אופוריה של ממש, בג"צ של מתווה הגז. אפשר לכתוב עכשיו הרבה על טייקונים, ועל איך צריך להתנהל משק ואיך צריכה להתנהל מדינה, ועל הערך של מאבק אזרחי, ועל יחסי בג"צ כנסת וכנסת ממשלה.
אבל אין לי היום הרבה זמן אז אכתוב דבר אחד. ראש הממשלה שכשל בכל מעשיו. שזרק מיליארדים על מלחמה שלא הייתה, שהסתיימה בחורבן פוליטי ומדיני וכישלון כל מדיניות החוץ שלו מיום שנבחר ועד היום. שהנהגתו הפוליטית הביאה אותנו לאינתיפאדת היחידים והנהגתו המוסרית למעשה הרצח בחברון אתמול, ששם את כל משקלו על הפחדת שופטי בג"צ והביא לתוצאה ההפוכה, כן זה שכל מה שהוא רוצה הוא מקבל. זה שהסביר לנו איזו קטסטרופה תהיה אם לא יתקבל מתווה הגז, ובהנהלה כושלת, בשרשרת של החלטות שגויות מבחינתו – כולל בחירות תמוהות שהביאו לקואליציה רופפת ונגועה בניגוד עניינים בה תלוי ראש הממשלה בקולו של אורן חזן, דווקא בעיתוי הרגיש ביותר מבחינת מתווה הגז, והתנהל והתנהלות דורסנית ותוקפנית שהביאה לתגובת הנגד, כן, האיש הזה צריך להתפטר. עוד הערב. צריך להחליף אותו באדם המסמן יעדים ויכול להשיגם.
סך הכל אני די עוקב אחר ישראל כץ והצעותיו ונורא איכפת לי ממנו ותיכף תדעו למה, אבל תודו שיש כאן איזה ירידת מדרגה מסויימת לעומת מה שהוא צועק כל הזמן שיגרשו משפחות מחבלים לסוריה, שסך הכל זה גיהינום עלי אדמות ודי לא סבבה להגיע לשם. אז כאילו בקטע של ענישה קולקטיבית ואינדיבידואלית, אם זה שהורגים אותם כאילו בהוצאה להורג מנהלית בלי משפט לא עוזר ומחזיקים את הגוויות שלהם במקררים של השבכ כמה חודשים לא עוזר ואחרי כן הורסים את הבתים לא עוזר אז בטח זה יעזור. כי אם יש משהו שלמדנו משלוש אינתיפאדות זה שמה שלא עוזר כוח עוזר עוד ועוד ועוד כוח.
אז למה כל כך איכפת לי מישראל כץ? צ'מעו סיפור. אני מגיע לעבודה אם לא בא לי לנסוע דרך 805 וצומת גולני אז אני נוסע דרך 784. והשבוע ממש כל בוקר היה פקוק וסתום בגלל תאונות דרכים. והייתה אחת ממש תאונת דרכים לא פשוטה שש' נהגה, ואיזה בנאדם בלי ממש שיקול דעת מכאוכב החליט להסתובב פניית פרסה על קו לבן אחרי עיקול בשדה ראות של נאמר חמישים שישים מטר גג וגם זה לא, ונתקע בה משמאל והעיף אותה לשוליים מימין. עכשיו היא יצאה בסדר ממש, טפו טפו טפו. מה זה דאגתי בהתחלה! אבל המכונית לא כל כך, ויש לי הרגשה שאם במקום היה איזה למשל גדר הפרדה בין הנתיבים, אז זה פחות היה קורה. אבל מה זה ה-784 הזה שנהרגים שם גג שלושה ארבעה אנשים בשנה וגם ביני לבינכם רובם ערבים לעומת האינתיפאדה שנהרגים בה כל כך הרבה כל שבוע. אז אני שמח ממש ששר התחבורה שלנו מקדיש גם ממרצו ומכוחו ויוזמתו כדי למצוא פתרונות, וחבל שהשמאלנים האלה בטח הכריחו אותו לרדת מהפתרון הסבבי של לגרש לסוריה ל'ביטול אישור שהיית קבע למשפחות מחבלים'. שזה פחות מרתיע, תודו.
אבל מה זה 'אישור שהיית קבע'? בואו נחשוב. אז כאן סקירה היסטורית.
כשב-67 שחררו את ירושלים – ואו! עוד מעט חמישים שנה וזה לא הולך ברגל. בונ'ה אני מרגיש מה זה זקן. כי אני זוכר עוד שבמאמי ב-87' שרו 'עשרים שנות כיבוש יותר לא נמתין בזקפה ובזרע נגאל את פלסטין' אז עוד מעט זה אשקרה חמישים שנה. אמאל'ה. טוב נמשיך. אז כששחררו את בירתנו לנצח נצח נצח נצח נצחים (שבשנה הבאה ממש יקדישו לזה את כל שנת הלימודים! חבל שאלמוג כבר לא במערכת כי היא עוד עלולה לחשוב שירושלים לא מאוחדת או משהו, ושאנשים קצת נמנעים להגיע לאזור של שער שכם שיש שם איזה שניים שלושה פיגועים ביום, וכאלה) אז כאילו סיפחו את מזרח ירושלים. מה זה סיפחו? בהתחלה עשו חוק כזה (חוק לתיקון פקודת סדרי השלטון והמשפט (מס' 11), התשכ"ז-1967, ס"ח 499) שהשטח של מדינת ישראל זה בכל מקום שהממשלה מכריזה בצו, וזה ממש היה איזה יומיים אחרי השחרור כשעוד שמעו את השופר של גורן מהדהד בכותל. מייד אחרי כן הכריזו על כל מזרח ירושלים וכאלה שזה שטח מדינת ישראל בצו (צו סדרי השלטון והמשפט (מס' 1), התשכ"ז-1967, ק"ת 2064) וככה ממש סיפחו את העיר. זו טכניקה נורא חכמה, כי לא צריך חקיקה כדי לעשות שינוי נוסף ולמשל להסיר את השיפוט הישראלי מאני יודע מה, עיסאוויה או מה שזה לא יהיה, רק לעשות עוד צו שזה ראש הממשלה יכול לעשות מחר בבוקר אם בא לו. אבל לא משנה. בקיצ קיצור, זה מאוד משמח אותי שזה קרה כי חוץ מזה שאיחדנו את ירושלים לנצח נצח נצח נצח נצחים, אז גם זה עשה שם בלגן שלם עם בתי הדין השרעיים, והיום פועלים שם לא פחות משלושה בתי דין – ישראלי, פלסטיני וירדני, ויש לי מה לכתוב בדוקטורט שאחרת היה לי מאוד משעמם בחיים. וחוץ מזה היו שם אנ'לא יודע כמה מיליונת'לפים ערבים, שאי אפשר לתת להם אזרחות בגלל הדמוגרפיה וכל זה. גם לגרש אי אפשר כי לא יפה ומה יגידו הגויים. אז עשו מהם 'תושבים של קבע'. שזה פחות מאזרחים אבל בהרבה.
