על חוק הפורנו, והחירות

פעם כשהייתי נורא צעיר, והאינטרנט רק בא לעולם, נכנס אלי שכן שהתעניין בחומר איטום, וביקש לערוך חיפוש במנוע חיפוש איך בדיוק מכינים את התערובת (אלטה ויסטה! המנוע שהשתמש בו ההומו ארקטוס כדי לחפש אתר שמסביר איך מסתתים את ראשי החץ האלה מאבן צור). בשיא התמימות הקשנו את שמו של חומר החיפוש – WET LAID, וקיבלנו הצצה לעולם המופלא של האינטרנט. רוב האתרים לא עסקו באיטום.

ואכן, האינטרנט הוא מקום בו הפורנוגרפיה נדחפת אליך בכל מקום, בפרסומות או בתוצאות של מנועי חיפוש, אם אתה רוצה ואם לא. דעתי על פורנוגרפיה ידועה – זו תעשייה של עבדות אנושית שיש לחשוב על דרכים לעקרה מן העולם, בדומה לזנות. ואכן לעזרתי באה חברת הכנסת שולי מועלם (ורשימה של רבים אחרים, ביניהם כמה מאוד אהובים עליכעאידה תומא סלימאן שזה עתה לפני שבוע בדיוק לחצתי את ידה בהתרגשות בבית הפרקליט בנצרת)והציעה את חוק התקשורת (בזק ושידורים) (תיקון – חובת סינון אתרים פוגעניים). הרעיון הוא מאוד פשוט – כל ספק יסנן אתרים פוגעניים במין מנוע כזה כמו 'רימון'. אם מישהו לא רוצה, שירים טלפון לספק האינטרנט ויסביר שהוא נורא רוצה לראות את אינגה המתהפכת. טריק דומה הרג את אזור חיוג 056 שיחות ארוטיות בשנות התשעים. מעט מאוד אנשים אוהבים לדבר על הרגלי צריכת המין הווירטואלי שלהם עם הנציג של הספק.

מה הבעייה? הבעייה היא שהחוק לא מדבר על פורנו אלא על 'תוכן פוגעני'. מה זה תוכן פוגעני? אני נורא נפגע, למשל, מכל הקטע של יהדות-דם-אדמה שכל כך עושה טוב לשולי מועלם. אני בטוח שכל מה שאני כותב נראה לה פוגעני. אבל היא לא לבד שם. אמרנו שיש שם גם את עאידה תומא סלימאן שגם היא כמוני לא משתגעת על הכיבוש. אז נאמר שאם לוקחים את רשימת חברי הכנסת מימין ומשמאל שחתומים על ההצעה, אפשר לחשוב שפוגעני זה באמת אתרים שמציגים תוכן פורנוגרפי ונאמר אפשר לראות בהם תחת.

כאן יש בעייה. כי הספק לא יכול להחליט מה זה אומנות או ביטוי לא פורנוגרפי, ומה זה פורנוגרפיה. 'אימפריית החושים' היה נפסל ביחד עם 'צעירות ולוהטות II' או 'שולי ואיילת עושות את עמונה'.

הפוסט הקודם שלי היה פוסט בסידרת 'טוהר הוואגינה היהודית'. נושא הדגל שלי כאן, שמראה איך הלהב"יסט הקטן שנורא רוצה שיהודיות תזדיינה רק עם יהודים קופץ מכל מיני מקומות כמו המכנסיים של ארי שביט. אז הפוסטים האלו כוללים מטבע הדברים ביטויים די קשים, ונהגתי בימים היפים של ישראבלוג לסיים אותם באיור אנטישמי ופורנוגרפי, שמראה את היהודי השפל עם האף הארוך מזיין את הארית התמימה עם השיער הבלונדיני. יש כאלה די הרבה ברשת. בקיצור התוצאה הייתה שאינטרנט רימון פסל אותי. בזמנו התייחסתי לזה כאות כבוד, עכשיו אני מבין שזו צנזורה, ושאם החוק יתקבל אלו שיוכלו לקרוא את המילים האלה ממש שאתם קוראים יהיו רק החרמנים שהתגברו על הבושה וביקשו מספק האינטרנט שימשיך להזרים אליהם ציצים. והיי, רק לפני שבועיים פירסמתי כאן ממש תמונה של בחורה עם הציצים בחוץ, בהקשר של התכנית של פרס לקנות את גיאנה הצרפתית, ששם מה לעשות הבחורות עוד לא למדו ללבוש את החלק העליון, וזו הייתה באמת תמונה של תושבת המושבה הזאת, בלי שום כוונה אירוטית.

תקראו את הפוסט הזה ממש בעיניים של מנוע סינון אינטרנטי. יש בו המון מילים גסות, ואני עוד באמצע הכתיבה אבל הוא יסתיים בקריקטורה פורנוגרפית ואנטישמית. תוכן פוגעני פאר אקסלנס – נכון? אבל זה בדיוק חופש הביטוי שלי שהחוק הזה הורג. החוק הזה הוא חוק נגד חופש הביטוי נטו. אוכל להמשיך לכתוב, אבל לעצמי.

דרך אגב, האדם שבדיוק החוק הזה מתכוון אליו, בני בן ה-15, ימצא דרך לעקוף את הסינון בתוך שתי דקות. הוא מתכנת אתרים בג'אווה וכל מיני דברים כאלה שאני לא מבין. קטן עליו שולי מועלם.

בואו ניקח את שרת המשפטים. זאת שכתבה את המאמר הנפלא ב'השילוח' על איך זה שכל חקיקה תהא הטובה והראויה ביותר פוגעת בחירות. הגברת נורא עסוקה בחקיקה. אני לא יכול לפתוח חדשות בלי לשמוע על יזמת חקיקה שלה. אתמול כמדומני היא העלתה את הרעיון שזכות הווטו שיש לנשיאת העליון על מינויים לעליון תוסר. כנראה כדי שניתן יהיה להציף את העליון במינויים פוליטיים מהזן שאיילת כל כך אוהבת. עכשיו, הגברת שקד שהיא שרת המשפטים העבירה את החוק הזה בוועדת השרים לחקיקה. יש עוד כמה דברים נורא מגבילי חירות כמו חוק הטרור הליברמניסטי וכל מיני כאלה שצצו בימים האחרונים, וגם שם שרת המשפטים אוהבת החירות שלנו מעורבת עד מאוד.

כשהאנשים האלה מדברים על חירות הם מתכוונים לדבר אחד – לדרוויניזם חברתי ליברטריאני שנותן לך את החירות למות מרעב ברחוב בלי התערבות של המדינה. הא ותו לא. זו 'החירות'. אני לא רוצה לדבר במילים גבוהות של פרידריך פון האייק וכאלה, אבל יש זרם חשיבה מאוד מסויים שנוקט בעמדות האלה. כשהאנשים האלה אומרים 'חירות' הם מדברים על מדינה נוסח סינגפור – קפיטליזם מוחלט, תוך אכיפה מטורפת של נורמות מוסריות דכאניות ושלילת חוקי אזרח באמצעות מנגנוני משטרה חזקים. זה יגיע גם למלקות בכיכר העיר למי שלועס מסטיק ברחוב. זו 'חירות' נוסח הבית היהודי.

איך הסולידריות והלכידות החברתית שליוו את הציונות הדתית והיו תמיד הפנים היפות שלה, פינו את מקומם לדרוויניזם של 'אכול או היאכל'? איך את מוסר הנביאים של 'על מכרו בכסף עני ואביון בעבור נעליים' החליף פרידריך פון האייק? יש לי ניחוש שמישהו שם קרא יותר מדי והבין פחות מדי, ואיך שהוא הם קושרים את הרעיון של סולידריות ולכידות חברתית עם 'שמאל' שזה הדבר הזה שמתנגד לכיבוש שהוא הפטיש שלהם והם לא יכולים בלעדיו. אבל זה בנורא קצר. הבטחתי קריקטורה פורנורפית אז הנה. תיהנו כל עוד שולי מועלם נותנת לכם. זו קריקטורה שליוותה פוסט שלי מלפני שלוש שנים שעסקה בזה שאנשים שחושבים כמו שולי מועלם או אפילו ממש מהמפלגה שלה לא אישרו לבנות שירות לאומי לעשות משמרות לילה מחשש שאלו תנצלנה את ההזדמנות ממש להזדיין עם ערבים. אז הנה לכם האמנות הנהדרת של האנטישמי הרומני מיכאי זיכי שלקחתי בהשאלה מוויקישיתוף. תיהנו כל עוד שולי מועלם מאפשרת לכם

pforn

החיים שלנו תותים

הראיתם פעם משהו חסר משמעות יותר מהמצעד השנתי של גלגלצ? ואשקרה שמעתי את הדבר הזה. כי היו לי סידורים ונסיעות ובישולים וכל הזמן הרדיו היה פתוח על זה. נכנס מאוזן אחת יוצא מאוזן שנייה. הדבר העיקרי שהותיר עלי את רישומו הוא שירה של אגם בוחבוט 'כמו בריו' שלא הכרתי, אבל הזמרת היא בת 12 וביליתי דקות ארוכות בלשאול את עצמי אם זה עושה לה טוב השיר הזה או לא. אין שום סיבה שבעל בעמיו, בן חמישים (עוד מעט אבל מנסה להתרגל) יקדיש אפילו שנייה מזמנו לעניין הזה, אבל מסתבר שזה יצר איזה שיח מטורף, שהשיא שלו לדעתי הוא בפוסט פרוגרמטי של רות גביזון שמנתח לעומק את 'החיים שלנו תותים' וקובע, בהמשך למאמר של אלון עידן ב'הארץ' שגם אם המדובר בחוד החנית של הימין המתנחלי המשתלט על כל חלקה טובה, הרי שהתרופה לכך היא שגם השמאל יתחיל ליצור שירי פופ קליטים.

גביזון (וגם 'הארץ' וכל היתר) קצת מפספסים את העניין. היא הודתה שלא הקשיבה לשיר מעולם, ומן הסתם היה לה משהו טוב יותר לעשות בערב ראש השנה מלהקשיב למצעד. אני הקשבתי וזו הייתה חוויה מוזרה. זה היה כמו ילדה בת שלוש שמסדרת את הבובות שלה בשורה ובוחרת את איזה בובה היא הכי אוהבת. 'השיר האהוב ביותר' הוא 'השיר המושמע ביותר' מהסיבה הפשוטה שגלגלצ טוחנים אותו במוח מהבוקר עד הערב בלי הפסקה. בניסוח אחר – הבחירה ב'שיר השנה' משקפת פחות או יותר את הטעם האישי של דלית רוצ'סטר. או יותר נכון את מה שדלית רוצ'סטר חושבת שהמאזינים שלה רוצים לשמוע, כי אני סומך על אישה כזו שעיסוקה במוזיקה שכשהיא חוזרת הביתה מהעבודה ורוצה קצת להירגע היא לא שמה את חנן בן ארי במערכת. יש כאן איזה מעגל שוטה, כי היא משמיעה להם את מה שהיא חושבת שהם רוצים לשמוע, ומה שהם אולי רוצים לשמוע נובע בדיוק מזה שמשמיעים להם את זה כל היום.

