מבזק אורן חזן מהיר בלי התחכמויות

ככה. שלב העדויות במשפט הדיבה של סגן יושב ראש הכנסת נגד אורן חזן נמשך. אתמול העיד שם אדם בבית משפט בדלתיים פתוחות כי רכש ביחד עם אורן חזן סם מסוג קריסטל מת'. אחרים העידו על מעשי סרסרות.

מסע  מהיר בחוק הישראלי –

האם זה פלילי מה שחזן עשה, לפי חוקי מדינת ישראל?

על פי סעיף 15 לחוק העונשין, "דיני העונשין של ישראל יחולו על עבירת-חוץ מסוג פשע או עוון, שנעברה בידי אדם שהיה, בשעת עשיית העבירה או לאחר מכן, אזרח ישראלי או תושב ישראל" אבל זה מותנה בתנאי סעיף 14(ב) שהעבירה:

(1)   היא עבירה גם לפי דיני אותה מדינה; (2)   אין חל לגבי העבירה סייג לאחריות פלילית לפי דיני אותה מדינה; (3)   האדם לא זוכה כבר ממנה באותה מדינה או, אם הורשע בה, לא נשא את העונש שהוטל עליו בגללה.

אני לא מכיר את החוק הבולגרי, אבל אני מוכן להמר בקזינו של חזן בשארית כספי שסחר בסמים קשים וסרסרות לזנות הן עבירה גם לפי החוק הבולגרי ואין עליהם סייג לאחריות פלילית. לא בעייה לברר דרך אגב. כאן נמצא חוק העונשין של בולגריה און ליין באנגלית. רוצים להיות ממש סגורים? תרימו טלפון לשגרירות. כשהיה לי סיפור בדוקטורט עם פסק דין תורכי שהתפרסם כמה ימים לפני כן זה בדיוק מה שעשיתי.

אז התשובה לשאלה שהצבתי בראשית הפיסקה היא כן, הוכח שחזן עבר על חוק, ומה שעשה הוא פלילי גם אם עשה אותו בחו"ל.

אפשר להעמיד לדין? על פי סעיף 9 לחוק העונשין –  לא תהיה העמדה לדין על עבירת-חוץ אלא בידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו בכתב, אם ראה כי יש בכך ענין לציבור. גם יועץ משפטי נאמר מאוד ליברלי יצטרך להסכים שכאשר אדם המכהן כיום כסגן יושב ראש הכנסת עבר עבירה של סחר בסמים קשים וסרסרות לזנות, המדובר במעשה שיש בו עניין לציבור בהעמדה לדין. לא ניכנס כאן למבחנים שקבע בג"צ בנקודה הזו. חזן עובר אותם בקלילות ובהצטיינות כמו מתעמלת ישראלית שכבר כמעט חשה את העקב של המאמנת בעכוז.

אז גם כאן התשובהה היא כן, אפשר להעמיד לדין, ראוי ורצוי להעמיד לדין.

אז?

על פי סעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי – נודע למשטרה על ביצוע עבירה, אם על פי תלונה ואם בכל דרך אחרת, תפתח בחקירה.

הלו! אלשיך! אתם קוראים מעריב? אולי אתם רואים מאקו? חדשות ערוץ 2 מישהו? קוראים את אבו אלמוג בוורדפרס? או שצריך לגשת להגיש תלונה?

מילים אחרות – כרגע יש בסיס חוקי לקדם את העניין. מכאן והלאה זו שאלה של רצון לשחרר אותנו מהחרפה הזו.

ליברמן והמילט

אני מסרב להתחלחל ממינויו של אביגדור ליברמן לשר הביטחון. לא החזקתי אף פעם מבוגי – אחד משרי הביטחון הימניים ביותר שהיו לנו (אולי ישווה רק לארנס) ואחראי לכשלים חמורים בעת כהונתו כרמטכל, לא כתקווה הגדולה הלבנה של השמאל, או בכלל כמשהו חוץ מאיש צבא עם קצת עבר של אספסת 'שרואה את הבעייה הערבית דרך כוונת הרובה' כמו המתחרה שלו בתפקיד 'הרמטכל הגרוע בכל הזמנים' רפאל איתן. בהגנתו על יאיר גולן לא ראיתי לא ערכים ולא הגינות אלא איש החונטה האחד המגבה את איש החונטה השני. בין שני אלו, למרות הבאזזז התקשורתי, לא אובדים יותר מדי ערכים.

ליברמן עצמו אינו מהווה סכנה משמעותית לדעתי. שרון עשה מה שעשה (פתח במלחמת שולל פוליטית תוך שהוא מוביל את הממשלה בכחש, ומצעיד את צהל למלחמה בת 19 שנה שגבתה אלפי הרוגים) כי הוא היה איש המערכת. הוא הכיר את כל אנשי הצבא, את חוזקותיהם ואת חולשותיהם, את נקודות התורפה שלהם, ואת הכוח המניע אותם. וכך הצליח להצעיד שמאל ימין את כל הגנרלים התועים עד בירות, כאשר חוץ מהדוגמה הנהדרת של אלי גבע, לא פצה איש את פיו ולא צפצף. ליברמן אינו מסוגל לכך. הוא זר ומוזר, ואם יציג תכנית שאינה רציונלית למנגנון הרציונלי מאוד של צה"ל (ככל שזה רציונלי להחזיק חמישים שנה כיבוש המוביל אותנו למדינה דו לאומית ולבידוד בין לאומי) ייחסם על כל צעד ושעל. גם כך הוא לא בא טוב לחונטה. לו הייתי זבוב על הקיר בישיבות מטכ"ל! סכר אסואן בטוח, לעת עתה.