אז כנראה שההצעה של כץ מכוונת כלפי תושבי הקבע הפלסטינים (מותר להגיד? יש כזה דבר? ענת ברקו השמיעי קול!) במזרח ירושלים, שסך הכל מי שלמשל במשפחה שלו היה מחבל אז עוד בשבעה בסוכת אבלים, עם הבקלאוות והקפה המריר וכל זה שוללים להם את התושבות ומעיפים אותם לעזאזל. אני לא סגור על זה שלסוריה ולעזה, אבל בטח לאיזה מקום בשטחים.
אז נניח שזה עובר. ונניח שבג"צ קמו השופטים שלושה שיכורים ויעלימו עין. אז בואו נראה מה קורה. נאמר יש בחור מנאמר שועפאת או איזה מקום כזה, שהבן שלו בן 17 לקח סכין והרג מישהו (נלך על התסריט הקשה) כי הרשות הפלסטינית הסיתה אותו וכל זה. אז הוא גם הבן שלו מת, כי בדרך כלל הם לא יוצאים חיים מזה, וגם שוללים לו את התושבות ומגרשים אותו לקיבינימט. מה זה אותו, את כל המשפחה. ונאמר יש מאיזה מקום לא ממש רחוק במערב ירושלים איזה מישהו קטין כזה גם, שהסתובב עם איזה אחד חולה נפש, והזה שכנע אותו לתפוס מישהו ערבי נאמר ילד בן 15 ולשפוך לו בנזין לפה ולשרוף בעודו בחיים. אז יצא חי ובסבבה. יצא גם משפט וכל זה. ואף אחד לא חושב ולא יכול לגרש את אבא שלו ואמא שלו (ולא, אני לא חושב שצריך להעניש את המשפחות האלה בשום דבר. לא לגרש, לא להרוס בתים לא כלום. למרות שהילדים האלה מחבלים לכל דבר ועניין). אז זה מאוחדת לנצח נצחים? זה לא כיבוש? זה לא אפרטהייד אפילו קצת?
תענו בעצמכם.
ממתק? זה משהו מאוד חמוד ששמעתי. וזה כועס. וגם אני. תתקן לעזאזל את 784 לפני שאתה מציע פתרונות לאינתיפאדות. אתה שר התחבורה, לא?
טוב אז מילה הסבר וזה לא ממש קשור לפוסט. זה ביצוע פאנק של להקת פאנק נשכחת שנקראת וודינג פרזנט לסמייל של סטיב הארלי והקוקני רבל. שמעתי פעם ראיון עם הארלי שאמר שזה הביצוע הכי טוב שהוא מכיר כולל הקוקני רבל עצמם, וסך הכל אני מסכים. סמייל עצמו זה שיר נחמד בז'אנר ה'תראו מה היא עשתה לי יימח שימה' שתמיד התחברתי אליו, למרות שהארלי בראיון מסביר שזה בעצם על הלהקה שלו שרבה איתו על תמלוגים או משהו. אבל השיר עצמו כמה שהמילים כועסות והארלי מקפיד להתיז אותן בין השיניים, הוא שיר חמוד וקצבי עם הרבה אולללללה ברקע. וודינג פרזנט עושים מזה פאנק כועס וכך זה צריך להיות. אז זה מתאר בערך מה אני מרגיש כלפי ישראל כץ, והכיבוש וכל זה.
לקח לי קצת זמן לכתוב את הפוסט הזה, וייתכן גם שהוא לא יצא נורא קוהרנטי.
יש לי זיכרון אחד או אולי שבב זיכרון מהסלוקי. והוא בערך עשרים שנה לפני 'הקרב על הסלוקי' שבעוונותינו מלאו לו כבר עשור, כך שהמצב שלי חמור מאוד. אני זוכר כוח של גולני באיזור של איזה כפר – יוחמור או סוחמור או משהו כזה, שנתקע בואדי, והורידו עליו אש מרגמות מטנדר, והפעלנו עליו מסק"רים. אני לא זוכר באופן מדוייק, ולא יכול לדעת מה היה. יש לי איזה תמונה בראש של המסק"רים מגיעים – והקול בקשר היה מאוד רגוע 'תפסיק עם הקישקושים והשמות קוד ופשוט תגיד לי לאן להגיע' ואז אחד מהם מחפה מאחור והשני מפעיל משהו על הטנדר. בכל פעם שאומרים 'סלוקי' עולה הזכרון הזה. עד כמה שאני זוכר ראו את כל הוואדי הזה מאותו מחוז חמדה, נבי אל עוואדי, בו ביליתי את נעורי הפוחזים. יש כל מיני שמות שעולים בזיכרון – ר'נדוריה. גוקדרה. קעקיית א-ג'סר. הייתה תקופה שהייתי רק עוצם את עיני והייתי שם, והייתה נפרשת לעיני כל התמונה מהעמדה מהנבי לצפון מזרח. היום זה לא עובד. אלצהיימר וזה.
לאולמרט אין זיכרון כזה. אבל גם לא צריך להיות לו. אני לא חושב שראש ממשלה צריך להיבחן בשירות קרבי, וזה הנוכחי הכי קרבי שיש, וממש גרוע. שלא לדבר על כל מיני טיפוסים מופרעים כמו בנט שממש מתגאים בכמות הערבים שהם הרגו. אבל צריך להיות לראש הממשלה כבוד בריא לאנשים שמוצאים את עצמם במקומות האלה ולאולמרט לא היה.
בשלושת הימים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה נהרגו 33 חיילים ב'קרב על הסלוקי' שמטרתו הייתה להשיג 'תמונת ניצחון' אחרי שכבר הושג הסכם על הפסקת אש. טוב זו החלטה שראש ממשלה יכול וצריך להחליט. אבל הוא צריך להיות נקי כפיים ובר לבב ואולמרט לא היה. כאשר קיבל את ההחלטה ששלחה את 33 האנשים האמיצים האלה אל מותם, היו ידיו מוכתמות בשוחד. מי שידיו מוכתמות בשוחד אסור לו לשלוח אנשים למות. הוא צריך להשאיר את ההחלטות האלה לאדם נקי כפיים ובר לבב.
אז ככה – שנה ושבעה חודשים או שנה וחצי או שש שנים, זה לא ממש משנה, כי הפשע של אולמרט היה גדול בהרבה ובמישור אחר, ואת התשלום עליו שילמו אנשים אחרים. ולכן היה לי מאוד עצוב בכל פעם שהשם 'אולמרט' עלה בחדשות, והציף את הזכרונות הלא מי יודע מה ממלחמת לבנון השנייה – לא סבבה בכלל נפלו עלי טילים ואני לא אוהב – שהציפו זכרונות ישנים יותר. אבל לא היה לי עצוב עלי. לבנון היא בשבילי סוג של נוסטלגיה. היה לי עצוב על שלושים ושלוש משפחות. שהאיש המושחת הזה הוא ששלח את בניהם למות.
