אחד ביום על חוק הלאום – כרוז מספר שבע

נאום שלא ננאם.

ואז, הכרוז, בעצרת הודיע שבאופן בלתי צפוי הגיע לכאן ראש הממשלה וישא נאום. הוא עלה, מתוח מעט, ממלכתי. לידו רעייתו שרה, שאחזה בידו במשך רוב הנאום. וכך אמר –

"אזרחים יקרים, אחים, ישראלים. הגעתי לכאן כי הבנתי שרבים מכם שרויים במצוקה. רבים אינם מבינים נכון את הכוונה שלנו בחקיקת החוק. רבים סבורים שיש כוונה רעה להפלותם. איך נאמר בהקשר אחר? לא היה כלום כי אין כלום. ממשלת הליכוד בראשותי מחויבת לשוויון. אתם שם, שורקי הבוז… המשיכו לשרוק. ממשלתי מעבירה מיליארדי שקלים לתכנית חומש של המגזר הערבי, תכנית שאף אחת מממשלות השמאל לא הגתה, ולא ביצעה. תמיד היה להם דבר דחוף יותר לעשות. אני עשיתי. ממשלה בראשותי יוצרת תשתיות תחבורה, תעסוקה, שגשוג, בנגב ובגליל. זו העובדה. כל אלו שהגיעו לכאן דרך מערכת המחלפים המצוינת או הרכבת הישירה, יודעים זאת היטב. רק היום הודיעו על העלאת דירוג האשראי הבינלאומי של ישראל. כלכלה טובה היא טובה לכולם. כולם נהנים ממנה. היא אינה מבדילה בין יהודי, דרוזי וערבי.

אבל נשתכח מאיתנו דבר אחד. ברצוננו לעשות טוב, לבסס כאן את מדינת היהודים, זו השומרת והמגינה על מיעוטיה, ואלו בתורם נאמנים לה שומרים ומגנים עליה. נשתכח מאיתנו שהמדובר בחוק יסוד, בפרק מן החוקה שלנו. חקיקה כזו יש לעשות בהסכמה רחבה. לא כמו השמאל, שביצע מחטף פרלמנטרי, ויצר 'מהפכה חוקתית' בהסתמך על רוב פרלמנטרי חולף. הלכנו בדרכים הקלוקלות של אנשי השמאל (הפסקה רטורית לאחר אמירת המילה 'השמאל', מהסה רעשים בקהל וממשיך) כפינו את רצוננו על חלק גדול מן החברה שאינו מסכים לכך, וזאת בשאלות מאוד בסיסיות העומדות ביסוד החוקה של המדינה הזו. ושכחנו כי מזה שניים וחצי עשורים שאנו מתרעמים כי כך נעשה לנו. לא כך עושים זאת. ברצוננו להשאיר חותם, להמשיך ולהנחיל את מורשת הלאום לדורות הבאים, לא פעלנו מספיק כדי שהחוק יהיה לא רק חקוק בספר החוקים אלא גם בלבבות. בזאת שגינו, ואני מודה בשגיאה. אם הביאה השגיאה אזרחים נאמנים וטובים כאן לכיכר, להניף את דגלנו הכחול לבן, ולשיר 'התקווה', מה טוב. אני רואה בהפגנה הזו בראש ובראשונה מפגן של אהבה ושל נאמנות למדינה מצד הציבורים הנאמנים ביותר. אך שגיאה יש לתקן. ואנו נתקן אותה.

הנה (מוציא מכיסו פיסת נייר) הרגע חתמתי על הצעת החוק לביטול חוק הלאום. היא תעבור בהליך מקוצר ומזורז, ואני מקווה שהאופוזיציה הנאמנה כל כך לא תפגע בתהליך הזה… (מעווה את פניו כשמדובר באופוזיציה). החלטתי כי אמנה וועדה המורכבת מאנשי רוח, משפטנים, ואנשי מדע המדינה, שתנסח חוק חדש, חוק שלא רק שיבסס את זהותה היהודית של המדינה, אלא גם ידאג לכך שזהות זו תאוזן עם ערכים אחרים היקרים לנו כל כך – השוויון והדמוקרטיה.  המשפטנית רות גביזון הביעה הסכמתה לעמוד בראש הוועדה, והצטרפו אליה גם הרב יובל שרלו, ותת אלוף אמל אסעד שהביעו הסכמתם לכהן בוועדה בראשותה. פניתי גם אל המשורר אילן שיינפלד, נציג קהילת הלהט"ב, כי יצטרף, אך טרם קיבלתי תשובה. בכך אין די. אני רוצה לתת בוועדה זו גם נציגות ראויה לציבור הערבי. פניתי אל מר בהלול, שפרש לאחרונה מן הכנסת, אך הוא סירב. אך לא חסרים בין אזרחינו הערבים אישים בעלי ידע וניסיון ומעמד ציבורי שיכולים לכהן בוועדה מעין זו. אני מאמין כי בימים הקרובים יתגבש לוועדה הרכב מכובד, ראוי, לאומי, נבון, שיביא לאישורה של הכנסת חוק ראוי ומאוזן, המתבסס על הבנה והסכמה.

לא אדבר על דף חדש ביחסים בין הרוב והמיעוטים במדינה, כי הדף הישן טרם תם. בנינו כאן ביחד, כתף אל כתף, מדינה מפוארת, ונמשיך לבנותה. תודה לכם."

ובעולם המציאות, מתוך חשבון הטוויטר של ראש ממשלתנו (מפנה בציוץ למאמר באתר 'מידה') –

"מחאות שמאל ספונטניות" מגיעות תמיד באותה עונה, בחסות אותם ארגונים ועם אותו מימון… מישהו אמר קרן?

אחד ליום על חוק הלאום – כרוז מס' 6

בוקר טוב יהודים! בוקר טוב דרוזים! בוקר טוב צ'רקסים! בוקר טוב אלה שלא יהודים דרוזים או צ'רקסים ומשרתים בצה"ל! בוקר טוב לכל אזרחי סוג א' וב', ואתם יודעים מה, גם לסוג ג' כל עוד מותר לאחל להם סבאח אל חיר שיהיה לכם. היום נלמד על סעיף מאוד מעניין בחוק הלאום, הוא הסעיף שמחייב את מדינתנו על צבאה הטוב והמוסרי בעולם לשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנמצאים בשביה ובצרה.

באמת, שמאלנים רשעים וצרי עין. מה רע לכם? בשביל זה הקמנו את המדינה. F-15 מעל אושוויץ! הרי ברור שאם המדינה הייתה קיימת ב-1942 הסיירת הייתה מגיעה במבצע הירואי נוסח ממזרים חסרי כבוד לבור  ההריגה בשומסק ומצילה את האחים של סבתא! לא, אבל בואו נוריד את רמת הציניות. דבר ראשון – נורא ברור שמי שמקבל את ההגיון הבסיסי של ישראל כמדינה ציונית, צריך גם להבין שמשתמע מזה יחס מיוחד ליהודים שנמצאים בצרה. דבר שני – ממילא אנחנו עושים את זה כבר שנים, לא? זו לא המדיניות המוצהרת של ממשלת ישראל? אז לא, ולא.

כי יהודים בצרה זה נחמד, ובאמת לכך התכנסנו כאן, אבל מה קורה כשהיהודים בצרה הם שמאלנים? מי שרוצה ממש לרעוד ולבכות מוזמן לקרוא את המאמר הבא – 'מגיבור יהודי לעוכר ישראל' של רענן ריין ואפרים דוידי, על ארגנטינה בשנות שלטון הגנרלים. 1,300 יהודים 'נעלמו' הרבה מעבר לאחוז שלהם באוכלוסיה. והממשלה ממשיכה לחמש את המשטר האנטישמי הרצחני ולהיות החברה הכי טובה שלהם בעולם. וכך מעידה שולמית אלוני באותו מאמר – "בשעתו לא רק סתמו את פי, אלא שחבר הכנסת יגאל הורוביץ ז"ל איים עלי שלא אעז לפתוח את פי. היה זה כשממשלת ישראל סיפקה נשק לקולונלים הברוטאליים ששלטו בארגנטינה וחיסלו אזרחים בהמוניהם. בחדרי הכנסת, בקומה החמישית, ישבו הורים לילדים שנעלמו וביקשו שנעשה דבר, והגשתי הצעה לסדר היום, ודרשתי דיון. לא אפשרו לי. ההצעה לסדר לא אושרה. הבטיחו לי שיהיה על כך דיון בוועדת החוץ והביטחון. למיטב ידיעתי לא היה כי לא הוזמנתי לדיון." אגב, אם מישהו חושב שישראל תתנהג אחרת בעתיד, הוא רק מוזמן לראות מי החברים החדשים שלנו באירופה של הימין הקיצוני. הוויקטור אורבנים. ומה קורה כשאורבן כזה מנהל קמפיין אנטישמי נגד יהודי מאוד חשוב בארצו? ביבי נותן צ'פחה וחיוך קטן ומעודד אותו בברכת הדרך.  יש לי הרגשה שמכל סעיפי חוק הלאום, סעיף זה ייאכף באופן פחות נמרץ. כי להיות חברים ליורשים של הורטי בהונגריה, ושל היטלר באוסטריה, ובכלל למכור נשק למי שאנחנו רוצים ובסבבה, זה תמיד יותר חשוב מהמצוקה של איזה שמאלני שלוקחים אותו במטוס וזורקים אותו לים, ובכלל, אתם יודעים, זה מה שצריך לעשות לכולם.

