ז'יז'ק, אזריה, ביבי

לפני כמה חודשים נכחתי בהרצאה של סלבוי ז'יז'ק בחיפה. פירסמתי אז פוסט די מפורט שעסק בקונצרט שנתן אליל הרוק הסלובני, וחשבתי שדיי בכך, אבל בימים האחרונים אני חוזר שוב ושוב לתובנה מרכזית מההרצאה. את תחילת ההרצאה הוא הקדיש לסתירה הקיימת בין שני סוגים של מוסכמות חברתיות – זו שרווחת בפועל וזו שמוצגת כלפי חוץ. הוא נתן שתי דוגמאות. כשהיה סטודנט תפרן בלובליאנה היה לו חבר עשיר. בכל פעם שהיו אוכלים צהריים ביחד במסעדה, היה ז'יז'ק מציע לשלם. היה ויכוח קצר שלאחריו היה החבר, כמובן, משלם. יום אחד הפתיע החבר את ז'יז'ק, והסכים לכך שז'יז'ק ישלם ללא ויכוח. ז'יז'ק המופתע לא הביא אפילו ארנק, כי היה ברור שבכל מקרה החבר העשיר ישלם את הארוחה, ונאלץ לבקש מן החבר לשלם. דוגמה נוספת היא שירותו בצבא יוגוסלביה במהלך שנות השבעים. כל חייל היה צריך לחתום על הצהרה ולפיה הוא משרת בצבא בהתנדבות בשל אמונתו במולדת היוגוסלבית הסוציאליסטית או איזה בולשיט מהסוג הזה. עכשיו, בשלב הזה יוגוסלביה הייתה קרועה לגזרים של עמים ועממים ששנאו זה את זה שנאת מוות, והוחזקו בתפר דק של המנהיג הקשיש טיטו, והשייכות לגוש המזרחי במלחמה הקרה, שכנראה לא היה מועדון התנדבותי, ונהג לשמור על מסגרות מהסוג הזה כדי להחזיק את חבריו במקום. אף אחד מכל מאות אלפי החיילים ששירתו בצבא היוגוסלבי לא האמין בסוציאליזם או במסגרת המשותפת לקרואטים, הסרבים, הבוסנים, הסלובנים, המונטנגרים והאלבנים. והנה בא החייל שסירב לחתום כי הוא מתנדב, ושאל את הקצין איך יכול להיות שהוא מתנדב, אם הוא מגוייס לצבא בכפייה ובאיום של ענישה חמורה. היה שם ויכוח ידידותי של כמה דקות, ולבסוף הסכים הקצין כי לטופס של אותו חייל תצורף הערה כי הוא אכן מתנדב, אך עושה זאת בשל כך שמכריחים אותו.

את הניסוח המבריק ביותר לרעיון הזה נתן ז'יז'ק בעמ' 81 של 'ברוכים הבאים למדבר של הממשי' (ועל העותק שממש אצלי בספריה יש חתימה שלו עם הקדשה ל'גל' שעלתה לי בלגלוג קל על המשמעות של שמי באנגלית) – "ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית הישנה והטובה, היה זה פשוט בלתי אפשרי בעליל שבאדם אחד יתמזגו כל שלושת המאפיינים הללו: אמונה שלמה באידיאולוגיה הרשמית, אינטליגנציה ויושר לב. שכן כך נתפסו הדברים: אם הנך מאמין ואינטליגנטי אינך ישר. אם הנך אינטליגנטי וישר: אינך מאמין. אם הנך מאמין וישר: אינך אינטליגנטי"

מה קורה כשנופלת המסיכה? רע מאוד. אני מניח שהשקר המוסכם החזיק במקום את ארוחות הצהריים של ז'יז'ק עם ידידו העשיר, ושלאחר שהמסיכה הוסרה החלה איזו אי נעימות מחלחלת לארוחות האלה, ושהן לא היו עוד כשהיו, אם המשיכו בכלל. כאשר הוסרה המסיכה ביוגוסלביה, הגענו לסרברניצה. שנאה אתנית משתוללת, ג'נוסייד, טבח הדדי.