אבל אין מה לרקוד על הקבר הפוליטי של האיש הרע הזה (שאחרי שיצא מהכלא יהיו לו חיים לא רעים. כי סך הכל הפנסיה מתקתקת, הכסף מהמשרד הפרטי בטח הושקע לא רע, ובאמת בגילו וזה צריך קצת לנוח אחרי חיים שלמים של שחיתות) בואו נדבר על כאן ועכשיו –
מי ששולח אותנו לסכסוך נצחי של אינתיפאדת סכינים ואומר שהדרך היחידה לסדר את העניין הוא רק כוח וכוח ועוד כוח ואין עם מי לדבר ונדביר את הטרור וכל זה, ומתכנן סיבוב נוסף בעזה ואולי גם משהו צ'ופר בלבנון או בסוריה רק כדי שלא יצא שיש שם מלחמה בסבבי עם ים של הזדמנויות ואנחנו לא בעניין, צריך להיות בנאדם שאשתו לא נחקרת במשטרה על רהיטי הגן, ואין פסק דין המספר על חצר ביזנטית בה רעיית הקיסר מכה את העובדים על ידיהם. הוא לא צריך להיות אפוף בעשן סיגרים. הוא צריך להיות הסמכות המוסרית העליונה שאין למעלה ממנה כדי לשלוח אנשים למות.
בואו נחזור קצת לשם ואז. יש איזה צדק היסטורי שבעוד חצי שנה בדיוק כשנחגוג עשור למלחמת לבנון יישבו הנשיא וראש הממשלה בכלא. שר ההיסטוריה צוחק לפעמים. לא צוחק מספיק. לפני כמה זמן שמעתי בגלצ את חיים רמון משווה את 'פרשת הנשיקה' לדו"ח תנועה, ומותח ביקורת על כל העולם ואשתו, ו'מסרב להגיב' בעניין איבגי. אז העניין של הנשיקה קלון או לא קלון זה עניין משפטי. בעיני הוא עבריין מין מורשע, ואם כל אדם בן 54 היה מעז לשלוח את לשונו הטמאה אל בתי בת ה-19 הייתי חותך את הלשון הזו בעצמי. אבל הפשע האמיתי, שלא הזכירו, זה המוזכר הן בפסק הדין והן כמדומני בדוח ועדת וינוגרד הוא שאת ישיבת הממשלה בה הוחלט על היציאה למלחמה הוא החל בכך שרשם את פרטי הקצינה ביומן האלקטרוני שלו. זה היה הלך הרוח הזחוח אז. על זה (ועל המניות ואלוהים יודע מה עוד) הם חשבו כששלחו אנשים למותץ אף אחד לא נתן על זה את הדין. נתנו על דברים אחרים, כי כשאדם מושחת או בעל תאוות שאינן יודעות גבול, זה מתבטא ביותר מדבר אחד. מה שקרה להם, לכל אחד מהם, מוכתמים, מושמצים, נושאים בעונשי מאסר, מבוזים, פסולים מלכהן בכל תפקיד ציבורי (גם הדרג הצבאי. חלוץ והמניות. גל הירש) צריך להיות תמרור אזהרה לכל פוליטיקאי. את קורות הממשלה הזו, ממשלת אולמרט, המושחתת בממשלות ישראל לדורותיהן, צריך לרשום בספר האזרחות 'להיות אזרח בישראל' כדי לחנך את הדור הבא. שיצאו לנו עוד עשרים שנה פוליטיקאים ישרים.
אז באמת אני מאחל לאולמרט כל רע בכלא. לא שיש סיכוי. הבחור הולך להיות באגף הצ'ופרים יחד עם חבריו למעשה השוחד שכיער את הנוף הירושלמי לנצח נצחים. מין פגישת מחזור כזו. בטח יכתוב את זכרונותיו או משהו. וסך הכל אני רואה אותו יוצא בתוך שנה או משהו כזה. בתוך שנתיים פרשן מבוקש בתכניות פוליטיות ברדיו. עם דיבורים על קאם בק. מה, אם דרעי יכול אז למה לא אולמרט? ובכל אופן, במגבלות האלה. שנורא יתגעגע לשולה או משהו כזה וישללו לו את זכויות הטלפון. ברמה הזו אם אפשר.
ואם כבר בהקשר הזה של שולה, אז הממתק הוא כמובן CRY BABY של ג'ופלין, בשביל השורה שממש בנויה על סיפור אהוד ושולה –
… All you ever gotta do is be a good man one time to one woman
זה כנראה צפוי, ואפילו מתבקש, הפוסט הזה. אבל כשנכתבים הדברים במוצאי שבת, מאוחר מאוד, כיממה לאחר הפטירה, נראה שהכל כבר נכתב ונאמר. על מה אכתוב? על השנים הספורות שעבדתי במחיצתו – עוזר פרלמנטרי בסיעת מפ"ם כאשר הוא היה חבר מרכזי בסיעה האחות, רצ? על ההערכה שהערכתי אותו? על תפקודו בממשלה הטובה בממשלות ישראל, ממשלת רבין, בעלת הסוף הטראגי? על מה שהיה אז, ומהו שהותיר אחריו (וכאן יצאתי כדי חובת אזכורו של אורן חזן?) על הסגנון הנהדר שלו בעברית, על האישיות הכובשת? הכל כבר נכתב ונאמר.
אני רוצה להתייחס, אולי קצת להתווכח, עם הטור האחרון שלו בהארץ. זו המורשת האמיתית שלו – שיח חופשי בו ניתן לומר הכל. בו הכל נתון במחלוקת. רק ביום ה' האחרון שמעתי אותו ברדיו מגנה את אנשי השמאל שניסו למנוע את הרצאתו של 'הרב' גינזבורג בהיכל התרבות בתל אביב.
בטור 'אותנו קידשת' סוגר שריד חשבון אחרון עם שלושים ומשהו שנים של טרור יהודי שהיה עד להן, שהזהיר מפניהן, שהתריע בשער מפניהן. שנים שהביאו אותנו מהמחתרת היהודית, דור הסבים, עד אנשי תג מחיר, דור הנכדים (ברמיזה עבה לאירועים שאירעו לאחרונה) וזאת עקב סלחנות חוזרת ונשנית של המערכת הפוליטית והמשפטית כלפי המעורבים באירועים וכלשונו – "גם טרוריסטֵי עירך קודמים: בתיהם לא ייהרסו, משפחותיהם לא ישאו בחטאם"
בימים האחרונים, לאחר מעצרם של החשודים כמעורבים באירועי כפר דומה – אלו שצו איסור הפירסום לא הפריע לפיד שלי בפייסבוק לחשוף את שמותיהם המלאים וכתובתם בתוך שעות ספורות – מתרבות הקריאות שאני שומע להתייחס אליהם כשם שמתייחסים לטרוריסטים ערבים, וכך, דומה, גם המאמר הזה, יותר מרומז לכך שאם ייהרס הבית שצו איסור הפירסום אוסר לכתוב באיזו התנחלות הוא נמצא – כי אז תהיה מידה של צדק והרתעה ראויה.