אבל בואו נאמר שלוקחים את זה ברצינות. אז בסעיף הזה, ובחוק בכלל, יש באג משמעותי. הוא לא מגדיר מה זה 'יהודי'. הבאג הזה עוד יפרנס שופטי בג"ץ באלפי עתירות עד שהחוק יבוטל במהרה בימינו אמן, אבל תנו לי לספר לכם איך זה יקרה בפועל. הרי לא יעלה על הדעת שכל שווארץ מניו יורק למשל שהתגייר בגיור רפורמי יהיה יהודי וממשלת ישראל תצא להצלתו אחרי שיתפסו אותו עם הסמים בהארלם ויזרקו אותו לכלא? נכון? סדר צריך להיות. וכשמדובר ב'יהודי' תמיד הסדר הוא האורתודוכסי והגזעני. והשילוב בין החוק הגזעני לכשעצמו לבין פרקטיקות ההפרדה הגזענית של המילט הוא מאוד צפוי. אז בואו נספר לכם סיפור קטן שייתן טעימה ממה שצפוי לנו כאן. כי איך לומר, כבר היינו בסרט הזה. את הסיפור הזה חשפתי כאן לפני שלוש שנים בערך, אבל הוא לא כל כך עשה הדים, למרות שאותי הוא זיעזע, והיום אחרי שלוש שנים אני אפילו יותר מזועזע. מי שרוצה לקרוא את הכתבה ב-YNET אז הנה הקישור.

ב-2015 המיליונר היהודי מוטי כהנא הפעיל כוח קומנדו לחלץ את היהודים האחרונים מחלב. וכך משפחה בת כמה וכמה יהודים חולצה מחלב הבוערת, לאחר שדאעש כבר סגרו עליהם, והועברה למקלט בטוח בתורכיה. שם יצר כהנא קשר עם הסוכנות היהודית ומשרד הפנים, במטרה להעלות את אחרוני יהודי חלב ארצה. ואז הגיעו אנשי הסוכנות היהודית ומשרד הפנים. האם בת ה-88 נמצאה יהודיה כשרה והועלתה ארצה ביחד עם בתה הרווקה. הבת הנשואה למוסלמי וילדיה לא קיבלו אישור, ובסופו של דבר שבו לחלב. לא ידוע מה עלה בגורלם.

אתם יודעים מה? אני אסגור את הפוסט כאן. כי קצת קשה לי לעמוד בסיפור הזה. והרי ברור שזה מה שיקרה, שהמיון האתני כאן יעדיף יהודים נכונים על פני יהודים לא נכונים, למשל הגב' הזו, יהודיה כשרה, שבגדה בטוהר הגזע. וממשלת ישראל במקום להציל אותה ואת ילדיה שלחה אותה בחזרה אל התופת. מישהו חושב שחוק הלאום ישנה את זה? או שהחוק הזה רק ייתן חותמת לפרקטיקות הגזעניות?

אני לא סגור על זה שמחר יהיה פוסט כי זה שבת ואני חושב לנוח. אבל אני אמשיך לכתוב כל עוד יהיה מי שיקרא.

 

אחד ליום על חוק הלאום – כרוז מספר 5

הבלוג הזה מפגר אחר החדשות. לא ממש רציתי להגיע לתפוח האדמה הלוהט הזה, אבל האירועים השוטפים מכתיבים והגיע הזמן להתייחס לנושא הדרוזי. זו פצצה רגישה שיש לפרק בהמון עדינות, שלא כמו המחוקק של 'חוק הלאום' שניגש לעניין בכל ההתלהבות והרגישות של מפגין להב"ה בחתונה בין יהודיה ומוסלמי.

אז מהרגע הראשון היה ברור שהחוק הזה מהבחינה הדרוזית הוא גול מרהיב בוולה לחיבורים, אבל גול עצמי. מדינת ישראל עשתה כל מה שיש לאל ידה כדי לבדל את הדרוזים מיתר האוכלוסייה הלא יהודית, ליצור להם זהות נפרדת, ולשמר אותה.  החוק הזה פשוט לוקח את כל המאמצים האלו (לטוב או לרע, והכתיבה האקדמית שלי מאוד ביקורתית על עיצוב זהות באמצעות מדיניות של 'הפרד ומשול' ו'מקלות וגזרים' כפי שנעשה באופן ברור ומפורש כלפי הדרוזים משנת 1957) וזורק אותם לפח. במקום להיות 'דרוזי' הם עכשיו 'לא דוברי עברית' ו'לא יהודים' כשאין שום הבדל בינם ובין המוסלמים והנוצרים, ובמדינת הקסטות שלנו, זה לא מקום טוב להיות בו. אז החוק זה נועד לדפוק את הערבים וזה ברור, ואני חושב שרוב הוגי החוק ותומכיו חושבים שזה די סבבה. אבל המקל בעין של הדרוזים, האוכלוסייה הכי פטריוטית והכי מזוהה עם המדינה, הוא תוצאת לוואי שהגאונים שעיצבו את החוק (ראש השב"כ לשעבר, מיינד יו. היה צריך להבין משהו באוכלוסיות לא יהודיות במדינה) לא לקחו בחשבון בהילולת השכרות הלאומנית הקטנה שלהם.

אז כשזה מגיע ממש למרד גלוי, וקצינים בצה"ל מתחילים לכתוב פוסטים בפייסבוק, הבינו המחוקקים שהם קצת הקדיחו את המנה, ויצרו בחופזה מתווה לפיוס הדרוזים. ועכשיו הם במשא ומתן עם ההנהגה הדרוזית על הפרטים. את העקרונות הבסיסיים של המתווה ניתן לראות כאן. העקרון הבסיסי הוא שיהיה חוק חדש של דרוזים וצ'רקסים שיכיר בתרומה שלהם עקב השירות הצבאי, וכן של אוכלוסיות נוספות שמשרתות בצה"ל. וכל מיני צ'ופרים בתחום התקציבים, תכנון ובנייה וכאלה.

אני לא רוצה להתייחס לכל המבנה שנוצר כאן מנקודת הראייה הדרוזית. מכיוון שאני חושב שכבעל הפריבלגיות, ולעזאזל, הפריבילגיות האלו מקובעות עכשיו בחוקה של המדינה שלי בחוק יסוד, אין לי את הזכות לומר לאוכלוסיות מיעוט איך לנהל את ענייניהן. ביני לבין עצמי אני סבור שמעמד של אזרח שווה זכויות עדיף על מעמד של שכיר חרב במדינה שנועדה עבור מישהו אחר, אבל זה רק אני, אל תשימו לב. השאלה היא איזה מין מדינה נוצרה לנו כאן. וזו שאלה נורא נורא מעניינת, שאפשר ממש אפשר להסתכל עליה בצורה אקדמית. כאן מתחילים קצת עם הפילוסופיה אבל תישארו איתי עד הסוף. בסדר?

אז מה שנוצר הוא בערך מבנה של ארבע קומות. היהודים שהם בעלי מלוא הזכויות ואזרחות מלאה למעלה. המשרתים בצבא שאינם יהודים בקומה שמתחתיהם. מתחת לזה ערבים שאינם משרתים בצבא, והכי למטה ההמון חסר הפנים וחסר האזרחות של מבקשי המקלט, פליטים וכיוצא בזה. מכיוון שזה רק מתווה ויש המון פרטים לא ברורים (החוק של הדרוזים יהיה חוק או חוק יסוד? מה יהיה הניסוח המדוייק? לאיזה אוכלוסיות החוק יתייחס? איזה זכויות יינתנו ואיזה זכויות יישללו?) אז קשה לשרטט את המפה של הבית המשותף הזה בצורה ממש מפורטת, אבל זה המתאר הכללי וגם עם זה אפשר לעבוד.

אז מה זה? בואו נתחיל מזה שזה לא ממש 'מדינת לאום ריבונית'.למרות שהחוק אומר ש'מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי'. זו הצהרה מאוד נחמדה, אבל לאור כל מה שקורה כאן לא מחזיקה מים. יירגן הברמס (שב ומצטער, אבל אם אנחנו רוצים להיות יסודיים ועמוקים אנחנו צריכים גם להגיע למקומות האלה) תיאר את התהליך של יצירת מדינת הלאום הריבונית באופן הבא – המדינה ההובסיאנית העניקה לנתיניה זכויות קניין, וחילקה ביניהם זכויות של אוטונומיה אישית במשורה, ובאופן לא שוויוני. המהפכות של המאה ה-18 שהתבססו על עקרונות של ריבונות עממית הפכו זכויות אלו לזכויות אדם במובן דומה לזה המוכר היום. העם קיבל לידיו את השליטה ותפס את עצמו כיוצרו של החוק. בשלב מאוחר יותר, באמצע המאה ה-19 ולמעשה עד לאחר מלה"ע I 'העם' קיבל צורה 'לאומית' ו'מדינת הלאום הריבונית' נוצרה כאשר עליה הורכבו לאחר התמוטטות האימפריות הגדולות של מרכז אירופה ומזרחה עקרונות של הגדרה עצמית נוסח וודרו וילסון.

