JUMPING THE GUN

טוב, נכון שכתבתי את זה כאן כבר כמה פעמים, אבל עכשיו אני עושה ניסוי היסטורי. סגור מנוי וחתום שהנשיאה הבאה של ארצות הברית היא הילרי קלינטון. זה לא שאני לא אקום ביקיצה עצמית מתי שהוא בין שלוש לארבע שטוף זעה ואדליק את הטלוויזיה כמו משוגע, אבל ברציונל זה זה. זה היה כך כבר כמה חודשים, ולמעשה מהרגע שהליצן הכריז על מועמודותו. הדברים מתכנסים לכיון אחד, והוא כיוון טוב.

למה? כאן נאום גדול על חוק הממוצעים, וקצת דיאלקטיקה של ההיסטוריה, ומרקס, ואולי קצת ישעיהו ברלין, וקצת הוורד צין, אבל באופן עקרוני כל האינדיקטורים מורים לכיוון אחד, וצריך להיות משהו מאוד מאוד מוזר כדי שלמרות כל האינדיקטורים האלה זה יזוז לכיוון אחר.

והיי, הדברים האלה יישארו כאן גם מחר. ויכול להיות שאצא אידיוט אבל מה איכפת לי? סוף העולם הגיע, וזו תהיה הבעייה הקטנה ביותר שלי.

אז במקום להסביר 'למה' עכשיו, אני שומר את כל הכוחות הרטוריים והיצירתיים לפוסט התחשבנות לאחר הבחירות. ויש מה, באמת. הבחירות האלה חשפו כאן גם כמה תופעות שלא חשבתי אבל שיהיה בסבבה. אם מישהו רוצה לתמוך באנטישמי מהסוג הישן, נוסח השטירמר, רק בגלל שהוא אולי ילחץ פחות לבנייה בירושלים, זו זכותו. זו תהיה גם זכותי לרדת עליו כאסח אחרי כן.

דווקא יש המון על מה לכתוב. אילנה דיין, ותראו איך דרעי ירד ממש על בית הכנסת הרפורמי ממש שלי בכרמיאל. והבת מתגייסת, והסטרנגלרס מזמרים, ואני קורא את 'לפקח ולהעניש' של פוקו בעברית ומתרגש כאילו זו הפעם הראשונה. אבל כל זה יחכה. הפוסט הזה נכתב רק בשביל שתהיו בטוחים ורגועים ותלכו לישון מתוך ידיעה שמחר תהיה נשיאה חדשה לארצות הברית. וגם זה משהו שלא הייתי בטוח שאראה בימי חיי ואני מאוד שמח על זה מראש.

ממתק? מי שיבין את ההקשר יקבל נקודה בונוס.

עריכה לשונית

ביום רביעי שעבר נפל דבר בעולמי. התהליך המורכב של כתיבה וקבלת משוב מהמנחה הסתיים, והתחיל שלב הטיח והגימור. העבודה עצמה הייתה כתובה מאוקטובר, אבל עברתי תהליך דיאלקטי מסויים עם המנחה, והיה צריך למצות אותו עד תומו. בשלב הזה דוקטורנט שהפרוטה מצוייה בכיסו היה פשוט מעביר את העבודה לעורך לשוני, אבל החלטתי לשמור את ה-5,000 ש"ח בכיסי, או יותר נכון לא לאתגר את תקרת החריגה שלי, ולעשות את זה בעצמי. זה נבע מכמה דברים – עברתי עריכה לשונית בהצעת המחקר, ולא הרגשתי שהיא הביאה לשינוי דראסטי בטקסט; באמת באמת שאין לי כסף לזה; זה תהליך שאני צריך לעבור בעצמי; ואולי הכי חשוב – אני מבצע גם שינויים תוכניים אדירים, תזוזות טקטוניות מהממות. פסקאות עוברות מקום, נמחקות בהינף מקלדת או מורחבות לעשרות עמודי טקסט. את זה לא הייתה עורכת לשונית עושה. גם הקשר הנפשי העמוק לשיטת המילט והחיבור הספיריטואלי לרוחו האתרית של ד'אהר אל-עומר אינם דברים שעורכים לשוניים נחנים בהם בדרך כלל, והם דרושים על מנת לכתוב את העבודה תוך שמירה הן על תעתיק עות'מאני – ולא עוסמאני, עותומני, או עותמני – נכון, והן על מידה מינימלית של שפיות הדעת.

