לבי במזרח

כאשכנזי פריבילג אכול רגשות אשם (אך עדיין נאחז בשארית הפריבילגיות שלי כבקרני המזבח) אני נורא משתדל שלא לכתוב כאן יותר מדי על ענייני מזרחיים אשכנזים, כי אני יוצא נורא לא בסדר. וכך, את הוויכוח שיש לי עם חבורת 'ערס פואטיקה' אני משאיר ביני ובין עצמי, ולא מבטא אותו כאן, בין היתר כי יש לי ניחוש קל שכשיחליפו את עורך המוסף הספרותי של הארץ, במישהו שהקריטריון שלו ל'שירה' הוא פחות 'מה שנורא מעצבן את הקוראים שלי' ויותר 'הדבר הזה שבועט לי בלב' אז חלק מהשירה הזו קצת תוסט אל הצד ותישכח, אז למה להתאמץ. וסך הכל אני באמת קורא ואוהב שירה עברית חדשה. מה לעשות.

אבל רועי חסן, למשל, כמה שהוא מעצבן, ולשיטתי טועה ומטעה, וגם סך הכל לא ממש משורר בקריטריונים (השגויים, האירופוצנטריים, הפריבילגיים עד עמקי נשמתם האשכנזית) שלי, הוא לפחות דובר איזו אמת בסיסית. יש אנשים שנושאים את הדגל הזה ומשקרים. מירי רגב למשל. אז אתמול ראיתי אותה בטלוויזיה וקפץ הפיוז. כי אני יכול לסבול כשמשתיקים אותי אידיאולוגית (ואז אני מרגיש קדוש מעונה וחוץ מזה אני לא ממש תלוי במימון שלה) ואני יכול לסבול כשמתנשאים מעלי, ואני יכול לסבול שמאשימים אותי בכל מיני דברים, אבל לא כשמשקרים לי.

אז תסתכלו בפרומו הזה (כולה דקה חמישים ושש) –

אמאל'ה! אני רואה את תמונות הזוועה של מירי הקטנה מגיעה לבית משפחת סיבוני עם חברה, וכבר בחדר המדרגות מתכרכמות פניה, כששומעים ממרחק את חוליו איגלסיאס שר 'לה מר'. היא מנסה לפזם בקול 'רוז'ינקעס מיט מאנדעלן', כדי להסיר את הרושם הרע, אבל נתקעת ב'אונטער יידעלע’ס וויגעלע/ שטייט א קלאר ווייס ציגעלע" כי קשה מאוד לשיר את זה בלי לצחוק.

אם כבר דיברנו על חוליו ולה מר אני מביא את זה כאן, שיתנגן לכם ברקע כי לדעתי זה ביצוע מושלם, ומאז ששמעתי את זה לפני כמה שנים בסוף של 'החפרפרת' של לה קארה (עוד אשכנזיפת) זה לא עוזב אותי. אני לא אוהב את חוליו, לא בגלל שאני אשכנזי מתנשא, אלא בגלל שזה הסוג של רומנטיקה קיטשית שלא ממש מדבר אלי. אבל יש לו את הרגעים שלו. וזה אחד מהם.

אז זו לא הדוגמה ל'הגמוניה המערבית' (מילה אותה הוגה הגב' רגב שלא כהלכה כ'EGMONIA' ולא 'HEGEMONIA' אבל לבוא בטענות לעניין הזה ממרומי הפריבלגיה של מישהו שממש לקח ספר ליד (על ההגמוניה, של גראמשי, מומלץ גם לך מירי, למרות שאת יודעת, ניאו מרכסיסט וכל זה) וטרח לברר מהם מושגי היסוד בוויכוח לפני שהוא נכנס אליו, זה כבר התנשאות בפני עצמה). כי השירה של איגלסיאס היא בעצמה נורא תרבות המערב. לא דוגמה מאוד 'גבוהה' שלה, אבל לא משהו שלא שמעו ברדיו האשכנזי הממלכתי של שנות השבעים העצובות בהן הודרה קופחה ונושלה הגב' רגב מנכסי התרבות שלה.

