ביביזמים

השבוע אירע אירוע חשוב שמעטים דיברו עליו. כהונתו המצטברת של בנימין נתניהו הגיעה לעשר שנים. שלוש וקצת קנדציה ראשונה 1996-1999 וקצת פחות משבע בקדנציות השנייה השלישית והרביעית החל ממרץ 2009. פרנקלין דלאנו ביבי.  (אם כי בניגוד לרוזוולט אני מאחל לו לראש ממשלתנו מקרב לב שיזכה להשלים את הקדנציה הרביעית בבריאות טובה). הוא עוד יכול בקצב הזה לעבור את בן גוריון, ובעצם למה לא? יש לו רק עוד ארבע שנים בשביל זה, ונראה שאנחנו הולכים לתת לו אותן ובסבבה. ישבנו אתמול בעיזה בסיינט פטריקס' שמענו הפוגז (מכוערים) וניסינו לנחש מי יהיה ראש הממשלה אחרי ביבי. יצא לנו שביבי ואחריו ביבי. אולי היה זה האייריש קאר בומב (טריק נחמד של ברמנים עם הכוס הקטנה של הבייליז' בתוך הכוס הגדולה) אבל גם אחרי שהשפעתו פגה אני לא יכול לחשוב על מחליף לביבי פרט לביבי ואחריו ביבי. אולי יהיה לנו איזה קטע עם שרה כמו קלינטון וקלינטונית שמתבשל עכשיו.

מה רע? נלך למקום החיובי. ראשית, היו גרועים ממנו. בתולדות מדינת ישראל רשומים שלושה ראשי ממשלה גרועים בהרבה מביבי, שניים מהם היו מתחריו. אף אחד מהם, אגב, אינו ליכודניק. מאזן הדם והקפיאה המדינית והחברתית של גולדה שנופץ רק בהלם של מלחמת יום כיפור מציב אותה במקום הראשון בין ראשי הממשלה הגרועים בפער אדיר מכל מתחרה אפשרי. השחיתות וצמאון הדם של אולמרט מכניסים אותו למקום השני הבטוח. נסיך האופל של הפוליטיקה הישראלית, אהוד ברק, משתחל למקום השלישי. הוא מין ביבי כזה רק יותר תככן, ויותר כושל. בעד אולמרט לא הצבעתי. אבל לו הייתי יכול להחזיר את שני הפתקים ששלשלתי לקלפי עם השם 'אהוד ברק' (בשתי מערכות הבחירות האישיות לראש הממשלה, 1999 ו-2001) הייתי מחליף אותו ב'בנימין נתניהו' ו'אריאל שרון' בלי בעיה. קוראי הבלוג הזה יודעים עד כמה אני אוהב הן את נתניהו והן את שרון, ויכולים להבין עד כמה אני אוהב את ברק. אגב, הייתה לי הזדמנות לפגוש אותו השבוע בהשקה של הספר של עמוס גלעד, שהוזמנתי אליה כפעיל בפורום 'רצועת הביטחון-מלחמה ללא שם' של יוצאי לבנון. ויתרתי והצטערתי. נשמע שהיה מעניין. הייתי יכול גם להצטרף לתצלום הקבוצתי עם התקווה הלבנה הגדולה גבי אשכנזי – פוסט נפרד יבוא.

גם האופציה המסתמנת לשלטון הנצחי של הביבי לא משהו. ממשלת לפיד ליברמן. תחזירו את ביבי, ומהר! יש מקומות שעדיף לא להגיע אליהם אפילו בדמיון.

אז? ביביסט? חלילה. המדובר במסית ומדיח (לרוב נגדי באופן אישי כשמאלן אשכנזי מן השורה) גרגרן תאב בצע שעיצב את החברה הישראלית בדמותו, וזו לא משהו. לא אוהב. מקווה שזה ייגמר. תאצ'ר נגמרה בזבנג אחד. החלטה שגויה בעניין מס הגולגולת וכל הטינה שנצברה כלפיה שנים בחברה הבריטית ובמפלגה שלה צפה ועלתה בבת אחת ואז זה נגמר. אבל זה לקח די הרבה זמן, ואחרי כן מה שקרה זה שבבחירות המשיכו השמרנים לנצח עם ג'ון מייג'ור, וגם מה שעלה אחרי כן זה לא הלייבור הסוציאליסטי הקלאסי אלא הניו לייבור של בלייר, שזה לא ממש שונה מהשמרנים. חזות קשה. אין כל כך למה לחכות.