הפרקטיקה בצבא ההגנה לישראל אף פעם לא הייתה לטובת מי שמרים את ידיו ונכנע (או סתם חוטף ארבעה כדורים בחזה וגוסס דקות ארוכות על המדרכה ללא טיפול). כל חייל מכיר סיפורים מן הסוג שסיפר אראל סג"ל על בוגי יעלון. מי שקצת פעל להוריד את המסיכה של 'טוהר הנשק' ולדבר תכל'ס היה הגרוע שברמטכלינו, רפול. על הפרקטיקה שלו אישית העיד אריה בירו, כשסיפר על רצח השבויים המצרים במיתלה. מעשיו כרמטכ"ל כגון החנינה לסגן דניאל פינטו שחנק ארבעה לבנונים והשליך את גופותיהם לבאר, מעידה על הגישה המאוד ישירה ועניינית שלו לעניינים מהסוג הזה. אבל לא צריך ללכת להיסטוריה. יש כל מיני וריאנטים של הגישה העניינית הזו המוכרים לכל חייל. אם זכורים לי תרגולי מסלולי החי"ר מן הטירונות ומקורס המש"קים, הרי שאלו תמיד הסתיימו ב'סריקה לאחור' כדי לוודא שלאחר ההסתערות לא נותר שם, מאחור, משהו שצריך לתת עליו את הדעת. הוראות מן הסוג הזה ברמה שונה של חומרה, של 'וידוא הריגה' תמיד היו תורה בעל פה שנלוותה לתורה שבכתב. העובדה כי מרבית המחבלים אינם יוצאים מפיגועי הדקירה כשהם בחיים מעידה בעדה. אזריה לא לבד. וידאו לא פחות מחריד היה רצח העובד הזר בתחנה המרכזית בבאר שבע.

אבל זו מסיכה שצריך לשמור עליה. גם כדי שאפשר יהיה להיעלב עד מוות מאנשים כמו שרת החוץ השבדית או הסנאטור או הסנאטור פטריק לייהי, שממש מעלילים עלינו שמוציאים אצלנו להורג אנשים ללא משפט. גם בשביל שצה"ל לא יהפוך למיליציה בה כל חייל מוסמך לגזור גזר דין מוות על כל מי שהוא רוצה. בוגי מבין את זה, וכך גם אייזנקוט.

אבל זה כבר מאוחר מדי הסוסים ברחו מן האורווה. זה לא רק הרחוב (בתקופת ביבי – מקום גזעני, מוסת, משולהב) שרובו תומך במעשהו של החייל, גם כאשר מוסרים כל הנימוקים נוסח 'חשש שהייתה במקום חגורת נפץ' (נו באמת…). הנימוק 'מחבל לא צריך לצאת חי מפיגוע' לא רק שנאמר אם מראש ואם בדיעבד על ידי הרבה מאוד נבחרי ציבור, אלא הוא גם מעין הגיון עממי שהתגבר על המסווה הדק של 'טוהר הנשק'. וזה מחלחל אל השופט הצבאי שפסק אתמול מה שפסק, ובמיוחד אל המסית והמדיח שהביא אותנו למצב העגום הזה, בנימין נתניהו, שטילפן אל אביו של החייל.

השיחה הזו היא נקודת שפל שאליה ביבי טרם הגיע. לא רק שזו התערבות גסה ומכוערת בהליך השיפוטי (הוא כבר התרגל לזה מבג"צ של מתווה הגז. אלא ששם זה לא הלך לו. ייתכן שסבר שהשופט הצבאי קצת יותר נתון למניפולציות מהסוג הזה משופטי בג"צ), אלא שזה פשוט נקיטת צד בוויכוח הערכי, באופן הגס והברוטלי ביותר, וכמובן בצד הלא נכון. זה גרוע יותר מ'השמאלנים שכחו איך זה להיות יהודים', או 'הערבים נוהרים באוטובוסים'. זו כניעה ליצרים השפלים ביותר של הגורמים האנרכיסטיים ביותר. זה לעמוד בקו אחד עם ברוך מרזל. לפעול להפוך את הצבא למיליציה העממית של חברון, כשכל הגורמים המקצועיים מהרמטכ"ל ועד שר הביטחון עומדים בצד השני, ודי בטוח שהוא מבין טוב מאוד מה הוא עושה.