בואו נסביר – מהפכות אמצע המאה ה-19 (ולמעשה אפשר לכלול גם את המאה ה-18, במיוחד המהפכה האמריקאית) היו מהפכות יוצרות אומה, שהתבססו גם על דרישה ליברלית לזכויות אדם, וגם על דרישה לאומית להגדרה עצמית. אלו שהצליחו – ארצות הברית, גרמניה, איטליה, במידה ידועה צרפת, יצרו אומה המתבססת על זכויות שוות לכל אזרחיה. ברגע ששוללים את הקטע של 'אזרחות שווה לכל' אנחנו כבר לא שם. אנחנו כבר לא צאצאים של הגנאלוגיה הפוליטית הזו. אנחנו במקום אחר. אנחנו לא 'מדינת לאום ריבונית' שהיא הצאצא הלגיטימי של ההשתלשלות ההיסטורית הזו, אלא משהו אחר.

תחומי העניין האישיים שלי לוקחים אותנו לשיטת המילט העות'מאנית בחיפוש אחר הגדרה מדויקת למה שנוצר כאן.  ולו רק מן הסיבה שמשטר מבוסס מילט (בצורה זו או אחרת. אני ואחרים חושבים שהמדובר בהסדר קולוניאלי בריטי) שורר כאן בענייני המעמד האישי מקום המדינה. אבל הבסיס של המילט באימפריה העות'מאנית הוא הסדרה אוטונומית של עניינים מסויימים (הנהגת קהילות, הסדר ענייני מעמד אישי) לעדות דתיות, כשפרט לעליונות הבסיסית של האסלאם העדות האחרות הלא מוסלמיות – יוונים אורתודוכסים, ארמנים, יהודים, הן להלכה שוות מעמד. בתקופת התנזימאת (אמצע המאה התשע עשרה ואילך) נעשה גם ניסיון להלביש על כל זה סוג של 'אזרחות עות'מאנית' שווה ועיוורת מילט. יש וויכוח היסטוריוגרפי אם אפשר לראות את הצעדים האלה כ'התמערבות' אבל זה לא ממין העניין כאן. ברור שבמילט העות'מאני אנחנו לא נמצאים.

איפה אנחנו כן? מה שנוצר כאן הוא משהו די קדם מודרני. מעין אטאביזם, דבולוציה. נסיגה של המבנה המודרני של 'מדינת הלאום הריבונית' שהיינו עד לפני שבוע וחצי (!) למבנה קדם מודרני. אז בגלל זה המאה העשרים על כל מוראותיה היא לא המקום לחפש בו את המקור לשיטה שלנו, והשוואה לנאצים (הילדים המופרעים של השיטה, אבל עדיין צאצאים לגיטימיים ומוכרים שלה) לא תתפוש, למרות הנטייה לחפש גם שם בשל ההיררכיה הגזעית העומדת בבסיס השיטה.

אנחנו מגיעים כאן ממש לעולם העתיק, ואפילו לפני יוון ורומא, כי המסלול הברור של 'דין טריטוריאלי אחיד לכל' בו הולך המערב מאז ימי יוון העתיקה, הוא מסלול שאנחנו פחות מקבלים. וזה בסדר, אנחנו לא לבד. מדינת ישראל היא תוצר של שלטון קולוניאלי בריטי שנסוג והותיר אחריו אדמה חרוכה חקיקתית. יש הרבה מדינות פוסט קולוניאליות שעמדו בפני המצב שלנו, עם הסדרים חוקיים ביזוריים שנועדו לשרת כובש חיצוני, ונעו במסלול משלהן כשהן מאמצות את הדין האישי השונה לכל אחד מחלקי האוכלוסייה. אנחנו פשוט לוקחים את זה הלאה ומעבירים את הדין השונה מהמישור של המעמד האישי למישור של הזכויות הקולקטיביות, ובקרוב – ועל זה אני מבטיח פוסט נפרד – האישיות. נאבדתם? לא נורא תחזיקו חזק. המודל שאני רואה לנגד עיני הוא האימפריה האחמנידית. אתם יודעים, כל החבר'ה האלה במאה הרביעית לפנה"ס, כורש ודריוש וחשיארש וכל אלו. אלו שלטו באימפריה רבת עממים. הפרסים המקוריים היו כמובן האדונים, והבסיס של הצבא, והיו להם קבלני משנה צבאיים מעמים שונים שקיבלו כל מיני צ'ופרים וסוג של אוטונומיה בשביל שירות צבאי, בערך כמו שעושה לנו מתווה הלאום.

הרודטוס מתאר את זה לא רע כשהוא מתאר  את מעבר צבאו של חשיארש על גשר הסירות בבוספורוס בדרך אל האסון במלחמה הפרסית ביוון. יש שם כמה וכמה עמודים שמתארים את צבא המיליונים של חשיארש בדרכו לאירופה, ומתוארים שם עשרות עמים כפופים ושכירי חרב שונים בערך בפורמט של – "לערבים היו סדינים עם חגורות, קשתות גדולות הדרוכות לצד ימין. הכושים היו עטופים עורות נמרים ואריות ולהם קשתות גדולות עשויות מענפי התומר, לא פחות מארבע אמות ועליהן חצים קטנים מקנים, במקום הברזל היתה בהם אבן חדה אשר בה הם חוקקים גם חותמות. מלבד אלה להם גם רמחים אשר בהם היתה צמודה קרן אילה חדה כדרך כידון. היו להם גם אלות בעלות גבני ברזל. בלכתם לקרב טחו את חצי גופם בגיפסוס ואת החצי השני בששר. את הערבים ואת הכושים ואת אלה היושבים מעל למצרים פקד ארסמיס בן דריוש וארטיסטוני, בת כורש, אשר אותה אהב דריוש מכל הנשים ועשה ממנה תמונה מזהב מקשה." מי שלא מחזיק מהרודטוס יכול לקבל תמונה פוליטית מדוייקת מתיאור המשתה של אותו חשיארש (בגן מכירים אותו כאחשוורוש, שרביט זהב לו ביד וכתר על הראש. הרודטוס קרא לו כסרכסס) באסתר א'. כשהאדם הזה, שקרא לעצמו 'מלך המלכים' (אל תגלו לביבי. אני כבר רואה את חוק היסוד הבא שתיצור עדת החנפים) שלט ב'שבע ועשרים ומאה מדינות' הכוונה הייתה לריבוד היררכי המבוסס על שירות צבאי, בדיוק כמו מה שיוצר לנו המתווה. כמובן עם עליונות לעם הפרסי על כל היתר כבסיס של השיטה. שימו לב לזה שהמפקד של הערבים והכושים הוא פרסי.

אם תשאלו את חשיארש – זה לא עובד. המודל השוויוני של הפולייס היוונית (שגם הוא היה מדיר, ולא לקח בחשבון עבדים ונשים, אבל תנו למודל הזה אלפיים, אלפיים חמש מאות שנה ותראו לאן הוא יכול להגיע) לקח בסיבוב הזה, והוא הפסיד את הצי בסלמיס ואת צבא היבשה בפלטיאה. אבל בסך הכל לאחמנידים היה סיבוב לא רע, מאתיים שנה מאוד נחמדות, ואלמלא התאונה ההיסטורית של אלכסנדר הגדול, אולי היו מגיעים רחוק יותר.

אז הרעיון הוא שלהתראות מדינת לאום, יהודית או לא, וברוכה הבאה האימפריה האחמנידית. אז זה נראה קצת מוזר ומנותק בקריאה הראשונה אבל תזרמו איתי. ככה בשביל לסבר את האוזן בואו נראה מה זה עושה לנשים. אז האזרחות שלנו מבוססת על שירות צבאי. הכל בסדר וסבבה. ויש אליס מילר ונשים יכולות להיות אפילו טייסות. באמת! אבל מה עם האוכלוסיות האלה שהנשים שלהן לא עושות צבא? לא מדבר על הערבים והחרדים שאף אחד לא גברים ולא נשים לא משרת. אני מדבר על חרדל"יות מבית היוצר של 'חותם' שסבורות שהפמיניזם הרדיקלי הזה שחיילת היא שוות זכויות לחייל ויכולה לשרת בכל תפקיד צריך למצוא את מקומו מחוץ לצה"ל וכך גם רוב הבנות המשרתות בו, וגם הנשים הדרוזיות הפטורות משירות? אלו כמובן תיבחנה בטיב רחמן היוצר חיילים פוטנציאליים.

עד לכאן הגעת, החברה הישראלית, באיוולת חוק הלאום. אישה היא קצת יותר מרחם. מנגנון רבייה לחיילים, פות מהלך. אני לא סגור על זה עד כמה האמירה הזו תהיה ממש ממש נכונה לאחר חקיקת המתווה, וזו רק סיבה אחת מיני רבות להתנגד לתועבה הזו.