כמובן שאם הייתי הולך לעורכת הייתי הולך לקרני עמית המעולה שהוכיחה את עצמה בעבר, אבל הסתכלתי קצת באינטרנט וראיתי כל מיני עורכי דוקטורטים שצמחו שם פרא, וחלקם אף מבטיחים (לא מקשר כדי לא לבייש) כי הדוקטורנט לא יצטרך לתת קרדית לעורך. נו באמת. קרדית מצויה בכל בית. אין צורך להעניק אותה לאיש. למעשה יש אנשים אלרגיים לסוג זה של חרק מיקרוסקופי והיו מעדיפים להיפטר ממנה מאשר לקבלה. אז בקיצור אם האנשים האלה שאינם נותנים קרדית לעורך הלשוני שלהם יהיו דוקטורים בסוף, אז חי ד'אהר, גם אני! בעריכה עצמית!

אז הסטתי אל הצד (כמעט) כל פרויקט אחר (זה דרש ויתור מכאיב על הקורס המתודולוגי של נורית נוביס שסיפק לי בשבועות האחרונים מידה רבה של עניין והנאה), הסתגרתי בחדרי ואני יוצא ממנו אך לשם פרנסה, ואני כותב וכותב וכותב וכותב. הפוסט הזה נועד רק להסביר למה לא תראו אותי הרבה בשבועות הקרובים אלא אם כן יקרה משהו מאמם, ולמה לא תדעו את דעתי המפורטת על נשאת מילחם, אריה דרעי שר הפנים, עזרא נאווי קדוש או נבל, ואילנה דיין או על הסרט החדש של טרנטינו או למה נזכרתי השבוע בדבר הנורא שקרה ב-1987 או משהו כזה.

הכתיבה עצמה הסתברה כקשה בכמה רמות ממה שציפיתי. מה שציפיתי שיהיה המכשול העיקרי עובר עד עכשיו לא רע. הערות השוליים. עשיתי לי עקרון כשכתבתי את העבודה גופא לכתוב את הערות השוליים על פי הפורמט של הבלובוק מהתחלה, ולהקפיד על דיוק ככל האפשר. זה חוסך לי המון עכשיו. כמובן שההערות הביזאריות נבדקות שוב. פסיקה פקיסטנית או חקיקה סרי-לנקית (ויש בדוקטורט כאלו וגם כאלו) דורשות בדיקת התאמה מדוקדקת לפורמט, אבל ההערות הרגילות המפנות למאמרים וספרים עוברות חלק. כרגע יש 983 הערות. אני חושב להוסיף כמה באופן מלאכותי כדי להגיע לאלף עגול.

מה שקשה הוא דווקא עבודת הרוחב. הדוקטורט נכתב בכמה וכמה מקטעים בתקופה של שנתיים. צריך להתאים אותו כך שייקרא כאילו נכתב בבת אחת. תובנות מתודולוגיות אפיסטמולוגיות פלורליסטיות-משפטיות וד'אהריסטיות שהגעתי אליהן בשלב מאוחר צריכות להישתל – ולו כרמזים מטרימים בספר בלשי – לאורך כל העבודה. מעברונים המסבירים מה עשיתי עד עתה ומה בכוונתי לעשות בפרק הבא, מעברים חלקים בין פרק לפרק ותת פרק לתת פרק, הפניות בין פרק לפרק, זרימה לוגית נאה. כל אלו עולים לי בבריאות. לקח לי 24 שעות ליצור מעבר ראוי בין פרק המבוא לפרק הראשון של הגדרת המושגים, מהסיבה שכשקוראים אותם באופן רצוף מסתבר שאני אומר בערך שלוש פעמים את אותו דבר – בסקירת הספרות ובהסבר המתודולוגי שפותחים את המבוא, ובפתיחה המלודרמטית של פרק ההגדרות.

בכוונתי לסיים את העבודה בתוך כחודש וחצי. עריכת פרק המבוא לקחה לי שלושים שעות עבודה בסוף השבוע. יש משהו כמו שבעה פרקים. זה שבעה שבועות.

הנה כמה עניינים שנתקלתי בהם –

מקף מפריד מקף מחבר – היו לי אלפיים חמש מאות מקפים. היה צריך למיינם למחברים ומפרידים (קצר ועבה ארוך ודק, פרדון מיי פרנץ')  לקבל החלטה מיניסטריאלית להתעלם מהמקף העברי המתועב (קצר עבה ונמצא גבוה מיתר האחרים). לדאוג שכל המחברים יהיו מחברים ולא מפרידים, ולדאוג להעיף חלק גדול מהמפרידים: אם באמצעות הפיכתם לנקודותיים (גם הפיכתם לסוגריים היא אפשרות במקרים מסויימים), או פשוט להטמיע את הטקסט המופרד באמצעות פסיקים או פסיק נקודה. הייתה לי מגיפה של מפרידים – וראו איננה עוד!