'למדתם את אבן גבירול? את שבזי? ג'ו עמר?' את ג'ו עמר לא היה מה ללמוד, כמו שלא לומדים היום בבתי הספר את פוליקר. הוא היה מאוד חי ונוכח, ונדמה לי שהייתה לו פרסומת ברדיו כמדומני לתה בסיסמה 'מה אמר ג'ו עמר'. גדולתו היא לא ככותב טקסטים אלא כמבצע, וזה דברים שקשה מאוד להכניס לכיתת בית ספר. אבל את אבן גבירול ושבזי למדנו באבוה. 'שירת תור הזהב בספרד' שאבן גבירול הוא רק חלק ממנה, הייתה חלק משמעותי וחלק חובה בבחינת הבגרות, וכן, למדנו את הטקסטים הנהדרים האלה, ושנאנו אותם כמו כל דבר שהכריחו אותנו ללמוד. בתור צ'ופר בילינו גם חודשיים שלושה עם 'ספר הכוזרי' כיחידת חובה בפני עצמה. אז כאן את באמת משקרת לי. זו לא סתם אמירה תמוהה שנשענת על חוסר הבנה של ההבדל בין 'מזרחי' לבין 'שאינו מזרחי' (איך שלא תהפכי אותו איגלסיאס לא 'מזרחי' ולא מסמל שום דבר 'מזרחי')  אלא שקר. כי את למדת אבן גבירול בבית הספר. ואבן עזרא ויהודה הלוי. כמו שאני למדתי. ועד היום אני זוכר את השורות האלה 'עבדי הזמן עבדי עבדים הם / עבד ה' הוא לבד חופשי'. אז מאמי, את יכולה להדיר אותי ולהשתיק אותי ולהסית נגדי, אבל אל תשקרי.

'למדנו ביאליק. המשורר הלאומי'. כמה בוז יש בדרך שבה ירקה את המילים האלה. נכון, למדנו ביאליק, המשורר הלאומי. חוץ מהמוצא שלו, יש לך איזה בעייה איתו? עשה לך משהו? לא מספיק לאומן לטעמך? תסבירי לי במה הוא זכה לבוז ששמור אצלך לגילה אלמגור?

תכנית הלימודים בבגרות של שנות השמונים (הגב' רגב זקנה ממני אך בשלוש שנים, ואני מנחש שלמדנו בערך את אותה תכנית, פרי המוח המפד"לניקי הקודח של שרי החינוך בשנים האלה) לא הייתה מושלמת. היא כללה ים של דברים שהם באמת יותר מדי 'אשכנזיים'. למדנו המון, הרבה יותר מדי, על העיירה היהודית. דבורה בארון, חיים הזז, באמת ביאליק. שירה עברית חדשה הייתה גם היא על טהרת האשכנזיות – דן פגיס, דן אבידן, יהודה עמיחי, נתן זך, נתן יונתן. לא היה מזיק להוריד את בארון והזז שלא היו רלבנטיים אז לכלום, ולהוסיף לאבידן ולזך גם את ארז ביטון. אבל דווקא את אבן גבירול למדנו. מה לעשות. ועד כמה שאני זוכר גם את שבזי.

וכשאני אומר 'למדנו' אני לא מדבר על ספרות מוגבר בתיכון לאשכנזים צעירים והגמוניים. שאז באמת יכול להיות שקיבלתי תכנים אחרים מהגב' רגב. למדתי במגמת 'עיבוד נתונים אוטומטי' בתיכון מקצועי. כן, התיכון המקצועי של אז. זה שאליו זרקו את כל מי שנתפס כעתודת העתיד של עובדי כפיים בתעשייה. מסגרים ורתכים ואלקטרונאים וכאלה. והגעתי לשם מרצוני כי החבר'ה שם היו קצת יותר מדליקים, וכי התיכון ה'ריאלי' בעפולה, 'בן גוריון' הנורא סנובי, היה מקום מאוד מאוד מגעיל ללמוד בו ובכיתה ט' החלטתי שאני לא רוצה להמשיך שם לי'. אז יש לי מושג לא רע מה למדו האנשים המזרחיים המודרים והמקופחים שלא נותנים להם לשמוע איגלסיאס בבית. כי ישבתי איתם בכיתה.

וכן, היה נסיון מודע להכניס תכנים 'מזרחיים'. מי לא זוכר את 'הילדים משכונת חיים'? אז כן, היינו רואים את זה בכיתה, והיינו דנים בזה. ומאוד בקטע של 'שכונה' וכל הדיון הזה שהיום נראה כמו משהו שהמציאו במערכת הבחירות של 2015 של זהות מזרחית, ושורשים, ונישוק קמעות ומזוזות. זה בגין. והוא היה ראש הממשלה, מה לעשות. כאן גם אפשר ללכת ולדבר קצת על 'הגמוניה ופופוליזם בישראל' של פילק, אבל זה סיפור אחר. פופוליזם או לא, זה מה שלמדנו. עובדה.

