקוביץ) אבל לא הידרדר למלחמת הכל בכל, ביבי מנהל מלחמת חורמה נגד שלטון החוק, כולל מאבק אישי בליאת בן ארי, מנדלבליט ואחרים, וכל הצדדים כבר עברו את הנקודה שאין ממנה חזרה. שרון היה מנהיג פופולרי, שבתקופת ההתנתקות נהנה מקונסנזוס בעם על מנהיגותו, גם אצל מי שרק זמן קצר לפני כן ראה בו אויב מר. ביבי הוא מנהיג של 'בייס' מתמעט והולך, ששומר על כס ראש הממשלה רק בתעלולים פרלמנטריים שעיקרם כניעה מבישה של 'כחול לבן' שקמו נגדו. וכמובן 'הוויתור הטריטוריאלי' הוא ויתור על סיפוח פיקטיבי שלא היה, לא נברא, ולא יכול היה לבוא לעולם, ושאמרו עליו כבר קדיש עוד ב-1 ביולי. צריך להוסיף?

אז ג'ון פרום לא יבוא עם עסקת טיעון מקלה. לא בגלל 'הסכם השלום'. ההפגנות יימשכו, כי עם הסכם שלום פיקטיבי לא מביאים אוכל הבייתה, לא הולכים למכולת, לא נלחמים בקורונה, לא פותחים כיתות לימוד.

אז ביבי עומד על מגדל הפיקוח העשוי מבמבוק וקורא לג'ון פרום באוזניות מקוקוס. ג'ון כמובן לא יגיע. מי שיגיע זה בנט וליברמן, שיסבירו – 'הבטיחו לכם סיפוח, עבדו עליכם בעיניים, רק אני יכול'. זה כבר משהו שיכול לתפוס גם את הבייס של ביבי. וביבי יודע – כשהבייס אבוד הכל אבוד.

סופו הפוליטי קרב? נקווה שנוכל כולנו לראות את זה. שמרו על בידוד חברתי, שמרו על מרחק, אלכוג'ל בכמויות, מסיכות, רעשנים, ונתראה בצד השני של הביביזם, כן יהי רצון.

על חשיבות מחאת הדגלים השחורים

מזה כמה שבועות שמחאת הדגלים השחורים צוברת תאוצה. זו מחאה עם מסר מאוד ברור ודרישה מאוד ברורה, שלה נמען אחד, ראש ממשלתנו. בה במידה ברור שלעולם ראש הממשלה לא ייעתר לדרישה הפשוטה, ולא יתפטר. אם כן – למה?

גרוע מכך – אם נסתכל על המחאה הקודמת, הדומה מאוד באנרגיה שלה ובקוויה הכלליים למחאה הזו, מחאת האוהלים מ-2011, הרי שזו לא השיגה דבר. פוליטיקאים ציניים השתלטו על המסר של המחאה וגבו את הצ'ק. יאיר לפיד, כמובן, אך גם 'דור המחאה' – איציק שמולי, כיום שר בממשלת בנימין נתניהו (ובקרוב, בכל תסריט שהוא בלשכת עבודה, או עושה מה שלא עושים אחשדרפנים בדימוס, ייעוץ אסטרטגי לרודנים במדינות חוץ וכאלה) סתיו שפיר שעשתה כל טעות אפשרית בשנים 2019-2020 ומצאה עצמה מחוץ למערכת, ודפני ליף שיש לה דף פייסבוק נחמד מאוד עם כמה מאות עוקבים. התוצאה בפועל – ועדת טרכטנברג. איך לומר – לא בשביל זה יצאנו לרחובות.

