היום הייתי צריך לעבור דרך איזה מקום בשטחים ככה עשרה קילומטר דרום מזרחית כזה לאום אל פחם, ולהגיע לכל מיני מקומות בתלביב באזור מנחם בגין, ולחזור לסולטנות לאחר מכן.
החוויה של לנסוע דרך ואדי עארה ולעלות שם על הכביש הזה 6513 או מה שזה לא יהיה ולנסוע שם עד חיננית שלא כשמה כן היא אין בה ולו טיפת חן, הייתה החוויה הרגילה של לנסוע במלוא העירנות ולחכות למה שיבוא מאחורי הסיבוב. אבל לא קרה כלום, והייתי שם היום פעמיים פעם בדרך הלוך פעם בדרך חזור. מחר אם ירצה השם אהמר שוב. לא משהו מיוחד מבחינתי ההימור הזה. אבל אני עדיין מנסה לאסוף את שאריות העוז ולאסוף את הפלאפון שלי מהסניף בסח'נין.
אחרי כן הגעתי לתלביב. זו המעטירה! עטורת הרכבת הקלה! הווייז לקח אותי דרך 471, כי יש ימבה פתח תקוואים וכאלה שרוצים להגיע לתלביב השד יודע למה, וסתמו את כביש חמש בבוקר, והגעתי למרכז העיר מדרום (הייתי צריך להגיע לאיזה חור במנחם בגין מאוד דרום ליד בית מעריב, ואחרי כן לנווט את דרכי צפונה לשאול המלך). כשהגעתי לאזור קרליבך ככה, אז הוייז אמר לי שיש לי תשע מאות ושישים מטר ועשרים דקות להגיע ליעד. הווייז בדרך כלל יודע מה הוא אומר אז חניתי בחניון יצחק שדה שזה מין מגרש ענקי כזה בגודל של שלוש פעמים אשחר או שלושים פעם נבי אל עוואדי, והכל מלא מלא מכוניות. לקח לי רבע שעה חצי שעה להסתובב שם רק למצוא מקום פנוי, אבל מצאתי בסוף והוא היה ליד איזה משאית שרופה כך שאפשר היה לראות מרחוק ולמצוא את המכונית איך שחזרתי למקום.
מסתבר שמה שהתלביבים עשו עם העיר שלהם זה לחפור אותה ולהפוך את כל הכבישים הראשיים לחד סטריים או מבוי סתום או לא נגישים, כך שאי אפשר להגיע משום מקום לשום מקום, כל הסדרי התנועה לא ברורים והכל מלא אבק ומאוד מאוד מגעיל. מה שכן מישהו הלך וחילק להם אופניים חשמליות, כך שגם ללכת על המדרכה זה לא גליק גדול. למעשה סכנת מוות וספרתי חמש או שש פעמים שהמטומטם כמעט דרס אותי. גם כשנוסעים ברכב ברחובות החד סטריים הצרים מאוד שאני זוכר כנתיבים ראשיים דו מסלוליים מהתקופה הפליאוליתית לפני שלושה חודשים, כל הקטנועים המגעילים האלה מסתובבים סביבך מימין ומשמאל כמו זבובים. שלא לדבר על זה שהתלביבים כמו הכפר מנדאים למדו להגיח מכל פינה. רומא, באמת. רק בלי המשמעת העצמית והחן של הרומאים.
אז כל דרכי מבגין לשאול המלך הייתה מרוצפת כמו שמרצפים את המסלול שהחתן והכלה עוברים בדרך לחופה בעלי כותרת של ורדים, כך היה כרטיסים של סחר בנשים. ואז חשבתי שאולי יש לחברה הישראלית עוד בעיות חוץ מהאינתיפאדה. אולי אפילו בעיות יותר גרועות. (חוץ מאורן חזן. 126 יום וסופר. בעצם זה גם עניין של סחר בנשים).
אם כבר אמרנו אינתיפאדה כולם מסתכלים על כולם כמו משוגעים. בחייכם, תלביב! שלשום הייתי בכנס בירושלים והסתובבתי לחפש את האוטו חצי שעה כי לא זכרתי אם החניתי אותו באלחריזי, באבן עזרא, באבן גבירול או באברבאנל, ובחיי שאנשים ברחוב היו שלווים ולא פחדו ככה כמו התלביבים. אני הייתי די בטוח כי הלכתי ככה ליד הקרייה והכל מלא ג'ובניקים (באמא שלי שלא הייתי בקרייה אפילו פעם אחת בסדיר. טוב היה לנו פעם יום הרצאה של רב או משהו. אבל חוץ מזה אפילו לא פעם אחת!) ואני בטוח שלו היה מחבל מגיע לשם הם היו מכלם בו את זעמם בטרם היה מספיק להזיק, לא? מה שכן מתחם שרונה תענוג. אם היה כזה בסדיר שלי אז הייתי בכל אופן הולך לקרייה. אפילו אם היו מבטיחים לי את הירח והכוכבים במוצבים בלבנון ובשטחים. בכל אופן, קניתי שם בשרונה מרקט הזה פסטה טריה ואני חושב להכין אותה הערב.
ושאול המלך – הפתעה! הכל מלא פוסטרים של הקאמרי. "איתי טיראן הוא מקי סכינאי". אפשר בבקשה ביותר מנותק? אבל זה אשקרה רעיון למחזמר אקטואלי – 'זאב המים, לו שיניים, לו שיניים שני טורים, ולמוסא, מצור באחר, יש סכין במסתרים."
עכשיו אני נושם את האוויר החופשי של הסולטנות הד'אהריסטית, ומודה לאל שלא עשאני תלביבי.
אז ברכט זה גם הממתק שלנו. המוריטט של מקי סכינאי, מתוך דריי גרושן אופרה, שמשום מה הפכה בעברית לאופרה בגרוש אחד. טוב, האינפלציה של ויימאר… יום טוב ותזהרו.
אבו אלמוג בוורדפרס 