לא זו הדרך. התנגדות לענישה קולקטיבית היא עקרונית, וחלה בין אם המפגע הוא ערבי שעצר מכונית ישראלית, וירה ביושביה, או יהודי ששרף בית על יושביו – אם, אב, תינוק וילד פעוט. כך גם ההתנגדות לעונש המוות. וגם עונש זה מצאתי שיש באנשי השמאל הרואים כניתן ליישום במקרה מחבלי דומה. כשם שאני סולד מהקריאה לעונש מוות למחבלים ערבים, כך אני סולד מהקריאה לעונש מוות למחבלים יהודים. אם כי המדובר בעונש מוות שיפוטי. עונש מוות מנהלי מחולק כאן בנדיבות יוצאת דופן, בהחלטה מנהלית המתקבלת במקום על ידי כל נושא נשק ואין אחריה ולא כלום, ואף ניתן לעונש מוות זה קוד נאה באמצעי התקשורת 'ניטרול'. עד כדי כך הגיעה ההתבהמות.
וכאן יש לי טענה מסויימת ליוסי שריד, וזאת מתוך הבנה שגם לאחר המוות היה רוצה שיתווכחו עמו, שיהרהרו אחר שכתב ועשה, ולא יקבלו הכל כ'אחרי מות קדושים אמור'. ארבע שנים היית שר בממשלות ישראל. שר מרכזי. וכיצד זה לא פעלת להסיר את הרוע שנקרא 'תקנות ההגנה שעת חירום' מורשתו של הכובש הבריטי משנת 1945? אלו המאפשרות נקיטתם של צעדים כהריסת בתים, מעצרים מינהליים, הקמתם ופעולתם של בתי דין צבאיים? כיצד זה ששעת החירום שהוכרזה עם קום המדינה (שאגב, תוקפן של תקנות ההגנה שעת חירום אינו תלוי בה) עודה בתוקף?
המצב היום בו נהרסים בתיהם של מחבלים ערבים אך לא של מחבלים יהודים אינו מחייב את הריסת בית המחבל היהודי. הוא מחייב את ביטול הכלי הלא שוויוני והמפלה הזה לענישה קולקטיבית. הוא מצדיק נטילת כל הכלים הטוטליטריים של תקנות שעות החירום למיניהן, והחלפתן בחקיקה חוקתית, שוויונית והומאנית.
ממשלת רבין ששריד היה חבר בה, נאבקה באחד מגלי הטרור החמורים ביותר שידענו, ועשתה זו בצורה לא חכמה. 'גירוש אנשי החמאס' למרג' א זוהור בדרום לבנון, לא היה שעתה היפה של ממשלה זו, ובמידה רבה היה בית הספר לטרור שממנו צמח החמאס של היום. הממשלה הזו השתמשה בכלים הזמינים שעמדו לרשותה – תקנות שעת החירום, והכרזת שעת החירום. גם בממשלת ברק לא נמצא מרווח הנשימה שיכול היה לאפשר את ביטול התקנות. יש גם מקום לחשש המבוסס שזה לא משהו שאהוד ברק היה חושב עליו גם לו היה משתרר כאן שלום עולמים. הגיע הזמן לצאת בקריאה, ללמוד מהשגיאות של שריד כשם שאנו לומדים ממורשתו הנהדרת וממעשיו הטובים, להסדיר את סמכויות הממשלה הדמוקרטית בחקיקה ראשית, לבטל את התקנות המנדטוריות, לאסור על ענישה קולקטיבית בכל מקום, בכל זמן, בכל תנאי.
החשש הגדול שלי היה ממזג האוויר, אבל הוא התבדה. ייתכן שהנוכחות המוגברת של אנשי דת (ספרתי רב חילוני, רב רפורמי, רבה קונסרבטיבית, כמה וכמה שייח'ים ומספר כמרים) שיכנעה את היושב במרומים שכדאי לתת לנו מזג אוויר מהאגדות. רוח סתיו נעימה בלי אף טיפה של גשם. תפילותינו נענו.
ביותר ממובן אחד. היינו שם כמאתיים איש ומעלה, מחציתנו יהודים ומחציתנו ערבים, מחציתנו גברים ומחציתנו נשים. צעירים ילדים קטנים מבית הספר גליל עם האמהות, זקנים שהגיעו עטורים בגלביות ובכאפיות (או באפוד זוהר, כמוני) בשיא הערב ריחף רחפן מעלינו וצילם את השורה מחזיקת הידיים לאורך מאות מטרים רבים (טוב, הייתה הפסקה קטנה בכביש הכניסה לבסיס הצבאי שהיה אסור לעמוד שם.).
הנוכחות המשגבית הייתה מאוד מכובדת. היו כמובן הפרצופים המוכרים, אבל גם הרבה אחרים. המסר היה מסר אנושי ולא פוליטי. מסח'נין הגיעה גם קבוצה מכובדת מאוד של הנהגה דתית וזקני העיר.
בשלב מסויים דיבר האבונא לתקשורת, ולאחר מכן לקחתי את המיקרופון, הודיתי על הכבוד ואמרתי –
"כבוד הוא לי להיות כאן ולעמוד יד ביד לצד המנהיגים הדתיים, שייח'ים, כמרים, האבונא הנכבד. הדת אינה מפרידה אותנו. היא מאחדת אותנו. היא מצווה עלינו לאהוב את שכנינו. ואני אוהב את שכני. אני מחזק אותם בימים הקשים שעוברים עלינו ושואב מהם חיזוק. ביחד נהפוך את סח'נין ומשגב, את הגליל כולו, למרחב נקי מגזענות ואלימות. הגליל יראה את הדרך למדינת ישראל כולה."
האמת היא שרוב העצרת סתם הסתובבתי עם המגפון וביקשתי מהאנשים לרדת מהכביש. הייתי עטור אפוד זוהר, ונהניתי הנאה מרובה מזה שיש לי מגפון ואני יכול להגיד לאנשים מה לעשות.
הרבה אנשים שעברו ליד צפצפו לאות הזדהות. זה היה הרווח העיקרי שלי. שאנשים ידעו שהם לא לבד. לא כל אחד לעצמו. לא כל אחד מנסה להדוף את השנאה בעצמו, לא סגורים – אנו ביישובינו מוקפי הגדר הנעולים בשער צהוב, והם בחומות הפנימיות שלהם, אין יוצא ואין בא. כל מי שצפצף ידע שאנחנו מרחב אחד, מרחב של שיתוף פעולה, של שלום, של אחווה. מרחב של אנשים הפתוחים זה לחברתו של זה, מרחב של אנשים שאינם מפחדים.