סך הכל הבנאדם שולט בפוליטיקה הישראלית כמעט מרגע שעמדתי על דעתי ועד היום. מזה עשרות שנים אנחנו רק יכולים לחשוב מה הוא רוצה, ומה הוא אמר, ומה לא אמר, ולאן נסע, ובאיזה טעם הגלידה פיסטוק שלו. הבת שלי בת 19, נולדה בתחילת הקדנציה שלו, ואני די בטוח שכל מה שהיא יודעת על פוליטיקה זה ביבי. אין אופציה אחרת. ככה הפוליטיקה הישראלית מאמצע שנות התשעים עד היום עשרים שנה.

אני זוכר בוודאות את הפעם הראשונה ששמעתי את השם שלו. הייתה לי אז חברה שמאוד אהבתי (כמובן שהשנה היא 1987). הייתה בחורה מושלמת בכל המעלות אבל מה קצת ימין בדעות. קורה. אז הלכנו ביחד בשדרות ארלוזורוב בעפולה, ושם בחלון הראווה של חנות הספרים של 'דבר' היה הספר 'הטרור – איך המערב יכול לנצח'. נו באמת איך? כאילו אז היה לנו מלחמה עם הפתח החילוניים והמתונים שסך הכל היו די פתוחים למשא ומתן איתנו. היום יש לנו בלגן בין לאומי מג'בהת אל נוסרה ועד החמאס, ונראה שהמלחמה הזו עם הטרור רק הולכת ונהיית יותר גרועה, ואנחנו מפסידים על כל צעד ושעל. אותו טיול שעשיתי איתה אז רגוע בשדרות ארלוזורוב ב-1987 דורש היום לבישת שכפצ. אבל יכול להיות שפשוט אף אחד לא קרא את הספר הזה במערב, ואם יקראו אותו אז ינצחו את הטרור. ביבי הוא כמו מרק טוויין. לא מבחינת האיכות הספרותית (בעצם לא טרחתי, יכול להיות שהוא סופר גאוני). טווין אמר שהוא מומחה לגמילה מעישון מכיוון שהוא נגמל מעישון כל כך הרבה פעמים. כך גם ביבי מומחה למיגור הטרור. בכל אופן זו הייתה שנת 1987 והחברה שלי שראתה את הספר בחלון הראווה אמרה משהו כמו 'ביבי – אותו אני אוהבת'. אז עוד לא הכרתי את הכינוי הזה, ואפילו לא ביקשתי הסבר. רק סימנתי את הדבר הזה כמשהו שצריך לבדוק. האם היא עוד אוהבת את ביבי? נפגשתי עמה באקראי לפני כשנה לאחר שלא ראיתי אותה כמה שנים. לא דיברנו על ביבי או על כלום. אמרתי 'שלום' והיא אמרה 'שלום'. היא שידרה סוג של טבעונות תל אביבית בורגנית שלא כל כך הולך עם אהבה לביבי. אבל יכול להיות שכשם שדעותי לא השתנו כך גם דעותיה, והיא ניצלה בשמחה את כל מיליונת'לפים ההזדמנויות שהיו לה לאחר מכן להצביע ביבי. מקווה בשבילה כי אני נורא סובל מהשלטון הנצחי הזה.