נכון, נוצר כאן קורפוס של יצירה ישראלית לא יותר מדי מפוארת, שמדברת פחות או יותר על אותם נושאים – ענייני דור ה-Y שנורא קשה כאן אבל בסוף יהיה בסדר כי – ניו אייג' כלשהו. חנן בן ארי לא שונה מ'התקווה שש' או קפה שחור חזק או כל הזוועות האלה שהילדים האלה שומעים כי גלגלצ משמיעה להם. לא משהו מאוד עמוק. נכנס באוזן אחת יוצא מהשנייה. פופ קליל עם נגיעות קלילות של לפעמים רגאיי אבל לא ממש, לפעמים היפ הופ אבל לא בדיוק. קצת גיטרות אבל לא בדיוק רוק. כי חייבים להגיע לאמצע המושלם אחרת גלגלצ לא תשמיע אותך כל היום. אני מסרב להאמין שזו 'המוזיקה' של הדור הזה. הם שומעים גם דברים אחרים. בטוח.

כי אני שומע דברים אחרים. זמן הרדיו שלי הוא בדיוק שעתיים ביום כשאני בנסיעה, וגם אז אני שומע גם תכניות מלל ולא רק מוזיקה. את גלגלצ אני שומע רק כשמכריחים אותי (לבת שלי יש נטייה כזו). המוזיקה שלי כבר לא מגיעה מהרדיו. עברנו את שנות השמונים. אני שומע מוזיקה ממיליון מקורות אחרים. מיוטיוב וג'נגו ותחנות רדיו אינטרנטיות מחו"ל ודברים שחברים מעלים בפיד בפייסבוק, והמלצות של 'קולומבוס' ואנ'לא יודע מה. למה שדלית רוצ'סטר חושבת שאולי אני רוצה לשמוע יש מעט מאוד מקום בחיים שלי. וכך גם בחיים של הבת שלי. למרות שהיא מתה על גלגלצ. אפשר להיגנב על זה ולהעביר עם זה נסיעה ארוכה. אבל כשרוצים להתרגש או להעמיק הולכים למקום אחר.

אז יש לזה משמעות כלכלית אדירה – כי בסך הכל שורה תחתונה גם בגלגלצ זה כסף. ויש לזה משמעות מבחינתו של חנן בן ארי שלמרות שהוא קצת מעצבן בקטע של לא לשיר עם נשים (אבל נחסך מאיתנו הדואט המרגש עם נינט טייב מצד שני) אני מאחל לו כל טוב. אין לזה שום משמעות אחרת. לא מוזיקלית. לא תרבותית. זו בועה עם שפה משל עצמה (מאגניבה. בעצם לא בטוח. שמעתי שעות של שדרנים וזמרורים המשבחים זה את זה. איני סגור על הטרמינולוגיה המדוייקת) ומעט מאוד משמעות מחוץ לבועה. מסמן שאיבד את המסומן. סימולקרה שפירה. לא משהו לענות בו. גביזון – רוצה לעשות טוב לעולם? תעזבי את חנן בן ארי. נראה אותך מתייחסת למאמר של איילת שקד ב'השילוח'. עם בן ארי את מבזבזת את הזמן.

ממתק לסיום. בארצות הברית הייתי בעיירה נורא עלובה שנקראת פרנקוניה, ניו המפשייר. יש שם 1,104 תושבים. נקלעתי בטעות לפאב שלהם, שבדיוק הייתה שם מסיבה מטורפת שכל תושבי העיירה מתחפשים לפיראטים ורוקדים ושותים כל הלילה. באמת! היה נורא סבבי ולא צפוי. וגם נורא שמח. הם יודעים לשתות שם בפרנקוניה – הבירה המקומית מבשלה מאוד לא מוכרת עם כמה סניפים בניו אינגלנד (ובפלורידה!) היא ה-SEA DOG שעושה נורא שמח, למרות שיותר התחברתי לסמואל אדמס הממוסדים יותר אבל עם IPA בועט וקטלני. והייתה אווירה נהדרת שאני מנסה (ולפעמים מצליח) להשיג בעיזה-בר של אנשים שגרים ביחד ואוהבים לבלות אחד עם השני. בהתחלה באמת הרגשתי שאני בסרט סוריאליסטי, אבל אז הבנתי שאלו פשוט האנשים הטובים של פרנקוניה שאחרי שבוע עבודה פשוט מתחפשים לפיראטים ושותים ורוקדים, וכמה שזה היה נהדר. אז הופיעה שם להקה איומה (אחת הסיבות שעזבתי את המקום בסופו של דבר) שנקראה 'ואן ביורנז' ששרה שירים די זוועתיים. אבל אף אחד לא שם לב כי כשהם הגיעו זה היה שעתיים אחרי שהכל התחיל וכולם כבר היו תחת השפעה זו או אחרת. אז הנה הואן ביורנז. לא משהו שיזכה בגלגלצ במצעד השנתי, או במקביל שלו בניו המפשייר. גם הסולנית הדי מדליקה שיש להם בקליפ הזה לא טרחה להגיע, ונשארנו רק עם הגברים שהם פחות מדליקים. השיר הזה הוא תאמינו או לא שיר אהבה לאייב לינקולן, עם מילים די מתחכמות ורמיזות מיניות שלא הבנתי, אבל שיהיה בסבבה. הנה נחשפתם למשהו שלא תחשפו לו בגלגלצ. או שתקשיבו עוד פעם לחנן בן ארי. לגיטימי.

עם אחד מדינה אחת

שערוריית מצעד הדגלנים ביום העצמאות הביאה לסערה זוטא ברשתות החברתיות הנמשכת כבר יומיים. יש מקומות שהוויכוח מתעלה לרמה גבוהה ומאזכר אישים כישעיה ברלין או בנדיקט אנדרסון, יש מקומות שפחות. אני רוצה לתרום כאן קריאה מושכלת של הטקסט הקצר הזה 'עם אחד – מדינה אחת' כסימולקרה (זדונית, כמובן). תחזיקו חזק, כי הנה זה בא. אשתדל לעשות את זה פשוט ככל האפשר.

קוראיו הוותיקים של הבלוג יודעים שאני נמנע ככל האפשר מלכנות אנשי ימין שאני מתנגד לדיעותיהם בשם 'נאצים'. את ידידי ד"ר עופר כסיף שקרא לשרת המשפטים שלנו 'חלאה ניאו נאצית' ביקרתי כאן במילים לא פשוטות. אולי כדאי להביא מקצת ממה שכתבתי אז – 'אם ניקח את מה שהפנר קרא לו 'השנים הטובות' של הנאציזם, בין 1934 – 1937, אנחנו עדיין לא שם. יש לנו פרלמנט פועל, חופש הדיבור מובטח (ולראיה, אדם קרא לשרת המשפטים ניאו נאצית) השלטון נקבע בבחירות, הכוח מבוזר בין רשויות ולא מאוחד אצל אדם אחד המחזיק במשרת הנשיא בשילוב עם משרת ראש הממשלה, מחנות ריכוז לאויבי המשטר לא נפתחו, מפלגות אופוזיציה פועלות, וכך גם אירגוני החברה האזרחית… אני חושב שדי ברור שאנחנו לא שם, ולא מתקרבים לשם. וגם איילת שקד לא תומכת (עד כמה שדיעותיה פסולות בעיני בעניינים רבים) ולו במקצת מהמאפיינים האלו, שהם מאפיינים בסיסיים של המדינה הנאצית בשנות השלושים.'

הנאציזם הוא תופעה אידיאולוגית ייחודית, בעלת גבולות ברורים. לא מספיק להיות גזעני בשביל להיות נאצי. לא מספיק להיות ימני בשביל להיות נאצי. בכלל, קשה מאוד להיות נאצי. צריך דרך חשיבה מאוד מסוימת ומאוד קיצונית, וזהו אתגר שבימינו, לאחר מוראות מלחמת העולם השנייה, יש מעטים שמצליחים בו.לכן האמירה שהסיסמה הזו מממשת את דברי סגן הרמטכ"ל שלנו על 'תהליכים המזכירים את גרמניה בשנות השלושים' היא פשטנית מאוד. התהליך הוא מעט מורכב יותר.

למה בדיוק התכוון כותב הסיסמה 'עם אחד – מדינה אחת'?

לו היה חי בגרמניה בשנות השלושים, הדבר היה ברור. הסיסמה הזו ברורה ואף מתבקשת כמעט מאיש ימין רדיקלי בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, על כל שלושת חלקיה –

 רייך אחד – בגרמניה המחולקת והמפולגת, שנתלשו ממנה שטחים ונמסרו לסובבים אותה, יש חשיבות להדגיש את אחדותו של הרייך, מתוך מטרה להחזירו לגדולת העבר. לא עוד גרמניה ואוסטריה (וחלקים מפולניה, צ'כוסלובקיה, אלזס לוריין המוחזקת בידי צרפת, חבל הרוהר וחבל הריין בהם יושב צבא צרפתי) – כל מקום שהוא גרמני הוא חלק מן הרייך האחד.

עם אחד – החלק הזה בסיסמה, יותר ממה שהוא מדיר (את היהודים, למשל) הוא מכיל. הבעייה של גרמניה בשנות העשרים והשלושים בהן נהגתה הסיסמה, לא הייתה הבעייה היהודית. גם לא במוחו של היטלר. הבעייה הייתה העם הגרמני המפוצל לישויות רבות שונות. אוסטרים (לאום שהיטלר הכחיש את עצם קיומו) וגרמנים אתנים היושבים במקומות שונים כחבל הסודטים, ונאלצים להכפיף את השייכות שלהם לעם האתני הגרמני, לשייכות ליחידה הלאומית הפוליטית הצ'כוסלובקית (המומצאת והמלאכותית). זה החצי השני המתבקש של רייך אחד – עם אחד.