סכמטי / סכמתי – חלק מהסקירות שאני עורך במהלך הדוקטורט היו סכמטיות וחלק היו סכמתיות. האקדמיה חושבת שהן סכמטיות. באופן סכמטי אני יכול להסכים איתה.

שונה בתכלית. שלושים עניינים שונים היו אצלי שונים בתכלית. הם הפכו לשונים מאוד, שונים במהותם, או אף שונים ביסודם.

נישואים ונישואין – המוסד הברוך ייכתב 'נישואים' (ואחיו המקולל 'גירושים') אבל אם אני מביא ציטוט מטקסט הוא יישאר עם הסיומת הארמית במקום שהמקור נוקב בסיומת הארמית.

איסתנבול – ממש כך. אבל בשיר הפותח את הדוקטורט 'אני רואה את איסטנבול בעיניים עצומות' של אורחן ולי קניק (בו מהדהד 'אני שומע את אמריקה שרה' של ויטמן) – איסטנבול.

מונח או מושג? שאלה נורא קשה. ההבחנה לא ממש מוגדרת. שימו לב שבמהדורה של 1984 של אבן שושן שאני משתמש בה אין את המילה הזו או המילה הזו. מצאתי מאמר חמוד של עדי אופיר בדיוק בשאלה הזו, ובעקבותיו העפתי את כל המונחים מהדוקטורט והם הפכו למושגים, אבל באופן מנומק. אי אפשר להתווכח עם עדי אופיר.

מספרים – כל מספר שניתן לומר בשתי מילים (עקרונית עד מאה ועשר) ייכתב במילים. אחרים כגון 567 ייכתבו בספרות. מספרי סעיפי חוק או שנים ייכתבו בכל מקרה בספרות.  זה כלל ידוע, ודי אימצתי אותו אינטואיטיבית במהלך הכתיבה. רק כשאני כותב על העדות הדתיות (היו פעם אחת עשרה. עכשיו יש ארבע עשרה. נוספו הדרוזים, הבהאים והאוונגלים אפיסקופלים – אגב, היה צורך להעיף 5 מופעים בערך של אוונגליסטים כי הם לא. הם אוונגלים) אני מתרגש ומתבלבל לפעמים.

אז זה הדבר המשמח שצפוי לי במהלך השבועות הקרובים. שעתיים ביום בין אם חזרתי מהעבודה עייף, או שזה עתה קמתי לעמל יומי ויש לי שעה עד היציאה לעבודה. התרכזות מוחלטת בסוף שבוע עד כדי זניחת הבלי העולם נוסח העיזה באר (ממילא סגור בחורף) או העראק שנתן לנו האל כדי שנבין שכולנו בעצם עדה אחת. אז כך – נזירי, מצומצם, סגפני, נחוש מטרה! זה רודינו! זה סטאלינה! За Родину! За Сталина!  נתקלנו מלפנים בשיטת מילט מחופרת היטב. נהג החש, דופן קידמית אש, דופן ימין שלשל רימון! קדימה הסתער!

סוויט הום אלאבאמה של לינרד סקינרד שהתנגן בלופ בשעת הכתיבה הוכח כמחסום וכלא מספיק אינטלקטואלי, מה גם שגישתו הגזענית משהו מנעה ממני תובנות של ממש בשאלת האימפריות רבות הלאומים ששלטו באזורנו. החלפתי אותו בפוסט פאנק מהאייטיז, אינטלקטואלי כדבעי, וכולל אפילו צעקות בצרפתית שאף אחד לא מבין.

שקוף

אחד הסיפורים שצצו ועלו שוב לאחרונה, עם מינוי הנפל של גל הירש, הוא איך צה"ל פתח בית ספר לפיקוד ומטה שפעל ברוח פוסט מודרנית, ולימד את באיו את כתבי ז'יל דלז ופליקס גואטרי מפי פילוסוף-חייל בשם שמעון נווה. כמובן שהכל התפוצץ להם בפרצוף במלחמת לבנון השנייה כשהסתבר שדלז וגואטרי זה לא בדיוק מה שצריך כשעומד לך חיזבאללון בלי תואר שני רב תחומי במדעי החברה, אבל עם המון נשק איראני מתוחכם. זה הפך לפקודות בלתי מובנות בעברית מטורללת, וסומן בתקשורת במשך שנים (וכאמור צץ עוד פעם לפני כמה שבועות) כאחד הגורמים לכישלון. ובאמת, תסתכלו על דלז וגואטרי. ותקראו גם את הציטוט שלמטה. מישהו באמת יכול לחשוב שלשניים האלה יש משהו להגיד בסיטואציה של לחימה נגד החיזבאללה? במיוחד המתולתל עם המשקפיים. כמה זמן הוא היה שורד בטירונות גולני?