הנה התמונה, די מהתחלת העצרת. אני נחבא מאחור, בקדמה כמובן דינה דוד. לידי ד"ר גזאל אבו ריא, דוקטור לחינוך, ואחד הרווחים העיקריים שלי מהפעילות הזו – אדם נהדר ששמחתי להכיר.
הקול העמום הנשמע ברקע הוא כמובן קול תותחי המצור על טבריה, באותה שנת הפלאים 1745, עת עמדו יהודים לצד פלסטינים ונלחמו כתף אל כתף, ולא בפעם האחרונה. בי נשבעתי. בזכרו של ד'אהר.
רציתי לסיים באיזה התכנסות ואולי שמנהיגי 'פורום העשרה' יגידו כמה מילים, אבל אבו עלי אמר שמתחיל להיות חשוך וקצת מסוכן מבחינת התחבורה, ושעיקר המסר עבר. הסכמתי איתו. עברתי עם המגפון והודיתי לכל מי שהגיע. הסברתי שזו רק הפעילות הראשונה. עוד יהיו הרבה פעולות. כביש 805 יחבר בינינו ולא יפריד. פורום העשרה עוד יתכנס. עד שיחלוף הגל העכור של שנאה, וגם הרבה לאחר מכן.
לו היינו מתכנסים לדברי סיום אולי הייתי נושא את קולי בשיר הזה, ומנסה לסחוף. אבל אולי בעצם טוב שזה לא קרה, כי זמר אני לא. אבל אריק לביא כן.
ההמון שעשה את הלינץ' בבאר שבע לא פעל מזדון ומרוע. הוא פעל מפחד ומהסתה. הפחד ברור. זה עתה היו האנשים האלה עדים לפיגוע, מהקשים והרעים שידענו בסבב הנוכחי. ההסתה נוסח 'אף מחבל לא יוצא חי' מגיעה מכל הדרגים ומכל הכיוונים. כמה פעמים קראתי בימים האחרונים בפייסבוק – 'עזוב אזהרות. שים כדור במרכז המסה, ואחרי שזה עוצר אותו וודא הריגה.' האמת – אם המאבטח היה פועל כך באריתראי האומלל שנפל קורבן ללינץ', זה לפחות היה חוסך לו את הלינץ'. אני מקווה שהוא ישב בשקט בעולם הבא כמה שנים ויחכה לאנשים כמו הרב שמואל אליהו כדי ללוות אותו בדרך לגיהינום על אמירות כמו שצריך לשפוט חייל שמשאיר מחבל חי אחרי פיגוע. יחכה יחד איתו גם שחר ממן, אולי לא צדיק גדול, אבל כנראה קורבן נוסף של הגישה הזו. זה הבחור שנורה על ידי שוטר בקטטה בבת ים. מניין ההרוגים של ההסתה הזו עומד כרגע על שניים. אני לא אופטימי שזה יישאר כך.
אנחנו למעשה במלחמת אזרחים. היא מגיעה לכל בית ויכולה להכות בכל אחד. הגבולות לא ברורים והאויב לא ידוע. המלחמה היא רק לכאורה בין יהודים לערבים. למעשה היא בין מי שרוצה להרוג וליהרג, לבין מי שרוצה לחיות. בצד של אלו שרוצים לחיות יש את אלו שמפחדים, והם הרוב. הם מבטיחים שתמיד תהיה כמות של אלו שרוצים להרוג וליהרג. הפחד הוא מה שהורג אותנו במלחמה הזו.
חייבים לפעול בלי פחד. להסיר את הפחד. לא לתת לו להיות גורם בחיים שלנו. השוטר או איש המג"ב שרואים אדם משתולל עם סכין לידם, חותרים למגע, מקצרים טווח ויורים בו, פועלים באותו הרגע ללא פחד. כך גם אני ואתה יכולים לפעול. לחתור למגע, ולקצר טווח, ולהושיט יד לאנשים שכמונו, רוצים לחיות ולהתגבר על הפחד. כך ננצח את המלחמה הזו. אנחנו – הטובים.
יש ביישובי משגב כוננות מוגברת. רואים יותר פטרולים, יותר אסיפות חירום, יותר אנשים עם נשק. זה בסדר גמור (כמעט. אני יוצא עכשיו להליכת הבוקר שלי, בחשיכה כמעט מוחלטת. מתכון לבריאות וגוף חטוב בכל ימות השנה, מתכון לצרות היום) אבל כך לא מנצחים את המלחמה. כך מנציחים אותה. כך מנציחים את הפחד. חייבים להסיר את הפחד, ואת האיום, בדרכים אחרות. ליצור אווירה שבה אלימות כלשהי היא לא לגיטימית. מרחב בטוח במשגב וסח'נין. שתושב משגב ירגיש בטוח בכל נקודה במרחב הזה כמו שתושב סח'נין ירגיש בטוח. בכל מקום ובכל שעה. כרגע אנחנו רחוקים מזה, אבל אנחנו יכולים לעבוד ולהגיע לשם. בעבודה קשה, בחתירה אקטיבית למגע עם אנשים שכמונו, יוצאים בבוקר לעמל יומם ורוצים להיות בטוחים שיחזרו בערב הביתה בחתיכה אחת.
אתמול ישבתי עם אנשים טובים ממשגב ומסח'נין. ידעתי ממה האנשים ממשגב פוחדים, כי אני פוחד בדיוק כמוהם. שמעתי קצת ממה האנשים מסח'נין פוחדים. אלו פחדים שונים, אבל זהים בבסיסם. והבנתי שכמו שאמר פ.ד.ר. – אין לנו מה לפחד אלא מהפחד.
ביום שלישי – 27.10.2015 בשעה 16:00 ניצור שרשרת אנושית חיה של תושבי משגב וסח'נין (אם מישהו יבוא ממקום אחר לא נגרש אותו. נחזיק גם ביד שלו ונעזור לו להתגבר על הפחד) בין צומת משגב לסח'נין. הדרך לשם עוד רחוקה. צריך לארגן מספיק משגבים שיגיעו. צריך לארגן מספיק סח'נינאים שיגיעו. אלו צריכים להתגבר על פחדיהם, וגם אלו. צריך אישור משטרה. צריך להפעיל רשתות קשר שהעלו אבק. צריך ליצור מודעות. צריך להפיץ את הידיעה. אבל זה יקרה. אם ארבעים אלף איש יכולים לצעוד בסח'נין בהפגנה, אחוז מזה, ארבע מאות, יכולים להגיע ולאחוז את היד שלי. אני אנסה להביא ארבע מאות וחמישה מהצד שלי, וכך יעמדו שלובי ידיים שמונה מאות וחמישה אנשים בכביש שמונה מאות וחמש, וכך נתחיל לנצח. אנחנו, הטובים. חיל פרשים אנו, אף על פי שאין סוסים לנו.