מנהיג אחד – מה שקרה ביום אחד הרה גורל בנובמבר 1918 היה לקיחת המדינה הריכוזית הגרמנית, בה שלט הקייזר, ונסיון להפוך אותה למדינה מבוזרת ודמוקרטית. פרידריך אברט ופיליפ שיידמן, וכל האנשים בעלי הכוונות הטובות שיצרו את מדינת ויימאר, שברו את המסורת הריכוזית הגרמנית. אל מולם עלו מנהיגים מטעם עצמם. כמובן אנשי ימין שכהיטלר עצמו שבו וניסו שוב ושוב לאתגר את ההנהגה הזו בפוטשים שנעו בין הפאתטי והמגוחך, לסכנה רצינית ומשמעותית (המשמעותי ביותר הוא 'הפוטש של קאפ' שהצליח למשך כמה ימים להחליף את השלטון החוקי של הנשיא אברט והקאנצלר גוסטב באואר בממשל צבאי, והיה צורך בשביתה כללית של כל העובדים במשק הגרמני כדי להחזיר את הממשלה החוקית). אך גם אתגרים מצד השמאל לא חסרו. הספרטקיסטים נמנים אצלי על הגיבורים האישיים, ואני מוקיר את זכרם של רוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט הי"ד, אבל חייבים להודות שאלו היו חבר'ה די פרועים שהחלום הרטוב שלהם היה לחקות את החברים שלהם במזרח, מולדימיר איליץ' לנין ועד בלה קון, ולהשליט בגרמניה דיקטטורה של הפרולטריון. אל מול אלו צריך היה להבהיר במילים ברורות כי במדינה הנאצית החדשה יהיה לא רק עם אחד ורייך אחד, אלא גם מנהיג אחד.

הסיסמה הזו, כשהיא מועתקת למקומותינו ולזמננו היא חסרת מובן. אין לה שום משמעות או פירוש שניתן להעלות על הדעת. זה כמו שמישהו יתחיל לרשום על הקירות 'Tippecanoe and Tyler too', הסיסמה המנצחת במערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1840. טיפקנו וגם טיילר הם מזמן שוכני עפר, הוויכוח על זכויות המדינות הוכרע זה מכבר, והמפלגה הוויגית שהפיצול בשורותיה היה הדלק המניע של מערכת הבחירות, התפוגגה וירדה לתהום הנשייה. כך גם 'עם אחד – מדינה אחת'. חסר מובן מחוץ להקשר של גרמניה בשנות העשרים.

איש לא חושב שכל תושבי הארץ הם עם אחד, ולהיפך, דווקא אנשי הימין הקיצוני יודעים היטב לעשות את ההבחנה בין יהודים ובין מי שאינו יהודי. גם הימין הלא מאוד רדיקלי, הממוסד, המשלם עדיין מס שפתיים ל'שוויון זכויות המיעוטים' אצלנו, שכנראה אחד מאנשיו הוא שאירגן את הטקס, יודע היטב לעשות את ההבחנה הזו. לא ניתן להתגאות במדליקי משואות שאינם יהודים, נוסח הכומר גבריאל נדאף (נו באמת, אי אפשר היה למצוא פיתרון מכובד לעניין הזה? טוב שיש את הסיסמה הנאצית של הדגלנים, והחרפה הזו הוסטה אל הצד), ולדבר על 'עם אחד'. מהצד השני של המשוואה – צד ה'מדינה אחת' הרי שאין חבלי מולדת הנמצאים בשליטה זרה, או שקיימת בהם ישות פוליטית זרה הדורשים איחודם אל הקהילה הפוליטית הישראלית. אם כבר, בלענו יותר ממה שאנו מסוגלים לעכל.

אז למה התכוון המשורר? משברור לנו שאין שום דרך לקחת את המשוואה שהייתה נכונה בגרמניה בשנות העשרים והשלושים וליישם אותה (או שני שליש ממנה) בישראל ב-2016, הרי שיש תשובה אפשרית שאני יכול לחשוב עליה.

זו הסימולקרה הזדונית בפעולתה! דימוי חסר כל קשר למקור. מסמן שאיבד את המסומן שלו, ונע לו בעולם חסר תכלית. כי אם לוקחים (במודע או שלא במודע. אין לדעת מהיכן לקח אותו מתכנן טקסים אלמוני את הססמה, אם זכר אותה מתקופת לימודיו בבית הספר, או שסתם תפסה את עינו בצפייה בערוץ ההיסטוריה, ולאחר מכן נשכח מקורה, או שלא נשכח מקורה) סיסמה משנות השלושים, שהיא בעלת הקשר ומובן מובהקים, תולשים אותה ממקומה הטבעי ומשתמשים בה בהקשר זר, היא מאבדת את משמעותה.

את משמעותה הראשונית זאת אומרת.  כי הסימולקרה מתיימרת ליצור מעין עולם של היפר מציאות, הלוקח אותך בחזרה מכוח הדימוי חסר המקור ל'מודלים העוסקים בייצור ובשיווק אין סופי של ההיפר אמיתי' כמו שכתב בודריאר. המציאות ההיפר אמיתית שהסימולקרה הזו מייצרת היא מציאות נאצית. כי הסיסמה בה היא משתמשת היא נאצית. אנו נלקחים מכוח הסיסמה מן המציאות האמיתית מאוד של הדגלנים בהר הרצל במאי 2016 אל מציאות אחרת, שם היו דגלנים אחרים, בתקופה אחרת.

 האמת, אני מאוד אשמח אם אותו פקיד שהגה את הסיסמה יבוא ויסביר לי שאני טועה. יסביר לי שיש לסיסמה הזו איזה משמעות בישראל כיום שאינה קשורה לנאציזם, שיש לה איזה שורשים אידיאולוגיים או טקסטואליים במשהו שאינו הרייך השלישי, ומה מכשיר את אותה סיסמה להיות מוצגת על ידי חיילי צבא ההגנה לישראל, הצבא שאני עדיין גאה ללבוש מעת לעת את מדיו, בטקס יום העצמאות למדינת היהודים. אני שונא לחשוד באנשים שהם מייצרים היפר מציאות נאצית. זו מילה חזקה מאוד. וקשה מאוד.

יום אחרי עצמאות שמח לכל.

שחרורו של האזרח קצב

בסוף החודש תתכנס ועדת השחרורים כדי לדון בעניינו של האזרח משה קצב שנדון על עבירות מין לעונש של שבע שנות מאסר. המדובר, לטעמי, בעניין פרטי של אותו עבריין מין ובני משפחתו. עם זאת, אמירה שנויה במחלוקת של שרת המשפטים שלנו ולפיה תתמוך בחנינה אם ועדת השחרורים תחליט שלא להעניק שחרור מוקדם, הציתה מחלוקת. בניגוד למוצג באמצעי התקשורת – ובבית הדין הגבוה ביותר בעולם ערכאה דצוקרברג – אין המדובר בעניין של 'טוב' מול 'רע', ואם קצב יצא בשליש השמים לא יקרסו.

אין המדובר בהכרעה עקרונית הנוגעת למעשיו, אלא בהכרעה שנוגעת בעיקר לנסיבות אישיות שלו, שלאזרח שאינו מקבל גישה לחומרים שעומדים בפני הוועדה קשה לדעת מה הן. סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי ממאסר תשס"א – 2001 נוקב ברשימה ארוכה מאוד של קריטריונים לשחרור מוקדם שהוועדה צריכה לדון בהם. רובן נסיבות אישיות, ותוצאות של חוות דעת, שאף אחד מחוץ לוועדה, לרבות כל השופטים העליונים בפייסבוק, וביניהם כב' השופטת העליונה ביותר שלי יחימוביץ' לא יכול לדעת. שחרורו של האזרח קצב אינו עניין ציבורי, אלא עניין פרטי.

אגב, כדי להרגיע את הרוחות לכל מי שחושש שקצב יחזור על המעשים (ואיזה אישה שפויה תישאר איתו בארבע עיניים ולו לדקה?) הרי שיש חוק העוסק בפיקוח על עברייני מין שיצאו לחופשי, והוא חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו – 2006. אחת מעובדות הטריוויה המשפטיות המשעשעות ביותר שאני מכיר, היא שעל חוק זה חתום נשיא המדינה משה קצב, הוא ולא אחר.

אז למה בעצם התכנסנו כאן? כי כאן יש כבר עניין אחר, והוא התבטאותה של שרת המשפטים איילת שקד, שבניגוד להכרעתה של וועדת הערעורים בעניינו של האזרח קצב (עד כמה אני נהנה לכתוב צמד מילים אלו! כמו בית הדין במהפכה הצרפתית ששב וכינה את לואי ה-16, נינו של מלך השמש, בכינוי 'האזרח קאפה', על שם אבי אבותיו איג קאפה) כל כולה עניין ציבורי ולא פרטי.

חומרה יתרה יש לראות בעיתוי של אותה הדלפה מכוונת היטב ממשרדה של השרה. יש טעם לפגם באמירה המגיעה לאזניהם של חברי ועדת השחרורים, בהם שופטים שהם במובן ידוע עובדי משרד המשפטים, התלויים במידה ידועה בשרת המשפטים לשם קידומם, מהי התוצאה שהשרה רואה אותה כחיובית בדיון בעניין זה. 'רוח המפקד' הנושבת מן השרה נושבת בכיוון ברור, וכל חבר ועדה הקורא עיתון או צופה בטלוויזיה יכול לדעת בדיוק מה רוצה השרה שיחליט. מעבר לכך, אומרת השרה כי תהיה אשר תהיה הכרעת הוועדה, היא מעמידה את שיקול דעתה מעל הוועדה, ותפעל למתן חנינה בכל מקרה.

מדוע זה מצאה השרה לנכון לפעול באופן הפסול בו היא פועלת? מסתבר ששותף לעמדתה הנשיא ריבלין. ריבלין, בן דורו של קצב בהיררכיה הליכודית, וכמוהו שר בדרג בינוני שמסלול הקידום הפוליטי שלו נחסם ומצא דרך עקיפה להגיע לראש הפירמידה, הוא ודאי בעל רגשות עזים וסנטימנט ברור בעניין ולא אופתע אם יתבטא באופן חריף כנגד השחרור או בעדו. עמדתה של שקד מוקשית יותר, ויש לחשוב כדי להגיע למניעיה.

כאישה צעירה בעלת עמדות שניתן לכנותן פמיניסטיות, יש להניח שהמקום הטבעי של שקד הוא בקרב המקהלה הפמיניסטית (קוראי בלוג זה יודעים שבכל מקום בו מוזכר פמיניזם הכוונה היא לסופרלטיב) היוצאת כנגד השחרור המוקדם, ולא בקרב מחייבי השחרור המוקדם. מבחינה פמיניסטית המדובר באדם שביצע כל חטא שניתן לבצע כנגד אישה – לא רק שאנס בנסיבות חמורות מאוד, אלא גם יצא במסע ציבורי להכפשת המתלוננות, דבר המביא לסיכון שמתלוננות אחרות שיראו את שנעשה למתלוננות אלו יחששו מלהגיש את תלונתן. מקומה הטבעי של שקד הוא בדיוק לצד הנשים הצעירות שנפגעות מעבירות מין, ולא לצד האנסים. לכל הפחות היא יכולה לשתוק. לא רק זה, אלא שמפלגתה, הבית הלאומי, הביעה עמדה ברורה מאוד בעניין עבירות המין כשהקיאה מתוכה את יינון מגל, שנחשד במעשה שאינו מתקרב מבחינת חומרתו למעשים בהם הורשע קצב. עמידתה לצד קצב לא יכולה להוסיף לה נקודות בקרב האלקטורט שלה – אנשי הבית הלאומי שערכי המשפחה קרובים ללבם, וליבם גס באנסים ועברייני המין. יש להניח שעמדה ציבורית בעד קצב לא נותנת לה נקודות גם בקרב אנשי משרדה שעמלו מאוד על מנת להביא את קצב למקום בו הוא נמצא.

