אמריקה חלק 1 מומה

ניו יורק נורא גדולה. אחרי כמה שעות כבר הצוואר נתפס מלהסתכל למעלה. יש גודש של חוויות ומראות וייקח כמה שבועות או חודשים ממש לעכל. די התאהבתי באדריכלות האר-דקו של הקרייזלר והרוק-30. עשיתי את הסיור של האנ.בי.סי די בשביל לראות את הרוק 30 מבפנים כי ג'ימי פאלון פחות מעניין.

אי אפשר להיות בעיר גדולה בלי לראות את אוצרות התרבות. אז הלכתי כמובן לנצ'ורל היסטורי מיוזיאום כי זה בחינם ויש דינוזאורים. אז ככה. זה בחינם אבל מבקשים תרומה וזה לא נעים, והדינוזאורים בכניסה מזוייפים. באמא שלי! עשויים מגבס. ולא היה שם טי רקס. אז זה בשביל פלג. בשבילי הלכתי למומה. כבר שנים אני חולם לעלות לשם לרגל.

אז כרגיל במוזיאונים צריך להבדיל בין תערוכת הקבע שמאוד מרגש לראות את הסטארי נייט של ואן גוך או את הקמפבל סופ של וורהול ולעמוד ליד מיליונת'לפים תיירים יפנים וכמוהם לצלם בלי בושה כי גם אני תייר. אבל לא בשביל זה באתי למומה. באתי בשביל התערוכות הזמניות שזה הלב הפועם של האמנות בעולם. אז היה איזה ברוס פולר שלא התחברתי ולא הבנתי בדיוק מה הוא עושה כי הוא גם צייר וגם צלם וגם מיזם וגם וגם וגם. לא תפס. והיה משהו על ריקונסטרוקציה של הדאדא, ואני לא ממש איש של דאדא. אבל הייתה תערוכה של נאן גולדין וזו תגלית. סך הכל סט מהמם של תמונות שנקראות The Ballad of Sexual Dependency שאם אולי איזה אוצר קורא אותי אז תביאו את זה לארץ וזה יתפוס. היא צלמת נהדרת, והנושאים שלה זה – אתם יודעים – סקס ונשיות ואיך זה ניו יורק באייטיז, ומועדונים וכאלה. יש שם כמה תמונות שזה בעיטה בבטן. לרוב דיוקן עצמי. נאמר זאת שאני ספציפית יכול לשבת שעתיים ולהסתכל על כל פרט. ומאוד ניו יורקי. אחרי הסטילס יש מצגת שקופיות באיזה חדר, אבל זה הידרדר ללצלם סלבריטאים במועדונים בניו יורק (הניחוש שלי הוא שהיא השמינה והתברגנה ושהניינטיז לא עשו לה טוב) אז פחות אהבתי.

נחזור לתצוגת הקבע, אז עם כל הכבוד לאר דקו (ויש כבוד) אנחנו יותר אנשים של אר נובו. אז חייבים לחפש את קלימט שסורפרייז סורפרייז הוא גם משום מה הצייר האהוב על פלג. אז יש קלימט אחד לא רע במומה. רצינו ללכת לבקר את האישה מזהב בנויה גלרי אבל זה כבר נראה לנו קצת רחוק. אני אוהב אותה, אבל אני חושב שבקלימט יש כל כך הרבה מעבר לזה שזה לא הכרחי לסגוד דווקא לה.

הייתי חייב מזכרת אז קניתי מגנט של הקלימט בשישה דולר ועכשיו אני אשים אותו על המקרר. זו כבר התחלה של סימולקרה כי הוא הולך ומאבד את המסומנים שלו במעבר מהתמונה למומה למקרר, אבל זו גם אמירה בפני עצמה.