אני לא יודע כמה זמן זה יחזיק, ונראה לי שהאחמנידים איבדו לי כמה קוראים, אבל עד עכשיו אני מחזיק חמישה ימים עם אחד ליום. וזה רק מראה עד כמה אני מודאג.

אחד ליום על חוק הלאום – כרוז מספר ארבע

קצר ומהיר –

אורי אבנרי ב'צלב הקרס' מספר על טריק של גבלס להשתיק את השמאל בתקופה שבה הנאצים היו רק כנופיה קטנה שנאבקת על מעמדה בין המון מיליציות בימין ובשמאל ברחובות הפרועים של בוואריה. נאמר שעולה נואם מן השמאל ומתחיל לדבר בציבור בבית הבירה, בכיכר העיר, לא משנה. מספיק נאצי אחד שיעמוד ויתחיל לשיר את ההמנון. תוך שניות יצטרפו אליו כמה מן הקהל. הנואם על הבמה נמצא עכשיו בדילמה בלתי פתירה. ימשיך לנאום – הוא לא לאומי ומבזה את ההמנון. יפסיק לנאום – איבד את זכות הדיבור ואת הקהל.

אז כאן לא נאצים ודיכטר לא גבלס, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון. עשינו חוק יפה שעיקרו סעיפים הצהרתיים שכבר נחקקו בחוקים אחרים (יש גם סעיפים עם משמעות מעשית קשה וכואבת, ולזה אגיע בהמשך). הנואמים של השמאל בדילמה – יתנגדו – הם מתנגדים לכל מה שטוב ויפה בעולם כחול לבן ירושלים המאוחדת והתקווה. יביעו הסכמה – הם נכנעו להיגיון הלאומני של החוק הזה ואיבדו את זכות הדיבור ואת הקהל.

אז? אז פרט לעניינים המעשיים והבעייתיים מאוד, החוק הזה הוא חלק מהשיסוי כלפי כל מה שלא 'ליכוד' או 'נתניהו' או מרים ראש לחשיבה עצמאית, או במילים אחרות ממשיך לנאום גם כשבקהל עומדים ושרים את ההמנון. וכבר התחיל הקמפיין שמי שמתנגד לחוק ממומן על ידי 'הקרן החדשה לישראל' וג'ורג' סורוס (גם בעניין הזה פוסט בהקדם) ואלוהים יודע מי כל האירופים האלה שרוצים לבחוש לנו כאן מדינת כל אזרחיה בכסף זר. אז זה אפקט צדדי אבל חמוד של החוק, לא רק דופקים את הערבים, אלא גם מסיתים נגד השמאלנים. ואם תקום מפלגה שתקרא להסיר את השיקוץ המשומם מספר החוקים, יטיחו בפניה מעתה ואילך ש'אינה ציונית' ובמדינת חוק הלאום אין עבירה גדולה מזו.

דרך אגב – מחוקקי החוק מבינים את הנקודה הזו טוב מאוד. שימו לב לציוץ הזה של דרור אידר. הוא נכנס באיזה ויכוח שירד לפסים קצת נמוכים בין אמיר אוחנה לנדב אייל – "אמיר, אל תתרגש. ילהגו המה, ואתה תמשיך בעבודתך החשובה. חוק הלאום הוא החוק החשוב ביותר שהתקבל מאז חוק השבות. הוא מחזק את זהותה היהודית של ישראל ומסמן חילופי אליטות. לכן ההיסטריה." אז כקורא ותיק של 'ישראל היום' למדתי להכיר את הניוספיק. 'חילופי אליטות' זה שם הקוד של הביביתון ל'בואו נשתיק את השמאלנים'. זו מטרה אחת יפה ומוצהרת של החוק.

זה עובד? נדמה לי שלא. נדמה לי שאנשים מבינים שיש כאן בעייה. לדרוזים ולמצוקה שלהם חלק גדול בזה כי שמאלנים וערבים הם הרי גיס חמישי בוגדים ועמלקים, אבל הדרוזים? גם על זה – השער העצמי המרהיב באמת שהחוק הזה הבקיע – צריך להרחיב, אך כרגע קצרה היריעה.

לא לאבד תקווה. להמשיך להתנגד. זה בסדר. גם אם כתוב בחוק 'התקווה' ו'כחול לבן'. זה ממש בסדר להתנגד לו.

 

אחד ליום על חוק הלאום כרוז מס' 3

נשיאנו היקר, רובי ריבלין, הצהיר כי 'אם יחתום על חוק הלאום, יחתום בערבית'. ההצהרה הזו באה, כך אני מאמין מעמקי הלב של מי שדובר ערבית רהוטה, בנו של מתרגם הקוראן לעברית, אשר אינו יכול להיות חתום על חוק הפוגע בשפה נהדרת זו.

אני אשקרה מבין אותו. מי רוצה להיות חתום על הדבר המביך הזה? אחרי כן אנשים מסתכלים ומצקצקים בלשון. אחד הקטעים הכי יפים שאני אוהב לספר עליהם הוא שעל החוק להגנה על הציבור מפני עברייני מין חתום הנשיא משה קצב. באמת! וזה איזה שתים עשרה עשרה שנים אחרי החוק ועדיין אני קורא שם את החתימה ומתפוצץ מצחוק. אז רובי צריך את זה? חתם כבר על מספיק חוקים בעייתיים ובטח הגיע לו עד לכאן.

את תרגום ריבלין של הקוראן איני מכיר. בביתי ארבעה (בעצם שלושה. שאדן אם את קוראת את זה אנא השיבי לי את רובין.  אני באמת צריך אותו ואת כבר לא) תרגומים לעברית – תרגומו הנשגב של בן שמש, תרגומו היבש והאקדמי של רובין, התרגום החמוד של הצ'רקסים הירדנים ותרגום חלקי של כת האחמדים שחילקו יום אחד חינם באוניברסיטה ולקחתי ולפעמים אני מציץ בו כי האחמדים הם הכת המוסלמית שאני הכי מתחבר אליה, ולפעמים מעניין אותי לראות איך הם מבינים את הדברים. עושר התרגומים רק מראה על המרכזיות של השפה והתרבות הערבית בתרבות הישראלית.

מה שמצחיק הוא שקשה להראות את המובן של 'לאום' בלי להיזקק לשפה הערבית. החוק כידוע אומר כי 'ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי'. מהו 'לאום' ומהו 'עם' ומה ההבדל ביניהם? ולמה לא 'מדינת העם של הלאום היהודי' או 'מדינת האומה של העם היהודי' או 'מדינת הלאום של האומה היהודית'? ואיך נדע? ואם ראינו כבר שהחוק הזה נכתב ברישול שקשה מאוד לתאר, אז אולי גם כל הסיפור הזה של כאילו באמת 'לאום' וזה מקורו בטעות וזה צריך להיות 'מדינת עם' או משהו כזה? איך יודעים?

המונח המודרני 'מדינת לאום' הוא פיתוח מאוחר יחסית, סוף המאה ה-19 או תחילת המאה ה-20, שמתבסס על הוגים שהתבססו על מונחים אירופיים ולטיניים. המונחים הבסיסיים שמהם השתלשלה החשיבה הזו הם Natio, Gens ו- Civitas הלטיניים, שמהם השתלשלה המילה המודרנית מאוד Nation המשמשת במובן שאנו נותנים לה היום רק מסוף המאה ה-19. מי שרוצה להגיע לשפות השמיות שאין בהן את ההבחנות הדקיקות האלה, צריך לעבור דרך הקוראן. בעברית אין להבחנות האלה ממש משמעות. אם קוראים את מילון אבן שושן מגלים ש'עם' הוא 'לאום, אומה'; 'אומה' היא 'עם, לאום' ו'לאום' הוא 'עם, אומה'. מי שרוצה לעשות סדר בעניין הזה, ואולי קצת להבין איך בנוייה מדינת המילט שלנו חייב להגיע למושג האסלאמי של 'אומה' בקוראן, שמשמש בסיס לשימוש הלשוני המודרני שלנו. כמו שכתב הנביא, בסורת הרכסים פסוק 34 (הדברים מובאים מהתרגום של בן שמש, גם כי שאדן טרם החזירה לי את רובין, וגם כי הוא יותר יפה בפסוק הזה)- "לכל אומה מועדה, ובהגיע המועד, לא יאוחר ולא יוקדם אפילו בשעה." תפיסה שפנגלרית משהו זו של הבורא – ואין לי ספק שחוק הלאום הוא פעמון אזהרה בממדים תנ"כיים שאומר שמועדה של האומה שלי קרב – היא רק אחד מכמה וכמה מקומות בקוראן שהרוצה להבחין בין 'עם' 'אומה' ו'לאום' בעברית, ולהבין מהי 'מדינת לאום' כדי לדעת 'מדינת הלאום של העם היהודי' מהי צריך להגיע אליהם. נאבדתם? נמשיך הלאה קצת לתכל'ס.