אז מה גרם לה לנקוט בעמדה ההפוכה? איזה אינטרס עומד מאחורי ההצהרות? לטובת מי פועלת השרה? או כמו שלנין היה ודאי שואל – QUI BONO?

עד כמה שחשבתי אני יכול להגיע רק למסקנה אחת. היא פועלת לטובת הגילדה. זו של הפוליטיקאים המקצועיים. זו נקודת ההתייחסות המשותפת. היום קצב מחר אני. וכשיגיע תורי ארצה ששר המשפטים ינהג עמי ברחמנות. פוליטיקאי צריך להיות מורם מעם. לקבל סדרי דין מיוחדים, הקלות מיוחדות, יחס מיוחד. זה ההסבר היחידי שאני יכול למצוא לעמדה הזו. אם מישהו יכול לתת הסבר אחר  (כולל השרה עצמה. איילת – תהיי בנאדם ותסבירי. נורא קשה לי לחשוב עלייך את הדבר הזה. את שרת המשפטים שלי.) אז הוא מוזמן. יש כאן מנגנון תגובות.

ממתק? יאללה, למה לא. כמה שהיא עצבנה אותנו השקד מגיע לנו להאזין למוזיקה טובה. יש איזה להקת פאנקי שנקראת סולייב שהוציאה ב-2010 תקליט של ביצועי פאנקי אינסטרומנטליים של הביטלס שנקרא ראבר סולייב, במחווה ל'ראבר סול' הקלאסי של הביטלס שזה עתה מלאו חמישים שנה (אוי לנו ואבוי לנו) ליציאתו. רוב הביצועים שם לא משהו לדעתי, למרות שהחברה מסולייב הם גדולי הפאנקי עלי אדמות, אבל 'שיז סו האבי' כנראה נורא מתאים לפאנקי, ויצא להם משהו מאוד מגניב. כמובן אין הכוונה לשרה שקד, שאינה כבדה בשום מובן שאני יכול לחשוב עליו.

חלאה ניאו נאצית

ד"ר עופר כסיף (להסרת כל ספק – הכותרת של הפוסט לא מתייחסת אליו) הוא סוג של חבר שלי. בימים פרועים יותר הסתובבנו בכל מיני חוגי שמאל באוניברסיטה. בינתיים רעמת התלתלים שעיטרה את ראשו בימים הטובים התחלפה בסוג של קרחת סולידית, וכך גם אצלי. תואר הדוקטור נוסף אצלו, ובקרוב אם ירצה השם טפו טפו טפו גם אצלי, וחוגי השמאל האיזוטריים בהר הצופים התחלפו בפייסבוק. שם גם נפגשנו שוב. משום מה זכרתי שהיה בגרעין עם אשתי (לא מדוייק. הוא היה בחוג לעורכי עיתונים של קיבוצים או משהו כזה ביחד איתה ב-1987) והזכרתי לו נשכחות וכזה והתחברנו שוב ברמת הלייקים בפייסבוק. ואז הוא כתב ששרת המשפטים שלנו חלאה ניאו נאצית וקיבל את 15 דקות התהילה האנדי וורהוליות שכולנו רוצים ועכשיו כולם יודעים מיהו וגם אני יכול להסתופף בתהילה הזו. הבעייה היא שאני לא חושב שאיילת שקד חלאה ניאו נאצית, ואני גם חושב שאסור לכתוב את זה גם אם ממש חושבים שזה נכון.

בואו נתחיל מהקל אל הקשה. 'חלאה' מהי? אם מפרשים 'חלאה' כ'מי שדעתו נורא שונה מדעתי' אז אין על מה לדבר. אבל אפשר לומר, ואדם הגון (ועופר הוא כזה) יאמר – 'חלאה הוא אדם בעל תכונות שליליות העושה מעשים מתועבים, עם או בלי קשר לדיעותיו'. כך למשל, אולמרט, השולח 33 חיילים למות בקרב הסלוקי בשביל 'תמונת ניצחון' לאחר שכבר נקבעה הפסקת אש (ועופר היה ודאי כותב – וכותש את עזה בדם ואש במבצע 'עופרת יצוקה') כאשר כספי השוחד ממלאים את כיסיו הוא חלאה לדעתי, בשל הדיסוננס בין יומרתו להנהיג ולקבוע חיים ומוות עבור אחרים, ובין מעשים שעשה בהסתר. האם איילת שקד היא כזו? מסופקני.

מבחינה אישית איני יודע עליה יותר מדי, כך שאיני יכול לפסוק 'חלאה' רק בקשר לדיעותיה. נפגשתי איתה פעם אחת, כשחיכיתי לראיון באולפן טלוויזיה בקשר לתיק תקשורתי שטיפלתי בו בעבר. זה היה לפני הבחירות הקודמות, כשהייתה מתמודדת טרייה בפריימריז של הבית הלאומי. ביחד איתה הייתה עוד מתמודדת בפריימריז של העבודה. אותה מתמודדת הייתה נחמדה מאוד וקישקשנו קצת ואיחלנו הצלחה זה לזה. שקד ישבה די בהתנשאות, לא דיברה איתנו מילה, והתעסקה כל הזמן עם הסמארטפון כאילו הייתה ילדה בת 12. 'חלאה'? לא. פשוט לא אדם נורא נעים. או לא נעים בסיטואציה הזו. לך תדע. מעשה אחד מאוד מתועב שעשתה לדעתי הוא פירסום תמונות משפחת פוגל לאחר הרצח. גם כאן פסק הדין 'חלאה' הוא פסקני מדי. הנושא מורכב. ודאי שהיא לא כוס התה שלי, לא אצביע בעדה, ולא אזמין אותה לארוחת ערב. מכאן ועד 'חלאה' הדרך רחוקה.

'ניאו נאצית'? כאן הדרך יותר קלה, וכאן אני חושב שעופר שהוא ד"ר למדעי המדינה יכול היה לדייק יותר. אני חושב שהגדרה מדוייקת סוציולוגית (ה'ניאו נאציזם' בניגוד לנאציזם הוא לא אידיאולוגיה מוגדרת, לא מפלגה עם כרטיס חבר, וכולל המון אלמנטים שונים ולעיתים סותרים) תזהה דבר ראשון ב'ניאו נאציזם' התנהלות שנמצאת מחוץ לממסד, או אף אנטי ממסדית, המתנגדת למסגרות של המדינה. קשה לומר על שקד שהיא חוץ ממסדית או אנטי ממסדית. כך שלפי ההגדרה הפשוטה והבסיסית הזו 'ניאו נאצית' היא לא.

אבל עופר גם התראיין (המון) ואמר, נדמה לי ברשת ב', שהוא לא מדבר על גרמניה בשנות ההשמדה, שנות הארבעים, אלא על גרמניה בשנות השלושים. גם כאן ראוי דיוק היסטורי. אם ניקח את מה שהפנר קרא לו 'השנים הטובות' של הנאציזם, בין 1934 – 1937, אנחנו עדיין לא שם. יש לנו פרלמנט פועל, חופש הדיבור מובטח (ולראיה, אדם קרא לשרת המשפטים ניאו נאצית) השלטון נקבע בבחירות, הכוח מבוזר בין רשויות ולא מאוחד אצל אדם אחד המחזיק במשרת הנשיא בשילוב עם משרת ראש הממשלה, מחנות ריכוז לאויבי המשטר לא נפתחו, מפלגות אופוזיציה פועלות, וכך גם אירגוני החברה האזרחית… אני חושב שדי ברור שאנחנו לא שם, ולא מתקרבים לשם. וגם איילת שקד לא תומכת (עד כמה שדיעותיה פסולות בעיני בעניינים רבים) ולו במקצת מהמאפיינים האלו, שהם מאפיינים בסיסיים של המדינה הנאצית בשנות השלושים. נכון, 'חוק הסימון' שיזמה שקד (שזה מה שהביא את הזעם של עופר על שקד מלכתחילה) הוא צעד קדימה בכיוון הזה, כי הוא 'מסמל בתג' (מה שיוצר קונוטציה מיידית לנאציזם) ורודף אירגוני חברה אזרחית שדעתם שונה מזו של אנשי המשטר. אבל אנחנו באמת יודעים שבגרמניה בשנות השלושים החבר'ה האלה לא היו מוצאים את עצמם עם תג פלסטי על דש הבגד במסדרונות הכנסת, אלא עם טלאי צבעוני תפור על מדי אסיר בדכאו. יחי ההבדל הקטן.

אז חלאה היא לא, וניאו נאצית היא לא. אבל אפשר להתווכח (וזו מהות הדמוקרטיה). ונאמר שאני באמת באמת חושב שאיילת שקד היא חלאה ניאו נאצית זה משהו שראוי לכתוב?

לדעתי לא. לפני כמה ימים עצרה המשטרה בחור החמוש בסכין שזרק בקבוקים על מפגיני שמאל. לאחר מכן הסתבר כי המדובר בבחור בעל לקות – כמדומני אספרגר – שפעל מתוך מה שהוא תופס כ'שנאת שמאלנים'. כשכותבים משהו בפייסבוק ודאי כשיש חברים רבים, שלא את כולם אתה מכיר, ושהדברים יכולים להיות משותפים בקרב ציבור לא מוגדר, באופן שלא בשליטת המפרסם, זה מגיע גם לאנשים כאלו. ולשמאל אין מונופול על הנורמטיביות. יש אנשים בעלי ליקויים כאלו ואחרים גם בשמאל.

אז באמת אני יכול לדון עם עופר מה זה 'חלאה' ומה זה 'ניאו נאצי', ואני גם יודע מה התפקיד של ביקורת בדמוקרטיה, ואיך מדיחים בדמוקרטיה שלטון מכהן, ואיך מביעים דעה, ומה מותר ומה אסור, אבל יש ציבור גדול שיכול לקחת את הדברים לכיוון אחר והתוצאה היא סכין ובקבוקים בהפגנה, או במקרה שראינו כבר בשנות השמונים רימון על הפגנת שלום עכשיו. אבל אולי יושב בחור שליקוי כזה או אחר הפך אותו לנוח יותר להשפעה, הפך אותו אולי לבעל רצון מוחלש, ואומר לעצמו שאם היא חלאה ניאו נאצית אז אולי צריך לעשות לה מה שאדם הגון עושה לחלאה ניאו נאצית? אני לא רוצה לקחת אחריות על הרס החיים של בחור כזה, ואני בטוח שגם עופר לא. החברה שלנו נורא אלימה. באמת. כל מה שמוריד את הלהבות יבורך. משני הצדדים.