אז אפשר באמת להשתיק ולהסית ולסגור תקציבים וליצור קריטריונים, ובכל פעם ששומעים את המילה 'תרבות' לשלוח את היד אל המנעול של הקופה הרושמת. או במילים אחרות עדיף להעביר תקציב לפירסומאי שעושה ערבים מדליקים כאלה בקיץ עם זמרים מדליקים מאשר לשחקנית אשכנזיה מגעילה שאמרה שהיא 'מכתת רגליה אל הפריפריה' כי באמת לשבת בהצגה של איבסן באוגוסט הזה זה משהו שיכול לשבור גם את חובב התיאטרון האשכנזי ביותר ועדיף לצאת לערב מגניב כזה של לא לדאוגוסט. אבל מירי, אל תשקרי. זה נורא מגעיל לשקר. ובאמת שבי עם מישהו שיסביר לך את הקטע הזה עם ההגמוניה, שלדעתי לא תפסת עד הסוף. אני לא חושב שזה אומר מה שאת חושבת שזה אומר.

האט ער געזוגט

בתור יוצר (אני באמת יוצר. אשקרה. וגם מקבל סוג של מימון ממשרד התרבות. אל תגלו למירי רגב.) דווקא יש לי מה להגיד על המהומה הנוכחית, אבל אחסוך לכם. כל הריטואל הזה של זה אמר כך וזה אמר אחרת ואז ההוא הגיב והזה בכה והשני אמר. זה מזכיר לי את 'גן גורים' הקלאסי של רפאל ספורטה –

"זה- פרא, שד משחת,
זה- טוב לב, יושב בנחת,
זה מכה, זה צורח,
זה לוקח ובורח,
זה-גיבור כל יכול!
זה- בונה ארמון בחול,
זה חופר, זה – תופר,
זה – יודע לצייר,
זה – אוהב רק לכייר,
זה אוכל, זה- שותה תה,
זה- תם וסתם שוטה,
זה מוצץ בפה ממתק,
זה – פוצח לו פסתק."

בקיצור לא משהו לאדם מבוגר לענות בו. אין מה לדבר עם מירי רגב. אין מה למחות נגד מירי רגב. במגרש שלה היא תמיד תנצח – מהסיבה הפשוטה שלה מותר לומר כל דבר, והתגובה של השמאל היא דבר ראשון לפלוט דבר הבל מתנשא ואחרי כן לעסוק בהלקאה עצמית. כל הכשלים – החל מלבחור כדגל את ההצגה על רוצחו של החייל, וכלה בגירוש בשוטים ועקרבים את האחיינית של אותו חייל עצמו, הם פתולוגיים לשמאל. עדיף לא לשחק במשחק הזה. אני לא חברה ואני לא משחקת. אני כופף את הראש ומחכה שזה יעבור.

למה בדיוק? למה אני לא עומד בחזית ונלחם את המלחמה בעד חופש הביטוי?

כי מי ששם את מירי רגב בדיוק איפה שהוא שם, יודע מה שהוא עושה. מרקס הבדיל בין הבסיס המטריאלי לבין מבנה העל. נתניהו יצר את מהומת האלוהים במבנה העל – שלא ממש מזיז לו – כדי שיוכל לדפוק אותנו כמו שצריך בבסיס המטריאלי – הגז הטבעי. תראו איך זה עובר בשקט בימים האחרונים. כי כולנו עסוקים במירי רגב ובעודד קוטלר.

אז את לממשלה הרעה הזו צריך להתנגד בכל המקומות ובכל האופנים, בבסיס המטריאלי ובמבנה העל, שאם אנחנו קצת גרמשיאנים גם אז גם הוא משחק תפקיד לא קטן, אבל לעשות את זה בחוכמה, לבחור את הקרבות באופן מושכל, ובמיוחד גם את שדה הקרב. בקרב של 'ההתבטאות האומללה' הפסדנו עוד ב-1981 בנאום הצ'חצ'חים, רק מאז לא למדנו כלום ולא שכחנו כלום.

אז גל אמיר לא חברה וגל אמיר לא משחקת.