אז? אז המחאה כיום היא מאוד חשובה. וזו הסיבה –

דיבוריו של ביבי על מערכת בחירות קרבה ו'משבר התקציב' יכולים להיות שהוא משחק צ'יקן, עם הפחדן הפוליטי הגדול ביותר שקם אי פעם במדינת ישראל, בני גנץ. השאלה היא מי ימצמץ ראשון. אם נותרו לגנץ איזה שאריות של כבוד עצמי, הוא כמובן יעמוד על שלו ובעוד שבועיים הכנסת תתפזר מאליה. בחירות בנובמבר. אם יוותר, צפויים לו סיבובים נוספים מסוג זה עד לפירוקה של החבילה, כשכל פעם יידרס שוב ושוב עד ההשפלה האחרונה. הממשלה הזו, שהיום – לראשונה בתולדות מדינת ישראל – לא מתכנסת לישיבה בגלל חוסר הסכמה על סדר היום – גמרה את תפקידה. אם זה ייקח שלושה או ארבעה או חמישה שבועות או חודשיים, זו שאלה, אבל תעודת הפטירה כבר נחתמה.

בואו נראה איך תיראינה הבחירות האלה. למרות ההבטחות אני מנחש שהמגיפה לא תיעצר, ותסריט אופטימי אומר שבעוד שלושה חודשים, המצב יהיה כמו שהוא היום (בואו נבודד את נושא החורף והשפעת, זה התסריט הפסימי) – אלפיים נדבקים מדי יום. שכונות וערים 'אדומות', מאות אלפי מבודדים. איך אפשר לקיים בחירות במצב כזה? מי מטורף לשבת בוועדת קלפי, כשברור שיש כ-10% תלוי איפה חולי קורונה פעילים בכל קלפי נתונה, רובם לא מאותרים, א-סימפטומטיים, אבל מדביקים מאוד. מי מטורף לבוא להצביע בתנאים האלה? איזה תשלום יהיה ליו"ר ועדת קלפי או מזכיר שיודע בצורה ברורה שהתסריט האופטימי לגביו הוא שהוא רק ייכנס לבידוד בתוך כמה ימים כשיסתבר שאחד המצביעים היה חולה. איפה ואיך יצביעו חצי מיליון מבודדים? איפה ואיך יצביעו עשרים אלף חולים פעילים? ברור שבחירות לא תהיינה. כך שפיזור הכנסת משמעו פיזור הכנסת, והקמת ממשלת מעבר ללא תאריך תפוגה.

זה למעשה אומר הסוף של הדמוקרטיה הישראלית בצורה שאנחנו מכירים אותה.

ואז? אנחנו היום כמו בשלבים שלפני הקרב. תופסים עמדות, כשכל אחד מנסה לתפוס את העמדה הגבוהה, השלטת. הרחוב היום הוא העמדה הזו. ממשלת המעבר לא תוכרע בכנסת, כי זו סיימה את תפקידה ההיסטורי, לאחר שסורסה והפכה לזרוע של הממשלה והמושחת שעומד בראשה. היא תוכרע ברחוב. לא בלוחמה אלימה ופעילה, אלא במרי אזרחי נוסח התגובה העממית לפוטש של קאפ ב- 1923. נוכחות מתמדת ברחובות, שביתה כללית, גיוס מלא של כל הכוחות הדמוקרטיים. אם כך, לשליטה ברחוב, שאותה משיגים הכוחות הדמוקרטיים (אני בכוונה לא קורא להם 'שמאל' כי הם לא. הם פשוט מה שנותר ממי שרוצה דמוקרטיה בישראל ומאס בשלטונו של המושחת) בימים אלו, למנגנונים ורשתות הקשר שנוצרות, לתגובה לפעילות המשטרה, יש חשיבות עליונה. אנחנו עכשיו במטווח היבש, בניסוי הכלים, לקראת הדבר האמיתי בספטמבר עד נובמבר. זו הסיבה לפרישה הארצית הרחבה, לנוכחות המתמדת. אף אחד לא חושב שהוא יתפטר מרצונו. כולם יודעים שהם שם לשמור על הבית אם חלילה ייקח את חירויותינו, מה שצפוי בתוך שבועיים.

באופן זה מוסברות שתי תופעות – האחת, ההתעלמות המוחלטת של המחאה מהשטחים, והשנייה אי הצטרפות הציבור הערבי אל המוחים.