אז? אז הכל סבבה. אני מאמין שמשנבחרה ממשלה, מכל טעם אפשרי עדיף שתוציא ימיה, ותסיים את כהונתה בתקופה הקצובה על פי החוק, ולא באופן מלאכותי אחר זמן קצר. מבחינה זו צירופו של ליברמן לממשלה הוא נהדר למדינה – 'משילות' פירושה להעביר תקציב, ולתכנן לתקפה של מעבר ליומיים קדימה, כאשר תלויים בטוב ליבו של אורן חזן (עוד נחזור אליו). נכון, גם חקיקה גזענית תחקק. והמדיניות הכוללת של הממשלה היא אסון. אך הממשלה גם סוללת כבישים ובונה בתי ספר ובתי חולים, ועושה את כל הדברים שמחזיקים אותנו בחיים, ושדורשים מעט אורך נשימה ותכנון מראש. אם העם בחר ממשלת ימין, תנו לה לשלוט. תהיו אופוזיציה יעילה, אם אתם מסוגלים לכך, ואינכם רכיכות כמו אתם יודעים מי, אבל תאפשרו לה את אורך הנשימה לעשות את הדבר בסיסי שממשלה נועדה לעשות, ואחרי כן אם היא כל כך טועה ואתם כל כך צודקים – תזכו בבחירות.

יש עוד שניים שלושה יתרונות בצירוף ישראל ביתנו לממשלה – דבר ראשון גילינו כאן אוצר נפלא, חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, שאף פעם לא הבנתי מה היא עושה בחבורת המושחתים הגזעניים של 'ישראל ביתנו' והיום מסתבר שגם היא אינה מבינה. דבר שני אורן חזן (זה עתה מלאו 318 ימים לתחקיר ערוץ 2 המחשיד אותו בהתנהגות חמורה, והוא עדיין יושב ראש הכנסת, הייתם מאמינים?) כבר אינו האצבע המחזיקה את הממשלה. בהתחשב בעובדה שכל העולם יודע שהבחור לא ראוי להיות חבר כנסת, אני מניח שהפארסה הזו לא תימשך עוד זמן רב. הוא פתח חזית עם כמה אנשים די חזקים, כמו יולי אדלשטיין. תסריט אפשרי יהיה שסילוקו מכהונתו הוא אתנן קטן לבוגי, פרס ניחומים על סילוקו מתפקיד שר הביטחון.

אבל כל זה טריוויאלי, לשם מה התכנסנו כאן? בחייהם של תיאורטיקנים במדע המדינה ובסוציולוגיה יש עליות וירידות. תיאוריות שהם הוגים ומנגנונים מאוד מתוחכמים שהם חושבים עליהם יכולים להיות מופרכים במאורע אחד קטן, שמציג בפניהם עובדה קטנה, מכוערת, אך אמיתית מאוד, שממוטטת את מגדל הקלפים האקדמי שבנו בעמל כה רב. לתזה שלי לתואר השני (שמשפט יחיד ממנה נשלף, הורחב ל-320 עמודים והפך לדוקטורט) שזה עתה מלאו ארבע שנים לאישורה, קרה ההיפך הגמור. היא מקבלת אישוש יום יומי, ואישור להנחות הבסיס שלה. וכך גם עניין ליברמן מאשר את נכונותה הבסיסית.

התיאוריה אומרת ששיטת המילט (היא הסדר העדה הדתית המחלק אותנו לארבע עשרה עדות דתיות היכולות להינשא ולהתגרש אך ורק בבתי הדין הדתיים שלהם) אינה נובעת מרציונל דתי כלשהו, כי אם היא מהווה מנגנון שליטה במיעוט הפלסטיני בישראל. מה זאת אומרת? בגדול, כאשר מחלקים את האזרחים לארבע עשרה קבוצות, וכולאים כל אחת בתא מבודד משלה, ממנו אין השייכים אליה יכולים לצאת, ואליו אין אחרים יכולים להיכנס, קל יותר לשלוט. קל יותר לחלק גזרים ולהכות במקלות, וקל יותר לענות על השאלה מי נכנס לחדר המפואר בפנטהאוז של המגדל, הוא העדה היהודית, על כל הצ'ופרים הניתנים למי ששוהה בחדר הזה, ומי יסתפק במרתף החשוך והטחוב, אליו נכנסים מי שאינם יהודים. ככותרת מאמרי – 'הסדר העדה הדתית במדינת ישראל כמנגנון שליטה ובקרה אתני'.

לכן – מבחינה היסטורית, כל מי שנשא את דגל ההתנגדות לשיטה, כל מי שדרש בפה מלא את ביטולה ופירוקה ומיסוד נישואים אזרחיים מייד, אך הגיע לעמדת כוח, ומייד נסוג מדרישתו זו, המושמעת תמיד מן השפה ולחוץ. הדוגמאות רבות מאוד. החל מחיים הרמן כהן בשנות החמישים והשישים, דרך אמנון רובינשטיין ואנשי שינוי ההיסטורית בשנות השמונים, אנשי העבודה ומרצ בממשלת רבין, טומי לפיד ושינוי הפפריקאית בשנות התשעים והאלפיים, ליברמן בממשלות ביבי בתחילת העשור הנוכחי, יאיר לפיד בזמן האחרון. כולם מחוייבים ברטוריקה רמה לשינוי השיטה, כולם ויתרו על כך משהגיעו לעמדות כוח, ואף ביצרו את השיטה וחיזקו אותה.

כך ליברמן שלקח עבודה של ועדה ציבורית שדיברה על חקיקת 'ברית זוגיות' ואותה יזם לפיד האב בתקופת אריאל שרון, ובשנת 2010 הוביל לחקיקת חוק ברית הזוגיות לחסרי דת, יצירה גזענית ומפלה המאפשרת למי שהוא 'חסר דת' (כינוי ליוצאי ברית המועצות שאינם יהודים על פי ההלכה, בז'רגון המיוחד, המתועב, של המילט) לבוא ב'ברית זוגיות' המעניקה מעט מהזכויות המוענקות לנשואים, עם מי שהוא חסר דת כמותו. המדובר בכישלון טוטאלי, שיצר מוסד שבמהלך שש שנות כהונתו שימש מספר דו ספרתי נמוך של זוגות (ב-2014 היה מדובר על מספר כולל של מאה ועשרים זוגות. היום אני מניח שהמספר לא גדל בהרבה כי המספרים יורדים מדי שנה) שלא רק שלא הביא לפיתרון הבעייה אלא אף החריף אותה.