אני חושב על סבא שלי, החירותניק, שישב בעיניים כלות שנה אחרי שנה וראה את בן גוריון והעבודה מנצחים במערכת בחירות אחר מערכת בחירות. הוא בטח הרגיש כך. לא יצא לי לדבר איתו על זה וחבל. מין תסכול מתמשך כזה. הוא היה בנאדם די פוליטי סבא שלי. כשהיה בן 57 קרה לו הנס ובגין עלה לשלטון. אז יש לי עוד תשע שנים לחכות. גם הוא בטח חשב שהוא לא יזכה לראות את הימין עולה לשלטון. ובסוף זה קרה לו. אבל אני לא כזה אופטימי. את בן גוריון הכריעה היוהרה והעיקשות שלו בעניין לבון, שהפכה אותו לפוליטיקאי לא רלוונטי. ביבי הוא בעל חושי הישרדות פוליטית מפותחים יותר, ובעל עקרונות מפותחים פחות. זה לא יקרה לו. את ביבי יכולה להכריע רק הביולוגיה. ומכיוון שהוא עדיין צעיר יחסית, וסך הכל סיירת מטכל וכל זה הוא בטח בריא כמו שור, זה ייקח עוד עשרות שנים.

אפשר להצטמצם בגבולות המדומיינים של הסולטנות הד'אהריסטית ולחכות שזה יעבור. לאכול בשקט גפילטע פיש בכל פעם שמסיתים את המזרחים כנגד האשכנזים ולהיפך. ללכת ולשבת על קפה עם חברים בסח'נין בכל פעם שמסיתים נגד הערבים. דברים כאלה. פשוט לחיות את החיים. כמו נתין צרפתי בתקופת מלך השמש. לא חושבים שזה יכול לעבור, נורא סובלים, אבל מחכים שהביולוגיה תעשה את שלה, ואולי לדור הבא יהיה יותר טוב. כרגע זו נראית לי האופציה האפשרית היחידה. זו גזירת טבע. את החיים החד פעמיים שלי, אלו שלא ניתן להשיבם לאחור או לשנותם, נגזר עלי לחיות בתקופת הביבי. לא נורא, יש תקופות יותר גרועות. בבניין הגליל הד'אהריסטי המבוסס על סולידריות ואחווה ננוחם.

סלוקי

לקח לי קצת זמן לכתוב את הפוסט הזה, וייתכן גם שהוא לא יצא נורא קוהרנטי.

יש לי זיכרון אחד או אולי שבב זיכרון מהסלוקי. והוא בערך עשרים שנה לפני 'הקרב על הסלוקי' שבעוונותינו מלאו לו כבר עשור, כך שהמצב שלי חמור מאוד. אני זוכר כוח של גולני באיזור של איזה כפר – יוחמור או סוחמור או משהו כזה, שנתקע בואדי, והורידו עליו אש מרגמות מטנדר, והפעלנו עליו מסק"רים. אני לא זוכר באופן מדוייק, ולא יכול לדעת מה היה. יש לי איזה תמונה בראש של המסק"רים מגיעים – והקול בקשר היה מאוד רגוע 'תפסיק עם הקישקושים והשמות קוד ופשוט תגיד לי לאן להגיע' ואז אחד מהם מחפה מאחור  והשני מפעיל משהו על הטנדר. בכל פעם שאומרים 'סלוקי' עולה הזכרון הזה. עד כמה שאני זוכר ראו את כל הוואדי הזה מאותו מחוז חמדה, נבי אל עוואדי, בו ביליתי את נעורי הפוחזים. יש כל מיני שמות שעולים בזיכרון – ר'נדוריה. גוקדרה. קעקיית א-ג'סר. הייתה תקופה שהייתי רק עוצם את עיני והייתי שם, והייתה נפרשת לעיני כל התמונה מהעמדה מהנבי לצפון מזרח. היום זה לא עובד. אלצהיימר וזה.

לאולמרט אין זיכרון כזה. אבל גם לא צריך להיות לו. אני לא חושב שראש ממשלה צריך להיבחן בשירות קרבי, וזה הנוכחי הכי קרבי שיש, וממש גרוע. שלא לדבר על כל מיני טיפוסים מופרעים כמו בנט שממש מתגאים בכמות הערבים שהם הרגו. אבל צריך להיות לראש הממשלה כבוד בריא לאנשים שמוצאים את עצמם במקומות האלה ולאולמרט לא היה.