האם רובי יכול לחתום בערבית על חוק הלאום? בואו נתחיל מלשאול למה בדיוק צריך את החתימה שלו. אז על פי סעיף 11 (א) (1) לחוק יסוד: נשיא המדינה, הנשיא יחתום על כל חוק חוץ מחוק העוסק בסמכויותיו. מה שמכניס את החוק לתוקף הוא כמובן לא חתימת הנשיא שהיא טקסית. אין לנו 'חוק יסוד: החקיקה' וגם כנראה לא יהיה כי קל יותר לדפוק את הערבים מלסדר את הבלגן שנקרא 'החקיקה בישראל' אבל על חוקים חותמים ראש הממשלה, יו"ר הכנסת והשר האחראי על התחום בו עוסק החוק וזה לפי סעיף 2 לחוק המעבר מ-1949. גם החתימה שלהם היא לא חתימת ביצוע. כי לפי אותו סעיף החוק מתפרסם ברשומות בתוך עשרה ימים מיום קבלתו על ידי הכנסת, ולפי סעיף 21 לחוק הפרשנות, תחילת תוקפו של החוק היא בשעה אחת בלילה ביום בו פורסם. בקיצור – יכול גם לא לחתום והחוק נכנס לתוקף.

אז מה המשמעות של החתימה בערבית? די מצומצמת. אף אחד לא ממש רואה את הנוסח של החוק עם החתימה המקושקשת. מה שמתפרסם ברשומות הוא נוסח עם חתימה מודפסת "רובי ריבלין, נשיא המדינה". את החתימה עצמה רואים רק בעותק של החוק שמופקד בארכיון המדינה, ורק מטורפים כמוני מסתכלים שם. דרך אגב זה באמת עותק יפה עם מין סרט כזה וחותמת לחץ, כמו של נוטריון. מעט מאוד אנשים רואים את זה. אז הוא יכול לחתום בערבית, בתורכית או בסינית. אף אחד לא ישים לב. אם הוא לא יעשה מזה עניין.

אז הוא עושה מזה עניין, ומוחה, וזה נהדר. בתור נשיא יש לו מעט מאוד מה לעשות. יחתום – החוק בתוקף. לא יחתום – החוק גם בתוקף. יתפטר? וישאיר את הבמה לכנופיית האנשים שרוצים להרוס את המדינה בלי קול אחד אחראי ושפוי? לא עובד. אז תהיה לנו חתימה בערבית על חוק יסוד. רובי אתה סבבה תמשיך ככה. הנשיא הכי טוב שאי פעם שימש בתפקיד. באמת!

המטרה שלנו, אחרי שהגל הפשיסטי הנוכחי יעבור, היא כדי להחלים, וממש למחוק את האפיזודה המביכה הזו של חוק הלאום, לבחור לנו באמת נשיא ערבי, ואז החתימה על כל החוקים תהיה בערבית. יש לנו עוד שלוש שנים. אפשר בשלוש שנים להעיף את הפשיסטים לעזאזל, את ראשם לשלוח לכלא על שחיתות, להקים כאן ממשלה מרפאה, ולהציב בראש המדינה אזרח ערבי. שחקי, שחקי על חלומות, זו אני החולם סח.

 

 

אחד ליום על חוק הלאום – כרוז מס' 2

אני מה זה מת על סמדר שיר. הטעם שלה בגברים לא משהו (דודו טופז), אבל הייתה תקופה נורא שחורה בחיים שלי, נאמר לפני שלושים שנה, שבה נפרדתי מחברה שנורא אהבתי, נאמר באופן לא יזום. קוראי הבלוג הזה כבר מכירים את קווי המתאר של הסיפור, ושנת הפלאות 1987, והאמירה שלי שממרחק של שלושים שנה מה שלי נראה כאהבה הגדולה של החיים שלי שנקטעה פתע, ודאי נראה לגברת כאתנחתא קומית וכולי. אז מה שכן, ישבתי לי אז בנבי אל עוואדי, כולי יגון וייאוש, והדבר היחיד שהצליח לנחם אותי זה 'נפרדנו כך' בביצוע המרטיט של אבנר גדסי. הייתי שומע אותו נון סטופ עשרים וארבע שעות ביממה. זה שמר על השפיות שלי. אז אפשר לומר שאני חייב לה את החיים שלי פחות או יותר, כי המילים של השיר המופלא והמאוד מנחם ומרטיט הזה הן של סמדר שיר, שכמו שילר, שבגיל 19 כתב את 'Die Räuber' והתחיל את הדבר הזה שנקרא 'ספרות גרמנית מודרנית' אז היא בגיל 16 גם היה לה רומן עם דודו טופז וגם כתבה על זה שיר אלמותי שביצע אבנר גדסי, שפתח את הז'אנר שנקרא 'פסטיבל שירי דיכאון'. אני לא יודע איזה שיאים היו בחיים שלה מאז, אבל זה די פיק איך שלא תסתכלו על זה.

אז ככה. היא וגם אני חתומים על אותו מסמך, שהוא 'גילוי הדעת של אנשי הרוח נגד חוק הלאום וחוק הפונדקאות'. אני לא יודע איך הגיעו לסמדר שיר, אבל יוזם העצומה הוא אילן שיינפלד, שהוא סוג של חבר שלי. הוא גר בתובל, שזה כאילו אותה צ'כונה של אשחר, ופעם הזמנתי אותו להקריא שירים בערב טו באב בעיזה. אני לא יכול להגיד שההומואירוטיציזם המאוד בולט בשירים האלו ממש היה לרוחם של כל הנוכחים, אבל לי היה כבוד גדול מאוד שזוכה פרס ראש הממשלה מקריא אצלי בפאב שירים. ומאז אנחנו סוג של חברים. אז כך הגעתי אל גילוי הדעת, וכך גם סמדר שיר.

אז היא משוררת, והלב שלה במקום הנכון. אני קצת יותר שכלתני ועורכדין וכזה, ודוקטור למשפטים, אז אני מתנסח גם יותר במדוייק. אבל היא כנראה קצת פחות. אז ריאיין אותה אראל סג"ל ונורא ירד עליה שהיא לא ממש סגורה על עצמה על מה העצומה שחתמה. אז הנה התמליל של החקירה הנגדית הדי משפילה שהיא ספגה, רק בגלל שהעזה להביע דעתה על 'חוק הלאום'. אביא את הסוף, למרות שגם היתר מאוד קשה –

אם היה סעיף על הדרוזים לא היית חותמת?

"לא. יש גם בעיה של הלהט"בים. למה זוגות של נשים יכולות להיעזר בפונדקאות בארץ וגברים לא?"

זה לא קשור לחוק הלאום זה חוק הפונדקאות.

"חוק הפונדקאות נמצא בתוך חוק הלאום".

לא. חתמת על טופס מבלי לעשות שיעורי בית. חוק הפונדקאות הוא תיקון לחוק קיים ולא חוק יסוד והוא מבוסס על דיון רפואי. תודה רבה על השיחה.

אז ארא"ל סג"ל הוא קצת גס רוח וקצר סבלנות כאן, כי בסך הכל מדובר בשמאלנית אוייבת האומה שהעזה להתבטא נגד מדינת הלאום של העם היהודי, ונתפסה בקלקלתה, ואפילו כל הכספים שנותן לה ג'ורג' סורוס והקרן החדשה לא יצליחו לחפות על זה. אבל אם באמת עושים מה שסג"ל רצה שהיא תעשה, ועושים 'שיעורי בית' רואים שמי שצודק זה סמדר שיר ולא ארא"ל סגל. לא שחוק הפונדקאות הוא בתוך חוק הלאום, אלא שבאמת העצומה עוסקת בשניהם. אני דרך אגב בטוח שהוא עשה את שיעורי הבית האלה, אבל ראה שמולו יש משוררת ולא משפטנית ורצה לדפוק קופון. ילדים! אל תתראיינו אצל ארא"ל סגל. או אראל סג"ל. אני לא סגור על זה. הוא לא פיירי בכלל.

אבל מה המשותף באמת לחוק הלאום ולחוק הפונדקאות? סולידריות. שוויון. ערבות הדדית. זה מופיע בפירוש בגילוי הדעת. אלה הערכים ששני החיקוקים האיומים האלה לוקחים מאיתנו, ואלה הערכים שאנחנו ניקח בחזרה. כי אי אפשר אחרת.

בנוגע ל'סולידריות' – בעיית הפונדקאות היא לא פשוטה. יש פנים לכאן ולכאן. צריך לבחון את המודלים ולבדוק מה עובד, ומה מקדם את השוויון ומה מונע ניצול. אבל, וזה אבל גדול, במדינה שלי לא יהיה חוק שאומר – לכולם מותר ולהומואים אסור. כמו שלא יהיה חוק שאומר שערבים הם אזרחים סוג ב'. לא יעבור. No Pasaran.

וסמדר – לכי בראש מורם. הלב שלך במקום הנכון. מישהו עשה לך טריק. מישהו בלבל אותך ואחרי כן טרק את הטלפון. קורה. תקשורת. יום יבוא והנכדים שלך יהיו גאים שכשהמדינה הזו צעדה בכיוון הלא נכון, את הורית לה את הדרך הנכונה. זה הישג גדול בערך כמו 'נפרדנו כך'. אמנם לא מקבלים על זה תמלוגים, אבל מקבלים הרבה יותר.