עכשיו ליברמן מודל 2016 חוזר על אותו תעלול. חלק מדרישותיו ההיסטוריות היו חקיקת 'ברית זוגיות' של ממש, מוסד תחליפי לנישואים הדתיים, פתוח לכל, שיאפשר משהו הדומה לנישואים אזרחיים. אבל הוא הסכים לוותר על דרישה זו על מנת לקדם את חוק עונש המוות שלו! יפה מאוד מצידו. בעצם הוא הסכים לא לפרק מנגנון שליטה אתני שנועד למדר ולהדיר את האוכלוסייה הפלסטינית, עבור חוק קיצוני שנועד להטיל מורא על האוכלוסייה הפלסטינית! מאוד נדיב ומתקדם. אל תאמינו לפוליטיקאים שמדברים על נישואים אזרחיים. הם כולם משקרים עד האחרון שבהם. מימין ומשמאל. ליברמן פשוט עושה את זה פעם שנייה.

אז כשהתחלתי את הפוסט מישהו אולי יכול לחשוב שאני ממש בסדר עם ליברמן. אז לא, המדובר באדם מושחת עד עומקי נשמתו, גזען ומתועב בכל דרך אפשרית. צריך להילחם בו כמו שאופוזיציה אמיתית נלחמת באדם כזה. ומי שעושה את זה לא רע זה הטרובדור המקומי יובל בן עמי שלקח את שיר המחאה האירי Tiocfaidh ár lá – צ'אקי אר לה (יומנו עוד יבוא) ותירגם אותו למניפסט אנטי ליברמני נחמד (אם כי מעט לא מעודכן) אז תשמעו את יובל, ואחרי כן אולי תלחצו על הקישור ותשמעו את המקור (There is only one way we want you and that way is out) כי זה שיר אירי חזק ומטורף שתמיד כיף לחזור אליו. והוא לא יעבור, הפשיזם. זה רק עניין של זמן, וסבלנות, ולא לטעות בדרך.

פה מפיק מרגליות

אוי אוי אוי מפלגת האבודה, מפלגת האבודה. מה יהיה אתכם? בכל פעם שאני חושב שלמדתם משהו אתם מפתיעים אותי עם תעלול חדש. הפעם אראל מרגלית. הוא נכנע לקסם האפל של הקוסם קלוגהפט, האחראי לכל מיני טריקים ושטיקים כמו 'קמפיין השתולים' ובסך הכל אחראי לא קטן לדעתי לחלק ניכר מהידרדרות השיח הציבורי בשנים האחרונות. מסתבר שבעבודה זה עובד לא מי יודע מה. נשמע קצת מגוחך ולא במקום. אבל הצליח להבהיל את 'ביצי ברזל' בוז'י, וכבר הוא השפריץ איזה אמירה קשוחה ממש בשביל ליישר קו. משהו שהמפלגה לא תצטייר כ'אוהבת ערבים'.

אז זה נאום הקללות של מרגלית. לא משהו שהייתי רוצה לשמוע ממועמד כלשהו, בימין או בשמאל. אלימות מילולית, מיזוגניה בוטה, מצ'ואיזם בכמויות שקשה לתאר. וכמות נהדרת של הפרשות גוף. כן – לא רק זעה ודם אלא גם פיפי קקי. ותחת. והוא נהנה מכל רגע.תשמעו איך הוא מסנן 'תחת' מבין השיניים. ילד בן שלוש נהנה פחות להגיד תחת. אני כבר עברתי את הגיל הזה אז טקסטים כאלה לא מדברים אלי, אבל אולי יימצא מישהו שיקנה את זה? אז כשירות לציבור תימללתי ומוסיף עם פרשנות. זהירות – טקסט קשה. באמת. לא אהבתי. אבל יש לי חובה ציבורית. גם לכם, תקראו. תראו מי רוצה את הקול שלכם, ומה הוא חושב עליכם. זה חשוב.

פישלנו כי נתנו להם לצרוח. לצרוח ולהרגיש שהם צודקים. לצרוח ולהיראות גברים – מהתחלה מסמן כאן את התימה. 'אנחנו' ו'הם'. והשאלה היא כמובן 'מי יותר גבר'. השאלה אם הסימון הזה אחרי  מערכת הבחירות האחרונה שנסחבה בדיוק ל'אנחנו' ו'הם' (גרבוז יאוזכר, אבל מרגלית חוזר כאן על אותה שגיאה בדיוק) וזה מקום שהעבודה אף פעם לא משגשגת בו הוא לא שגיאה קטגורית. בטח ובטח במפלגה המונהגת על ידי נשים, מיחימוביץ' עד סתיו שפיר, המאצ'ואיזם הזה צורם. וזאת רק ההתחלה. הנושא של 'אני יותר גבר' הוא פחות או יותר התימה המרכזית בסרטון הזה.

ואלוהים, תראו כמה פסיכופטים הם גידלו – שוב 'הם'. הפעם הם פסיכופטים. תיכף נראה מי זה 'הם'.

 הם גידלו את הצל שמפחד מהצל של עצמו. שישאל את הפנתרים השחורים איך מרימים מאבק בישראל. לא מאבק של אפסים – טעות כפולה. הצל (וההמשך של 'הפסיכופטים' – לה פמיליה, אורן חזן, נערי הגבעות') הם לא היריב של מפלגת העבודה. כמו שגדעון לוי אינו היריב של הליכוד. ובאמת – הפנתרים? תזכיר לי נגד מי הם נלחמו? זיכרון היסטורי מאוד קצר ואפס מודעות עצמית. בכלל לא מאוד מודע לעצמו, הסירטון הזה.

 הם גידלו את לה פמיליה חבורת ג'ובניקים שמרגישים גברים רק בקבוצות של מאה.  – קלאסי! מאז 'הג'ובניקים של הליכוד יושבים בשין גימל במצודת זאב' לא היה לנו כזה. תמשיך, אראל, תמשיך.