כמה שטויות במשפט אחד למעלה! אבל האמת היא שהבנתי משהו על הניין אילבן שלא הבנתי לפני כן. האנשים האלו שסך הכל מעניין אותם אומנות ולחיות את החיים שלהם, ולייצר סוכריות אמנאם (הייתי ב'חנות המפעל' שלהם איפשהו בפיפת' אבניו. מדהים. ואני לא אוהב אמנם ואני בשומרי משקל. ועדיין מדהים) ואנ'לא יודע לעשות כיכרות כאלה כמו הטיים סקוור שבארבע בבוקר אור יום ואנשים יושבים ומתופפים – ופתאום נוחת עליהם איזה בין לאדן. אנחנו תמיד מצפים שדבר כזה יקרה, וזה כל הזמן קורה – לא כל כך בגדול, בניו יורק הכל הכי גדול – אבל זה קורה. אבל הם פשוט לא ציפו לזה. זה לא היה ברשימה של הדברים שיכולים בכלל לקרות. דבר ראשון זה מעליב כי הניו יורקים הם הכי נחמדים בעולם, ומי בכלל ירצה לעשות להם משהו רע. זה די שוק היה בטח. עד עכשיו לא הבנתי את זה. זה כמו שבשיא האינתיפדיה השנייה הייתי בברצלונה, והכי כיף היה שלכל המקומות היה אפשר להיכנס בלי בידוק בטחוני. האנשים האלו חיו אחרת. ופתאום זה נפל עליהם. שוק.

מה עוד? סך הכל די הרבה אבל לא הכל יכול ללכת לבלוג. מוזר ללכת ברחוב ולחשוב שאחד מכל שני אנשים הולך להצביע טראמפ. טוב, אולי בניו יורק פחות אבל עדיין. מצד שני כל כך הרבה ישראלים מצביעים לטרמפים הישראליים שמה יש כאן להתלונן. הבנאדם היחיד כאן שדיברתי איתו על פוליטיקה שזה לא ניו יורקי אקראי אלא מכר שגר בניו יורק, אומר שהוא בספק אם הוא יטרח להירשם. אנ'לא יודע. אם הייתי אמריקאי הייתי משתולל ומתאבד על המגרש העיקר שטראמפ לא ייבחר. הם כנראה שונאים את הילרי מאזה סיבה, ואני לא באמת מבין למה.

יש כאן המון דברים שאני לא מבין. למשל העניין עם הפחי אשפה. במנהטן אפשר ללכת אנ'לאיודע איזה שלושה ארבעה רחובות עם כוס קפה מנייר ביד עד שמוצאים מקום לזרוק אותה, והרחובות נקיים ולא תמצא בדל סיגריה על המדרכה. בתל אביב יש פח אשפה כל שני מטר והכל מזוהם. פרדוקס.

אז ככה. האישה והילדים במייסי'ז ולי נשבר מקניות אז אני בחדר. אחרי כן בלילה נצא לאיזה מועדון שעושים בו משהו די מטורף, ואולי אכתוב על זה כאן עוד כמה ימים ואולי לא. אתמול היינו בהופעה של כמה חבר'ה ששרו בלוז די מקצועני. אבל זה היה במסעדה והיה מוזר לאכול ולשמוע בלוז. ידעתי שהם מקצועיים (אחרי כן גיגלתי וראיתי שהיו מועמדים לגראמי ב-2012 וכל אחד ניגן עם מאדי ווטרס וכאלה) כי באיזה שלב הססאונדמן הגיע עם צלחת והתחיל לאכול בצד הבמה. אז המתופף והגיטריסט (הם היו שתי גיטרות מתופף ובאסיסט) נורא עניין אותם מה הוא אוכל אז הם ככה התחילו להסתכל לו בצלחת ולהלחשש ביניהם. בדיוק הגיטריסט והזמר שהיה בצד השני של הבמה נתן איזה סולו וזעק בקול רם שהחברה שלו עזבה אותו ושהוא הלך לכנסייה או מה שזה לא יהיה שקורה לזמרי בלוז אפרו אמריקאים זקנים, והם המשיכו לתת לו את הקונטרה עם הגיטרה והתופים תוך כדי שהם מרכלים ביניהם ומסתכלים בצלחת של הסאונדמן והסולן אפילו לא שם לב. אם זה היה מוקלט אי אפשר היה לדעת שמשהו בכלל קרה. אז מצד אחד זה טוב שהם נורא משופשפים, מצד שני כשאני חושב על זה ייתכן שליבם לא היה מאה אחוז בשיר הזה.