אחד ליום על חוק הלאום

כבר שבוע בערך שאני מסתובב בעולם ולא יודע את נפשי. חורבן הבית קטן על התחושה שלי לגבי מה שקרה עם 'חוק הלאום'. אז? אז חתמתי ותרמתי וכתבתי וזעקתי. ואמשיך לחתום ולתרום ולכתוב ולזעוק. המטרה שלי היא להעלות כאן לבלוג אחת לתקופה קצרה  – לא מתחייב ל'אחת ליום' הרהורים על החוק. החוק הזה עושה המון דברים מעניינים, הכי מעניינות ההשלכות המילטיות שלו, אבל על זה אני חושב אולי אפילו מאמר אקדמי או משהו כזה. בכל אופן נתחיל. איפה הבעייה – כרוז מס' 1 – אחת ליום על חוק הלאום צא לדרך.

הסעיף יוצא הדופן ביותר בספר החוקים שלנו מסתתר בחיקוק שאני חושב שאני היחיד שקראתי מ-1984, והוא סעיף 3 לחוק לביטול דינים שנושנו, התשמ"ד – 1984. אז הסעיף אומר דבר כזה – "דבר המלך במועצה על ארץ ישראל (הכתל המערבי), 1931, אין לו ומעולם לא היה לו כל תוקף." וואלה. מי שרוצה לשמוע על ההיסטוריה של הסעיף הזה ושל החוק לביטול דינים שנושנו בכלל, שזה אשקרה החוק הכמעט הכי מעניין שחוקקו כאן אי פעם חוץ מחוק הלאום, מוזמן להרצאה שלי באגודה של ההיסטוריונים של המשפט אולי באוקטובר. אבל בינתיים תסתפקו בזה שיש סעיף כזה.

מה הבעייה? הבעייה היא שחוק לא יכול לקבוע דבר כזה. חוק יכול להגיד "דבר המלך על הכותל המערבי – בטל". או אם מאוד מתחשק – "דבר המלך על הכותל המערבי בטל, וכל זכות או חובה שקמו מכוחו בטלים אף הם". זה כבר חקיקה רטרואקטיבית, שזה דבר מאוד מאוד בעייתי, אבל היו דברים מעולם, בכל מיני מקומות, במפתיע, לרוב בהקשרים של מיסוי.

אבל להגיד 'אין לו ומעולם לא היה לו כל תוקף' זו אמירה שחוק לא יכול להגיד כי חוק לא יכול לקבוע עובדות היסטוריות. פשוט זה לא משהו שחוק עושה. חוק קובע נורמות התנהגות, מסדיר זכויות וחובות מכוח הנורמות האלה. חוק לא קובע עובדות היסטוריות, או שום עובדה אחרת. לא מסדיר ויכוחים במדע המדינה, ולא מסדר ניתוח גורמים כמותני במחקר סוציולוגי. זה לא העבודה של חוק. גם אם החוק יאמר "ד'אהר אל עומר ניצח במלחמה כנגד הסולטאן ב-1775" זה לא יעזור, מהסיבה המאוד פשוטה שהוא הפסיד, גם את המלחמה וגם את הראש שלו, ושום דבר שהכנסת תעשה או לא תעשה ב-2018 לא יכול לשנות את זה. אותו דבר לגבי דבר המלך על המקומות הקדושים – מה שעשה המלך ג'ורג' ימ"ש ב-1931 נעשה כבר, והכנסת לא יכולה לשנות את זה ב-1984.

נכון, חוק יכול לקבוע תודעה, לקדם נורמה רצויה, ומיליון דברים אחרים בכיוון הזה, ואני שכתבתי תזה שהמטרה של הסדר המילט היא מנגנון שליטה הראשון שאכיר בזה. אבל הוא לא יכול לעשות את זה באופן ישיר אלא רק כתוצאה, מכוונת או לא, ישירה או עקיפה, של חקיקה שמכוונת נורמה התנהגותית. אז למשל הסעיפים הבאים לא יכולים לעבוד כי זה לא דברים שקובעים בחוקים באופן ישיר –

"ב-1948 עזבו כל הערבים את ביתם מרצונם ולא הייתה בכלל נכבה"

"במדינת ישראל יש ותמיד יהיה רוב יהודי"

"הבידיאס נורא מגעיל ושום חרם לא יעזור! נחזיק מעמד מכוח צידקתנו ההיסטורית"

"המשטר הנוהג במדינת ישראל הוא דמוקרטיה"

האחרון הוא קצת טריקי. אבל תסכימו איתי שאם יש סעיף כזה, אבל למשל מקבלים חוק שמבטל את הבחירות, או שקובע שבבחירות ינצח מי ששמו הפרטי בנימין ושם משפחתו נתניהו, אז הסעיף הזה פחות תופס.

אז?

אז הבעיה עם חוק הלאום היא הרצון לקבע דברים שהם לא דברים שמסדירים בחוק.

"ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי שבה קמה מדינת ישראל" זו עובדה היסטורית. אם העובדה הזו הייתה נכונה לפני חקיקת החוק, היא נכונה גם אחריו. אם לא הייתה נכונה לפני חקיקת החוק, אינה נכונה גם אחריו.

"מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי שבה הוא מממש את זכותו הטבעית, התרבותית, הדתית וההיסטורית להגדרה עצמית". זו כבר אמירה אינטרדיסציפלינרית. ככל שמדובר באמירה היסטורית, כבר ראינו שזה לא עובד כי חוק לא קובע עובדות היסטוריות. יש כאן גם משחק די מטומטם בהגדרות ממדע המדינה. למשל, יש זכות דתית להגדרה עצמית? כל הקטע של הגדרה עצמית זה לא משהו שהמציא וילסון מתי שהוא ב-1917, או אם נלך נורא רחוק אחורה לאביב העמים ב-1848? קצת אחרי שמרבית הדתות המעורבות בעניין כבר גיבשו דוקטרינות ודוגמות? ומה זה לאום? ומה זה 'העם היהודי'? יש כאן משהו סגור? או שזה נושא לוויכוח מהיום שאברהם אבינו יצא מערבה מחרן?

רגע, אז למה זה בסדר שאמרו דברים כאלה במגילת העצמאות? זה בסדר גמור כי מגילת העצמאות היא לא חוק. והיא לא חוקה. היא הכרזה. ולהכריז אפשר מה שרוצים. אפשר להכריז שהיום יום שלישי. אחת לשבע פעמים זה גם תופס. לחוקק חוק שהיום יום שלישי זה יותר בעייה. בואו נאמר שיש לנו הכרזת עצמאות עם מצפן מוסרי וחברתי חזק. התפקיד של המחוקק זה לקחת את ההכרזה הזו ולפרוט אותה לפרוטות, לסעיפי חוק מכווני התנהגות. לחוקק חוקים שיוצרים את אותו מרחב שבו יש 'שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל האזרחים'. להכריז על זה אפשר מהיום עד הודעה חדשה. זה לא יוצר את זה. וחוק הוא דבר ראשון מעשה של יצירה.

טוב, אז אם זה לא באמת עושה משהו איפה הבעייה? הבעייה היא ביומרה לקבוע מסמרות בדברים האלה, לתת כיוון שלא ניתן לסטות ממנו, לקבוע עובדות רק בכוח רוב פרלמנטרי, נוסח 1984 של אורוול. איראסיה היא במלחמה עם איסטאסיה. תמיד הייתה. מעולם לא היינו בשלום עם איסטאסיה או במלחמה עם אוקיאניה. מי שיאמר אחרת יאוייד.

היומרה הזו, הגדולה, המקיפה, היא סימן היכר של משטר טוטליטרי. משטר שבו אסור לחשוב אחרת. לא ייתכן לחשוב אחרת. ואנחנו כמעט שם.

נעים להכיר – פקודת הנישואין והגירושין (רישום)

אז בלב כל העוולות שהתרחשו כאן בימים האחרונים (מדינה ליהודים בלבד, פונדקאות לסטרייטים בלבד…) קשה לבחור את המוזרה או המגוחכת ביותר, אבל ג'נטלמן – ווי האב א ווינר. באישון לילה דפקה המשטרה על דלתו של הרב הקונסרבטיבי דוב חיון מחיפה ועצרה אותו על כך שהוא מנהל כאן חופות לא חוקיות. מדוע ולמה? אז נעים להכיר – פקודת הנישואין והגירושין (רישום).

מדובר באחד החיקוקים הפחות מוכרים, ובכל אופן, החיקוק הזה, שמצא לנכון הנציב העליון לחוקק ב-23 בספטמבר 1929 מסדיר את הנושא של 'רישום נישואין'. בניגוד למדינות אחרות, שאינן מוגבלות בשיטת המילט הידועה לשימצה, הרישום אינו תנאי לתוקף הנישואין. זאת אומרת בנאדם יכול להתחתן כמה שירצה בלי לרשום את זה באף מקום ועדיין להישאר נשוי, והתוקף של הנישואין אינו מותנה ברישום מראש או בדיעבד. אז הפקודה הזו ישבה לה 84 שנים עד שנת 2013 ולא עשתה כלום בערך.