הם גידלו את אורן חזן שהרובה היחיד שהחזיק בחיים שלו היה רובה מים במסיבת בריכה בקזינו בבולגריה – כואב לי ממש להגיד מילה טובה על אורן חזן (שלוש מאות וארבעה עשר יום מאז פירסום התחקיר והוא עדיין סיו"ר הכנסת. הייתם מאמינים?) אבל הוא אשקרה היה קצין בצבא. באמת!

הם גידלו נערי גבעות ששורפים משפחות וצריכים מוסד סגור. ועוד לא דיברנו על ארגון להב"ה חבורת גברים שאף אחת לא רצתה אותם – לא כמו מגנטי הנשים בוז'י ואראל שכל הנשים נופלות שדודות לרגליהם. ובאמת מפלגת העבודה מתחרה עם להב"ה ונערי הגבעות? זה אותו סיפור? זה אותה רמה? הוא קולט איפה בדיוק הוא מייצב את עצמו? בכל אופן, כל הקטע הזה של 'אני יותר גבר. יותר נשים רוצות אותי. הייתי יותר קרבי בצבא.' מחליא, אבל הנה זה נגמר. ומה שמחריד זה שזו רק ההתחלה ועוד נגיע למקומות יותר גרועים.

אבל אנחנו פישלנו. פישלנו כי השארנו להם את הרחובות. כי השארנו את הבמה לאלה שתוקעים דגלים בתחת במקום להניף אותם בגאווה – זה באמת מה שעשינו? השארנו את הבמה לאותו אמן שאיני זוכר את שמו שהתרוצץ עם הדגלון בתחת בוועידת הארץ? זה המנהיג של השמאל? זה המייצג של השמאל? של הדעות שלך? של המפלגה שלך? באמת השארת לו את הבמה? זה לדעתי כאן הפוך על הפוך של קלוגהפט. או שהוא לא יכול להשתחרר מהסיסמאות שלו כשהוא עושה קמפיינים לימין, או שהוא ממשיך לשתול את הרעיון הזה בראש, לשימוש עתידי מצד ימין.

פישלנו כי תקפנו את מנשקי המזוזות במקום פשוט לנשק אותם – בקטע של התנשאות כרגע. אני בא לנשק אתכם, מנשקי מזוזות יקרים. כזו הכאה על חטא לא הייתה מאז בקשת הסליחה של אהוד ברק מעדות המזרח.

בקיצור פישלנו כי שתקנו כי פחדנו להראות כמוהם – את זה אני פשוט לא מבין. אבל לא כל דבר אני צריך להבין.

כי פחדנו לספר שנתניהו מר ביטחון שיחרר הכי הרבה מחבלים בתולדות המדינה. שהוא ראש הממשלה הראשון שיצא תיקו עם החמאס – זה בדיוק הבעיה של ביבי? כאן הוויכוח שלו עם מפלגת העבודה? שלא צריך לשחרר מחבלים ושהיה צריך להכות יותר בחמאס? מטעם איזה מפלגה הוא רץ המרגלית הזה? אבל יכול להיות שגם זה איזה עווית פבלובית של קלוגהפט שעוד שבוי בסכימות שלו מהקמפיינים לימין הדתי ולא יכול להשתחרר מהן.

שבכללי הם בעיקר יודעים להחזיר שטחים בלי תמורה. לילל להסית להיכנס להיסטריה. להתקפל עם זנב בין הרגליים ואז להתבכיין – הגליק הגדול של המרכז בשנים האחרונות הוא כל מיני התנתקויות חד צדדיות כי לא צריך לדבר עם ערבים בשביל זה. שמעתי אפילו את סתיו שפיר מנסה למכור משהו כזה אתמול ברדיו. בפעם הבאה שאראל מרגלית מעלה תכנית כזו, והוא יעלה אותה, כי זה פחות או יותר מה שמסוגלים באזור האידיאולוגי שהוא בא ממנו, תזכירו לו את זה.

אבל רגע אתם אומרים לפחות הם מחוברים לעם. עאלק מחוברים. אני דאגתי לפריפריה בשבוע כמו שמירי רגב לא תדאג לה כל החיים שלה. כשהקמתי חברות לא הלכתי להרצליה פיתוח אלא עשיתי את זה עם צעירים בירושלים באר שבע קריית שמונה. והליכוד בינתיים? רק דיבר וצרח וגנח. אני צמחתי מאפס וראיתי מצוקות שנסיכי הליכוד עוד לא חוו בחיים שלהם. את הפריפריה הם רואים דרך האסמסים שהם שולחים לשם עם שקרים והסתה שהערבים נוהרים לקלפיות – כאן איבדתי אותו. מאיזה מצוקה הוא בא? משכונות הקיפוח של נען והגבעה הצרפתית, ובית הספר המסוכן רנה קאסין. אחרי האוניברסיטה התחיל לנהל מפעל משפחתי. הבחור הזה היה הקרם דה לה קרם. שלא ימכור סיפורים. לא צמח מאפס. אל תזלזל באינטליגנציה שלי. אני יכול להקיש 'אראל מרגלית' בוויקיפדיה. לא רק אני. כולם יכולים.

ואחרי זה הם לא משתינים לכיוון של הפריפריה. אני אכלתי את החרא את הזיעה ואת הדם עם החברים שלי בגולני. בזמן שכל הביחוניסטים דה לה שמאטע אכלו בקריה ושירתו בבמחנה – דווקא אהבתי את הירידה על יאיר לפיד, אבל המצ'ואיזם המכוסה בהפרשות גוף שנודף מהמשפט הזה עושה לי בחילה פיסית ממש. לא נורא, אין עוד הרבה.

אבל מה הם יודעים דבר אחד הרבה יותר טוב מאיתנו. הם יודעים לצרוח. אז עכשיו אנחנו נראה להם שגם לצעוק אנחנו יודעים יותר טוב – לא רוצה מנהיג שצועק עלי. רוצה אחד שמדבר איתי בגובה העיניים.