מי שראה את מפת המחאה, מפת הצמתים בהם מונפים דגלים שחורים ראה את ישראל בגבולות הקו הירוק. למה הציבור הדתי לאומי בשטחים לא מצטרף? כי הציבור הזה ומנהיגיו מכרו את נשמתם לעבריין זה מכבר. לא היה ראש ממשלה שבאורח חייו האישיים ובהתנהגותו היה רחוק מהיהדות כבנימין נתניהו. כל ראש ממשלה אחר שאלו חייו האישיים (למשל התחתן עם גיורת בגיור רפורמי בנישואים אזרחיים) היה מעלה עליו את זעמם של הדתיים. לא בנימין ידיד השם. זו חידה הסטורית (עם פתרון מאוד קל). שימו לב – גם גדולי המופרעים ב'ימינה' שפותחים פה על כל דבר אחר, לא אומרים מילה על העבריין. הם עומדים בצד וצוברים מנדטים תיאורטיים בסקרים על חשבון הליכוד כדי להשתתף בממשלת נתניהו הבאה לאחר 'הבחירות' שלא יהיו. אם כן, השטחים הם מסומנים. אין מה להיאבק על נוכחות של המוחים בשטחים הכבושים. גם 'הימנים' מבין המוחים (והשלטים אומרים – 'לא ימין, לא שמאל, ישר' זה המסר של המחאה) לא יגיעו לשם כי אין מה לחפש שם. ביום פקודה לדמוקרטיה הישראלית יתייצבו המתנחלים כאיש אחד בצד האנטי דמוקרטי. זה נתון. עברנו הלאה.

כך גם הערבים. שמתי לב לנוכחות אפסית של ערבים במחאה, להיעדרם של שלטים בערבית (חוץ מהשלט שאני נושא). היו לי לזה המון הסברים, את רובם קיבלתי משיחות עם חברים ערבים – הם כל כך דפוקים ומדוכאים שהם לא מאמינים שמחאה תעזור. הם מפחדים לצבוע את המחאה כמחאת שמאל, הם לא חושבים שכל אדם אחר שאינו ביבי יהיה יותר טוב ממנו במה שקשור אליהם, מבחינתם כולם אותו גזען וכו'. עם כל אלו אפשר וצריך כמובן להתווכח, ונוכחות ערבית במחאה הייתה צעד גדול קדימה לשילוב ראוי של הפוליטיקה הערבית בפוליטיקה הכלל ישראלית, אבל – למה בעצם לצרף אותם. ביום פקודה, כמו המתנחלים, ברור איפה הם יהיו. הם מאורגנים לא רע, יש להם מפלגות שיכולות להוציא קאדרים לרחוב ולארגן שביתות, הם מנוסים הרבה יותר מאיתנו באיך להתייחס לאלימות משטרתית, זו לא גבעה שצריך לכבוש. הגבעה הזו כבר נכבשה מזמן, ואין מה להילחם עליה.

אז? מזמן לא כתבתי פוסט שמאוד רציתי שכל מילה בו תתבדה, אבל מישהו באמת יכול להתווכח עם הנחות היסוד של הפוסט הזה? אנחנו במדרון שאפשר לעצור את ההדרדרות בו. התנהגות נכונה של נבחרי הציבור שלנו יכולה לגרום לכך שכל מילה בפוסט הזה תיראה כהזיה של חום השמש באוגוסט. אבל למדתי לא לצפות להתנהגות נכונה מאף נבחר. באמת. רובם בגדו בבוחריהם. אם בכך שחברו לעבריין מלכתחילה, או בכך שחברו לו בדיעבד. אנחנו שבויים בידיו ובגחמותיו, והוא לוקח אותנו לנקודת השפל הנמוכה ביותר שהמדינה הזו אי פעם הייתה בה. מה לעשות? כרגע המחאה בצמתים היא מחאה בורגנית נחמדה. לא יקרה לכם כלום. תצטרפו לקבוצת ווצאפ, תכינו דגל שחור, צאו לרחוב לפחות במוצ"ש. זה חשוב, ועכשיו אתם יודעים גם למה.