כאמור, ז'יז'ק הראה לנו מה קורה כשיורדת המסיכה. אנחנו לא בדרך לשם, אנחנו כבר שם. זה לא שאם תרד המסיכה יהיו קורבנות בנפש, אלא שהמצב הזה שבו כל אדם רואה עצמו מוסמך לערוך משפט שדה לכל אדם אחר בכל סיטואציה נתונה ולהוציאו להורג הוא כבר פרקטיקה שרובנו תומכים בה כבר כמה חודשים, ומי שלא תומך בה השלים איתה. עכשיו יש גם חותמת כשרות של ראש הממשלה. ושל בית הדין הצבאי. וכאלה. עכשיו אנחנו גם מדברים על זה. וגאים בזה. וזה הפרצוף שלנו בעולם. יש איזה הרגשת שחרור בזה שפתאום כל המשא המיותר הזה של תרבות אנוש נפרק מעמנו. מצד שני… בעצם אין צד שני. ישוחרר החייל הגיבור! יוחלף אייזנקוט באזריה. בואו נראה להם מה זה!

דג בלי אופנים

 ערוץ 20! טלוויזיה מאוזנת באמת. סך הכל חשפתי כאן בפוסט הקודם את העדפות הטלוויזיה שלי שעוסקות בעיקר במכר גרוטאות, אבל זה לא הגרוטאות שמוכר ערוץ 20. חשבתי שבאיזה מקום שהוא יהיה בינינו יחסים קורקטיים שהם מתעלמים ממני ואני מתעלם מהם, אבל הם החליטו להעליב אותי ולא יפה, אז החלטתי להגיב.

וכך כותב ערוץ 20 בדף הפייסבוק שלו:

"מנכ״ל התנועה הרפורמית בישראל, גלעד קריב, מקום 14 במפלגת העבודה, דורש מהמדינה לשלול את רשיונו של ערוץ 20, ערוץ המורשת, מאחר והוא לא נותן במה מספקת לתנועה הרפורמית בישראל שהינה, לטענתו, זרם מהותי ביהדות ובמורשת. מר קריב, אתם אולי זרם, אבל אתם לא באמת זרם ביהדות. לבנות לעצמכם מתחם נפרד בכותל – זו לא יהדות. לפעול להטמעת מנהגי נוצרים בבתי הכנסת – זו לא יהדות. ואתם גם לא מורשת. יותר משלושת אלפים שנה היהדות עוברת מדור לדור, מאב לבן. היא זו ששמרה עלינו כעם אחד. לפצל כעת את עם ישראל במקום הכל כך קדוש לו, בכותל המערבי, זו לא מורשת. אז אנחנו אומרים כאן בפה מלא: אנחנו לא חושבים שערוץ 20 צריך לייצג נסיונות לפלג ולשסע את עם ישראל.  מזייפים בעולם שעוני רולקס, מזייפים נעלי אדידס, אבל בואו לא נזייף אנחנו את היהדות, בואו לא נחלק את הכותל לשניים. אם אסור לחלק את ירושלים, ואסור, אז בטח שאסור לחלק את רחבת הכותל. זו תחילת הסוף.ואם בגלל מר קריב יקחו לנו את הרישיון, שיקחו. שלמות העם היהודי ואחדות רחבת הכותל חשובה וגדולה מכל דבר אחר. גם מאיתנו."

להתייחס לגופו של עניין? לא ממש כי איך אני ממש יכול להגיב למישהו שקורא לי מזוייף ונוצרי? די ברור לי שהמישהו הזה גם לא נכח מעולם בשום טקס דתי רפורמי, ורגלו לא דרכה בבית כנסת רפורמי. אבל בואו נדבר על כל מיני זיופים אחרים, כמו ערוץ מורשת  שחלק ניכר מפעולתו היא לקדם דעות של זרם פוליטי מאוד מסויים המקושר לזרם דתי מאוד מסויים. ואכן, הסכנה שאני רואה היא לא רק זו שרואה כב' הרב גלעד קריב (שערוץ 20 מתעקש לקרוא לו 'מר'. אני בטוח שלישעיהו פינטו הם בכל אופן יקראו רב.) של קישור ה'מסורת' לאורתודוכסיה. הילדים שגדלים במערכת החינוך של בנט מקבלים את הקישור האוטומטי הזה גם בלי ערוץ 20. הסכנה היא של קישור ה'מסורת' לדעות הימין הלאומני. תדעו משהו שלא מספרים לכם בערוץ 20. יש גם דתיים שמאלנים. באמת! ראיתי אחד או שניים כאלו. המסורת היא לא שרון גל, לא יינון מגל, לא עירית לינור ואפילו לא ליאור דיין. בשבילי המסורת היא למשל ליאו בק, שבניגוד לכמה רבנים אורתודוכסיים שאני מכיר, הלך ביחד עם צאן מרעיתו לטרייזנשטדט, או ארתור בירם. אבל הם 'מזוייפים' ו'נוצרים'. שרון גל לעומת זאת 'יהודי' ו'אותנטי' והתכנית הכלכלית שלו היא 'מורשת' לשמה.