תחזירו לנו את המדינה קיבינימאט – אף אחד, קיבינימאט, לא לקח לך את המדינה, מרגלית. היא לא שלך ולא של אבא שלך, ואף אחד גם לא יחזיר לך אותה, כמה שתצעק. ראית את הסרט על גאנדי? הזמן של המאצ'ו הגברי שמזיין (לא כמו להב"ה שלא רוצות אותם אף אחת) ולוחם וצועק נגמר. אנחנו כבר בפאזה אחרת. תתקדם. ותדבר אלי יפה. מה זה הקיבינימאט הזה? מה אני, חבר שלך?

אז בואו נבטיח כולנו שתי הבטחות – האחת שלא מצביעים אף פעם אף פעם למפלגה שיש בה בכיר שחתום על טקסט כזה. השנייה שלא ניכנע לאף קמפיין של שינאה, וחרא, ופיפי, ודם, וזיעה, ואני מזיין יותר, ואז אולי כשיראו שזה לא עובד, לא יזהמו יותר את האווירה הציבורית שלנו עם דברים מהסוג הזה.

קאנט, מלול, צפת

משהו מהיר ולא פוליטי –

זכות גדולה נפלה בידי לפרסם מאמר על אתיקה רפואית ברבעון האינטרנטי של מכללת צפת, שעורכת חברתי הטובה ואישה מאממת בזכות עצמה וגם דוקטורנטית בחסד, ואחות מוסמכת, לימור מלול.

אז מי שמעניין אותו אתיקה רפואית מוזמן ללחוץ על הקישור וגם מי שלא מעניין אותו אבל רוצה לקרוא עוד משהו קטן שכתבתי. תמצאו שם את החבר שלי עמנואל קאנט. מקומו של ד'אהר אל עומר נפקד מהמאמר כי בחיי אלוהים אמת התורה לא הצלחתי למצוא דרך סבירה לקשר אותו.

ממתק? אין קשר לשום דבר שכתוב בשורות הקודמות סתם בא לי להשמיע.

יש שופטים בירושלים

אופוריה של ממש, בג"צ של מתווה הגז. אפשר לכתוב עכשיו הרבה על טייקונים, ועל איך צריך להתנהל משק ואיך צריכה להתנהל מדינה, ועל הערך של מאבק אזרחי, ועל יחסי בג"צ כנסת וכנסת ממשלה.

אבל אין לי היום הרבה זמן אז אכתוב דבר אחד. ראש הממשלה שכשל בכל מעשיו. שזרק מיליארדים על מלחמה שלא הייתה, שהסתיימה בחורבן פוליטי ומדיני וכישלון כל מדיניות החוץ שלו מיום שנבחר ועד היום. שהנהגתו הפוליטית הביאה אותנו לאינתיפאדת היחידים והנהגתו המוסרית למעשה הרצח בחברון אתמול, ששם את כל משקלו על הפחדת שופטי בג"צ והביא לתוצאה ההפוכה, כן זה שכל מה שהוא רוצה הוא מקבל. זה שהסביר לנו איזו קטסטרופה תהיה אם לא יתקבל מתווה הגז, ובהנהלה כושלת, בשרשרת של החלטות שגויות מבחינתו – כולל בחירות תמוהות שהביאו לקואליציה רופפת ונגועה בניגוד עניינים בה תלוי ראש הממשלה בקולו של אורן חזן, דווקא בעיתוי הרגיש ביותר מבחינת מתווה הגז, והתנהל והתנהלות דורסנית ותוקפנית שהביאה לתגובת הנגד, כן, האיש הזה צריך להתפטר. עוד הערב. צריך להחליף אותו באדם המסמן יעדים ויכול להשיגם.

אין כיבוש בעולם כלל

באמת! בחיי אדוני על ספר התורה. וגם לא אפרטהייד. תראו –

ישראל כץ היה לו רעיון מה זה מהפכני שהיה גומר את האינתיפאדת היחידים הזו בשנייה, ומזל שיש דוד ביטן, המתחרה השבועי עם אורן חזן על תואר 'הכסיל הליכודי' (ניצח בנקודות בשל הצעתו לציין את 'יום הגבר') שיכול להזיז דברים כי הוא יושב ראש ועדת הכנסת או משהו (פני הדור וכל זה) והשניים האלו רקחו מין מרקחת כזו – "הצעת החוק שקוראת לביטול אישור שהיית קבע למשפחות מחבלים תושבי ישראל ותושבי ירושלים, ותיחום מקום מגורים והרחקה למשפחות מחבלים מיהודה ושומרון."

סך הכל אני די עוקב אחר ישראל כץ והצעותיו ונורא איכפת לי ממנו ותיכף תדעו למה, אבל תודו שיש כאן איזה ירידת מדרגה מסויימת לעומת מה שהוא צועק כל הזמן שיגרשו משפחות מחבלים לסוריה, שסך הכל זה גיהינום עלי אדמות ודי לא סבבה להגיע לשם. אז כאילו בקטע של ענישה קולקטיבית ואינדיבידואלית, אם זה שהורגים אותם כאילו בהוצאה להורג מנהלית בלי משפט לא עוזר ומחזיקים את הגוויות שלהם במקררים של השבכ כמה חודשים לא עוזר ואחרי כן הורסים את הבתים לא עוזר אז בטח זה יעזור. כי אם יש משהו שלמדנו משלוש אינתיפאדות זה שמה שלא עוזר כוח עוזר עוד ועוד ועוד כוח.

