ציפריזמים

מצאתי עצמי פטור מלהתייחס לאמירתו של הפרובוקטור ציפר באשר למקורות ההשראה של אייל גולן ומידת הלגיטימיות שלהם, וזאת משום שרבים ואחרים מיהרו לדרוש את עלבון הנשים ולטעון כי האמירה בנוגע לכך שעל מנת ליצור את אמנותו הנשגבה על האמן – יהא זה גתה או אייל גולן – לשגול נשים צעירות אינה ראויה. אך עפולה, מי ידרוש את עלבונה?

לאחר שהיכה על חטא, וסיפר כי הוא מנסה להוריד מעליו את המסיכה, והפסיק לכתוב את טורו בעמוד האחורי של הארץ ביום שישי, כתב השבוע, במדור התרבות והאמנות 'יומן בלי אף טיפה פוליטיקה' ובו רשמי ביקור בעפולה. מסתבר שיצא לביקור בבירת העמק, ובין היתר היה במרחק של כעשרה מטרים ממשרדי, בחנות קופיז ממש בה אני קונה בחמישה שקלים הפוך אחד אחוז. התוצר של הביקור הזה הוא כתב שיטנה מבחיל כנגד העיר ותושביה, שהשורה התחתונה בו היא כי 'ברור שיש בעיר הזאת משהו לא רגיל, נידח ועלוב בלי שום סיבה, שהרי אנחנו במרחק נסיעה של שעתיים מתל-אביב'. איך הם מעזים לחיות במרחק של שעתיים מתל אביב הקרתנים האלו? והוא נתקל בשורה של טיפוסים – 'קבוצה של נהגי אוטובוס ערבים של אגד' ש'תפסו את מקום הנהג העברי' (מפגן של גזענות מבחילה במדור הספרות והאמנות של העיתון לאנשים חושבים, ולא, למשל בביטאון להב"ה. גם 'ישראל היום' היה זורק פיסקה מסוג זה לפח האשפה) 'אישה חסרת שיניים', 'חסר בית' שהפך 'גינונת מצחינה משתן' למעונו, 'אישה מבוגרת, כפופה' המתאפרת ליד השופרסל כדי להיות יפה בעת הקניות, וקופאית נואשת. בקופאית זו יש ייאוש וטירוף קטן, 'והיא נתלתה בי – באדון שנראה לה מכובד – בתקווה עמומה, אולי, לגאולה'.

הרעיון שבו, בציפר, בשל היותו תלביבי (כמצב מנטלי בו יכול האדם להיות בין אם מגוריו בפועל הם בחפציבה או ברעננה) – אותה ישות נשגבת של חיים רוחניים עילאיים הנמצאת אך במרחק שעתיים נסיעה מעפולה, ובה אין שומעים את דיבורי היום יום ששמע ציפר בעפולה ובבית שאן – יש משהו מאוד נשגב שעצם נוכחותו יכולה לגאול את הקופאית, הוא הקו המנחה של הכתבה. ציפר עובר בעפולה, מחלק ציונים. התחנה המרכזית אינה נאה, לטעמו, אך חנות 'מגדן' היא פינת חמד. אשרינו שזכינו לכך.

היומן הזה, כולו פוליטיקה. הראייה מלמעלה למטה, ההדרה, ההשפלה, ההגחכה, של השוליים הגיאוגרפיים והמנטליים של המדינה, אך ורק בשל מיקומם בשוליים, היא ראייה פוליטית. היא נובעת מרצון לשמר את ההגמוניה. ההגמוניה הזו, שבהעדר מילה טובה יותר נקרא לה 'אשכנזית' (וזאת, בדומה ל'תלביבי' לא כמוצא גנטי אלא כהלך רוח, כקבוצה חברתית), אבדה זה מכבר. הנשק היחיד שיש לאינטלקטואל האשכנזי המקונן על אובדן ההגמוניה כנגד אובדן ההגמוניה הוא הלעג והבוז, ואת אלו אין ציפר חוסך מעמנו. זה לא עניין של 'ימין' או 'שמאל'. ציפר אינו 'שמאל' בשום מובן שאני יכול לחשוב עליו. הוא מעין גרבוזאי שאינו מבין את פולחן קברי הקדושים, ומתפלא מהיכן נמצאים כל האנשים המגיעים לתפילת שחרית לבית חב"ד, בשעה שבה אנשים צריכים להימצא בעבודה. אמירה החמורה בדיוק כאמירתו המטומטמת של גרבוז.