אצלכם זה שלוש בלילה או משהו. אלא אם כן אתם אחד מ-25% הקוראים שיש לי בארצות הברית. תגידו איבדתי אתכם כי זה לא מעניין אתכם לדעת מה אני חושב על הניו יורק שלכם? לא נורא שבוע שבועיים ואני חוזר לארץ ואמשיך לכתוב על המילט. אחרי שנסעתי היום בסבווי ושמעתי את כל הבליל של השפות ושל הלאומים ושל האנשים, הבנתי שאי אפשר לעשות מילט באמריקה כי יצטרכו איזה מיליונת'לפים עדות דתיות, ומאיפה ייקחו תקציב לכל כך הרבה בתי דין? זה כנראה עובד רק אצלנו מעניין למה.

שובו של המסומן

מי מאיתנו לא התרגש מהתמונות הנהדרות שזכינו לחזות בהן של הכוכב פלוטו? אשקרה די התרגשתי. ובאמת קשה לרגש אותי בדברים שלא קשורים לאימפריה העות'מאנית או למאסטר שף. סך הכל תחשבו על זה שמישהו באמת לקח חללית שנסעה עשר וחצי שנים ומצלמת גוף חללי (זה לא ממש כוכב לכת) נורא נורא קטן שנורא קשה להגיע אליו. זה משהו שאבות אבותינו שהסתכלו בכוכבים רק יכלו לחלום עליו. וילדי ילדינו יצאו לשם לחופשות קיץ כי נורא חם כאן באוגוסט ובפלוטו זה 218 מינוס, ויש טיסות נהדרות בדקה התשעים שחבל"ז והמלון יוצא יותר זול מחופשת סקי בשאמוני שכבר עשינו פעמיים בשנים הקודמות וכבר נמאס.

מה שכן המפגש הזה סימן עבורי עוד ניצחון אנושי בקרב המתמיד נגד הסימולקרה הזדונית, והמסמן שב ומצא את המסומן. -כאן קישקוש פוסט מודרני של שש שבע פיסקאות מי שרוצה יכול לגשת ישר לסטיבי ריי בסוף –

'פלוטו' מהיכן? פלוטו אותר, וסומן בטעות ככוכב לכת על ידי אסטרונום אמריקאי בשם קלייד טומבו בשנת 1930. הוא עבד במצפה של פרסיבל לואל, ולכן קרא לחפץ השמימי שאיתר (לאחר שחישובים הראו שהוא נמצא שם מספר שנים לפני כן) בשם פלוטו, שפרט לכך שהוא שם של אליל קדמון, הוא כולל גם את שתי האותיות הראשונות של פרסיבל לואל – PL שזה גם הסימון האסטרונומי שלו.

אוראנוס, כשאותר, נקרא בתחילה על שם הרשל, מגלהו. וכך הסתובב לו במערכת השמש הרשל ביחד עם כל האלים היוונים והרומים במשך כמה שנים, עד שמישהו הבין שמשהו כאן חורק, והחליף את השם ל'אוראנוס' שנראה קצת יותר מתאים. נראה שטומבו רצה לחסוך ללואל, אותו העריץ, גורל דומה.

ואכן, ככל שמתרחקים מהשמש, כך המצב הופך להיות יותר קודר. אם אנחנו מסתדרים עם ונוס, אלת היופי, או מרקורי, שליח האלים, הנמצאים קרובים יותר לשמש, עניינים מסתבכים קצת עם מארס, אל המלחמה, ולאחר מכן עם יופיטר אבי האלים, ואז מגיעים לאוראנוס, שמה שאני זוכר לגביו הוא שאכל את ילדיו בהתקף טירוף. (אם כבר אנחנו בסימולקרות, הרי שבמשך כמה שנים פעלה בצומת משגב מסעדה בשם 'אוראנוס', ותמיד תהיתי מה המנות המוגשות שם, ואם הם מודעים להקשר הקולינרי של השם. היום פועלת באותו מקום עצמו מסעדה בשם 'אלרוביאן' או בעברית 'החסילון' שזה לדעתי שיפור הרבה יותר משופר והרבה יותר מעורר תאבון). פלוטו גם כן הולך במסורת הזאת. פלוטו הוא האדס, אליל השאול במיתולוגיה היוונית-רומית.