אז למה כל כך איכפת לי מישראל כץ? צ'מעו סיפור. אני מגיע לעבודה אם לא בא לי לנסוע דרך 805 וצומת גולני אז אני נוסע דרך 784. והשבוע ממש כל בוקר היה פקוק וסתום בגלל תאונות דרכים. והייתה אחת ממש תאונת דרכים לא פשוטה שש' נהגה, ואיזה בנאדם בלי ממש שיקול דעת מכאוכב החליט להסתובב פניית פרסה על קו לבן אחרי עיקול בשדה ראות של נאמר חמישים שישים מטר גג וגם זה לא, ונתקע בה משמאל והעיף אותה לשוליים מימין. עכשיו היא יצאה בסדר ממש, טפו טפו טפו. מה זה דאגתי בהתחלה! אבל המכונית לא כל כך, ויש לי הרגשה שאם במקום היה איזה למשל גדר הפרדה בין הנתיבים, אז זה פחות היה קורה. אבל מה זה ה-784 הזה שנהרגים שם גג שלושה ארבעה אנשים בשנה וגם ביני לבינכם רובם ערבים לעומת האינתיפאדה שנהרגים בה כל כך הרבה כל שבוע. אז אני שמח ממש ששר התחבורה שלנו מקדיש גם ממרצו ומכוחו ויוזמתו כדי למצוא פתרונות, וחבל שהשמאלנים האלה בטח הכריחו אותו לרדת מהפתרון הסבבי של לגרש לסוריה ל'ביטול אישור שהיית קבע למשפחות מחבלים'. שזה פחות מרתיע, תודו.

אבל מה זה 'אישור שהיית קבע'? בואו נחשוב. אז כאן סקירה היסטורית.

כשב-67 שחררו את ירושלים – ואו! עוד מעט חמישים שנה וזה לא הולך ברגל. בונ'ה אני מרגיש מה זה זקן. כי אני זוכר עוד שבמאמי ב-87' שרו 'עשרים שנות כיבוש יותר לא נמתין בזקפה ובזרע נגאל את פלסטין'  אז עוד מעט זה אשקרה חמישים שנה. אמאל'ה. טוב נמשיך. אז כששחררו את בירתנו לנצח נצח נצח נצח נצחים (שבשנה הבאה ממש יקדישו לזה את כל שנת הלימודים! חבל שאלמוג כבר לא במערכת כי היא עוד עלולה לחשוב שירושלים לא מאוחדת או משהו, ושאנשים קצת נמנעים להגיע לאזור של שער שכם שיש שם איזה שניים שלושה פיגועים ביום, וכאלה) אז כאילו סיפחו את מזרח ירושלים. מה זה סיפחו? בהתחלה עשו חוק כזה (חוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט (מס' 11), התשכ"ז-1967, ס"ח 499) שהשטח של מדינת ישראל זה בכל מקום שהממשלה מכריזה בצו, וזה ממש היה איזה יומיים אחרי השחרור כשעוד שמעו את השופר של גורן מהדהד בכותל. מייד אחרי כן הכריזו על כל מזרח ירושלים וכאלה שזה שטח מדינת ישראל בצו (צו סדרי השלטון והמשפט (מס' 1), התשכ"ז-1967, ק"ת 2064) וככה ממש סיפחו את העיר. זו טכניקה נורא חכמה, כי לא צריך חקיקה כדי לעשות שינוי נוסף ולמשל להסיר את השיפוט הישראלי מאני יודע מה, עיסאוויה או מה שזה לא יהיה, רק לעשות עוד צו שזה ראש הממשלה יכול לעשות מחר בבוקר אם בא לו. אבל לא משנה. בקיצ קיצור, זה מאוד משמח אותי שזה קרה כי חוץ מזה שאיחדנו את ירושלים לנצח נצח נצח נצח נצחים, אז גם זה עשה שם בלגן שלם עם בתי הדין השרעיים, והיום פועלים שם לא פחות משלושה בתי דין – ישראלי, פלסטיני וירדני, ויש לי מה לכתוב בדוקטורט שאחרת היה לי מאוד משעמם בחיים. וחוץ מזה היו שם אנ'לא יודע כמה מיליונת'לפים ערבים, שאי אפשר לתת להם אזרחות בגלל הדמוגרפיה וכל זה. גם לגרש אי אפשר כי לא יפה ומה יגידו הגויים. אז עשו מהם 'תושבים של קבע'. שזה פחות מאזרחים אבל בהרבה.

אז כנראה שההצעה של כץ מכוונת כלפי תושבי הקבע הפלסטינים (מותר להגיד? יש כזה דבר? ענת ברקו השמיעי קול!) במזרח ירושלים, שסך הכל מי שלמשל במשפחה שלו היה מחבל אז עוד בשבעה בסוכת אבלים, עם הבקלאוות והקפה המריר וכל זה שוללים להם את התושבות ומעיפים אותם לעזאזל. אני לא סגור על זה שלסוריה ולעזה, אבל בטח לאיזה מקום בשטחים.

אז נניח שזה עובר. ונניח שבג"צ קמו השופטים שלושה שיכורים ויעלימו עין. אז בואו נראה מה קורה. נאמר יש בחור מנאמר שועפאת או איזה מקום כזה, שהבן שלו בן 17 לקח סכין והרג מישהו (נלך על התסריט הקשה) כי הרשות הפלסטינית הסיתה אותו וכל זה. אז הוא גם הבן שלו מת, כי בדרך כלל הם לא יוצאים חיים מזה, וגם שוללים לו את התושבות ומגרשים אותו לקיבינימט. מה זה אותו, את כל המשפחה. ונאמר יש מאיזה מקום לא ממש רחוק במערב ירושלים איזה מישהו קטין כזה גם, שהסתובב עם איזה אחד חולה נפש, והזה שכנע אותו לתפוס מישהו ערבי נאמר ילד בן 15 ולשפוך לו בנזין לפה ולשרוף בעודו בחיים. אז יצא חי ובסבבה. יצא גם משפט וכל זה. ואף אחד לא חושב ולא יכול לגרש את אבא שלו ואמא שלו (ולא, אני לא חושב שצריך להעניש את המשפחות האלה בשום דבר. לא לגרש, לא להרוס בתים לא כלום. למרות שהילדים האלה מחבלים לכל דבר ועניין). אז זה מאוחדת לנצח נצחים? זה לא כיבוש? זה לא אפרטהייד אפילו קצת?

תענו בעצמכם.

ממתק? זה משהו מאוד חמוד ששמעתי. וזה כועס. וגם אני. תתקן לעזאזל את 784 לפני שאתה  מציע פתרונות לאינתיפאדות. אתה שר התחבורה, לא?