בשלושת הימים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה נהרגו 33 חיילים ב'קרב על הסלוקי' שמטרתו הייתה להשיג 'תמונת ניצחון' אחרי שכבר הושג הסכם על הפסקת אש. טוב זו החלטה שראש ממשלה יכול וצריך להחליט. אבל הוא צריך להיות נקי כפיים ובר לבב ואולמרט לא היה. כאשר קיבל את ההחלטה ששלחה את 33 האנשים האמיצים האלה אל מותם, היו ידיו מוכתמות בשוחד. מי שידיו מוכתמות בשוחד אסור לו לשלוח אנשים למות. הוא צריך להשאיר את ההחלטות האלה לאדם נקי כפיים ובר לבב.

אז ככה – שנה ושבעה חודשים או שנה וחצי או שש שנים, זה לא ממש משנה, כי הפשע של אולמרט היה גדול בהרבה ובמישור אחר, ואת התשלום עליו שילמו אנשים אחרים. ולכן היה לי מאוד עצוב בכל פעם שהשם 'אולמרט' עלה בחדשות, והציף את הזכרונות הלא מי יודע מה ממלחמת לבנון השנייה – לא סבבה בכלל נפלו עלי טילים ואני לא אוהב – שהציפו זכרונות ישנים יותר. אבל לא היה לי עצוב עלי. לבנון היא בשבילי סוג של נוסטלגיה. היה לי עצוב על שלושים ושלוש משפחות. שהאיש המושחת הזה הוא ששלח את בניהם למות.

אבל אין מה לרקוד על הקבר הפוליטי של האיש הרע הזה (שאחרי שיצא מהכלא יהיו לו חיים לא רעים. כי סך הכל הפנסיה מתקתקת, הכסף מהמשרד הפרטי בטח הושקע לא רע, ובאמת בגילו וזה צריך קצת לנוח אחרי חיים שלמים של שחיתות) בואו נדבר על כאן ועכשיו –

מי ששולח אותנו לסכסוך נצחי של אינתיפאדת סכינים ואומר שהדרך היחידה לסדר את העניין הוא רק כוח וכוח ועוד כוח ואין עם מי לדבר ונדביר את הטרור וכל זה, ומתכנן סיבוב נוסף בעזה ואולי גם משהו צ'ופר בלבנון או בסוריה רק כדי שלא יצא שיש שם מלחמה בסבבי עם ים של הזדמנויות ואנחנו לא בעניין, צריך להיות בנאדם שאשתו לא נחקרת במשטרה על רהיטי הגן, ואין פסק דין המספר על חצר ביזנטית בה רעיית הקיסר מכה את העובדים על ידיהם. הוא לא צריך להיות אפוף בעשן סיגרים. הוא צריך להיות הסמכות המוסרית העליונה שאין למעלה ממנה כדי לשלוח אנשים למות.

בואו נחזור קצת לשם ואז. יש איזה צדק היסטורי שבעוד חצי שנה בדיוק כשנחגוג עשור למלחמת לבנון יישבו הנשיא וראש הממשלה בכלא. שר ההיסטוריה צוחק לפעמים. לא צוחק מספיק. לפני כמה זמן שמעתי בגלצ את חיים רמון משווה את 'פרשת הנשיקה' לדו"ח תנועה, ומותח ביקורת על כל העולם ואשתו, ו'מסרב להגיב' בעניין איבגי. אז העניין של הנשיקה קלון או לא קלון זה עניין משפטי. בעיני הוא עבריין מין מורשע, ואם כל אדם בן 54 היה מעז לשלוח את לשונו הטמאה אל בתי בת ה-19 הייתי חותך את הלשון הזו בעצמי. אבל הפשע האמיתי, שלא הזכירו, זה המוזכר הן בפסק הדין והן כמדומני בדוח ועדת וינוגרד הוא שאת ישיבת הממשלה בה הוחלט על היציאה למלחמה הוא החל בכך שרשם את פרטי הקצינה ביומן האלקטרוני שלו. זה היה הלך הרוח הזחוח אז. על זה (ועל המניות ואלוהים יודע מה עוד) הם חשבו כששלחו אנשים למותץ אף אחד לא נתן על זה את הדין. נתנו על דברים אחרים, כי כשאדם מושחת או בעל תאוות שאינן יודעות גבול, זה מתבטא ביותר מדבר אחד. מה שקרה להם, לכל אחד מהם, מוכתמים, מושמצים, נושאים בעונשי מאסר, מבוזים, פסולים מלכהן בכל תפקיד ציבורי (גם הדרג הצבאי. חלוץ והמניות. גל הירש) צריך להיות תמרור אזהרה לכל פוליטיקאי. את קורות הממשלה הזו, ממשלת אולמרט, המושחתת בממשלות ישראל לדורותיהן, צריך לרשום בספר האזרחות 'להיות אזרח בישראל' כדי לחנך את הדור הבא. שיצאו לנו עוד עשרים שנה פוליטיקאים ישרים.