רצה הגורל ובשנת 1930 רצה וולט דיסני לקרוא בשם לכלבלב החמוד שילווה מעכשיו את מיקי מאוס שהיה מאוד פופולרי. איפשהו בתרבות ההמונים האמריקאית של השפל הגדול היה לאסטרונומיה בכלל, וללואל בפרט דימוי של משהו מרתק ומלהיב. לואל 'גילה' את התעלות על מאדים, שלא היו קיימות אלא בדמיונו, ואנשים כמו אדגר רייס בורוז הפכו את זה לסדרה של ספרים פופולריים שהתרחשו בכוכבי לכת רחוקים, בהם גיבורים שריריים הצילו נסיכות במצוקה. בורוז, הזכור כיום בשל 'טרזן' היה מעיין נובע לסדרות מסוג זה, שמהן שרד עד היום רק טרזן במצב טוב.זו עטיפת הספר 'בארסום, נסיכת המאדים' לכשעצמה פיסה נהדרת של אר-נובו נוסח שנות העשרים. מקור – ויקישיתוף.

BARSOOM

אני יכול לדמיין את וולט דיסני כקורא נלהב של סדרת 'ברסום' המתרחשת על המאדים, שהתפרסמה באמצע שנות ה-עשרה (אם כי כדיסני, אמן המתקתקות החסודה, מן הסתם הותיר את הסרט הארוטי המצויר 'ברסום' במגירות החשוכות של דמיונו) קולט שגילו כוכב חדש בשם פלוטו, ומייד מחליט לקרוא כך לכלב שיצר. וכך אירע שאליל המוות הנורא, שנתן את שמו לכוכב הקפוא, הרחוק והמסתורי, הפך לכלבלב חמוד.

סימולקרה? זה עוד כלום. הגלגול הסופי היה בספר הילדים הקלאסי 'איה פלוטו' שם הפך פלוטו שלנו בשנת 1956 לאותו כלבלב מקיבוץ מגידו. אך בעוד שפלוטו המצוייר היה סוכן של הקפיטליזם האמריקאי הדורסני וההוליוודי במלוא רמ"ח אבריו, פלוטו הגולדברגאי הוא סוכן נאמן של האתוס הקיבוצי השיתופי, הבז למנעמי החיים אותם חומד פלוטו המצוייר, בדיאלוגים כמו "שלום לך פרה, את עושה קצפת? / טיפש קטן, הפרה עונה, אני מייצרת חלב לגבינה". לא לנו היא הקצפת. זו נותרת לקפיטליסטים מהוליווד. אנחנו בקיבוץ מגידו, בעמק יזרעאל, בשנות החמישים.

כך הפך אליל המוות האיום לכלבלב סוציאליסט. קוראיו הנאמנים של הבלוג הזה יודעים שאני סבור שהסימולקרה (המכונה אצלי תמיד בצירוף 'הסימולקרה הזדונית') היא אם כל חטאת, ושיש להחזיר לכל המסמנים את המסומן המקורי תיכף ומייד. לכן עד כמה שמחתי כשפלוטו שב לקבל את משמעותו המרושעת, האכזרית, הקפואה כאשר נפגש עם החללית 'אופקים חדשים' (שאשקרה מסמנת אופקים חדשים!) מי ייתן ובמהרה בימינו אמן ישוב כל מסמן למסומן, וכל מסומן למסמן, ובא לציון גואל.

ועוד משהו קטן בהקשר הזה, שנת 1930 היא גם השנה בה התגלה הפלוטוניום, שכמובן קיבל את שמו בהשראת 'פלוטו' הפרסיבל לואלי, אבל פלוטוניום – עד כמה שהוא פופולרי בימים האחרונים – הוא כבר נושא לפוסט נפרד.

אז עקרונית אם מגלים כוכב חדש אני ממליץ לקרוא לו על שם סטיבי ריי ווהן, כי רק הוא יודע לנגן ככה, והוא גם מת נורא צעיר וחראם.