 טוב אז מילה הסבר וזה לא ממש קשור לפוסט. זה ביצוע פאנק של להקת פאנק נשכחת שנקראת וודינג פרזנט לסמייל של סטיב הארלי והקוקני רבל. שמעתי פעם ראיון עם הארלי שאמר שזה הביצוע הכי טוב שהוא מכיר כולל הקוקני רבל עצמם, וסך הכל אני מסכים. סמייל עצמו זה שיר נחמד בז'אנר ה'תראו מה היא עשתה לי יימח שימה' שתמיד התחברתי אליו, למרות שהארלי בראיון מסביר שזה בעצם על הלהקה שלו שרבה איתו על תמלוגים או משהו. אבל השיר עצמו כמה שהמילים כועסות והארלי מקפיד להתיז אותן בין השיניים, הוא שיר חמוד וקצבי עם הרבה אולללללה ברקע. וודינג פרזנט עושים מזה פאנק כועס וכך זה צריך להיות. אז זה מתאר בערך מה אני מרגיש כלפי ישראל כץ, והכיבוש וכל זה.

 

להשתטות קצת, לפעמים

בגל העניינים השוטף אותנו (הלהיט של הבוקר – נצחונה של ענת ברקו בתחרות 'הכסיל התורן' בליכוד. הישג אל מול המועמד הנצחי אורן חזן – שהיום, אגב, מלאו 243 ימים לתחקיר ערוץ 2 והבחור עדיין סגן יושב ראש הכנסת היישמע?) להתייחס למשהו שקרה לפני שבוע זה ממש חדשות בעתיקות, אבל אנסה. אני מנסה להתייחס כאן להתבטאות של מירי רגב ולפיה בעקבות מותו של הזמר גבי שושן, היא תקים 'ערוץ נוסטלגיה', וכך תכיר האומה יקר וכבוד לאומניה.

האמת – היה לי עצוב על גבי שושן. הדרך שהעם הזה יודע להשליך אל הצד את טובי האומנים שלו לא חדלה להפתיע אותי. אני זוכר את דוד אבידן בסוף ימיו מתגולל בסחי ובצואה בדירת חדר מעוקלת בדרום תל אביב, שוקע בחובות של ההוצאה לפועל. והמדובר באחד האנשים שייזכרו לדורות, יוצר ענק שתרומתו לשפה העברית ולתרבות הישראלית היא בלתי ניתנת להערכה. יש לזה כמה פתרונות אפשריים, חלקם, מה לעשות, עוברים דרך המדינה. כסופר אני מכיר מנגנונים כאלה בצורה של פרסים ספרותיים, מענקים למיניהם (לא קיבלתי ולא קיבלתי) או אפילו תשלום שנתי על השאלה בספריות (דווקא מקבל מדי שנה. חמוד, אבל לא משהו שמסדר מצב כלכלי). תחנת רדיו נוסטלגית יכולה לסייע באיזה מידה למישהו כמו גבי שושן, להחזיר לתודעה, ולהעניק קצת תמלוגים על השמעות. זה נושא שאפשר להתווכח עליו. תקחו את 'כוורת' למשל. למה גידי גוב לא יורד מעל המסכים ומושמע בלי הרף ברדיו, ומן הסתם חי לא רע, בעוד שקלפטר מושמע בייחוד בהקשר של 'ערבי הוקרה' שנועדים לחלץ אותו ממצב כלכלי או בריאותי קשה או שילוב של שניהם כשנקודת הפתיחה היצירתית של שניהם היא שווה, והיותר מוכשר, לדעתי, הוא קלפטר? אין כאן עניין של אחריות אישית והתנהלות אישית? אפשר להפיל הכל על הקהל? על המדינה? ומדוע עלינו להיות אחראים להתנהלותו של שושן שבחר לעזוב קריירה מבטיחה בארץ לטובת סיר הבשר המובטח בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות? אבל נעזוב את זה ונמשיך הלאה. נוסטלגיה?

נוסטלגיה, לפי אבן שושן – 'געגועים עזים וכיסופים על הבית או על המולדת, התרפקות על זכר הימים שעברו'. טוב. כאן אני חייב טיפ לכותבי הדוקטורט ביניכם. תמיד כשאתם רוצים להדגיש נקודה רטורית ולפתוח דיון אטימולוגי בהגדרה שבינה לבין מה שאתם רוצים לכתוב אין ולו דבר, תתחילו מאבן שושן, מהדורת 1984. אוצר בלום! כך, למשל, חגגתי במשך שני עמודים מ-320 העמודים של הדוקטורט שלי על זה שההגדרה שם ל'אומה' היא 'עם, לאום', בעוד שההגדרה ל'לאום' היא 'עם, אומה', וההגדרה לעם היא כמובן 'אומה, לאום'. מזכיר את הבדיחה על זה שההגדרה לכינור היא 'צ'לו קטן' ולצ'לו 'כינור גדול'. זה היה פתיח משעשע לדיון מעמיק במושג ה'אומה' האסלאמי, על שורשיו בספר במדבר כה 15, חידוש מרעיש שלו היה הדוקטורט האמור נפוץ אל מעבר לשני האקדמאים שיבדקו אותו כבודק פנימי וחיצוני וישתעממו ממנו עד מוות, היה יכול לזעזע את אמות הסיפין של המזרח התיכון כולו, אבל לענייננו.