אז באמת אני מאחל לאולמרט כל רע בכלא. לא שיש סיכוי. הבחור הולך להיות באגף הצ'ופרים יחד עם חבריו למעשה השוחד שכיער את הנוף הירושלמי לנצח נצחים. מין פגישת מחזור כזו. בטח יכתוב את זכרונותיו או משהו. וסך הכל אני רואה אותו יוצא בתוך שנה או משהו כזה. בתוך שנתיים פרשן מבוקש בתכניות פוליטיות ברדיו. עם דיבורים על קאם בק. מה, אם דרעי יכול אז למה לא אולמרט? ובכל אופן, במגבלות האלה. שנורא יתגעגע לשולה או משהו כזה וישללו לו את זכויות הטלפון. ברמה הזו אם אפשר.

ואם כבר בהקשר הזה של שולה, אז הממתק הוא כמובן CRY BABY של ג'ופלין, בשביל השורה שממש בנויה על סיפור אהוד ושולה –

 … All you ever gotta do is be a good man one time to one woman

חלאה ניאו נאצית

ד"ר עופר כסיף (להסרת כל ספק – הכותרת של הפוסט לא מתייחסת אליו) הוא סוג של חבר שלי. בימים פרועים יותר הסתובבנו בכל מיני חוגי שמאל באוניברסיטה. בינתיים רעמת התלתלים שעיטרה את ראשו בימים הטובים התחלפה בסוג של קרחת סולידית, וכך גם אצלי. תואר הדוקטור נוסף אצלו, ובקרוב אם ירצה השם טפו טפו טפו גם אצלי, וחוגי השמאל האיזוטריים בהר הצופים התחלפו בפייסבוק. שם גם נפגשנו שוב. משום מה זכרתי שהיה בגרעין עם אשתי (לא מדוייק. הוא היה בחוג לעורכי עיתונים של קיבוצים או משהו כזה ביחד איתה ב-1987) והזכרתי לו נשכחות וכזה והתחברנו שוב ברמת הלייקים בפייסבוק. ואז הוא כתב ששרת המשפטים שלנו חלאה ניאו נאצית וקיבל את 15 דקות התהילה האנדי וורהוליות שכולנו רוצים ועכשיו כולם יודעים מיהו וגם אני יכול להסתופף בתהילה הזו. הבעייה היא שאני לא חושב שאיילת שקד חלאה ניאו נאצית, ואני גם חושב שאסור לכתוב את זה גם אם ממש חושבים שזה נכון.

בואו נתחיל מהקל אל הקשה. 'חלאה' מהי? אם מפרשים 'חלאה' כ'מי שדעתו נורא שונה מדעתי' אז אין על מה לדבר. אבל אפשר לומר, ואדם הגון (ועופר הוא כזה) יאמר – 'חלאה הוא אדם בעל תכונות שליליות העושה מעשים מתועבים, עם או בלי קשר לדיעותיו'. כך למשל, אולמרט, השולח 33 חיילים למות בקרב הסלוקי בשביל 'תמונת ניצחון' לאחר שכבר נקבעה הפסקת אש (ועופר היה ודאי כותב – וכותש את עזה בדם ואש במבצע 'עופרת יצוקה') כאשר כספי השוחד ממלאים את כיסיו הוא חלאה לדעתי, בשל הדיסוננס בין יומרתו להנהיג ולקבוע חיים ומוות עבור אחרים, ובין מעשים שעשה בהסתר. האם איילת שקד היא כזו? מסופקני.