התיאוריה הגדולה של הכל

במערבולת הרגשית שכולנו חווים, בהרגשה של קץ העולם, של ספירה לאחור חוזרת ונשנית של ימים מחשיפה (אמיתית או מדומיינת) לנגיף, עלה בי הצורך לתמצת את ההסבר שמצאתי לכל התופעות מהזמן האחרון. איך זה שהכל התחרבש? איך זה שכבר היינו בחוץ והמגיפה חזרה? איך זה ששום דבר לא עובד? איך זה שהמדיניות היא הפכפכה ומשתנית מדי רגע? איך זה באמת ששום דבר לא עובד? אז מצאתי הסבר פשוט, ואני כותב אותו כאן, לפני שאספה במגיפה והוא ייספה עמי.

נתחיל מחנה ארנדט. יסודות הטוטליטריות. עמ' 692. "הנתין האידיאלי של השלטון הטוטליטרי איננו הנאצי המשוכנע או הקומוניסט המושבע, אלא בני אדם שלדידם ההבדל בין עובדה לבדייה (כלומר , המציאות של ההתנסות) וההבחנה בין אמת לכזב (כלומר אמות המידה של המחשבה) אינם קיימים עוד." אז זאת חנה, והיא קצת צפתה את עולם הפייק ניוז והאמת היחסית של היום, כי ככה הייתה חנה, צופה דברים. עישנה כמו קטר ומתה מזה, אבל בראבק, הייתה לה ראייה מרחיקת לכת בכל דבר אחר. והיא נותנת דוגמאות איך במשטרים טוטליטריים, 'האמת המדעית והמבוססת' – עד כמה שזו מבוססת על פסבדו מדע והגיגים ספק אינטלקטואליים של כל מיני מפוקפקים לפעמים (חוץ ממרקס, בסדר?) משנה את עורה והופכת לאמונה בתיאוריות קונספירציה הכי מופרכות – וזה עמוד 510 – "לא המטריאליזם הדיאלקטי של מרקס, אלא קנוניית 300 המשפחות; לא המדעיות הדמגוגית והמנופחת של גובינו ושל צ'מברליין אלא 'הפרוטוקולים של זקני ציון'; לא ההשפעה הניתנת לאיתור של הכנסייה הקתולית והתפקיד שמילאה האנטי-קלריקליות בראצות הלטינות, אלא ספרות השולים על הישועים והבונים החופשיים – אלה היו מקורות ההשראה למשכתבי ההיסטוריה, מטרתם של אותם פירושים מגוונים ומשתנים כל כך הייתה תמיד הוקעתה של ההיסטוריה הרשמית כבדיחה, וחשיפתו של מרחב שלם של השפעות סמויות, שהמציאות ההיסטורית הידועה, הגלויה והמתועעדת הייתה רק החזית החיצונית שלו, שהוקמה במיוחד כדי לתעתע בבריות."

אז אם שרדתם את חנה, אז הנה הפרשנות והיישום של א. אלמוג לחנה – הפוליטיקה נועדה לתת תשובה לבעיות אמת. אני רעב. אני חולה. אני מפחד להיות רעב. אני מפחד להיות חולה. מה יהיה כשאזדקן? השכן שלי לא מוצא חן בעיני. המדינה שלידנו אוספת המון נשק ואני מפחד שהיא תשתמש בו נגדי. כאלה דברים. לבעיות האלה יש טווח מסויים של תשובות, שאף אחת מהן לא מאוד טובה ולא מאוד מושכת את הלב. לבעייה של 'אני רעב' יש שני פתרונות בסיסיים – האחד הוא שאוספים ממך משאתה מתחיל לעבוד ועד גיל פרישה חלק מאוד משמעותי מהמשכורת שלך, ומשתמשים בו כדי להבטיח שאתה לא תהיה רעב, ואם אתה שבע, אז שהשכן שלך לא יהיה רעב. אפשרות שנייה היא שנותנים לך אפשרות להצליח, ואם נכשלת אז תדע שכנראה תהיה רעב, כי פיספסת את ההזדמנות שהייתה לך, אבל אז אולי השכן שלך שהצליח יוכל לתת לך קצת משלו, מרצונו הטוב. זה הטווח, ואף אחת מהאפשרויות האלה היא לא מאוד מושכת. וזה הופך את הפוליטיקה לדבר מאוד משעמם וצפוי מראש. אז יש כמה אנשים, ותנועות, שגילו שדווקא לתת תשובות לשאלות שלא שואלים, זה מה שעושה את ההבדל.