אז את הדיון צריך לערוך באופן קצת יותר תרבותי. אני חושב שהבסיס לעניין היה שבעוד שהיא קיבלה אחוז גדול מהתרומות שלה בפריימריז מאדם שהוא סוחר נשק, היא דורשת סימון וסיווג מארגוני זכויות אדם שמקבלים מימון מממשלות. אז כאן אפשר לכתוב הרבה, ואפשר גם לומר 'צבועה' וזה יעמוד בכל קנה מידה. 'חלאה ניאו נאצית' לא רק שאינו מדוייק, הוא גם מסיט את האש מהמקום הנכון. כולם יזכרו עכשיו שד"ר עופר כסיף אמר דבר נורא ואיום וזכה לגינויים ולחרפות וגידופים ושרון גל נורא ירד עליו בערוץ 20, ואף אחד לא ידבר על זה שמי שמקבלת מימון מסוחר נשק דורשת מאחרים שקיפות ותיוג. לא חבל? לא קצת נוגד את המטרה? וזה גם מה שמאפשר לה להופיע כצדיקה תמימה ולצעוק חמס שמסיתים נגדה.

ובאמת, רציתי לכתוב לעופר שהדבר החמור ביותר זה שמאז שהוא כתב מה שהוא כתב הפרצוף של איילת שקד לא מפסיק להופיע אצלי בפיד, וכבר נמאס לי לראות את הפרצוף הזה. שזה חטא מאוד חמור בפני עצמו.

דלז, הירש, דנון, ויינשטין, פראבו

הסיפור עם גל הירש ממלא אותי בעיקר בעצב רב. כאזרח חוויתי את מלחמת לבנון השנייה בעיקר ברקטות על הבית, חדשות איומות ברדיו עם שמות גיאוגרפיים מוכרים מאוד, וכעס אדיר על הנהגה פוליטית יהירה וכושלת, והנהגה צבאית – לא ממש משהו. העובדה שמקומות שהכרתי טוב מאוד מהשירות הסדיר, שנמצאו במרחק של קילומטרים ספורים מהגבול, אם לא ממש על הגבול, הפכו למוקד של קרבות קשים ובלתי מוכרעים, עם סיפורים מטומטמים על אנשים שנשלחים למות במקומות האלה בשביל 'תמונת ניצחון', מאוד הכעיסו אותי. איפשהו ב-2006 התחושה של הביטחון האישי שלי הלכה לעזאזל, ולא שבה. ההצפה של זה בשבוע האחרון הציפה אותי שוב באותם רגשות, וזה נורא לא נעים.

אז הוא גאון צבאי או כישלון? מי אני שאשפוט. הייתי גם יורד קצת על הקטע הפוסט מודרני עם דלז וגואטרי, אבל שוב, מי אני שאשפוט? מי לידי יתקע שהיישום שלי של הפוסט מודרניסטים הצרפתים בדוקטורט קרוב יותר לאיזה כוונה משוערת של ז'יל דלז מאשר של גל הירש ושמעון נווה. דלז עצמו הוא הראשון שיודה שאין ממש דרך לדבר על 'פירוש נכון' של טקסט. הוא בנה על זה קריירה לא רעה, ז'יל. ופאק, אפילו לא קראתי את 'אנטי אדיפוס'. הוא כבר שנים ברשימת הקריאה שלי ותמיד אני מוצא משהו יותר דחוף.

אבל סך הכל אם אני מיישם את פוקו בצורה מטומטמת בהקשר של המילט (ואני די בטוח שזה המצב. הוא נורא מסובך, מישל) אז אף אחד לא מת. אם מישהו בצה"ל לא הבין את בודריאר ובגלל זה אנשים מתו בשביל 'תמונת ניצחון' (כולל 34 הרוגי הסלוקי לא נשכח ולא נסלח. הייתי מפרט כאן 34 שמות אבל זה יפגום ברצף של הקריאה) אז יש כאן בעייה. יש לי הרגשה שפוסט מודרניזם בהקשר של צבא לא הולך משהו, אבל לא הייתי בשיעורים של שמעון נווה. אולי הם גילו משהו שפוקו אשקרה אף פעם לא חשב עליו? לך תדע. אני לא ביחסים של החלפת רעיונות עם נווה, תמרי או אפילו הירש וכוכבי, והם לא שולחים כתבי יד לרסלינג.

אבל זה לא העניין. העניין הוא כזה. בכל רגע נתון נאמר שיש מאה תתי אלופים בצה"ל? לא מוגזם. אם נתחיל לספור תפקידים מגיעים למאה די בקלות. בואו נאמר שכל שנה שלושים מהם פורשים? הגיוני? ואז באים חדשים? אז עקרונית צריכים להיות בין שלוש מאות לחמש מאות תתי אלופים שפרשו מ-2006 עד היום. למה הירש?

כי במדינת ישראל אין כישלון של ממש. כי לא משנה כמה מזוויע הדבר שעשית, וכמה חרוץ היה הכישלון, אם אתה מספיק עקשן אפשר להפוך כל כישלון להצלחה. כל ועדת אלמוג לעיטור כבוד. ואז כשהולכים לבחור מפכ"ל לא מחפשים את אחד מכמה מאות תתי האלופים שפרשו לאחר קריירה צבאית מוצלחת, פשוט כי רצו להתחיל פרק חדש בחיים. צריך למצוא את זה שסוחב אחריו קופת שרצים, זה שמנסה לטהר את שמו, זה שבולט, זה שיעורר ויכוח.

למה בעצם?

כי השיקולים הם אף פעם לא ענייניים. כי לא מחפשים מפכ"ל שישקם את המשטרה – והיא די צריכה שיקום – אלא מישהו שהמינוי שלו יעשה רעש. ואז 'הראינו לשמאל' (כי תמיד השמאל הוא בעל העניין במינהל תקין) וגם 'השר הוכיח מנהיגות' וקידם את המעמד שלו בליכוד לעומת אנשים שסתם עושים רעש כמו מירי רגב. אז זה באמת לא משנה הרגשות של ההורים השכולים, או שלי (לא שכול. סתם כועס), או הרגשות של אנ'לא יודע כמה אנשים שסיפרו השבוע בכל מקום איך נשלחו למוות הם וחברים שלהם בלי ציוד מינימלי עם פקודות מטורפות בשפה שלא הבינו. מה שמשנה הוא שמפכ"ל שהמינוי שלו הוא מהטעמים האלה, פשוט לא יצליח. זה מתכון לכישלון.

אבל אין אף פעם במדינת ישראל מינוי ענייני. דני דנון שגריר באו"מ? אם באמת אנחנו רוצים להילחם את המלחמה הדיפלומטית ולנצח את ה-BDS, זה האיש? גם ביבי יודע שלא. אבל השיקול הוא לא ענייני. יש בטח איזה שיקול אסטרטגי ממש משמעותי שקשור בסניף הליכוד בירכא תחתית או משהו כזה, בפוליטיקה הפנימית הסבוכה שנועדה לקדם את ראש ממשלתנו לקדנציה חמישית.

ועוד מעט מחליפים לנו את ויינשטיין. כאן כבר קל יותר. האינטרס של שרת המשפטים הוא לצמצם את הסמכויות של היועמ"ש ולסרס אותו. ראש הממשלה רוצה מישהו שימסמס את החקירות בעניינים של המעון ושל שרה וכאלה. תשובה רוצה מישהו שיסדר לו את העניינים עם מונופול הגז כמו שצריך. אני כבר רואה את הליך האיתור והמינוי.

יש לי רעיון פגז. שפעם אחת ישאלו את השאלה הנכונה. האיש הזה מסוגל לשקם את המשטרה? האיש הזה מסוגל לייצג אותנו בכבוד במוסדות בינלאומיים? האיש הזה מסוגל לתת ייעוץ משפטי נכון לממשלה? לעמוד בראש התביעה הכללית? אבל זה רעיון מטורף מכדי שיישמו אותו.

לפאטי פראבו יש רעיון יותר מטורף – היא שוכבת אתך, אבל חושבת עליו. וואלה. מוסר איטלקי. Pazza Idea.

כמה סיבות טובות למה לא מעניינת אותי העברת יחידת הסמך של בתי הדין הרבניים ממשרד המשפטים למשרד הדתות

למה לא איכפת לי שהעבירו את יחידת הסמך של בתי הדין הרבניים ממשרד המשפטים למשרד הדתות?

* כי בתי דין רבניים זה רק לגירושים והנישואים שלי כה יציבים שלעולם לא אתגרש.

* כי בתור גבר כמה שהשיטה תהיה יותר נחשלת ויותר פטריארכלית ככה הסיכוי שלי לדפוק את הצד השני בגירושים הרבה יותר גבוה.

* כי סך הכל אני מאוד סומך על ש"ס, ובמיוחד על שר הדתות אזולאי, שינהלו את בתי הדין הרבניים כמו שבאמת צריך.

* כי באמת המקום של נשים זה לא בתפקידים במערכת בתי הדין הרבניים.

* כי דרעי הוא מנהיג מזרחי אמיתי ואותנטי המייצג בצורה נכונה את המאבק של השקופים, אל מול איילת שקד הקפיטליסטית האשכנזיה המתנחלת.

* כי באמת אישה בתור מנהלת מדור בבתי הדין הרבניים זה לעג לרש. נראה אותם שמים דיינת.

* כי אם זה מה שצריך כדי לשמור על שלמות הקואליציה מפני הסכנה של עליית השמאל, אני משלם גם את המחיר הזה, ובשמחה!

* כי סך הכל הרפורמה הזאת שלוקחת את בתי הדין ומחזירה אותם לש"ס, וגם מבטלת את הקטע שרבני ערים יקימו בתי דין לגיור זה סבבה. תארו לכם שנקבל לעם היהודי אחים ואחיות בידיים פתוחות בלי לעשות להם את המוות? מה אנחנו, רפורמים?

* כי ככל שהמערכת תהייה מושחתת ומנוונת יותר כך הסיכויים שתעלה קריאה עממית להחליף אותה בשיטה של נישואים אזרחיים גדולה יותר.

* כי אם זה משהו שביבי בישל עם דרעי זה לא יכול להיות ממש רע.

* כי באמת קורים דברים הרבה יותר חשובים בעולם ומה אני נטפל לקטנות.

* כי אני לא שוכח לרגע את החיים עצמם.

* כי נורא חם בחוץ ואין לי כוח להתעסק עם זה. תשים איזה ממתק. משהו עליז, לימי בין המצרים.