מבחינה אישית איני יודע עליה יותר מדי, כך שאיני יכול לפסוק 'חלאה' רק בקשר לדיעותיה. נפגשתי איתה פעם אחת, כשחיכיתי לראיון באולפן טלוויזיה בקשר לתיק תקשורתי שטיפלתי בו בעבר. זה היה לפני הבחירות הקודמות, כשהייתה מתמודדת טרייה בפריימריז של הבית הלאומי. ביחד איתה הייתה עוד מתמודדת בפריימריז של העבודה. אותה מתמודדת הייתה נחמדה מאוד וקישקשנו קצת ואיחלנו הצלחה זה לזה. שקד ישבה די בהתנשאות, לא דיברה איתנו מילה, והתעסקה כל הזמן עם הסמארטפון כאילו הייתה ילדה בת 12. 'חלאה'? לא. פשוט לא אדם נורא נעים. או לא נעים בסיטואציה הזו. לך תדע. מעשה אחד מאוד מתועב שעשתה לדעתי הוא פירסום תמונות משפחת פוגל לאחר הרצח. גם כאן פסק הדין 'חלאה' הוא פסקני מדי. הנושא מורכב. ודאי שהיא לא כוס התה שלי, לא אצביע בעדה, ולא אזמין אותה לארוחת ערב. מכאן ועד 'חלאה' הדרך רחוקה.

'ניאו נאצית'? כאן הדרך יותר קלה, וכאן אני חושב שעופר שהוא ד"ר למדעי המדינה יכול היה לדייק יותר. אני חושב שהגדרה מדוייקת סוציולוגית (ה'ניאו נאציזם' בניגוד לנאציזם הוא לא אידיאולוגיה מוגדרת, לא מפלגה עם כרטיס חבר, וכולל המון אלמנטים שונים ולעיתים סותרים) תזהה דבר ראשון ב'ניאו נאציזם' התנהלות שנמצאת מחוץ לממסד, או אף אנטי ממסדית, המתנגדת למסגרות של המדינה. קשה לומר על שקד שהיא חוץ ממסדית או אנטי ממסדית. כך שלפי ההגדרה הפשוטה והבסיסית הזו 'ניאו נאצית' היא לא.

אבל עופר גם התראיין (המון) ואמר, נדמה לי ברשת ב', שהוא לא מדבר על גרמניה בשנות ההשמדה, שנות הארבעים, אלא על גרמניה בשנות השלושים. גם כאן ראוי דיוק היסטורי. אם ניקח את מה שהפנר קרא לו 'השנים הטובות' של הנאציזם, בין 1934 – 1937, אנחנו עדיין לא שם. יש לנו פרלמנט פועל, חופש הדיבור מובטח (ולראיה, אדם קרא לשרת המשפטים ניאו נאצית) השלטון נקבע בבחירות, הכוח מבוזר בין רשויות ולא מאוחד אצל אדם אחד המחזיק במשרת הנשיא בשילוב עם משרת ראש הממשלה, מחנות ריכוז לאויבי המשטר לא נפתחו, מפלגות אופוזיציה פועלות, וכך גם אירגוני החברה האזרחית… אני חושב שדי ברור שאנחנו לא שם, ולא מתקרבים לשם. וגם איילת שקד לא תומכת (עד כמה שדיעותיה פסולות בעיני בעניינים רבים) ולו במקצת מהמאפיינים האלו, שהם מאפיינים בסיסיים של המדינה הנאצית בשנות השלושים. נכון, 'חוק הסימון' שיזמה שקד (שזה מה שהביא את הזעם של עופר על שקד מלכתחילה) הוא צעד קדימה בכיוון הזה, כי הוא 'מסמל בתג' (מה שיוצר קונוטציה מיידית לנאציזם) ורודף אירגוני חברה אזרחית שדעתם שונה מזו של אנשי המשטר. אבל אנחנו באמת יודעים שבגרמניה בשנות השלושים החבר'ה האלה לא היו מוצאים את עצמם עם תג פלסטי על דש הבגד במסדרונות הכנסת, אלא עם טלאי צבעוני תפור על מדי אסיר בדכאו. יחי ההבדל הקטן.