בואו נשים לרגע בצד את הנאצים והקומוניסטים שחנה כל כך אוהבת לדבר עליהם. אנחנו בכלל לא בקטע של טוטליטריות, בסדר? זה נגמר לגמרי מתי שהוא באמצע המאה ה-20. בואו נגיע לדמוקרטיה הפופוליסטית הלא ליברלית של המאה ה-21. מה שלוקח מערכות בחירות בכל הדמוקרטיות הגוועות האלה זה לתת תשובות לשאלות שאנשים לא שואלים. וזה, רבותי, נעשה באמצעות אימוץ תיאוריות קונספירציה. תהיו איתי, כי גם זו, באופן מטא-טקסטואלי תיאוריית קונספירציה, אבל כמו שתראו, די מבוססת.

אני רעב? אני חולה? אין לי עבודה? חמוד – הילארי קלינטון חוטפת ילדים ואונסת אותם במרתף של פיצריה. זה מה שלוקח היום. כי את כל היתר כבר ניסינו, ולא מי יודע מה הצלחנו. אבל הילארי קלינטון אונסת ילדים במרתף של פיצריה, זה עוד לא היה לנו. הרעיון ש'כל מה שסיפרו לכם עד היום היה שקר ואני אספר לכם את האמת, עד כמה שהיא תשמע מופרעת', לוקח בגדול. לקח את הבחירות של 2016. נסו לגגל פיצה גייט, קיו-אנון, או סת' ריץ'. זה לא השוליים. זה המיין סטרים. זה מה שהביא את היתרון לטראמפ ב-2016. יש כאן 'טובים' מול 'רעים' (הדיפ סטייט, כמובן. מושג שהפך לשגור ויום יומי גם אצלנו), ויש כאן הכל, חוץ מכמובן תשובה לשאלה שהתכנסנו לפתור – איך עושים שאני לא אהיה רעב, לא אהיה חולה, ואהיה בטוח. הפוליטיקה בוגדת בייעוד שלה, אבל לפוליטיקאים זה טוב.

נחזור שנייה לנאצים ולקומוניסטים ונראה איך זה עובד. בואו נאמר שלאנשים בגרמניה ב-1930 וברוסיה ב-1930 היו בעיות. הם היו רעבים, ועניים, וחולים. התשובה שנתנו הנאצים הייתה 'אתם עניים ורעבים וחולים כי היהדות הבינלאומית קשרה קשר כנגדכם'. התשובה של הקומוניסטים הייתה קצת יותר מורכבת – 'האנשים האלה שהאמנתם בהם, בוכארין, קמינייב, זינובייב וכל אלו, הם קשרו קשר להרוס את כל מה שבנינו." מה צריך לעשות? כמובן להכות באוייב הדמיוני. ולשעבד את כל המנגנון של המדינה בשביל זה, כמו למשל ליצור רשת ענקית של גולאגים ומחנות ריכוז, או לפתוח במלחמת עולם, או להוציא להורג שישים אחוז מהקצינים הבכירים בצבא, דברים כאלה. זה יכול לעבוד עד גבול מסויים, כי העיסוק בזה נותן אנרגיה מטורפת. באיזה שלב זה קורס, כי צריך לתת תשובה לשאלות הבסיסיות, והתשובה – 'בואו נשקיע הכל בגולאגים / מחנות ריכוז / פרויקט מטורף אחר / מלחמת עולם' היא לא תשובה ממש טובה, והיא הורסת את עצמה. אז עכשיו באלף אלפי הבדלות בואו נחזור אלינו.