אז מי שלחץ על הקישור ראה שם גם תמונות של נשים עם טלית ותפילין. ליהודי רפורמי אין בזה חדשות מרעישות. אני לא יכול להגיד שזה אסתטי או יפה במיוחד בעיני, כי זה נראה לי טבעי. תפילין הם דבר יפה על יהודי בין אם הוא גבר או אישה. אני מניח שלאנשים הטובים מערוץ 20 שרגילים לראות נשים בכל מיני הקשרים אחרים זה נראה זר ומוזר, ולכן הם פרסמו את התמונות האלה בקטע של תראו אצל הנוצרים האלה גם נשים מניחות תפילין. בכל אופן בין הנשים הללו יש גם את סתיו שפיר, העטורה בטלית. וזה מביא אותנו ממש לנושא הבא – שפיר העזה להתראיין ל'הארץ' ולספר כי רכיבה על אופניים מסבה לה אושר. בתכנית המסורת היהודית 'הפטריוטים' הופיע אראל סג"ל כשהוא לבוש בפאה ג'ינג'ית חיקה את שפיר והעלה ספקולציות על העונג המאוד מסויים שגורמת רכיבת האופניים לסתיו שפיר. כך מתארת את העניין שפיר בפוסט בפייסבוק. מי שרוצה לחזות בזיוו של המקור מוזמן לראות את הדבר עצמו בפוסט מתרברב של ערוץ 20.

הבדיחה המדוייקת למי שהתעצל ללחוץ על הקישור, או שטרם לקח את הגלולות נגד בחילה, היא כי שפיר רוצה לרכב על אופניים בלי כיסא. הבדחן, אראל סג"ל, נבחר לא מזמן להיות משגיח הכשרות מטעם הימין על תכניתו של רזי ברקאי בגל"צ, לאחר שזה האחרון כשל בלשונו והעז לומר שהאבל בחברה הפלסטינית זהה לזה שבחברה היהודית. ושוב – מסורת. מסורת מסורת מסורת. אצלי בבית סבא, האדמו"ר מסטרעטין, היו יושבים במוצאי השבת בטיש ומפנטזים על הדרכים בהן חברות הכנסת מגיעות להנאה מינית. העיקר שאני נוצרי, מפלג ומזייף. חי ישוע! מרבית הנוצרים שאני מכיר לא היו מגיעים למקום הנמוך שהקטע הזה הגיע.

היא שאמר האלטער רעבע מסטרעטין בישיבתו במתיבתא הרפורמית בסח'נין שעל נהר החילזון – אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים; ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים,לא ישב. לא צריך להיות מומחה גדול בשביל לדעת את זה. אראל סג"ל. זה הפסוק הראשון בתהילים. אפילו הרפורמים מכירים.

אם כבר בענייני אבות אבותי, אז סך הכל אני וקרל מרקס מוצאים שורשים משותפים אי שם בהורוביצים בפראג במאה ה-16, ואני ממש חש קרבת משפחה לבחור המזוקן הזה. הוא קרא לדת 'אופיום להמונים', וכאן אפשר להביא את כב' הרב ניק קייב (ממתיבתא דקייב) ששר על 'אופיום טי'. זה גם סבבה של שיר. הקישור קצת מאולץ, אבל לפחות הצלחתי לעבור הלאה מווילי דיקסון. סך הכל איך שהבנתי את השיר הוא מתאר מצב של אסיר בכלא בהודו או משהו כזה. אבל הרעיון של I am what I am and what will be will be הוא רעיון נהדר. למרות שהוא רחוק מהחשיבה הדתית הרפורמית שהיא פחות בקטע של נירוונה וקארמה וכאלה. שחק אותה ניק.