אז חלאה היא לא, וניאו נאצית היא לא. אבל אפשר להתווכח (וזו מהות הדמוקרטיה). ונאמר שאני באמת באמת חושב שאיילת שקד היא חלאה ניאו נאצית זה משהו שראוי לכתוב?

לדעתי לא. לפני כמה ימים עצרה המשטרה בחור החמוש בסכין שזרק בקבוקים על מפגיני שמאל. לאחר מכן הסתבר כי המדובר בבחור בעל לקות – כמדומני אספרגר – שפעל מתוך מה שהוא תופס כ'שנאת שמאלנים'. כשכותבים משהו בפייסבוק ודאי כשיש חברים רבים, שלא את כולם אתה מכיר, ושהדברים יכולים להיות משותפים בקרב ציבור לא מוגדר, באופן שלא בשליטת המפרסם, זה מגיע גם לאנשים כאלו. ולשמאל אין מונופול על הנורמטיביות. יש אנשים בעלי ליקויים כאלו ואחרים גם בשמאל.

אז באמת אני יכול לדון עם עופר מה זה 'חלאה' ומה זה 'ניאו נאצי', ואני גם יודע מה התפקיד של ביקורת בדמוקרטיה, ואיך מדיחים בדמוקרטיה שלטון מכהן, ואיך מביעים דעה, ומה מותר ומה אסור, אבל יש ציבור גדול שיכול לקחת את הדברים לכיוון אחר והתוצאה היא סכין ובקבוקים בהפגנה, או במקרה שראינו כבר בשנות השמונים רימון על הפגנת שלום עכשיו. אבל אולי יושב בחור שליקוי כזה או אחר הפך אותו לנוח יותר להשפעה, הפך אותו אולי לבעל רצון מוחלש, ואומר לעצמו שאם היא חלאה ניאו נאצית אז אולי צריך לעשות לה מה שאדם הגון עושה לחלאה ניאו נאצית? אני לא רוצה לקחת אחריות על הרס החיים של בחור כזה, ואני בטוח שגם עופר לא. החברה שלנו נורא אלימה. באמת. כל מה שמוריד את הלהבות יבורך. משני הצדדים.

אז את הדיון צריך לערוך באופן קצת יותר תרבותי. אני חושב שהבסיס לעניין היה שבעוד שהיא קיבלה אחוז גדול מהתרומות שלה בפריימריז מאדם שהוא סוחר נשק, היא דורשת סימון וסיווג מארגוני זכויות אדם שמקבלים מימון מממשלות. אז כאן אפשר לכתוב הרבה, ואפשר גם לומר 'צבועה' וזה יעמוד בכל קנה מידה. 'חלאה ניאו נאצית' לא רק שאינו מדוייק, הוא גם מסיט את האש מהמקום הנכון. כולם יזכרו עכשיו שד"ר עופר כסיף אמר דבר נורא ואיום וזכה לגינויים ולחרפות וגידופים ושרון גל נורא ירד עליו בערוץ 20, ואף אחד לא ידבר על זה שמי שמקבלת מימון מסוחר נשק דורשת מאחרים שקיפות ותיוג. לא חבל? לא קצת נוגד את המטרה? וזה גם מה שמאפשר לה להופיע כצדיקה תמימה ולצעוק חמס שמסיתים נגדה.

ובאמת, רציתי לכתוב לעופר שהדבר החמור ביותר זה שמאז שהוא כתב מה שהוא כתב הפרצוף של איילת שקד לא מפסיק להופיע אצלי בפיד, וכבר נמאס לי לראות את הפרצוף הזה. שזה חטא מאוד חמור בפני עצמו.