אני אומר אמירה נורא פשוטה – אחרי טור מסוג זה, אין עוד סיבה ש'הארץ' ימשיכו להעסיק את ציפר. כל עוד את האידיאלים הנשגבים באמת שהעיתון הזה מחוייב להם, ימשיך לייצג ציפר, לא תהיה להם אחיזה. אינך יכול ללגלג על אזרחי עפולה על כך שהם הולכים לבית הכנסת בשעות הבוקר, ולאחר מכן לקוות שיקבלו ברצינות את הטור של גדעון לוי על עוולות הכיבוש, או את מאמר הדעה של עמוס שוקן על שלטון החוק והחקיקה הגזענית החדשה. לא הולך ביחד להיות גזען ולהטיף כנגד גזענות. לטעון שעצם נוכחותך יכולה לגאול את הקופאיות בעפולה, ולהסתכל לאותן קופאיות בגובה העיניים ולדבר איתן על פוליטיקה של חירות ושוויון.

חי ד'אהר! אני לא בטוח שהטור הזה יזכה לעשרה קוראים (התעבורה בבלוג די דלה לאחרונה). ובאמת, עפולה היא טרף קל. קל מאוד לצאת, כתלביבי, להגנת הנערות שנפגעו בפרשת אייל גולן, והרבה יותר קשה להכניס עצמך בעורו של איש הפריפריה, ולחוש על בשרך את הלעג והבוז, שבמידה זו או אחרת אתה – כתלביבי – שותף להם במודע או שלא במודע. אבל אני את שלי עשיתי. אלוף בן, עורך 'הארץ' – אם אתה קורא את המילים האלה (ואני מניח שלא תקרא), מגיע לי הסבר למה הרשית לכתב השטנה הזה להופיע בעיתון שלך. ואתה יודע מה? את ההסבר הזה אתה חייב יותר לעצמך. יש כאן כשל מערכתי ברמות שקשה לתאר, דווקא כשהיה צריך לפקח, לנטר, לבדוק, נכנס פמפלט גזעני בשערי מדור התרבות והאמנות. אני מתאר לעצמי את מאמר המערכת של הארץ לו היה מישהו בעיתון אחר כותב שהנהג הערבי תפס את מקומו של הנהג העברי. כתוב לעצמך מאמר מסוג זה, והסק מסקנות פרסונליות כלפי כל מי שהיה מעורב בכך שאמירה זו הופיעה מעל דפי העיתון שייסד גרשום שוקן.

 

REDEMPTION!

כאשר נבחר טראמפ לנשיאות ארצות הברית הדבר לא בא בהפתעה. מזה חודשים היה ברור שתופעת טראמפ אינה ניתנת לעצירה, וסגנית שרת החוץ הורתה כבר בחודש יוני לעובדי המשרד להכין תכנית פעולה מסודרת ליום שאחרי, אם כי זו, משפורסמה, זכתה לביקורת שכן היא סבבה סביב רעיון של מפגש בו יינתן לנשיא החדש מודל של בית המקדש על הר הבית, תוך ניסיון לשכנעו בשלט פירסומת מניאון שיוצב בחזית הבניין ל'מלון טראמפ' שייבנה כדי לקלוט את עולי הרגל.

השבועות הראשונים לא הראו על הסערה שעתידה להתחולל. נאום הכניסה לתפקיד בינואר 2017 היה מתון להפליא, ודיבר על איחוד, אחדות, ושלום עולמי. בשבת הראשונה בה שימש בתפקיד הנשיא הלך, בלוויית בתו איוונקה הנשואה ליהודי, לבית כנסת, וצולם כשהוא עם כיפה גדולה על ראשו, ואף לחץ את ידו של רב הקהילה. העניינים התחילו להתערער כשנחשפה עיסקה סיבובית בה איפשר לאיראן יד חופשית בכל מקום במזרח התיכון אם זו תאפשר למיעוטים האתניים החיים בה שאינם מוסלמים את  צריכת האלכוהול, ותייבא כמותג בלעדי את 'וודקה טראמפ'. כשניסה נתניהו לנאום בקונגרס בנסיון לשכנע להצביע כנגד העיסקה, הכריז טראמפ כי הוא 'אישיות לא רצויה' ואסר על כניסתו לתחומי ארצות הברית.

הבעייה העיקרית הייתה במדיניות הפנים שלו. כשנחשפו ההקלטות בהן דיבר על ה'פאקינג בלידינג הארט ג'ואיש ליברלז' בהקשר של תנועת המחתרת שאיפשרה תפילה אסלאמית בחשאי, והסתירה היספנים ומוסלמים שסומנו לגירוש, היה ברור כי על אף ההקשר המשפחתי של טראמפ, הוא אינו נרתע מאמירות קשות כנגד היהודים. כשנחשף תא המחתרת שפוצץ פיצוצים אסטרטגיים בחומה ההולכת ונבנית בין ארצות הברית למקסיקו, והסתבר כי מרכזו הוא בבית כנסת קונסרבטיבי בעיירה פורדס' מדואוז בסמוך ליוסטון, טקסס, הבינו רבים כי הכתובת נמצאת על הקיר.