ובשורת ישועה

אחת התופעות המכוערות ביותר בפוליטיקה הישראלית היא החבירה של הימין הדתי לימין הכלכלי האנטי חברתי. זה הראה את ראשו המכוער ב-J14 ב-2011, או יותר נכון אז שמתי לזה לב, וזה ממשיך בכל מיני מקומות שדתיים לאומיים כותבים שם על נושאים חברתיים כמו האתר 'מידה'. זה נורא לא מסתדר לי עם הסולידריות האנושית שאני בדרך כלל משייך ליהדות, גם זו האורתודוכסית, או לפחות גם לזו האורתודוכסית כשמדובר ביהודים, בנוסח 'לגר ולאביון ולדל' וכאלה. אז אי אפשר לדבר על 'מכרם בכסף אביון ועני בעבור נעליים' ולתמוך בכלכלה ניאו ליברלית שמוכרת בכסף אביון ועני בעבור נעליים, או שבעצם אפשר וזה קורה כל יום וזה כיוון זוועתי שהחבר'ה האלה לקחו וחבל.

על רקע זה באה כהפתעה נעימה הצעת 'חוק שמיטת חובות' של שרת המשפטים שלנו, שעל אף היותה חילונית מחללת שבת להנאה, היא משמשת בכנסת זו כנציגת הקב"ה עלי אדמות (או לפחות הסגמנט שלו שלובש כיפה סרוגה).

וכך כתבה השרה – 

"חברים, העברנו כעת בוועדת שרים הצעת חוק חשובה ביותר שהגשתי. אני קוראת לה "מבצע שמיטה".כיום קיימים במדינת ישראל עשרות אלפי אנשים אשר נמצאים תחת הגדרת "חייבים מוגבלים באמצעים". אלו הם אנשים אשר חייבים כספים רבים ונמצאים בהליך הוצאה לפועל, אך בפועל אינם מצליחים לסגור את חובותיהם לחברה.

חייב מוגבל באמצעים לא מצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית אליה נקלע. מצד אחד הוא ממשיך לשלם במשך שנים תשלומים אשר מכסים רק את ריביות חובותיו, ומצד שני נתון תחת סנקציות כאלו שלא מאפשרות לו להיות חלק יצרני משוק העבודה הישראלי- הוא אינו יכול להקים עסק,להחזיק בחשבון בנק , או בכרטיס אשראי למשל. הוא נתון במעין מעגל אינסופי שבו הוא אסור שאינו מצליח להתיר עצמו מבית אסוריו.

ביהדות קיימת מצוות שמיטה. כל שבע שנים עם ישראל מקיים את שנת השמיטה. בשנה זו העם שובת ממלאכתו, ובין היתר ישנו ציווי לשמוט חובות כספיים. שמיטה היא שחרור.

החוק יאפשר מחיקה חד פעמית של חובות לאותם חייבים מוגבלים באמצעים ( בין 30-40 אלף איש) במידה והם עומדים בקריטריונים שקבע המחוקק.. כל זאת על מנת לתת לאותם אנשים אפשרות להתחיל מחדש ולהכניס אותם שוב למעגל הכלכלי הישראלי. השנה אנו נמצאים בשנת שמיטה. אין זמן טוב מזה להכריז על מבצע שמיטה. זה חברתי, זה נכון וזה חשוב.

**חברות הכנסת רות קלדרון ומירב מיכאלי העלו נוסחים דומים בכנסת שעברה להצעת החוק ופעלו לקידומו**"

אז ככה. אני לא מאמין בקטע של 'ובשורת גאולה לא אובה אם מפי מצורע היא תבוא'. אם מי שהייתה ידועה עד עתה כמובילת הסיעה הכי אנטי חברתית בכנסת מביאה הצעה סבבה אגוזים, אני זורם איתה. ובכל אופן כבדהו וחשדהו.

טוב בהתחלת החיים של הפוסט הזה היה כאן קטע שקצת פקפק בזה שזו הצעת חוק ממש של שקד, כי לא מצאתי קישור אליה, ומכל מיני סיבות אחרות, אבל אז המון אנשים תקנו אותי ומסתבר שזו באמת הצעה של שקד.

לא מצאתי את ההצעה הזו, אז מצאתי את הצעת החוק פ/20/937 של חברי הכנסת חנין, מיקי לוי, פרי, שלח, גרמן, פירון, זנדברג, ורוזין, המכונה הצעת חוק ההוצאה לפועל (תיקון – מתן הפטר לחייב מוגבל באמצעים), התשע"ה–2015, ואני מנחש שיש דמיון בין ההצעות. אני גם מתנצל על שפקפקתי בשקד. יצאתי קצת בטטה.

אבל, לגופו של עניין, לא מדובר במהפכה כה גדולה, ולא בהצעת חוק נורא 'חברתית'. ביחד עם ההצעה הזו היו עוד כמה הצעות מעניינות יותר שהגישה אותה קבוצת ח"כים עצמה כמו לא לאפשר עיקולים לחייב שעומד בצו התשלומים לאחר מתן אזהרה, או להחיל את כללי הסמכות המקומית על הוצאה לפועל (היום אפשר לנקוט כנגדך בכל הליך בכל לשכה מדן ועד אילת. לא ממש פייר לדעתי), או להעביר את סמכויות הרשם להוצאה לפועל ל'שופט אכיפה'. אבל האפיל הפופוליסטי של שמיטת החובות הוא גדול בהרבה, ואת ההצעות האחרות קצת קשה להבין אם לא מבינים ממש הליכי הוצאה לפועל.

אז זה טוב? אולי. וקצת רע. ולא ממש חברתי. ובעצם לא ממש משנה. לא עומדת בפני הצעת החוק של שקד אז אנתח את הצעת החוק של חנין ושות' מתוך הנחה שאם אינה זו ששקד העבירה בוועדה, אז היא מאוד דומה לה.

נכון שמי שנקלע למצב של 'חייב מוגבל באמצעים' הוא בבעייה, והחוב שלו גדל ותופח בריבית של הוצל"פ ולא ישולם לעולם, כשעליו חלות כל המגבלות כמו כרטיס אשראי ואיסור יציאה לחו"ל. אז הפטר זה רעיון סביר. זה עוזר לחייב, ולא ממש פוגע בזוכה שממילא לא רואה את הכסף שלו. אבל –

ראשית – יש כבר מסלול כזה. זה נקרא 'פשיטת רגל'. נכון זה קצת יותר מסובך, קצת פחות נגיש, קצת יותר קשה לחייב, אבל האם יש באמת הצדקה לשני מסלולים זהים כמעט (המסלול מאמץ את מרבית ההוראות המהותיות של חוקי פשיטת הרגל) בשני חוקים שונים? או שכדאי קצת להתאמץ ולהנגיש את הליכי פשיטת הרגל?

שנית, התנאים. ההפטר מותנה בתנאים – צריך לחכות חמש שנים, סך החובות פחות מ-400,000 ש"ח, אין נכסים הניתנים לעיקול ולמימוש, התשלום החודשי שנקבע לא יאפשר פרעון 10% מהקרן בתוך שלוש שנים, והכי הכי חשוב – החייב עמד בתשלומים שנקבעו לו.

מנסיון שלי כעורך דין בהוצאה לפועל, הכלל האחרון לעולם אינו מתקיים. אמנם, ניתנת סמכות לרשם להורות על הפטר גם למי שלא עמד בתשלומים, אם התקיימו 'נסיבות מיוחדות' אבל רוב החייבים המוגבלים באמצעים לא משלמים, פשוט כי אין להם תמריץ לשלם (הצעת חוק חכמה הייתה מסדרת להם תמריץ כזה).

אני מנחש שמספר האנשים שעומדים בקריטריונים האלו הוא מאוד קטן, ושלא מדובר בעשרות אלפי אנשים ומיליארדי שקלים מחיקת חוב.

ושלישית והכי חשוב – בואו נציץ בצד השני. מיהם בדרך כלל החייבים המוגבלים באמצעים? כאן אפתיע אתכם. אלו שמצבם גרוע באמת, אלו שאין להם נגישות לשירותים משפטיים, אלו שיש להם חובות קטנים לרשויות, לחברות סלולריות, לחברות משכנות, לא מוכרזים בדרך כלל 'מוגבלים באמצעים'. בשביל זה צריך קצת יותר חובות וקצת יותר נגישות לשירותים משפטיים. פשוט בגלל שצריך להגיש בקשה מסודרת נתמכת בתצהיר כדי להגיע למעמד הזה. מנסיון שלי המדובר בדרך כלל בבעלי עסקים קטנים שקרסו והותירו אחריהם חובות. אנשי המעמד הבינוני לשעבר.

אז למי אדם כזה מותיר חוב? לבנקים ולבנקים למשכנתאות יש דרכים להבטיח תשלום. כמו בטוחות וערבים וכיוצא בזה. יש גם חובות לרשויות המס. אבל בדרך כלל עסק קטן שקורס מותיר אחריו חובות לעסקים קטנים אחרים – ספקים, בעלי הנכס בו שכן העסק, וכיוצא בזה. או אפילו לחברים וקרובים שהלוו על מנת למנוע את נפילת העסק. או סתם למי ששכר את שירותי העסק, שילם מראש ולא קיבל את התמורה.

כשאנחנו 'נחמדים' ו'הוגנים' ו'נותנים צ'אנס' לחייבים המוגבלים, אנחנו שוללים מהחבר'ה האלה – ספקים, צרכנים וכיוצא בזה, האדם הקטן באותה מידה של החייב המוגבל (רק שהם טורחים לשלם חובותיהם והחייב המוגבל אינו טורח) את הצ'אנס לקבל את הכסף בחזרה. אם למשל שילמתי בבניית דירה שלושים אלף ש"ח לקבלן אלומיניום, והוא לא סיפק לי את הסחורה, והייתי צריך לשלם עוד פעם לקבלן אחר בשביל להשלים את הבנייה, ולהיאבק איתו שנה בבית המשפט בשביל לקבל פסק דין ואחרי כן הוא הכריז על עצמו חייב מוגבל, אז אני לא רואה את ההוגנות שהוא יצא מהמצב הזה סתם כי בא לו, ולא יחזיר לי לפחות חלק מהחוב. אין בזה שום דבר 'חברתי'.

ולמרות שהחייב המוגבל בדרך כלל אינו משלם, יש רבים מהם שעושים 'מבצעים' לתשלום. אוספים סכום כסף, מציעים לכל אחד מהנושים חלק מסויים מהחוב, ומסיימים את ההגבלה. ראיתי את זה קורה יותר מפעם אחת. אני תמיד אומר ללקוח – הוצאה לפועל היא אומנות הסבלנות. אם ירצה לחזור לחיים נורמליים הוא חייב לעבור אצלי ולשלם לפחות חלק מהחוב. הצעת החוק לוקחת ממני את הצ'אנס הזה.

אז נכון, גם כאן יש לרשם ההוצאה לפועל (לפי הצעת החוק של חנין) סמכות להתחשב בנושה. אבל זה עוד הליך משפטי, ועוד זמן, כסף, טירחה ועורכי דין.

מקורי של שקד – כן. וצריך לתת לה את כל הקרדיט והכבוד. 'חברתי'? לא ממש. 'עוזר' לא כל כך. סבבה? כנראה שלא.