ובשורת גאולה

תגידו, יש דבר פאתטי יותר מראש ממשלה לשעבר שיושב באולפן טלוויזיה ומנסה לשכנע שאם רק היינו מעלימים עין מהפשעים שביצע שבגללם נידון לשש שנות מאסר (ומה באמת עם פסק הדין הקטן הזה? מתי הוא יבוצע?) כי אז היינו חיים היום בגן עדן עלי אדמות? כן! העיתונאי שקונה את הסיפור הזה על קרבו וכרעיו, וכותב משהו כמו "כששוקלים על כף המאזניים את אופציית מיצוי הדין עם אולמרט אל מול אופציית סיום הכיבוש, אין עוררין שהאחרונה מעלה לאין שיעור את כמות המוסר בעולם לעומת הראשונה."

אולמרט לא היה מסיים את הכיבוש. הוא גם לא היה חותם הסכם שלום עם אבו מאזן. התירוץ הוא שכשההזדמנות הבשילה הוא כבר היה עמוק כל כך בתוך הסאגה המשפטית (שהבשילה לשש שנות מאסר על עבירות שחיתות, מהחמורות ששמענו עליהן) שזה לא היה אפקטיבי.

מה כן היה אפקטיבי? סיפור אבו מאזן נגמר בספטמבר 2008. בדצמבר 2008 התחיל מבצע 'עופרת יצוקה'. על פי הוויקיפדיה היו במבצע הזה 10 חיילים ישראלים הרוגים ו-3 אזרחים ישראלים הרוגים, ולמעלה מאלף פלסטינים (לוחמי חמאס ואחרים) שנהרגו. אז לעשות שלום צריך בסיס פוליטי מוצק, אבל להטביע את הדרום בדם ואש – בסבבה. ואפילו ברווז צולע עם רגל אחת בכלא.

שלום מביא אדם דגול. אולמרט לא היה אישיות היסטורית גדולה. הוא עורך דין נכלולי שהגיע די במקרה ודי בטעות למקום שלא ממש התאים לו. וזאת משתי סיבות. אין לו את מה שצריך כדי להיות ראש ממשלת ישראל ותקופת כהונתו הייתה מהמדממות (שני מבצעים צבאיים גדולים) והכושלות שידענו. והמושחתת ביותר ללא ספק. מנשיא המדינה דרך שר האוצר וראש הממשלה, עד פרשת 'הנשיקה' של סגנו ואלוהים זוכר מה עוד היה שם. וזו הסיבה השנייה. ראש עיריית ירושלים יכול לעשות דברים במחשכים. ראש הממשלה כבר באור הזרקורים. היה צריך להיות לו ברור מה יראו כשהזרקור יופנה אליו והוא המשיך בכל אופן. על חשבוננו. תודה אולמרט.

אז בדברים של רחל המשוררת יש הרבה יותר מטהרנות. יש הרבה יותר מקיצוניות. יש אמת מאוד מעשית ומאוד פשוטה –

אך אני לא אובה בשורת גאולה / אם מפי מצורע היא תבוא.

הטהור יבשר וגאל הטהור / ואם ידו לא תמצא לגאול –

אז נבחר לי לנפול ממצוקת המצור / אור ליום בשורה הגדול.

טוב, תחזרו אלי כשאורן חזן (מאה חמישים ושמונה יום לתחקיר ערוץ 2 שמחשיד אותו בסרסרות לזנות והאיש עדיין סגן יושב ראש הכנסת!) ייבחר לראש ממשלה וינסה להביא הסכם שלום. אם אולמרט הגיע לשם למה לא חזן? מודל משופר.

זה ביל פיי. הוא מין רליק (פ' אסרה עלי לכתוב את המילה הזו בדוקטורט אז נדרתי להשתמש בה הרבה בכל מקום אחר. רליק! רליק! רליק!) כזה של הסיקסטיז שאיך שהוא שרד והגיע ל-2013 והוציא את אחד האלבומים הפיצוציים של אותה שנה, רק שאף אחד לא השמיע אותו ברדיו ונפלתי עליו די במקרה בשעה מאוד מאוחרת בתחנה נורא נידחת ונורא התאהבתי. הוא שר שיר מאמם, אבל מה קצת נוצרי בסוף. אבל לא הנצרות הדביקה של החבר'ה המאוסים מארצות הברית. ובסך הכל נורא עצוב.