ב-2013 הפקודה עברה שינוי משמעותי. עד 2013 היית יכול להירשם לנישואים (אם אתה יהודי כמובן) רק אצל הרב של מקום המגורים שלך או של המקום בו נערך הטקס. זה אפילו לא היה כתוב בפקודה, אבל מצאו לנכון לשנות את הפקודה כך שיהיה ברור שאתה יכול להירשם לנישואים בכל מקום שאתה רוצה. כך שאם יש רב שהוא ככה יותר צעיר ויותר בסבבה, ואתה רוצה דווקא אותו, או להיפך אתה רוצה את זה עם הזקן הגדול שממלמל כל הטקס מתחת לשפם אבל אתה נורא מחזיק ממנו כסמכות רוחנית, אז אפשר. אבל זה רק ההתחלה של השינוי.

הפקודה קבעה ש – "כל שאינו דואג לרישום הנש ואין או הגרושין שלו יאשם בעברה ויהא צפוי לעונשין שנקבעו בתוספת לסעיף 99 של החוק הפלילי העותומני." אז ככה, שמאז כבר החוק העות'מאני הפך לפקודת החוק הפלילי, וזו הפכה לחוק העונשין, ואף אחד לא יודע בדיוק מה זה סעיף 99 (למרות שלדעתי היה מדובר על קנס מינימלי משהו כמו דו"ח חנייה). אז שינו את החוק ותיקנו ל'כל שאינו דואג לרישום הנישואין או הגירושין שלו, או לרישום הנישואין או הגירושין שהוא סידר לאחר, דינו – מאסר שנתיים.' שימו לב. גם מאסר שנתיים, וגם מה שקורה שנותנים אחריות על 'עורך הנישואים' ולא רק על הזוג הנישא. וזה כבר משמעותי.

אז זה טוב או רע? מצד אחד זה רע כי רבנות וכל זה ומי יגיד לי לא לחתן אם אני רוצה וזה מדינה חופשית. נשים את כל הדמגוגיה בצד. אין שום סיבה שזוג שרוצה להתחתן בנישואים אורתודוכסיים יתחתן אצל רב פיראטי ולא ברבנות הראשית. נישואים זה עניינה של המדינה. זה מוסד שמעניק זכויות וחובות, ואין אף מדינה בעולם שמתייחסת אל הנישואים כעניין פרטי בין שני בני הזוג שניתן להסדרה פרטית. אתן דוגמה – בעניין שהובא בשנת 2009 בפני בית-הדין הרבני בפתח תקווה שעסק בגירושיו של זוג שנישא ב'נישואים פרטיים' מסוג זה, נמצא כי הבעל הוא 'מתחתן סדרתי' וכי מאחוריו שש מערכות נישואים כדת משה וישראל, שהסתיימו כולן בגירושין, מבלי שיד הרבנות הייתה בעריכת אף אחד מטקסי הנישואים, ובאחד המקרים אף לא בסידור הגט. מי שלא מאמין יכול לבדוק ב- בד"ר (פ"ת) 7941-63-1 פלונית נ' פלוני (פורסם בפדאור 89 (7) 824, 25.3.2009). אז התיקון לחוק הוא לא בשביל לעצור את הרב חיון, אלא בשביל לשמש כלי במאבק בין בית הדין הרבני של הרבנות הראשית לבתי דין פיראטיים פראיים. במאבק הזה אני חושב שרובנו נסכים שה'טובים' זה בית הדין הרבני של המדינה. קורה להם פעם בכמה זמן. גם שעון מקולקל צודק פעמיים ביום. זה מאבק משמעותי מאוד שבדרך כלל עובר מתחת לרדאר של האוכלוסייה הכללית וזה רק חלק ממנו. אז עקרונית אני בעד שמי שמתחתן ישמור על החוק, ואם מישהו הולך לרב אורתודוכסי מחוץ למערכת הרבנית ומתחתן שם, זו בעייה שצריך לתת עליה את הדעת. שנתיים מאסר נראה קצת מוגזם, אבל חוק זה חוק ואם מישהו לא אוהב את החוק הזה שיקים מפלגה וישנה אותו. אין זכות אזרח בסיסית להתחתן אצל איזה רב שרוצים. ואם יש היא כל כך ירודה במדרג לעומת כל הזכויות האחרות ששיטת המילט משתינה עליהן בקשת שבאמת אין מה לבזבז על זה דיו וירטואלית.

אז מה עם הרב חיון? כאן יש עניין אחר. מי שנעצר הוא רב קונסרבטיבי. זה כבר מוזר בהמון המון המון רמות. אני יכול לנחש בדיוק מה היה קורה אם הזוגות שמתחתנים עם חיון היו מגיעים למשרד הפנים ומבקשים הכרה בנישואים שלו ורישום על סמך הטקס הקונסרבטיבי, הפקיד היה מסרב. ואז הזוג היה עותר לבג"צ, ואז בג"צ היה אומר שהוא רוצה חוות דעת של הרבנות הראשית, וזו הייתה אומרת שהנישואים האלה הם בכלל לא נישואים כי הם פסולים מבחינה הלכתית, ואסור לרשום אותם. זה ניחוש די טוב כי הדברים האלו קרו כבר לפני שלושים ושש שנה, ובג"צ פסק (בגץ 47/82‏ ‎קרן התנועה ליהדות מתקדמת בישראל‎ ‎נ' שר הדתות, פ"ד מג(2) 661) שאי אפשר לרשום במשרד הפנים נישואים קונסרבטיביים כי הרבנות אמרה שהם פסולים מבחינה הלכתית.

אז כאן דווקא התקווה הגדולה. הגאון שהלך והתלונן על הרב חיון, אם זו הייתה באמת הרבנות בחיפה אומרת שהוא עורך נישואים שאפשר לרשום אותם ולא רושם אותם. אופסי. מישהו כאן הכיר בנישואים קונסרבטיביים! זו בשורה גדולה מאוד. אם אני הרב חיון הייתי מתעקש להישפט ולשבת את כל השנתיים ואפילו לא לבקש שליש על התנהגות טובה, ואחרי כן לצאת ולערוך טקסים קונסרבטיביים ולרשום אותם כמו משוגע ונראה מי יגיד 'לא'. תחליטו – או שמה שהרפורמים והקונסרבטיביים עושים זה לא נישואים שאפשר לרשום, או שכן. אי אפשר גם להגיד שהטקסים שלנו לא תופסים הלכתית ולכן אינם מהווים נישואים במדינה, וגם להעניש אותנו כי אנחנו לא רושמים אותם, אחרי שבג"צ אמר שאנחנו לא יכולים לרשום אותם.

מסובך? מקווה שכולם עקבו עד הסוף. נישואים במדינת המילט שלנו זה בכלל דבר מסובך. וזה לא צריך להיות. כולם צריכים להתחתן עם כולם באיזה טקס שהם רוצים שעורך אותו מי שהם רוצים. טרנסג'נדר עם לסבית בנישואים של כת השטן במסגד רפורמי כשעורך את זה קאדי מד'הב בהאי. אם מתחילים לשחק עם העקרון הזה ולהגיד 'לזה אסור' ו'לזה מותר' השיטה מתחילה נורא להסתבך ובסוף קורסת לתוך עצמה, כמו שקרה היום. מקווה שהאבסורד הזה שנחשף יביא להבנה לגבי השינוי הנדרש. או שלא. השיטה היא עוד מאת בת מאה שנה. נראה אתכם משנים משהו.

 

פרס רטרו גפן ועוד הודעה מה זה מאממת שבאמת תפלו מהכיסא

פעם פעם לפני הרבה שנים הייתי סופר. באמת! הייתי כותב ספרים ומפרסם אותם וזה. הייתי מה שנקרא אקלקטי. הספר הראשון שכתבתי היה מותחן על עורכת דין צולעת מעפולה, השני היה רומן נורא רציני על השירות הצבאי, והשלישי היה סוג של פנטזיה מדע בדיוני שנקרא 'לילה אדום'. רצה הגורל ובשנת 2003 כשהספר יצא לאור זו הייתה השנה הראשונה שמחלקים את פרס גפן לספרות ישראלית מקורית. אז הייתי מועמד. רצה הגורל גם כן ובאותה שנה ורד טוכטרמן הוציאה ספר, ובאמת אין עליה, והיא לקחה את הפרס. עד עכשיו אני חושב שזה הפספוס של החיים שלי, לא בגלל הפרס, אלא בגלל שבאותו שנה חילק אותו אורסון סקוט קארד וזה פוטו אופ אחד שכבר לא יחזור.

אז לא זכיתי – אבל נורא מפרגן לוורד ובאמת באמת הגיע לה ואני נורא אוהב אותה  – אבל הספר הוא די סבבה. באמת. זה זכה לתואר המפוקפק 'ספר הערפדים הראשון בעברית' שלא מגיע לו, לא בגלל 'האדונית והרוכל' אלא בגלל הספר 'ערפד הדמים' מאת ב. צפניה שהקדים אותו בכמה עשרות שנים ויצא לאור ב-1937. ואני לפעמים מציץ בו ונורא נהנה מהשטויות שהעזתי לכתוב. יש שם ערפדים, ומקובלים, ויישוב קהילתי בגליל, ושוטרים, והכל מסתיים בקרב אימים במרתף של המכולת של אום פאדי בסח'נין. כל הבלגן שתוסס לי בראש עבר לשם בלי צנזורה, וזה כיף לכתוב ככה, ואני חושב שגם כיף לקרוא.