ממתק? בלי קשר להוצאה לפועל או לעורכי דין. ג'ו בונאמאסה מגיע להופיע בארץ מתי שהוא בספטמבר או משהו כזה, אם רוג'ר ווטרס לא יתערב ואם לא תהיה מלחמה טפו טפו טפו. זה בתלביב כנראה אז הסיכויים שאגיע לא משהו, אבל הוא באמת גדול ומומלץ וכל זה. זה עתה שילמו לו אז כנראה הוא לא יהיה חייב מוגבל באמצעים.

אם צריך לצנזר

לפארסה של השבעת הממשלה אתמול לא אתייחס. הלב דואב שכך נראית השבעת ממשלה במדינתי, אבל יש לי הרגשה שללב הזה, המסויים, הרגיש כל כך, נכונו עוד דאבות רבות בהקשר הזה. מה שכן – מירי רגב! גם כאן היא קורבן למסע מיזוגני ומכוער, שבניגוד לאיילת שקד המזכירה מאוד במבנה הצבעים שלה את שלגיה, שאף היא הייתה קורבן למסע מיזוגני מכוער, באשר לרגב יש לו גם נופך עדתי בולט. בואו נשים בצד בבקשה את 'כפיים' ואת 'גנבה', ונפתח דף חדש וענייני. והנה הדף הזה נפתח בשתי הצהרות  – כי בתקופת כהונתה כשרת תרבות 'לא יהיו עוד אליטות', וכי 'אם צריך לצנזר – אצנזר'. לא התחלנו יפה, מירי.

לו הייתם אומרים לי על אדם שהוא תת אלוף בצה"ל ובעל תואר שני, הייתי משייך אותו מניה וביה לאליטה של החברה שלנו. זו בערך ההגדרה של אליטה. בכל חברה יש אליטה. המושג התפתח בעבודת מדעני מדינה במפנה המאה ה-19, ובמיוחד וילפרדו פארטו, גייטנו מוסקה ורוברט מיכלס אבי 'כלל הברזל של האוליגרכיה'. הם ניסו לתת הסבר אלטרנטיבי להסבר המרקסיסטי של שלטון ההון ושלטון המעמד, ודיברו על האליטות כקבוצת מיעוט מאורגנת שכוחה באירגונה, ומאפשר לה לשלוט בהמונים שאינם מאורגנים. מיכלס הראה כיצד קבוצות מעין אלו מתפתחות בכל מקום – גם במקומות נטולי מעמדות לכאורה, כמפלגה הסוציאל דמוקרטית בגרמניה. דז'ילאס, באמצע המאה ה-20 פיתח את זה לשיטה שהסבירה את הדרך בה עבד הקומוניזם במזרח אירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, וקרא לאליטות אלו 'המעמד החדש'. החבר'ה האלה לא היו לבד. הצטרפו אליהם שמות לא פחות גדולים בסוציולוגיה ומדע המדינה כמו וובר, ושומפטר שהם בכלל אלילי האלילים בסוציולוגיה ומדע המדינה וקשה להתווכח איתם. גם אם לא כל כך אוהבים את האליטרים האלה, שניחוח דק מן הדק של טוטליטריות ואנטי דמוקרטיות נלווה לתורתם (אבל ביני לבינך, מירי, אלה לא דברים שאנחנו נרתעים מהם, נכון?) פחות או יותר ההסכמה היום היא שבכל חברה יש אליטות ושהשאלות הנוגעות לאליטות בחברה דמוקרטית, כמו שכתב קרל מנהיים, היא שאלה של הדרך בה נבחרת האליטה, וכיצד היא מפרשת את עצמה, ובמילים אחרות – וזה כבר אבו אלמוג – שאלות של מוביליות חברתית. זאת אומרת, מירי, שאם במדינת ישראל מי שנולדה כמירי סיבוני בקריית גת, מגיעה להיות שרת החינוך, אז מבחינת המוביליות החברתית משהו טוב קרה כאן, בסופו של דבר. כמובן שאפשר לשפר, ולדאוג לשוויון, אבל צריך גם לדעת איך.

האמירה 'לא יהיו עוד אליטות' היא לא רק שגויה מבחינה סמנטית. אלא שמשתמעת ממנה פגיעה בשדה עליו מופקדת מירי – שדה התרבות – שחלקים ממנו נתפסים כנחלתה הבלעדית של מה שרגב קוראת לו 'האליטה'. אם מ'לא יהיו עוד אליטות' משתמע 'אפעל ליתר מוביליות חברתית ושוויון' אז ברוכה הבאה ובסבבה, ותרימי טלפון יש לי כמה רעיונות. אם משתמע מזה מה שאני חושש שמשתמע – 'אסגור את התיאטרון כדי שלמערכניקים האלה לא יהיה איפה להפיץ את הרעיונות השמאלניים, וכך לא תהיה אליטה' יש לנו בעייה. ודווקא חלקה השני של משנת רגב רומז שהפירוש השני הוא הנכון.

'אם צריך לצנזר אצנזר'. מירי, אני מבין שאת נורא אוהבת לצנזר וגם נורא טובה בזה ויש לך ניסיון. אז אני רוצה לספר לך שני סיפורים קטנים שקצת יקלקלו לך. פעם פעם בשנות התשעים היה במאי יפני מטורף, שקראו לו נגיסה אושימה. והוא עשה סרט וקראו לו 'אימפריית החושים' על שני יפנים משוגעים שמזדיינים שעתיים ובסוף היפנית חותכת ליפני את הצ'ופצ'יק וחונקת אותו. זה נורא דוחה, כי בניגוד לסרט כחול שכולנו רואים בסבבה ונהנים זה 'אומנותי' ודי מגעיל וקשה לצפייה, ומדבר יפנית. דברים מהסוג הזה מעניינים שני סוגים של אנשים – יפנים ואליטות. ופעם פעם היה מחזאי בישראל שקראו לו יצחק לאור. והוא כתב מחזה שמאלני אחול שקשוקה כמו שהאליטות השמאלניות אוהבות לכתוב וליכלך באבו אבו אבוה על הצבא ועל הכיבוש ועל כל הדברים היפים והטובים שיש בעולם, כמו שהאליטות השמאלניות אוהבות ללכלך. אז המועצה לביקורת סרטים ומחזות, שנקראה 'הצנזורה' בסלנג, התכנסה, והחליטה בכלל לקצץ חצי מהסרט היפני, כמו שההיא קיצצה להוא בסרט, ובכלל לפסול את המחזה השמאלני שהיה לכל הדעות, כמו שבג"צ כתב, 'ממרח מגונה של אירוטיקה, פוליטיקה, וסטיות מכל סוג'. והשמאלנים האלה שהפיצו את הסרט והעלו את המחזה ישר הלכו לבג"צ כמו שהולכים להלשין לגננת.

אז בג"צ השמאלני הזה ישב. ישב וחשב, חשב ושנה, שנה ובדק, ובסוף החליט – כי גם בג"צ זה אליטות והן כאילו עושות נעים בגב זו לזו – שיש בישראל חופש ביטוי ואסור לצנזר אומנות. ומאז כל מה שהמועצה יכולה לעשות זה לסווג את הסרטים לפי גיל שממילא אף אחד לא שם לזה לב, ואשקרה הלכתי עם פלג לסרט 'פוקוס' עם ויל סמית היה שם סקס וקצת אלימות, והוא מדורג 14+ ולפלג היו חסרים כמה ימים, אבל אף אחד לא שם לב! דרך אגב תלכי. סרט סבבה. באמת. בטח כבר ירד מהמסכים, אבל תמיד אפשר ב-VOD וכאלה, אם כבר ראית את העונה החמישית של משחקי הכס וסיימת לצפות בבינג' בכל הפרקים של 'כתום הוא השחור החדש' וכאלה. כי אם באת לצנזר, אז את לא יכולה. זה לא עובד משנות התשעים. אין כזה דבר צנזורה על תרבות בארץ. באמא שלי. היית צריכה לבדוק לפני שאמרת 'כן'. אבל לא הייתה לך הרבה ברירה כי לא רצית לגמור כמו גלעד ארדן ממורמרת ובחוץ כי את אישה עם הרבה שמחת חיים.

מה שכן אפשר לצנזר גם בעקיפין, בהקצבות. הרי כל הקטע של משרד התרבות זה להעביר כסף לאנשים שעושים תרבות. למשל לסופרים. ידעת שאני מקבל מהמשרד שלך כסף שעומד ביחס ישיר לכמות של השאלות שמשאילים את הספרים שלי לספריות ציבוריות? אחת לשנה זה יוצא אלפיים ומשהו שקל בממוצע בערך. זה מאפשר לי בערך לקחת ביום שמקבלים את הצ'ק אחר צהריים חופשי, ולכתוב את הדברים השמאלניים הנוראיים שאני כותב. אבל בגלל שהמדד הוא לא 'ציונות' של הכותב, אלא כמה שואלים את הספרים שלו, קשה קצת להבחין. אז הנה רעיון לפעולה ראשונה לעשות איזה מדד אחר. אבל זה לא כל כך יזיז לי. אני חושב שאת המענק של 2014 עוד לא שלחתי מדצמבר את הטפסים כי התעצלתי לעשות שם איזה משהו שקשור באישור ניהול ספרים במקור או משהו כזה.

אבל יש אנשים קצת יותר רעבים ממני, ואולי גם קצת יותר שמאלנים ממני, שממש חיים מהכספים האלה, ולאלה את יכולה לעשות נזק ממשי. ובאמת לא בדקתי סטטיסטית אבל רוב החבר'ה האלה של הקולנוע העצמאי, והתיאטרונים גם הממסדיים וגם הפרינג', והסופרים האלה שחיים מפרס ראש הממשלה וכאלה, הם באמת יש להם תדמית של שמאלנים, ואיך שלא תסתכלי הם אליטות. אז באלה באמת צריך וראוי לטפל באופן ציוני הולם איך שאנחנו יודעים. אז כאילו אם נסתכל איפה עשו דברים כאלה של 'מי שחושב נכון יקבל ומי שלא חושב נכון ייסגר' יש לנו שני מקומות. יש בחור נחמד שנקרא האנס יוסט שאמר 'כשאני שומע את המילה תרבות אני שולח את ידי אל האקדח'. אבל הוא היה נאצי, ואת באמת לא. אבל אפשר ללכת למשל לאנדריי ז'דאנוב, שבאמת קידם את הריאליזם הסוציאליסטי וכל זה.

אבל תראי מה קרה לז'דאנוב. הוא היום שם נרדף לקומיסר פוליטי מהסוג הגרוע – שאני בטוח שאת לא רוצה להיות – והשירה של אנה אחמטובה שהוא רדף אותה, עדיין מושרת ומשגשגת. ככה זה העולם. באמת! ספרים, כתב בולגאקוב, אינם נשרפים. משוררים רעבים יחכו ארבע שנים. או שמונה. או עד שיגיע מישהו שיאכיל אותם. ובינתיים ימלאו את המגירות בשירים. זה קטע אופטימי. כי מה שאת רוצה לעשות יהיה באמת מגעיל ולא נעים, ואני מבקש ממך מאוד לא לעשות את זה.