היום הייתי צריך לעבור דרך איזה מקום בשטחים ככה עשרה קילומטר דרום מזרחית כזה לאום אל פחם, ולהגיע לכל מיני מקומות בתלביב באזור מנחם בגין, ולחזור לסולטנות לאחר מכן.
החוויה של לנסוע דרך ואדי עארה ולעלות שם על הכביש הזה 6513 או מה שזה לא יהיה ולנסוע שם עד חיננית שלא כשמה כן היא אין בה ולו טיפת חן, הייתה החוויה הרגילה של לנסוע במלוא העירנות ולחכות למה שיבוא מאחורי הסיבוב. אבל לא קרה כלום, והייתי שם היום פעמיים פעם בדרך הלוך פעם בדרך חזור. מחר אם ירצה השם אהמר שוב. לא משהו מיוחד מבחינתי ההימור הזה. אבל אני עדיין מנסה לאסוף את שאריות העוז ולאסוף את הפלאפון שלי מהסניף בסח'נין.
אחרי כן הגעתי לתלביב. זו המעטירה! עטורת הרכבת הקלה! הווייז לקח אותי דרך 471, כי יש ימבה פתח תקוואים וכאלה שרוצים להגיע לתלביב השד יודע למה, וסתמו את כביש חמש בבוקר, והגעתי למרכז העיר מדרום (הייתי צריך להגיע לאיזה חור במנחם בגין מאוד דרום ליד בית מעריב, ואחרי כן לנווט את דרכי צפונה לשאול המלך). כשהגעתי לאזור קרליבך ככה, אז הוייז אמר לי שיש לי תשע מאות ושישים מטר ועשרים דקות להגיע ליעד. הווייז בדרך כלל יודע מה הוא אומר אז חניתי בחניון יצחק שדה שזה מין מגרש ענקי כזה בגודל של שלוש פעמים אשחר או שלושים פעם נבי אל עוואדי, והכל מלא מלא מכוניות. לקח לי רבע שעה חצי שעה להסתובב שם רק למצוא מקום פנוי, אבל מצאתי בסוף והוא היה ליד איזה משאית שרופה כך שאפשר היה לראות מרחוק ולמצוא את המכונית איך שחזרתי למקום.
מסתבר שמה שהתלביבים עשו עם העיר שלהם זה לחפור אותה ולהפוך את כל הכבישים הראשיים לחד סטריים או מבוי סתום או לא נגישים, כך שאי אפשר להגיע משום מקום לשום מקום, כל הסדרי התנועה לא ברורים והכל מלא אבק ומאוד מאוד מגעיל. מה שכן מישהו הלך וחילק להם אופניים חשמליות, כך שגם ללכת על המדרכה זה לא גליק גדול. למעשה סכנת מוות וספרתי חמש או שש פעמים שהמטומטם כמעט דרס אותי. גם כשנוסעים ברכב ברחובות החד סטריים הצרים מאוד שאני זוכר כנתיבים ראשיים דו מסלוליים מהתקופה הפליאוליתית לפני שלושה חודשים, כל הקטנועים המגעילים האלה מסתובבים סביבך מימין ומשמאל כמו זבובים. שלא לדבר על זה שהתלביבים כמו הכפר מנדאים למדו להגיח מכל פינה. רומא, באמת. רק בלי המשמעת העצמית והחן של הרומאים.
אז כל דרכי מבגין לשאול המלך הייתה מרוצפת כמו שמרצפים את המסלול שהחתן והכלה עוברים בדרך לחופה בעלי כותרת של ורדים, כך היה כרטיסים של סחר בנשים. ואז חשבתי שאולי יש לחברה הישראלית עוד בעיות חוץ מהאינתיפאדה. אולי אפילו בעיות יותר גרועות. (חוץ מאורן חזן. 126 יום וסופר. בעצם זה גם עניין של סחר בנשים).
אם כבר אמרנו אינתיפאדה כולם מסתכלים על כולם כמו משוגעים. בחייכם, תלביב! שלשום הייתי בכנס בירושלים והסתובבתי לחפש את האוטו חצי שעה כי לא זכרתי אם החניתי אותו באלחריזי, באבן עזרא, באבן גבירול או באברבאנל, ובחיי שאנשים ברחוב היו שלווים ולא פחדו ככה כמו התלביבים. אני הייתי די בטוח כי הלכתי ככה ליד הקרייה והכל מלא ג'ובניקים (באמא שלי שלא הייתי בקרייה אפילו פעם אחת בסדיר. טוב היה לנו פעם יום הרצאה של רב או משהו. אבל חוץ מזה אפילו לא פעם אחת!) ואני בטוח שלו היה מחבל מגיע לשם הם היו מכלם בו את זעמם בטרם היה מספיק להזיק, לא? מה שכן מתחם שרונה תענוג. אם היה כזה בסדיר שלי אז הייתי בכל אופן הולך לקרייה. אפילו אם היו מבטיחים לי את הירח והכוכבים במוצבים בלבנון ובשטחים. בכל אופן, קניתי שם בשרונה מרקט הזה פסטה טריה ואני חושב להכין אותה הערב.
ושאול המלך – הפתעה! הכל מלא פוסטרים של הקאמרי. "איתי טיראן הוא מקי סכינאי". אפשר בבקשה ביותר מנותק? אבל זה אשקרה רעיון למחזמר אקטואלי – 'זאב המים, לו שיניים, לו שיניים שני טורים, ולמוסא, מצור באחר, יש סכין במסתרים."
עכשיו אני נושם את האוויר החופשי של הסולטנות הד'אהריסטית, ומודה לאל שלא עשאני תלביבי.
אז ברכט זה גם הממתק שלנו. המוריטט של מקי סכינאי, מתוך דריי גרושן אופרה, שמשום מה הפכה בעברית לאופרה בגרוש אחד. טוב, האינפלציה של ויימאר… יום טוב ותזהרו.
הדרך מהמשרד שלי ל'ארומה' בעפולה עוברת דרך שדרות ארלוזורוב הנטושות. מאתיים מטר שדרה כל מה שרואים זה בעלי חנויות עומדים בפתח החנות ומחכים ללקוחות. סוג של איש ביטחון בלי מדים אבל עם אפוד זוהר ואקדח יושב משועמם על ספסל באמצע השדרה. בארומה עצמה ספרתי חמישה אקדחים בתוך בית הקפה.