אז עכשיו יש פרס 'רטרו גפן' שכל הספרים מכל השנים מועמדים. ואפשר ממש להצביע אפילו כאן. אני לא חושב שיש לי סיכוי, כי למרות שזה ספר נורא טוב אני לא סגור שמישהו זוכר אותו מ-2003, אבל אני חייב לנסות. הצבעתי בעצמי, ואני מבקש שתצביעו לי גם. זה שתי דקות עבודה, לבחור חמישה ספרים בחמש קטגוריות או משהו כזה, ויש גם הגרלה שאפשר לזכות.

מה שכן אני קראתי את כל הרשימות שם, ויש כל כך הרבה אנשים שהם חברים ממש טובים שלי שנמצאים שם. כמובן רוני אשכול עם 'עלמא' (שלא תעזו להצביע לי אם אתם לא מצביעים לה)  ומיליון סיפורים של ורד טוכטרמן, ועוד כמה של רוני גלבפיש שהיא אחד האנשים הכי פוריים בכתיבה כמוה כסימנון, ואביאל טוכטרמן ז"ל שזו האבידה הכי גדולה לעולם המד"ב הישראלי אי פעם, וחמוטל לוין, ועוד ועוד ועוד. היה די סבבה רק להסתכל על הרשימה.

אז תצביעו, בסדר?

מה עכשיו? חמש שנים כתבתי דוקטורט והייתי דוקטור. פה ושם וכזה ומאמרים ויצא שקצת זנחתי את הכתיבה היוצרת. א ב ל וכאן זו ההודעה הכי גדולה שלי בבלוג הזה אי פעם, הספר החדש "אנגארד הסייף" נמצא במרחק קצר מאוד מסיום הטיוטה הראשונית. קוראים של הבלוג הזה יודעים שכבר שבע שנים מ-2011 אני נאבק עם ספר שמתואר באופן כללי כביוגרפיה פיקטיבית של ד'אהר אל-עמר. אז זה עומד לפני סיום, זאת אומרת יש כבר 160 עמוד כתוב ואני נמצא פגרת בית משפט אחת מהסוף, מה שאומר שב-1.9 תעמוד טיוטה מוכנה. ויש כמה אנשים כמו אורי וש' שקראו מה שכבר נכתב ואומרים שזה באמת ספר טוב ממש, ואני מקווה שיימצא המו"ל הנועז שידפיס את זה. אבל בכל מקרה אני לא יכול לזכות עם זה בגפן כי זה לא מדע בדיוני ולא פנטזיה, אז בבקשה תהיו חמודים ותצביעו ברטרו גפן ל'לילה אדום'.

1978 אול אובר אגיין

ב-1978 הייתי בן עשר. אני לא יכול להגיד שאלו היו משחקי גביע העולם הראשונים שעקבתי אחריהם כי יש לי איזה זכרונות עמומים מ-1974. בכל אופן הייתי אוהד שרוף של הנבחרת ההולנדית (עד היום, למרות שאתם יודעים… ידענו ימים טובים יותר) ומאוד התלהבתי לקראת הגמר מול ארגנטינה. הולנד הציגה את הטוטאל-פוטבול הטוב ביותר שאי פעם עלה על מגרש, ושיחקו אצלה אגדות כדורגל נהדרות. נכון, קרויף לא שיחק ב-1978, הוא היה בהתחלה של השקיעה, ושנה אחרי כן כבר היה חתום במועדון הגמלאים 'ניו יורק קוסמוס' ביחד עם שפיגלר ופלה, אבל הייתה שם נבחרת ממש נהדרת בהובלת האחים ואן דר קרקהוף, שרק להגיד את השם שלהם זה היה משהו. הבטתי היום שוב בתמונות של הנבחרת הזו, עם פיאות הלחיים והתספורות של שנות השבעים, ונמלאתי געגועים. לא עושים כאלה יותר. המשחקים היו אז שני סיבובים בשני בתים, ובבית השני הולנד התפוצצה 5-1 על אוסטריה, 2-1 על הסקואדרה אזורה, ו-1-1 שכולו ניצחון על גרמניה המערבית. מול זה הפגינו הארגנטינאים כדורגל ארגנטינאי שכולו כיסוחים, בהנהגתו של כסחן ברוטאלי בשם מריו קמפס, ועוד איזה טיפוס ארדילס שאחרי כן מצא מין את מינו והוא אימן את ביתר הטהורה לעד. בעיניים של ילד בן 10 זה נראה ניצחון בטוח של הטובים על הרעים.

 סבא שלי, שהיה יהודי חכם, מאוד צינן את ההתלהבות שלי. הוא אמר לי שאין שום ספק שארגנטינה זוכים, כי כל שחקן בהולנד יודע שהם לא יצאו חיים מהמגרש עם הגביע. לא האמנתי לו. הייתי צריך להאמין. התוצאה הסופית הייתה כמובן 3-1 לארגנטינה שהניפו את הגביע, ואני לא חושב שבכיתי כי הייתי אז ילד גדול, אבל איפה שהוא התחלתי להבין שלא כל מה שטוב גם מנצח ולא כל מה שמאוד רוצים קורה.

אז היום אני יודע שהיה מדובר באחד הטורנירים המבישים בתולדות האנושות. טורניר שהיה חלון ראווה למשטר פאשיסטי ורצחני, חונטת גנרלים שנהגה לזרוק אנשים ממסוקים באמצע הים, ושיש קו ישיר בין היטלר ב-1936 במינכן למה שקרה בבואנוס איירס ב-1978, ושהסיבה שקרויף לא שיחק היא כי הוא לא רצה לתת יד לתצוגת הראווה של המשטר הרצחני הזה. אני עכשיו הרבה יותר עצוב, אבל אני הרבה יותר עצוב על הארגנטינאים שנרצחו, עונו ונאסרו על לא עוול בכפם. לפני כמה שנים שמעתי סיפור של חברה שלי שהייתה אז גננת בגן יהודי של בואנוס איירס, ומאז אני מבין מה זה 'נעלם', ומבין גם שכמה שאנחנו נאהב את הפשסיסטים האלה וגם נמכור להם נשק, בסך הכל במשטרים האלה היהודי הוא הראשון שייעצר ויירצח. אני מבין גם שלא יכולה הייתה להיות תוצאה אחרת, כי חלק מהעניין של הפשיזם הוא הצורך הזה לנצח. בכל מחיר ובכל צורה.

אז עכשיו אני חי את זה עוד הפעם. הגנרלים האלו בחונטה ב-1978 הם כלום לעומת ולדימיר פוטין. לא מספיק מה שהוא עושה לעם האומלל וידוע הסבל שלו. חלק גדול מהג'נוסייד שקורה עכשיו בסוריה רשום על שמו אישית. המדובר בממלכת רוע נוסח 'מלחמת הכוכבים. משהו עם שאיפות אימפריאליות, מאוד רע ומאוד רצחני. גם כל הקטע של להתערב בבחירות במדינות דמוקרטיות די דופק את הדבר הזה הנחמד שיש שם ואין ברוסיה של 'דמוקרטיה ליברלית'. הפוטיניזם שולח זרועות ישירות בכל העולם, אבל הקרינה שהדבר הזה מקרין, ויצירה של משטרים מגעילים ואוטוקרטיים מארדואן ועד ויקטור אורבן וכן, עד ביבי שלנו שאם ניתן יגיע למקומות האלה בדיוק, זה גם משהו מאוד רע ושחור. אז הוא עושה טורניר ראווה במדינה שלו עם דיכוי חופש הביטוי ורדיפת הומוסקסואלים ורצח עיתונאים, וזה מפגן ראווה דוחה בדיוק כמו שהיה בארגנטינה ב-1978 והתסריט של נבחרת חמודה שמגיעה לגמר ונדרסת על ידי המקומיים שחייבים להראות למנהיג ולעולם שהמדינה שלהם הכי הכי, גם נראה ממש ממש ריאלי. אני מבין שכרגע כולם נורא שמחים שארגנטינה עפה. בגלל מסי והכותל וזה. תסתכלו על הטורניר בעיניים של ילד סורי. לא כיף גדול. האנשים הרעים זוכים, ושמחים, וזה לא רק ספורט, זו הפגנת עוצמה, מה שאומר שסוריה זה לא הדבר האחרון ולא המקום האחרון שהמגף הרוסי ידרוך עליו. אחרי 1936 היה 1939, ואחרי 1978 באה 1982 (פולקלנד) רוח גבית למשטר של רשע ואופל זה לא דבר טוב אף פעם.

אז?

אז כמה דברים. להתפלל חזק שמישהו יעצור את החארות. להבין שזה לא יקרה. לדעת שהמשטר ברוסיה הוא לא לגיטימי.

ועוד משהו?

אירוויזיון 2019 בירושלים.