ממתק מירי? אני באמת מאחל לך כל טוב וזה. ורוצה לשים לך משהו חביב ונחמד, שיהיה לך טוב על הלב גם אחרי שהבנת שממש לקחת מספרים ולצנזר לא ממש תוכלי, שאני אשקרה הייתי מתבאס מזה. אז זה ניק קייב והוא חמוד וקצת דכאוני אבל עושה טוב על הלב. זה 'שיפ סונג' ששמעתי לפני כמה ימים וחשבתי כמה הוא מתאר יפה את היחסים ביני ובין ש', אבל זה לא משהו שאני יכול לכתוב עליו אז אני כותב עלייך, מירי, ובאמת הרווחת בקטע הזה.

One free shave

בוקר טוב לך איילת שקד. כשהלכתי לישון אתמול עוד קיוותי שאקום ומישהו יאמר שהכל התפוצץ, והממשלה הרעה הזו לא קמה, וחזון העיוועים שלך כשרת משפטים לא התגשם, אבל את יודעת, לא הייתה לאף אחד מכם אופציה אחרת.

מילה אישית – נפגשנו פעם, באולפן טלוויזיה לפני הבחירות הקודמות. הייתה שם עוד מתמודדת שהתראיינה. אני התראיינתי על משהו שקשור בעבודה שלי. לא החלפנו מילה. ישבתי והצצתי בך. הזכרת לי קצת את הבת שלי בזה שכשלא התאפרת או דיברת למצלמה היית שאובה לתוך הפלאפון. זה משהו מאוד צעיר. כמעט חינני אפילו. המתמודדת השנייה הייתה בערך בגילי, מבוגרת ממך בעשור וחצי. מורה. היא דיברה יפה על חינוך, ועל מה שצריך לעשות. אותי היא שכנעה. אבל ידעתי שהיא, שנראתה לי מאוד ראויה, לא תיבחר, ואת כן. בשעות האחרונות מתרוצצות כל מיני אמירות מיזוגניות כלפייך בפייסבוקים ובדברים. בקטע של מה שעושים לכל אישה צעירה ונאה שמתקבלת לתפקיד גבוה. זה מגעיל. אני באמת רוצה לתת לך צ'אנס. יש סיפור על קריקטוריסט מפורסם בוושינגטון פוסט שהיה תמיד מצייר את ניקסון לא מגולח. כשניקסון נבחר לתפקיד הוא צייר אותו מגולח למשעי עם הכותרת 'One free shve". הנה הצ'אנס שלך. קחי אותו. הנה הגילוח האחד בחינם.

הרבה נזק מהסוג שאת נורא רוצה לגרום – חוקי לאום וחוקי עקיפת בג"צ והחלשת בג"צ – לא תוכלי. בקואליציה של 61 הכי רחוק שתוכלי להגיע זה עד כמה שייתן לך הח"כ הכי ליברל בליכוד (נאמר בני בגין) או הח"כ הכי ליברל ב'כולנו'. וזה לא מאוד רחוק. נכון, ליוזמות חקיקה מטורפות תמיד יש גיבוי של שישה אנשי ליברמן, אבל כמו שראינו אי אפשר לבנות על זה, וגם לא יתנו לך לפוצץ על זה את הקואליציה.

אז מה נשאר? נשאר משרד מאוד טכני. את מהנדסת חשמל, נכון? תארי לך שמשפטן היה מגיע לפירמה גדולה מאוד של הנדסת חשמל וצריך להזיז פרוייקט. זה דורש יכולת ניהול אבל גם הבנה. לא רק הפרקליטות על כל מחלקותיה, אגפיה, וסניפיה אלא גם את האפוטרופוס הכללי, רשות התאגידים, לשכת רישום המקרקעין, רשם הפטנטים, הסניגוריה הציבורית, הרשות לאיסור הלבנת הון (מה את אומרת, גברת שקד, על מה שהם עשו אתמול לבנק הבינלאומי הראשון), המחלקה לרישוי נוטריונים, מח"ש, נציבות זכויות לאנשים עם מוגבלויות, וזו רק התחלה. נכון, שמי שמבקשת את תיק המשפטים מלא מלא לא בדיוק חושבת על לשכת רשם המקרקעין בחיפה או מתי פתוח הסניף של רשם התאגידים בנצרת, אבל זה בדיוק מה שמשפיע על האזרח. שם הוא נפגש עם המערכת. לקונה דירה בעפולה פחות איכפת – ביום יום – מי ימונה לבית המשפט העליון. נורא איכפת לו שהטאבו סגור כבר שבועיים בגלל שידרוג של מערכת המחשבים, ואם עורך הדין שלו הספיק לרשום את הערת האזהרה לפני הסגירה. דרך אגב, אם זה אני אז הספקתי, כי זה מה שאני עושה. יש לך מערכת ענקית שאת לא מכירה, ובכל פינה שתגעי תמצאי משהו שנורא משנה את החיים של מישהו, לא בקטע אידיאולוגי, בקטע מאוד ארצי ומאוד מעשי.

ותדעי לך שהמערכת שלך תקועה, מיושנת, וצריכה מישהו חזק ואמביציוזי שיזיז אותה. אתמול נפגשתי עם לקוח שיש לו תביעה נהדרת, שאמר שהוא לא רוצה להגיש אותה כדי 'לא להתקע שנים בבתי המשפט'. לא יכולתי להגיד לו שהוא ממש טועה, כי מה שהוא רוצה לעשות דורש הגשת תביעה שתדון במשך שנים בבית המשפט. תיקים תקועים, שופטים עמוסים (כן, איילת. גם שופטי שלום, גם שופטים מחוזיים. העולם המשפטי לא מתחיל ונגמר בעליון, עד כמה שזה יפתיע אותך.) מערכת שהאזרח מאוד רוצה להאמין בה, אבל לא יכול. מה את מתכוונת לעשות בהקשר הזה, חשבת?

על האתגר הכי גדול שלך לא שמעת ואת לא מכירה. משרד המשפטים מכין לנו מהפיכה של ממש בשנים האחרונות. תקנות סדר הדין האזרחי, מ-1984, שהן גלגול שני של תקנות מ-1963 שמבוססות על חקיקה עות'מאנית. אלו תקנות ישנות ומסובכות, שהתפקיד העיקרי שלהן זה לסבך את החיים, ולעשות רע למתמחים שלומדים לבחינות הלשכה. אלו למשל צריכים להבדיל בין סדר דין רגיל, סדר דין מהיר, סדר דין מקוצר, סדר דין מנהלי, סדר דין פלת"ד וסדר דין בתביעה לפינוי מושכר. יש כ-500 תקנות כאלו ויחד עם תקנות משנה אולי קרוב לאלף. משרד המשפטים העלה הצעה לאיחוד סדרי הדין והפשטתם ויצירת 170 תקנות. זו יכולה להיות מהפכה שתשפיע לדורות. ודורשת החלטה מושכלת ואמיצה בהמון שאלות, ומישהי עם הרבה כוח שתקדם. צריך גם ראיית עולם משפטית. למשל – האם הליך צריך להתחיל במשא ומתן בין הצדדים, ורק לאחר ארבעה חודשים שבהם באו הצדדים במגעים ניתן יהיה להגיש תביעה? זה נראה לך טוב? רע? זה מקטין את העומס מבתי המשפט? אולי מגדיל אותו? אולי זה מונע מאנשים לקבל סעדים המגיעים להם בזמן? אולי זה נותן יתרון לאנשים עשירים וחזקים על גבי עניים וחלשים? אולי להיפך? ואולי מה שטוב לעשירים זה טוב?

תרשי לי לנחש שהכישורים שלך בעניין המסויים הזה הם כמו הכישורים שלי לראות איפה בדיוק נדפק המעגל המודפס ולמה הוא לא עושה את מה שהוא צריך לעשות. בשבילי זה חלק כזה מפלסטיק עם שפריצים כאלה ממתכת שמושפרצים עליו.

אבל את כבר כאן. מהנדסת חשמל בראש מערכת המשפט. קורה. מה את יכולה לעשות?

עזבי פוליטיקה. יש בדיוק במנגנון שאת מופקדת עליו נקודה כואבת. אתמול עצרו את פרקליטת מחוז תל אביב לשעבר. זה שבר גדול ורעידת אדמה. עכשיו הזמן ללכת לשם ולהגיד – אני איתכם. אני מגבה אתכם. אני יודעת את העבודה הגדולה והחשובה שאתם עושים. אדם הוא חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו, אבל גם אם היא אשמה, תפוח רקוב אחד לא אומר כלום על המערכת בכללותה. אתם אנשים טובים שעושים עבודה נהדרת שאי אפשר בלעדיה. אתם הלוחמים שלנו בחזית נגד הפשע. נגד הפשיעה החמורה, היורים ברחובות, האנסים, הרוצחים, הפשע המאורגן. אני יודעת כמה זה קשה וכמה זה מסוכן, ואני מגבה אתכם עד הסוף. ודרך אגב – למה אתם שובתים כבר שלושה חודשים? מה בדיוק הדרישות של האירגון? טוב שבאתי. בואו נשב ונקשיב. נדבר בצורה הגיונית. עכשיו יש לכם עם מי לדבר.

זה יקרה? זה יכול לקרות.

זה הגילוח החופשי האחד שלך. קחי אותו.

ודרך אגב, עכשיו זה זמן טוב להתנצל בפני משפחת פוגל על את יודעת מה. את כבר ילדה גדולה. הבנת שטעית.

ואם את רוצה לדבר על המילט יש לי כמה רעיונות נהדרים. נכון הבית היהודי וכל זה, אבל אחרי שאתן לך את הפרזנטציה של ארבעים דקות שנתתי בסמינר הדוקטורנטים גם את תשתכנעי. מה זה מילט? רגע, את שרת המשפטים? זה מונח משפטי. תפתחי ספר. יש לך הרבה קריאה. עוד רמז דק – הספרים האלה מאוד משעממים. המקצוע המשפטי הוא לא גליק גדול. אולי היה בכל אופן נחמד לקבל הצעה חלופית? מאוחר מדי.

אתן לך ממתק. משהו שאני אוהב. ואן מוריסון, ארלי אין דה מורנינ'. לא קשור לשום דבר שכתבתי כאן עלייך, אבל אני רוצה להיות נחמד אלייך ולתת לך מוזיקה טובה שתנעים את יומך הראשון כשרת המשפטים המיועדת. סבבה? נראה לי שניפגש כאן הרבה, אבל אז זה כבר יהיה פחות נחמד, אני חושש. והלוואי שאתבדה.