עד ראייה לאירועי יום שישי בעפולה כותב לי בפייסבוק – " לפני שפוצצו את צוות ערוץ 2 במכות, הם נהרו באמוק ממקום הדקירה כלפי מעלה. חשבתי שזה בטח כי השמועה אמרה שהמחבל בתחנת המשטרה וקדימה לתפוס אותו, אבל אז הבנתי שהמטרה היא אותו עסק שווארמה ליד פלאפל הנשיא שהרעיד את אמות הסיפים בעיר כששם שלט בערבית ליד השלטים בעברית ועתה היה מטרה נהדרת לפורקן הזעם. השוטרים באירוע הזה, אותו ראיתי מקרוב, ספגו היו בסיכון גבוה בהרבה מהפורעים היהודים מאשר מכל ערבי כלשהו. חטפו אבנים ונאלצו להשתמש בגז פלפל ממנו גם נפגעו. בסוף, אחרי שהמשטרה עשתה פלאות (כשצריך לפרגן להם אז צריך) בעצירת ההתפרעות, הם אצו רצו לסניף רמי לוי לחפש ערבים לכלות בהם זעמם. אפשר להבין את הכעס, אבל היה קשה להיות שם באותם רגעים. כמה קל להיות מוסת, כמה קל להפיץ שנאה וכמה התלהמות ריקה ומסוכנת היא נפיצה.
נוסע בכוונה דרך סח'נין. דרך נצרת. לפעמים נראה שהכל כרגיל. לפעמים יש שנייה של פחד. הטלפון שלי בתיקון בפלאפון סח'נין. המבחן האמיתי יהיה כשאקבל את האסמס לבוא לקחת אותו.
בכפר מנדא, על הכביש הראשי 784, סימני צמיגים שרופים על הכביש מספרים על משהו שהיה ולא סיפרו עליו בחדשות.
חבר ערבי שואל אותי בבית המשפט מה נשמע בעפולה. 'אל תבוא לבקר' אני צוחק. אבל אני מת מבפנים.
השוטרים שירו בערבייה המבולבלת בתחנה המרכזית בעפולה פעלו נכון. הם לא ידעו אם יש עליה או אין עליה חגורת נפץ. הטראגיות באירוע זה שאף אחד מהצדדים לא ידע לשחק את התפקיד שלו כמו שצריך. כולל המחבלת שלא בדיוק ידעה מה לעשות עם הסכין. וחיילת מג"ב שהיה לה יותר חשוב לשמור ביד על הגלידה מלשמור על המחסנית של הנשק. אם מישהו היה עוצר ומבקש מכולם שנייה לחשוב ולהבין שזה החיים שלהם, היה נגמר אחרת. אבל היא הייתה צריכה לשחק את התפקיד שלה עד הסוף. וכך גם החיילים והשוטרים שהיו שם. אני באמת הייתי רוצה לדבר איתה ולהבין מה הביא אותה עם סכין לתחנה המרכזית, ולא מול כיתה להוראת הביולוגיה בטכניון.
יינון מגל בתכנית הבוקר של אורלי וגיא. סיי נו מור.
בחמש קבוצות ווצאפ שונות שאני חבר בהן רצה ביום שישי בערב הבדיחה אם אני מגיע לפאב או שאני בהפגנה בסח'נין. לא הייתי לא בזה ולא בזה. הייתי עייף ודי בדיכאון מכל החרא הזה.
אם זה יימשך עוד יותר משבוע שבועיים זה דופק לי את העונה של מסיק הזיתים ואת הסיור השנתי בבתי הבד הפרטיים הקטנים.
דרך הערת שוליים של וסטרייך הגעתי לספר מ א מ ם שנקרא 'מגנזי קדם', שהוא תעודות עות'מאניות שתורגמו מתי שהוא לעברית. לפעמים עם צילום של התעודה המקורית, עם החותמת של הסולטאן. הראיתי את הספר הזה למנחה פ' במפגש האחרון ושנינו הזלנו עליו ריר. אז הנה –
"… כי הזכיות אשר זכו בהם כל האומות החוסות בצלי, כפי המאמר המהולל אשר נקרא בה ג'ולחנה – היכל השושנים – המה חלים בלי ספק גם באומת היהודים. והיתה האומה הזאת אשר התאחזה בכל מדינות מלכותי הרוממה ותתישב בהן לבטח כפי נדיבות רוח שלטוני הרם והמגן על החוסים בי, ראויה להשיג את החסות ואת השמירה המעולה כיתר האומות החוסות בצל ממשלתי הרוממה. ועתה רצון וחפץ שלטוני שלא יהיה לשום איש הזכות לערער עליהם בין בדבר מלאותם את מצוות דתם ובין בדבר בטחונם וחסותם אשר נתנו להם. ויצא דבר מלכותי זה כפי חפצי ורצוני המהולל אני מלך המלכים וינתן המאמר הנעלה הזה בידי האומה הזאת. כך יהיה וכך יקום ויסמך על חותמי המרומם. נכתב בראשית חודש רמדאן המבורך בשנת אלף ומאתיים חמישים ושש ברשיון הדת נעתק וקוים בפנקס בית המשפט בירושלים."
1256 כמובן ההיג'רית. אנחנו כאן באמצע המאה ה-19.
סך הכל רעיון טוב שיהיה שלום בירושלים ולא יפריעו ליהודים.
מחר אני מדבר ביד בן צבי בכינוס ה-11 של ההיסטוריונים של המשפט. הנושא הוא סימן 65א לדבר המלך במועצתו שזה תמיד להיט.
רחביה! לירושלים יש היום תדמית לא מי יודע מה, אבל לנווט קצת ברחובות הקטנים והחד סטריים עם שמות של רבני ספרד. א מחייע.
אם מישהו חושב שאני סתם נטפל לאורן חזן ויש דברים גרועים יותר שיקרא את רוגל אלפר היום בהארץ. איך חזן שר בסרטון? עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. גם אני. לא אניח. שמיני ביוני עד אחד עשר באוקטובר מאה עשרים ושלושה יום.
או משהו כזה. כשהייתי בתיכון אז שר החינוך לא היה בנט אז אין לי בגרות חמש נקודות.
אופטימי לסיום? מה יש להיות אופטימי? ג'ו בונאמאסה סלו ג'ין. זה השיר הכי מדכא שאני מכיר, וג'ו עושה אותו אפילו יותר גרוע מטים קארי, למרות שהוא לא מעז להגיד 'איים סו פאקינ' לונלי'. אתה חושב שלהיות לבד בגשם זה מדכא? תנסה אינתיפאדה. שלישית.
"בוקר טוב אינתיפאדת הושענה רבה. היום, כמו כל אזרחי ישראל, אצא לעבודה מבלי לדעת אם במהלך היום לא אתקל במחבל עם סכין נוסח פתח תקווה וקריית גת, או בפרעות לאומניות בנוסח יפו ולוד, בדרכי אל העבודה וממנה העוברת בהכרח דרך יישובים ערביים. אין לי שום אמון בהנהגות הכושלות של שני העמים שידעו לפתור את המצב. אין לי אמון בכוחות הביטחון שישכילו להרגיע ולא להסלים. יש לי אמון בעצמי ובמה שאני יכול לעשות. אל מול הקריאות להחרים עסקים של ערבים, אל מול השנאה, אני יכול להפיץ מעט אהבה. לקנות בעסק של ערבי, להרים טלפון לידיד ולשאול אותו מה שלומו, להדוף מעלי את השנאה. אם מספיק אנשים יצאו לדרך בהרגשה הזו, זה יכול להסתיים אחרת."