וודי אלן היה הראשון שניצל את זכותו על פי חוק השבות. הוא נקלט בקיבוץ לוטן שבערבה, והיה למעשה לאזרח הישראלי הראשון שזכה באוסקר על הרימייק שלו ל'דליה והמלחים' הקלאסי שצולם כולו בדיר העיזים של הקיבוץ, במצלמת כתף אחת שלושים וחמישה מילימטר, ונחשב כמופת סגנוני וכשירת הברבור של היוצר המהולל. קליטתו של בוב דילן בבית אלפא לא איחרה לבוא. אם כי האלבום 'אלפא ביתא' שכלל השפעה של מוזיקה מזרחית ומאוואלים של אייל גולן נכשל כישלון חרוץ בעולם, על אף ששני שירים הצליחו להיכנס לפלייליסט של גלגלצ. שניים אלו סימנו את הדרך לגל העלייה הגדול ביותר שהגיע לישראל מאז שנות התשעים.

קליטת העלייה האמריקאית הייתה קלה בהרבה מזו של קליטת העלייה הרוסית בשנות התשעים. העולים היו ברובם מבוססים, דוברי עברית בחלקם, רבים מהם תושבים חוזרים. שנתו השלישית של טראמפ כנשיא ראתה כבר שניים וחצי מיליון אזרחים יהודים שעזבו את ארצות הברית, כחציים הגיעו לישראל.

האיום הקואליציוני שאם לא יעבור 'חוק הרפורמים' יפרשו הבית היהודי ויהדות התורה מהקואליציה עשה את שלו. לא רק שהמקוואות עברו להשגחתה הבלעדית של הרבנות הראשית, ו'רחבת ישראל' בכותל נסגרה, היו גם איסורים משונים יותר כמו האיסור לקרוא לרבנים ולרבות הרפורמים בשם 'רב' או 'רבה' אלא 'רבאיי', וכינויו של בית הכנסת הרפורמי רק כ'טמפל'. העתירה כנגד חוק איסור הנחת תפילין לנשים הייתה תלויה ועומדת בבג"צ כשמשפטה של ענת הופמן נמשך. העובדה שנהגה להגיע לדיונים כשהיא עטויה בטלית ותפילין רק הלהיטה את הרוחות, וגזר הדין המתון יחסית – שישה חודשי מאסר על תנאי וקנס של עשרת אלפים ש"ח, לא סייע להרגיען. העובדה כי הקהילה הרפורמית בישראל מנתה כבר כמיליון נפשות, לא ממש נקלטה אצל מקבלי ההחלטות בליכוד.

כשברני סנדרס התפקד למרצ, כולם אמרו שזה גימיק. אבל הסקרים התחילו להראות על שינוי דמוגרפי עמוק ושינוי דפוסים אצל הבוחר הישראלי. האיחוד עם מפלגת העבודה לא איחר לבוא. סנדרס סימן את שלי יחימוביץ' כמספר 2 שלו וכיורשתו העתידית. ואכן, הרטוריקה הסוציאליסטית של השניים לא הייתה מאוד שונה. המפלגה החדשה שהקים נקראה 'גאולה' או באנגלית הסנדרסית החיננית כל כך – רידמפשן! כשקיבל סנדרס פרס נובל לשלום בשל בריחתו ההירואית ממחנה המעצר בגואנטנמו והתנגדותו לעריצות הרודן טראמפ, בערך שלושה חודשים לפני הבחירות, הדבר שימש כבום של יחסי ציבור שאפילו הקרב בין שלושה מטוסי F-35 של חיל האוויר, לבין חיל האוויר המשותף האיראני רוסי אמריקאי מעל שמי סוריה לא הצליח לעמעם.

ביומו הראשון כראש ממשלה ביטל סנדרס את שיטת המילט, בטענה כי היא ארכאית ואינה דמוקרטית. לוועידת השלום שיזם הגיעו מנהיגי מצרים, סעודיה ויתר מדינות ערב המתונות. אך חיבוקו החם את אבו מאזן סימן את הכיוון אליו הוביל מבחינה מדינית. נאומו בוועידה נחשב לנאום גטיסבורג הישראלי וסימן עידן חדש. עם הדחתו של טראמפ על ידי הקונגרס בשל הסתבכותו בפרשת 'פוטין גייט' והשוחד בן מאתיים מיליארד הדולרים, ששולם לכיסו האישי תמורת העלמת העין מכיבושה של בלגיה על ידי רוסיה, ניתן היה להתחיל ולהעריך את התנועות הטקטוניות ששלוש השנים בין 2017 ל-2020 יצרו במדיניות החוץ העולמית. החיבוק החם בין הנשיאה קלינטון שזכתה סוף סוף בבחירות של 2020, ובין ראש הממשלה סנדרס הראה כי על אף שהפצעים היו עמוקים, הם היו בדרך להחלמה.