אז אצלנו אולי זה התחיל עם תשובות אמיתיות לשאלות, ותגידו על ביבי מה שתגידו יש לו תשובה די סדורה לשאלות האלה. יש לו גם יכולות משמעותיות של ניהול וביצוע, ניתן לו את זה. אז איך זה שהכל הלך לעזאזל? כי מתי שהוא, אני חושב שבסביבות 2015, הוא עזב את הניהול הרציונלי והתחיל לנהל תיאוריית קונספירציה. וזה תפס כמו אש, את שני הצדדים. כל מערכות הבחירות האחרונות לא היו על שום שאלה שמעניינת את מדינת ישראל – לא שאלה של איך לא אהיה רעב, איך לא אהיה חולה, איך אהיה בטוח, איך אפתור את הסכסוך עם שכני, אלא בשאלה של הקונספירציה המדומיינת של 'לתפור תיק לראש הממשלה' של הדיפ סטייט של הפרקליטות, האם אתה לצד ראש הממשלה או לצד הפרקליטות. הא ותו לא. ארבע מערכות בחירות רק על השאלה הזו. מצד אחד קונספירצית ענק של פרקליטים ושוטרים להפיל ראש ממשלה מכהן. מצד שני קונספירציה לא פחות ענקית של צוללות. והקונספירציות מתחרות זו בזו.

ובדרך קרו כמה דברים. כמו למשל שמי שרצה להגיע לאיזה מקום היה צריך להראות כישורים לא בניהול או באני לא יודע מה זה שפוליטיקאים צריכים לעשות, אלא בתידלוק הקונספירציה אם 'מימין' ואם 'משמאל'. וגם שהפסקנו להתעסק בכל דבר אחר – ביטחון, רווחה, יחסי חוץ, והתעסקנו בתדלוק הקונספירציה. זה עובד? כן. זה מכניס לאנשים אנרגיה מטורפת, מביא מצביעים אל הקלפי, ובסך הכל עושה סידור עבודה נהדר לפוליטיקאים משני הצדדים של הקונספירציה. עכשיו, בניגוד לפרויקטים הבאמת ענקיים של הנאצים והקומוניסטים, התידלוק של הקונספירציה הזו לא דורש השקעה מי יודע מה. פרקליטות כבר יש. אלה רוצים להרוס, אלה רוצים לבנות, אלה מתנגחים עם אלה והכל בסדר. מדינה יכולה להתנהל כך. בעצם עד שקורה משהו.

אז קרה משהו ובאה המגיפה. וכולם היו עסוקים בהתחלה בתידלוק תיאוריית הקונספירציה, והייתה עוד מערכת בחירות, ואחר כך 'ממשלת חירום'. ואז הכל הלך לעזאזל. בהתחלה עשו סגר שמאוד הצליח, אבל הצליח גם לדרדר את המשק לתהום. אחרי כן במשך חודשיים החליטו החלטות מוטעות בצורה מטורפת, וזרקו לפח את כל ההישגים של הסגר. ובימים האחרונים די ברור שאין להם מושג מה לעשות, ואיך לעשות את זה, ואין יד מכוונת, והעולם משווע ל'פרויקטור' שהוא כמובן גנרל, שיבוא ויציל אותנו. ונראה לי שגם אם יבוא גנרל, אז אתם יודעים, כמו גנרלים, שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. הכרתי המון גנרלים ואף אחד מהם לא היה מי יודע מה חכם. את יה-יה אהבתי, כי היה לו גורמט עם מגן דוד על חזה שעיר וג'ינג'י שראו דרך חולצה צבאית פתוחה, אבל עם זה לא בונים מדינה. תראו לי גנרל אחד שהצליח במשהו באזרחות, אולי מאז רבין. יאיר גולן זה לא תשובה, בסדר? אז גם גנרל לא יציל אותנו, והנבחרת הנוכחית של חסרי אונים היא פחות או יותר הדבר הכי גרוע שיש חוץ מגנרל.

