אם צריך לצנזר

לפארסה של השבעת הממשלה אתמול לא אתייחס. הלב דואב שכך נראית השבעת ממשלה במדינתי, אבל יש לי הרגשה שללב הזה, המסויים, הרגיש כל כך, נכונו עוד דאבות רבות בהקשר הזה. מה שכן – מירי רגב! גם כאן היא קורבן למסע מיזוגני ומכוער, שבניגוד לאיילת שקד המזכירה מאוד במבנה הצבעים שלה את שלגיה, שאף היא הייתה קורבן למסע מיזוגני מכוער, באשר לרגב יש לו גם נופך עדתי בולט. בואו נשים בצד בבקשה את 'כפיים' ואת 'גנבה', ונפתח דף חדש וענייני. והנה הדף הזה נפתח בשתי הצהרות  – כי בתקופת כהונתה כשרת תרבות 'לא יהיו עוד אליטות', וכי 'אם צריך לצנזר – אצנזר'. לא התחלנו יפה, מירי.

לו הייתם אומרים לי על אדם שהוא תת אלוף בצה"ל ובעל תואר שני, הייתי משייך אותו מניה וביה לאליטה של החברה שלנו. זו בערך ההגדרה של אליטה. בכל חברה יש אליטה. המושג התפתח בעבודת מדעני מדינה במפנה המאה ה-19, ובמיוחד וילפרדו פארטו, גייטנו מוסקה ורוברט מיכלס אבי 'כלל הברזל של האוליגרכיה'. הם ניסו לתת הסבר אלטרנטיבי להסבר המרקסיסטי של שלטון ההון ושלטון המעמד, ודיברו על האליטות כקבוצת מיעוט מאורגנת שכוחה באירגונה, ומאפשר לה לשלוט בהמונים שאינם מאורגנים. מיכלס הראה כיצד קבוצות מעין אלו מתפתחות בכל מקום – גם במקומות נטולי מעמדות לכאורה, כמפלגה הסוציאל דמוקרטית בגרמניה. דז'ילאס, באמצע המאה ה-20 פיתח את זה לשיטה שהסבירה את הדרך בה עבד הקומוניזם במזרח אירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, וקרא לאליטות אלו 'המעמד החדש'. החבר'ה האלה לא היו לבד. הצטרפו אליהם שמות לא פחות גדולים בסוציולוגיה ומדע המדינה כמו וובר, ושומפטר שהם בכלל אלילי האלילים בסוציולוגיה ומדע המדינה וקשה להתווכח איתם. גם אם לא כל כך אוהבים את האליטרים האלה, שניחוח דק מן הדק של טוטליטריות ואנטי דמוקרטיות נלווה לתורתם (אבל ביני לבינך, מירי, אלה לא דברים שאנחנו נרתעים מהם, נכון?) פחות או יותר ההסכמה היום היא שבכל חברה יש אליטות ושהשאלות הנוגעות לאליטות בחברה דמוקרטית, כמו שכתב קרל מנהיים, היא שאלה של הדרך בה נבחרת האליטה, וכיצד היא מפרשת את עצמה, ובמילים אחרות – וזה כבר אבו אלמוג – שאלות של מוביליות חברתית. זאת אומרת, מירי, שאם במדינת ישראל מי שנולדה כמירי סיבוני בקריית גת, מגיעה להיות שרת החינוך, אז מבחינת המוביליות החברתית משהו טוב קרה כאן, בסופו של דבר. כמובן שאפשר לשפר, ולדאוג לשוויון, אבל צריך גם לדעת איך.

האמירה 'לא יהיו עוד אליטות' היא לא רק שגויה מבחינה סמנטית. אלא שמשתמעת ממנה פגיעה בשדה עליו מופקדת מירי – שדה התרבות – שחלקים ממנו נתפסים כנחלתה הבלעדית של מה שרגב קוראת לו 'האליטה'. אם מ'לא יהיו עוד אליטות' משתמע 'אפעל ליתר מוביליות חברתית ושוויון' אז ברוכה הבאה ובסבבה, ותרימי טלפון יש לי כמה רעיונות. אם משתמע מזה מה שאני חושש שמשתמע – 'אסגור את התיאטרון כדי שלמערכניקים האלה לא יהיה איפה להפיץ את הרעיונות השמאלניים, וכך לא תהיה אליטה' יש לנו בעייה. ודווקא חלקה השני של משנת רגב רומז שהפירוש השני הוא הנכון.

'אם צריך לצנזר אצנזר'. מירי, אני מבין שאת נורא אוהבת לצנזר וגם נורא טובה בזה ויש לך ניסיון. אז אני רוצה לספר לך שני סיפורים קטנים שקצת יקלקלו לך. פעם פעם בשנות התשעים היה במאי יפני מטורף, שקראו לו נגיסה אושימה. והוא עשה סרט וקראו לו 'אימפריית החושים' על שני יפנים משוגעים שמזדיינים שעתיים ובסוף היפנית חותכת ליפני את הצ'ופצ'יק וחונקת אותו. זה נורא דוחה, כי בניגוד לסרט כחול שכולנו רואים בסבבה ונהנים זה 'אומנותי' ודי מגעיל וקשה לצפייה, ומדבר יפנית. דברים מהסוג הזה מעניינים שני סוגים של אנשים – יפנים ואליטות. ופעם פעם היה מחזאי בישראל שקראו לו יצחק לאור. והוא כתב מחזה שמאלני אחול שקשוקה כמו שהאליטות השמאלניות אוהבות לכתוב וליכלך באבו אבו אבוה על הצבא ועל הכיבוש ועל כל הדברים היפים והטובים שיש בעולם, כמו שהאליטות השמאלניות אוהבות ללכלך. אז המועצה לביקורת סרטים ומחזות, שנקראה 'הצנזורה' בסלנג, התכנסה, והחליטה בכלל לקצץ חצי מהסרט היפני, כמו שההיא קיצצה להוא בסרט, ובכלל לפסול את המחזה השמאלני שהיה לכל הדעות, כמו שבג"צ כתב, 'ממרח מגונה של אירוטיקה, פוליטיקה, וסטיות מכל סוג'. והשמאלנים האלה שהפיצו את הסרט והעלו את המחזה ישר הלכו לבג"צ כמו שהולכים להלשין לגננת.