BEN ARYE

לפירסומות – התמונה לקוחה מפרסום בפייסבוק להרצאה של רונן בן אריה 'טרנספורמציה מעבר לניגוד רפורמה / מהפכה'  שתינתן ביום 23.11 בפאנל 'פרשניזם: היסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות' ביחד עם הרצאה של סתיו קאופמן על האנתרופולוגיה של המתימטיקה, והרצאה שלי על החקירה הגנאלוגיות של מונחים משפטיים (ספוילר – המונח המשפטי שיחקר גנאלוגית הוא 'המילט', אבל אני לא כותב את זה כדי שאנשים בכל אופן יבואו להרצאה) והיושבת ראש היא לא אחרת מאשר הפרופסורית שולמית אלמוג שאני כל כך אוהב. אז כל זה יהיה בכנס 'להשיח את הדעת' בקמפוס הנמל באוניברסיטת תל אביב. הפאנל שלי הוא בסשן שני באחת עשרה בבוקר, אבל יש עוד מיליונת'לפים סשנים והרצאות כל אחת יותר מעניינת מהשנייה ובערב כל מיני פעילויות אינטלקטואליות שמשלבות בירה בעיר התחתית. זה דף הפייסבוק של האירוע. תבואו, כדאי לכם. – אז זה היה הפרסומות ונחזור לשידור.

בקיצ-קיצור, מסתבר שיש מקומות שצריך לקחת את הפוסט מודרניזם בערבון מוגבל, ובכבדהו וחשדהו. לא כל תורה מנפיצה במדעי החברה היא משהו שאפשר ללכת אחריו באש ובמים, והדלזים והגואטריים הם הראשונים שיגידו לכם את זה, כי אלו תורות עם ספקנות מובנית. כשהחבר'ה האלה מגיעים לשחק בפוליטיקה הם בדרך כלל עושים טעויות של מאה שמונים מעלות ואחרי כן נורא מביך. דוגמה ממש ידועה? פוקו וחומייני. הולך? לא הולך בכלל. אם פוקו היה מעז להציב כף רגלו באיראן החומייניסטית הוא היה נתלה שם מעגורן באשמת הומוסקסואליות. וחוץ מזה כאילו כל הקטע הזה של אתם יודעים נו… הפנופטיקון ולפקח ולהעניש וכל זה, לא משהו שהחומייניסטים ממש צריכים. אמצעי הפיקוח וההענשה אצלם קצת יותר ישירים. ובכל אופן פוקו נדלק על חומייני ולמזלו מת לפני שהספיק לראות מה חומייני עשה מהמדינה שלו.

אז? אז פאקינג דרעי. הוא גם גילה שעל אינטלקטואלים אפשר לעבוד בעיניים. אם מדברים את השפה הנכונה והז'רגון הנכון ומוצאים משת"פים מספיק טובים, בקטע של דפוק וזרוק. אינטלקטואלים, דרך אגב, הם משת"פים נהדרים. הם כמו ילדים עזובים. רק צריך להחמיא להם קצת, והם איתך כל הדרך. תשאל את סטאלין. או את היידגר. בכל אופן גם דרעי למד את השיטה. קצת דיבור בשפה הנכונה, והעבריין בנעלי הגוצ'י וחליפת הוורסאצ'י (או להיפך. את הבגדים והנעליים שלי אני קונה בשוק בעפולה ואני אף פעם לא בטוח שהשמות של המותגים כמו RIBOK או LAKOST הם מדוייקים ומה הולך עם חליפות ומה עם נעליים) הופך לנציג המקופחים והמדוכאים המזרחיים עלי אדמות.

עכשיו, בכל הסיפור הזה יש גם בגידה בי, ושנאה עצומה כלפי, שאני פריבילג אשכנזי, מדכא ומרושע, ולא ראוי לבוא בחברת בני אדם מן היישוב עד שאכפר על הפשע שנולדתי בצבע הלא נכון. אז מחיתי את הרוק מהפרצוף (כי מי שהלך בדרך הזו, כולל אנשים שאני מאוד מעריך ומאוד אוהב, אמר לי בסך הכל שבמקום לעמוד איתי בשורה אחת ולהילחם במה שצריך להילחם, הוא מעדיף את ש"ס על כל מה שזה אומר, כי הם מהצבע הנכון) וישבתי וחיכיתי שזה ייפול. וראו זה פלא! מכר אתכם, אינטלקטואלים יקרים, בשלוש מאות מיליון פאקינג ש"ח שזה אולי הרבה מאוד כסף בשבילי אבל פינאטס בשביל ש"ס. שקופים מיין תוכעס. הטריק הזה היה שקוף.