מה זה נוסטלגיה בעצם? נעזוב את אבן שושן. בואו נלך להגדרה יותר אינטואיטיבית. ונתעסק במוזיקה. אז ככה. אם אני שומע שיר ברדיו וממש נפעם מסולו הגיטרות, או מזה שאחרי כל השנים איתך רציתי להגיד לך אוהב אותך הרבה יותר מכל מה שנדמה לך (כמילותיו של המשורר הלאומי עומר אדם) אז זה לא נוסטלגיה, זה טעם מוזיקלי. אם אני שומע שיר ברדיו ומייד נזכר איך במסיבת סיום כיתה ג' רקדתי סירטאקי צ'יק טו צ'יק עם מלכת הכיתה לימי המאממת, ולאחר מכן כשחלקנו בחדר המדרגות החשוך סיגריה ראשונה שלחתי יד מהססת אל מתחת לחולצתה אז זה נוסטלגיה. השיר הזה יכול להיות מזעזע, ומנוגד לחלוטין לטעמי המוזיקלי כאדם בוגר, אך הוא הוטבע בי בצירוף של נסיבות כאותה עוגיית מדלן של פרוסט, ולוחץ תמיד על אותו כפתור, הוא כפתור הנוסטלגיה. כך למשל, אני נורא נוסטלגי לשיר וויאז' וויאז' של דיזיירלס, שזו לדעתי אחת הזוועות הגדולות של שנות השמונים (לא מביא את הקליפ, רק מקשר. אמיצי לב בלבד שאינם נרתעים ממוזיקה איומה ותסרוקות בלתי אפשריות מתבקשים ללחוץ על הקישור בזהירות המירבית) תמיד ייקח אותי לנסיעה אחת ברכבת שערכתי לצד אישה שמאוד אהבתי בתאריך המדוייק של 21.7.1987. בין זה לבין מוזיקה אין ולו דבר, לדעתי, זו התנייה פבלובית. ועדיין, זו סוג של הנאה ממוזיקה, ואסור לשלול שום סוג של הנאה ממוזיקה. אז למה לא לעשות בעצם תחנת רדיו נוסטלגית, ולרגע, כשהזפזופ על פני הערוצים בנסיעה במכונית יעבור על פני התחנה תשוב לימי המאמי להיות מלכת הכיתה ולא הפקידה המעצבנת מביטוח לאומי, והשנה תשוב להיות 1987 או 1977 או 1947?

כי סך הכל יש כאן איזו בעייה. בואו ניקח את גבי שושן. שש עשרה מלאו לנער יצא ב-1973. זאת אומרת שהוא יכול להיות נוסטלגי לאנשים שהיו כאן בארץ בתקופה הזו, ונמצאים כיום בשנות השישים לחייהם. אחוז מזערי מהאוכלוסייה. חלק ניכר מבני השישים כיום נוסטלגים לאנ'לא יודע מי. אלה פוגצ'ובה? כך שהנוסטלגיה היא ממש עניין של הבנייה. השיר הזה הובנה כנוסטלגי, כך שגם לגבי יש לו ניחוח נוסטלגי, למרות שאני הייתי קטן מכדי לאהוב אותו בזמן אמת, 1973, כשהייתי בן חמש. דוגמה נהדרת להבנייה כזו היא סרטי אסקימו לימון שהפכו את המוזיקה הקיטשית של שנות החמישים (איי אם א סולג'ר, א לונלי סולג'ר, אווי פרום הום, ת'רו נו וויש אוף מיי און!) ל'נוסטלגיה' המובנית של ילידי שנות השישים והשבעים. כאן אנחנו זוחלים אל פאתי הסימולקרה הזדונית, ואל המסמנים שאיבדו את מסומניהם ולהיפך, אבל בפעמים קודמות שדיברתי על הסימולקרה הסתבר לי שרבים מקוראי אינם מבינים במה מדובר, אינם מכירים את המושג ואיש, כולל אלו שהשלימו כבר את הקריאה ב'סימולקרות וסימולציה' של בודריאר, אינו מבין למה זה כל כך מרגיז אותי, אז אסתפק באזכור. בכל אופן, אם נחזור אל הנושא. הנוסטלגיה אינה אינדיבידואלית, פרי נסיבות, אלא נושא של הבנייה חברתית. שיר מסומן כ'נוסטלגי', ובשל כך הוא 'נוסטלגי'. נמשיך הלאה.

ובהבנייה חברתית אנחנו מבינים, נכון מירי? נכון שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים להגיד לאחרים מה לחשוב? ומה ליצור, ואיך? ורק מה שאנחנו חושבים שהיא תרבות היא באמת תרבות? וזה כבר פחות סבבה. והיי, אם היו מגדירים את התחנה כ'אולדיז' לא הייתה לי בעייה. כי ל'אולדיז' יש מבחן אובייקטיבי, הוא מבחן הזמן. ההגדרה כ'נוסטלגיה' מדברת ישירות על הבנייה. לא רוצה הבנייה. רוצה את החופש להחליט לעצמי מה נוסטלגי בשבילי.

אז? במדינה המסוגרת מכל צדדיה בגדרות, שנועדו להגן עלינו מפני חיות הבר שמבחוץ, אשב ביישובי המוקף אף הוא בגדר גבוהה שנועדה בערך לאותו דבר, ובו קבוע שער צהוב, והכניסה אליו ניתנת רק לבעלי זיקה יהודית וציונית, אשב ואשמע בתחנת הרדיו (שמן הסתם תחליף את 88 האהובה עלי בתור 'תחנת הנישה של קול ישראל (בפירוק מתקדם)) נוסטלגיה יהודית וציונית מהי.

“Two gin-scented tears trickled down the sides of his nose. But it was all right, everything was all right, the struggle was finished. He had won the victory over himself. He loved Big Brother.”

ממתק? משהו נוסטלגי? הנה משהו שיכול להיראות נוסטלגי, וילי דיקסון באקדור מן מ-1970. העניין הוא שבזמן אמת ב-1970 אני הייתי בן שנתיים ולא הכרתי את דיקסון, והרדיו שכן שמעתי היה עסוק בלהשמיע את פסטיבל הזמר וליל חניה, ולפעמים גם את גבי שושן. אבל לפני כמה ימים נסעתי בחמש בבוקר להביא את אלמוג לאיזה מיונים בצבא במסגרת שנת השירות שלי כנהג וסבל, ומישהו ב-88 FM השמיע את כל האלבום של דיקסון 'איי אם דה בלוז' שלא ממש היכרתי, ונגנבתי לגמרי, במיוחד מהבאקדור מן. היי, ואני מוכן להתערב שזה לא משהו שישמיעו בתחנת הנוסטלגיה של מירי רגב.