אז בג"צ השמאלני הזה ישב. ישב וחשב, חשב ושנה, שנה ובדק, ובסוף החליט – כי גם בג"צ זה אליטות והן כאילו עושות נעים בגב זו לזו – שיש בישראל חופש ביטוי ואסור לצנזר אומנות. ומאז כל מה שהמועצה יכולה לעשות זה לסווג את הסרטים לפי גיל שממילא אף אחד לא שם לזה לב, ואשקרה הלכתי עם פלג לסרט 'פוקוס' עם ויל סמית היה שם סקס וקצת אלימות, והוא מדורג 14+ ולפלג היו חסרים כמה ימים, אבל אף אחד לא שם לב! דרך אגב תלכי. סרט סבבה. באמת. בטח כבר ירד מהמסכים, אבל תמיד אפשר ב-VOD וכאלה, אם כבר ראית את העונה החמישית של משחקי הכס וסיימת לצפות בבינג' בכל הפרקים של 'כתום הוא השחור החדש' וכאלה. כי אם באת לצנזר, אז את לא יכולה. זה לא עובד משנות התשעים. אין כזה דבר צנזורה על תרבות בארץ. באמא שלי. היית צריכה לבדוק לפני שאמרת 'כן'. אבל לא הייתה לך הרבה ברירה כי לא רצית לגמור כמו גלעד ארדן ממורמרת ובחוץ כי את אישה עם הרבה שמחת חיים.

מה שכן אפשר לצנזר גם בעקיפין, בהקצבות. הרי כל הקטע של משרד התרבות זה להעביר כסף לאנשים שעושים תרבות. למשל לסופרים. ידעת שאני מקבל מהמשרד שלך כסף שעומד ביחס ישיר לכמות של השאלות שמשאילים את הספרים שלי לספריות ציבוריות? אחת לשנה זה יוצא אלפיים ומשהו שקל בממוצע בערך. זה מאפשר לי בערך לקחת ביום שמקבלים את הצ'ק אחר צהריים חופשי, ולכתוב את הדברים השמאלניים הנוראיים שאני כותב. אבל בגלל שהמדד הוא לא 'ציונות' של הכותב, אלא כמה שואלים את הספרים שלו, קשה קצת להבחין. אז הנה רעיון לפעולה ראשונה לעשות איזה מדד אחר. אבל זה לא כל כך יזיז לי. אני חושב שאת המענק של 2014 עוד לא שלחתי מדצמבר את הטפסים כי התעצלתי לעשות שם איזה משהו שקשור באישור ניהול ספרים במקור או משהו כזה.

אבל יש אנשים קצת יותר רעבים ממני, ואולי גם קצת יותר שמאלנים ממני, שממש חיים מהכספים האלה, ולאלה את יכולה לעשות נזק ממשי. ובאמת לא בדקתי סטטיסטית אבל רוב החבר'ה האלה של הקולנוע העצמאי, והתיאטרונים גם הממסדיים וגם הפרינג', והסופרים האלה שחיים מפרס ראש הממשלה וכאלה, הם באמת יש להם תדמית של שמאלנים, ואיך שלא תסתכלי הם אליטות. אז באלה באמת צריך וראוי לטפל באופן ציוני הולם איך שאנחנו יודעים. אז כאילו אם נסתכל איפה עשו דברים כאלה של 'מי שחושב נכון יקבל ומי שלא חושב נכון ייסגר' יש לנו שני מקומות. יש בחור נחמד שנקרא האנס יוסט שאמר 'כשאני שומע את המילה תרבות אני שולח את ידי אל האקדח'. אבל הוא היה נאצי, ואת באמת לא. אבל אפשר ללכת למשל לאנדריי ז'דאנוב, שבאמת קידם את הריאליזם הסוציאליסטי וכל זה.

אבל תראי מה קרה לז'דאנוב. הוא היום שם נרדף לקומיסר פוליטי מהסוג הגרוע – שאני בטוח שאת לא רוצה להיות – והשירה של אנה אחמטובה שהוא רדף אותה, עדיין מושרת ומשגשגת. ככה זה העולם. באמת! ספרים, כתב בולגאקוב, אינם נשרפים. משוררים רעבים יחכו ארבע שנים. או שמונה. או עד שיגיע מישהו שיאכיל אותם. ובינתיים ימלאו את המגירות בשירים. זה קטע אופטימי. כי מה שאת רוצה לעשות יהיה באמת מגעיל ולא נעים, ואני מבקש ממך מאוד לא לעשות את זה.

ממתק מירי? אני באמת מאחל לך כל טוב וזה. ורוצה לשים לך משהו חביב ונחמד, שיהיה לך טוב על הלב גם אחרי שהבנת שממש לקחת מספרים ולצנזר לא ממש תוכלי, שאני אשקרה הייתי מתבאס מזה. אז זה ניק קייב והוא חמוד וקצת דכאוני אבל עושה טוב על הלב. זה 'שיפ סונג' ששמעתי לפני כמה ימים וחשבתי כמה הוא מתאר יפה את היחסים ביני ובין ש', אבל זה לא משהו שאני יכול לכתוב עליו אז אני כותב עלייך, מירי, ובאמת הרווחת בקטע הזה.