סך הכל היה די רגוע בטווח של מאה מטר ממני עד שיצאתי בחזרה הבייתה בסביבות שבע בערב. הסכינאי בעפולה ניסה לשחוט חייל במקום שנמצא נורא קרוב למשרד שלי. העפולאים הטובים לא הספיקו לעשות בו לינץ' כי מי שתפס אותו בהתחלה היו חבר'ה עם ראש על הכתפיים וקצת אחריות, אבל זה לא שלא ניסו. עפולה, אתם יודעים. מסורת זה מסורת. אבל סך הכל היו שם אנרגיות נהדרות שחבל שיתבזבזו, או במילים אחרות, כנופיית הלינצ'אים הגזענים שטרפם נשמט מבלעם החליטו לפוצץ במכות את צוות ערוץ 2 שהחליט לשדר מזירת הפיגוע עם שדר ערבי (!).
סך הכל הייתי בכמה סבבים של מהומות גזע בעפולה. זה זכור לי משהייתי ילד. הפעם האחרונה הייתה לפני שנה וחצי, אחרי רצח שלי דדון. מי שרוצה לדעת איך זה נראה אז שיקרא את זה. 'ארומה' בעפולה עליה צרו אנשי סדום שבעמק בדרישה לקבל את שני הערבים שהתבצרו בה, זה מקום שנמצא דקה הליכה מהמשרד שלי ואני אוכל שם צהריים לפחות פעם בשבוע (סלט שורשים משהו. עם סלמון. באמת!).
נראה לי שהולך להיות אצלנו שמח בימים הקרובים. בטח היום בבוקר. יום שישי אני מאמין שהמשטרה תהיה עסוקה במה שקורה כשיוצאים מהמסגדים בנצרת וזה. זמן טוב ללינצ'אים בריונים לצוד ערבים ברחובות הראשיים של עפולה, כמו שאנשי להב"ה עשו אתמול בירושלים, וכנופיות הגזע הנתנייתיות עשו בנתניה. מי שערבי וקורא את זה. אם מרביצים לך בארלוזורוב פשוט תחתוך באחד הרחובות ימינה. הרחוב המקביל זה הכנסת. אני בכנסת 3. תיכנס ותקבל כוס מים, ואסיע אותך לאן שצריך. באחד הסיבובים הקודמים, ב-1985, אחרי רצח שני המורים בגלבוע, עבדתי במכולת, וכשפוצצו ערבים ברחובות במכות, באו שני חבר'ה ערבים נורא מפחדים והמכולתניק הסתיר אותם מאחורי המקרר של החלב. לי אין מקרר של חלב. אבל יש לי מקל של טוריה שאני נושא עמי. אגן עליך בגופי.
זו האינתיפאדה של ההכרעה האישית. אין הנהגה מאורגנת גם אצלנו וגם אצלם. קבוצת הבריונים הפאתטים שדיברה אתמול בטלוויזיה התחזתה לממשלת ישראל, לראש ממשלתה, למפקד צבאה, למפקח הכללי של משטרתה. אין להם שליטה במה שקורה. לי ולך יש. בכל רגע נתון עלינו להכריע. להצטרף ללינצ'אים? לצאת לרחוב לדקור יהודי? לצאת להרביץ לערבי? לזרוק אבן על שוטר? לשתף פוסט שונא בפייסבוק? אם יותר אנשים יכריעו לא לעשות את הדברים האלה ממה שיכריעו כן לעשות, הטובים ינצחו. הטובים זה מי שרוצה לחיות ושאחרים יחיו ולא להרוג ושאחרים יהרגו.
סך הכל כרגע הטובים במיעוט. וזו הסיבה שהמיקרו הכרעה האישית היא לעיתים לא מוסרית קנטיאנית אלא הישרדותית גרידא. להגיע לעפולה דרך כפר מנדא או סח'נין? נזרוק מטבע. מה שיוצא אני מרוצה. אותו הימור גם בדרך חזרה. מה שכן, אם אספיק יש משמרת שלום בכרמיאל בצהריים, של 'נשים עושות שלום' ו'קשת כרמיאל לצדק חברתי'. ונחשו מה – התמונה שלהם בפוסט בפייסבוק זה אני מפגין ב'צוק איתן'. אני נראה עייף כי בדיוק חזרתי מהסמינר בצ'כיה והרדאגסט עוד זרמה בעורקי. לידי אולי נעמה כי אני לא סגור עם הכובע והמשקפי שמש, ואחריה ממש כוכב הקולנוע מוחמד בכרי. אולי הם יבואו גם היום? שווה להגיע לבדוק.
סך הכל הולך להסתיים בנימה אופטימית, לא? נאמר. יש עדיין כמה דברים טובים בחיים. אמנה שלושה דברים שכדאי לקום בשבילם בבוקר, גם אם לא סגור שתגיע בדיוק לאותה המיטה בערב –
זה שיש היום ממש בכל תחנת דלק משקפי קריאה בעשרים ש"ח מכל מיני סוגים כולל הסוג הזה שמתקפל נורא קטן. זה חידוש ששינה לי את החיים.
זה שיש לנו מדינה נהדרת שגם כאשר מועלים חשדות כנגד סגן יושב ראש הכנסת שהוא סרסור ומסומם, אז עדיין הוא מחזיק בתפקיד כאילו כלום כבר מאה ושלושים יום כי מה שחשוב באמת זה ארץ ישראל.
זה שיש בעולם בית הספר לרוק של שיקגו, ולפני כמה שנים למדה בו בחורה קריסטן קונץ, ותראו איזה קונצים היא עושה! הגעתי לקליפ הזה במקרה, כשחיפשתי קליפ נחמד של קטפיש הודג' לעטר פוסט קודם. הגברת הזו שרה קטפיש בלוז, או בעברית 'לו הייתי שפמנון'. הלהקה שלה די מזייפים, ועומדים כמו בולי עץ ודי מפחדים מעצמם, ולאורגניסט שם יש עתיד במסיבות יום הולדת של ילדים, ומגיע לו מכות, אבל קריסטן יודעת לשיר, ולזוז, ולעשות פרצופים כמו זמרת אמיתית. הייתי אומר שעוד נשמע עליה אבל הקליפ הזה כבר בן כמה שנים ולא שמעתי עליה עד היום. אבל זה יופי של דבר. אנ'לא מאמין שילדה כזו בת כמה? שש עשרה? יכולה לעשות כזה בלוז.
אז שיהיה לכם יום נפלא, שלא ידקרו אתכם. שלא תדקרו או תרביצו לאף אחד. וזכרו – עשו פעולתכם כך שהאנושות, הן שבכם והן שבכל איש אחר, תשמש לכם לעולם גם תכלית ולעולם לא אמצעי בלבד.
אבו אלמוג בוורדפרס 