למה? כי אנשים נבחרו לתפקידים ביצועיים לא על סמך חלילה היכולת שלהם בתפקידים ביצועיים, אלא על סמך היכולת שלהם לתדלק את תאוריית הקונספירציה, והתפקיד שהם מילאו בעולם ההזוי של תיאוריית הקונספירציה. תחשבו על אמיר אוחנה למשל. או יריב לוין. עכשיו הם לא יכולים להפסיק. עד לפני כמה ימים הם התעסקו עם השאלה הבאמת הזויה של ההחזרים של המס של ביבי (הוא לא ממש צריך את זה, יש לו. אבל הוא צריך לעשות את זה אחרת הקונספירציה תתייבש. צריך כותרת גדולה אחת לכמה ימים). התעסקו גם עם השאלה של המימון של מיליונר זר את ההוצאות המשפטיות. את זה עשו בזמן שכיתות הלימוד נפתחו, ואולמי האירועים חגגו, ואנשים התחילו להדביק זה את זה במגיפה. אני זוכר שבימים המטורפים ההם לפני חודש בערך, כשדיברו על החזרי המס אמרו שמאה נדבקים ביום הוא 'קו אדום'. היום יש אלפיים. מחרתיים יהיה ארבעת אלפים. ככה זה, אקספוננציאלי. ואם מה שמעניין אותך זה החזרי המס של ביבי (בעד או נגד, לא ממש משנה) אז מגפה שמתפשטת אקספוננציאלית זה לא ממש משהו שאתה יכול להתמודד איתו. כי זה משהו שקורה בעולם האמיתי, ואתה בעולם של מנדלבליט סגר את התיק של אשכנזי, והילארי אונסת ילדים במרתף של חנות פיצה. כן, גם ארצות הברית נדפקה בדיוק מאותה סיבה. אם אתה נבחרת והגעת לתפקיד שלך כשהכישור היחיד שלך הוא לספר את הסיפור ההזוי על הדיפ-סטייט, בעברית או באנגלית, וזה כל מה שאתה יודע לעשות, זה יכול לפעמים להספיק, אבל לא כשבחוץ משתוללת פנדמיה.

אז? אז עשינו מקח טעות. נגררנו אחרי מנהיגות טועה ומטעה. אני תוהה אם יש מישהו מהמון המובטלים המסתובב עם מסיכה בערים הריקות והסגורות, חרד שמא יגיע אליו הנגף, ולא מבין שטעינו טעות חמורה. טעות של מאה ושמונים מעלות בניווט. בכך שנתנו לאיש הזה, לאנשים האלה, להוביל אותנו למקומות הזויים, בכך שלא דרשנו תשובות לשאלות אמת, שנתנו להוביל אותנו באף למקומות הזויים, שהלכנו אחר תיאוריות קונספירציה.

ועכשיו? מה שהיה הוא שיהיה? אם מספיק אנשים יבינו מה קרה כאן, יהיה טוב אחרי המגיפה. אם לא – ימשיכו לספר לנו על פיצות ופרקליטות, ואנחנו נמות מרעב ומחלות. אני מקווה שאהיה כאן מספיק זמן בשביל לראות את זה. כל מה שאני רוצה כרגע זה יום אחד נקי מהשלטון המשחית הזה, והאג'נדה הקונספירטיבית שלו.

תחשבו על זה מחר, כשיהיה פסטיבל ה'משפט'. אין אף אחד בעולם – הפרקליטים, השופטים, הקלדנית, הנאשמים, השוטרים, המפגינים בעד ונגד בחוץ, שמאמין שמשהו יצא מהמשפט הזה. איזה שהיא תוצאה. וזה כל כך רחוק מהתשובות האמיתיות שאני רוצה מהמדינה שלי לשאלות האמיתיות של החיים שלי. מתי שהוא נמצא דרך לתת לעצמנו את התשובה, והיא לא תעבור דרך רחוב סלאח-א-דין בירושלים. וזה חבל. כי סלאח-א-דין זה חוק, ומדינת חוק, ומשפט, וכל הדברים הטובים שהחזיקו אותנו עד עכשיו. אז את זה זרקנו לפח, והכרזנו משני הצדדים שזה לא עובד. אני חושש מאוד מה יהיה מכאן והלאה. אולי עדיף לא לקרוא את ארנדט. יש לה תשובות מאוד לא טובות לשאלה הזאת בדיוק.