אם היו עשרה כאלה שהצביעו ש"ס, אז זה אומדן יתר. אבל כל האנשים האלה הם אנשים נהדרים שיכולים היו לרתום את המרץ שלהם למטרה חיובית שמקדמת מטרות חשובות, ובמקום זה קידמו את האדם הזה שלדעתי זו בושה שהוא שר בממשלת ישראל. דרך אגב, גם לי לא ברור למה הוא השקיע בלדבר את השפה הזו, ולהריץ את הפירסומת הזו עם השקופים, וליצור 'מועצה כלכלית חברתית אזרחית' עם עשרה יושבי קרנות מבתי קפה בתל אביב, שמדברים דלז וגואטרי באופן שוטף, אבל נראה שהחיבור למציאות קצת רופף. (התייעץ אתכם לפני שמכר אתכם בשלוש מאות מיליון שקל? כמו שיהודה איש קריות התייעץ עם ישו לפני שמכר אותו בשלושים שקל כסף.) אז כמה לקחים וכמה הערות ונסיים –

אין לי מה לעשות שנולדתי אשכנזי. אם תדברו איתי במקום לשנוא אותי אולי יצא לכם משהו שהוא לא אריה דרעי.

אם זה לא נגד הכיבוש זה לא יעזור לכלום כי המאבק הוא אותו מאבק.

אם זה בעד נתניהו או רוצה לשבת בממשלת נתניהו זה לא יעזור לכלום כי נתניהו הוא – וזה הופגן טוב מאוד בקטע עם הגז – עושה דברו הנרצע של ההון הגדול / התגלמותו של ההון הגדול, ולא יכול לצאת שום דבר טוב מלשתף איתו פעולה. אגב זה לקח שטוב לא רק למי שהולך אחר השקוף דרעי, אלא גם אחר המנהיגה הסוציאליסטית יחימוביץ'. לא אכתוב כאן על היהיר כי התומכים שלו לא אינטלקטואלים, אז הלקח שלהם צריך לבוא מכיוון אחר.

אם זה מדיר נשים אז גם אם הוא מזרחי זה לא בסדר ולא צריך לשתף איתו פעולה.

אם זה עם תיק פלילי ולא בקטע של ז'אן ולז'אן שגנב כיכר לחם בשביל לחיות, אלא שגנב את משרד הפנים, זה לא ממש בסדר ומשהו דפוק כאן וצריך לחשוב פעמיים.

אם שונאים אותי על מה שמייחסים לסבא שלי (קורא מונים בחברת החשמל בעפולה או פועל במחצבת הקסטל תבחרו כל מספר זוכה) או בגלל שאני אשכנזי, שגם בזה אין לי בדיוק שליטה, לא יצא לכם מזה כלום. אתם יכולים לדבר איתי על איך מתקנים את החברה כאן והיום, וכאן אנחנו יכולים לשבת ולדבר. ונדבר גם על הכיבוש וגם על ד'אהר אל עומר, ותראו איך הכל מסתדר יפה ביחד, ונעמוד יד ביד, ואולי לא יצא מזה כלום, אבל אני לא ארגיש שאנשים שאני נורא מכבד ומעריך מעדיפים עלי את הגנב הזה סתם.

גם כשנורא כועסים לא יוצא מזה שירה. אם אין את המשהו הנוסף. גם כשבני ציפר עושה את אותו תרגיל שעשה לכם דרעי ונותן לכם סוכריות וממתקים. שירה זה משהו אחר, מצטער.

שכבר ימבה זמן בערך מאה ארבעים וארבעה ימים מאז התחקיר של ערוץ 2 ואורן חזן עדיין סגן יו"ר הכנסת, ולמרות שהוא מזרחי ועמית סגל אשכנזי, ראוי שתהיו בצד הנכון של המאבק הזה כי זה אפילו יותר בושה ממקבל שוחד שישב בכלא שהוא שר הכלכלה.

אז סיימנו בערך עם רשימת הלקחים והנה ממתק! הנה שיר נורא חמוד. נכון שזה בקטע הנורא גזעני של מינסטרל של צביעת הפנים בשחור, וחיקוי מבטאים, אבל אני מכיר מישהי שעובדת בכפר נוער במצוקה ששם באמת נמצאים שקופים ואומרת שזה שם להיט היסטרי, אז זה מחפה על כל הכשלים האידיאולוגיים. אז סך הכל זה מאבק אחד שדרעי לא יעשה בחיים. איילון דרום!