ה-22 לחודש היה אצלי יום מורכב. הייתי צריך יום או יומיים כדי לעכל כמה דברים ולהעלות כאן נוסח מתומצת. אירועי השעה הגדולים שאירעו באותו יום משחקים תפקיד מאוד משני. מי שמתעניין רק בפוליטיקה יכול לעבור לממתק.
הייתה לי פגישה בעיר התחתית עם כמה לקוחות. הקניון בשדרות בן גוריון שנמצא בבניין של לשכת עורכי הדין נפתח רק בתשע וחצי, אז ישבתי ושתיתי קפה בארומה לפני שחן הצטרפה אלי והגענו ללקוח. הייתי אמור לסיים את הפגישה ולעלות לאוניברסיטה. כשהלכנו ברגל בין ארומה ללקוח, בשדרות בן גוריון, קרץ לי מקדש הבהאים. כשסיימתי את הפגישה נותרו לי כשעתיים עד הפגישה המיועדת באוניברסיטה ולכן נפרדתי יפה מחן ועליתי לאוניברסיטה דרך מקדש הבהאים.
הייתה לי מחשבה שהיום הוא יום יפה להרגע בגנים, וגם רציתי לשאוב קצת השראה לקראת הפגישה. סך הכל חלק מהדוקטורט עוסק בבהאים, שעל אף שאוכלוסייתם בישראל אפסית, שכן הבהא אוללה עליו השלום אסר על מגוריהם בארץ הקודש (הצוות המפעיל את הגנים והמקדש הוא מתנדבים מתחלפים מרחבי העולם) יש להם עדה דתית מוכרת, מה שלפרבוסלבים למשל, עם כמה מאות אלפי מאמינים, אין.
כשהגעתי הייתה במקום קבוצה גדולה של בהאים ממדינה בדרום אסיה. הייתי מהמר על הודו או פקיסטן, אך לא העזתי לשאול. הם היו אנשים שחומים ויפים, שסימנו עצמם במשיחה של פס אדום על מצחם. פשוט נכנסתי לקבוצה והלכתי בעקבותיהם עד המקדש. הסרתי את נעלי כשהסירו נעליהם, ונכנסתי אחריהם אל קודש הקודשים. המדובר בחדר גדול ולא מאוד מעוטר, שממנו ניתן לצפות במערכת של חדרים הנכנסת לעומק המקדש, חדרים המופרדים זה מזה בווילונות חרוזים דקים. שטיחי קיר, ושורות של מנורות המזכירות מאוד חנוכיה, רק עם הרבה יותר קנים מילאו את החדרים. הסימבוליקה הייתה זרה לי, ולא הבנתי מה כל דבר מסמן. המאמינים לא התפללו, או כרעו או עשו שום דבר חוץ מלעמוד ולהסתכל בשקט. הרגשתי זר ומוזר, ואחרי דקה בערך יצאתי.
כששבתי למכוניתי שמעתי את החדשות, ואז כבר יצא לי החשק לכלום. בכל אופן עליתי לאוניברסיטה. היה עוד מוקדם. עברתי דרך מרכז הכרמל וקניתי שם אזני המן אצל אוטומזגין. חלק לצריכה עצמית וחלק כתשורה לפניה לרגל החג. אכלתי צהריים באוניברסיטה ואחרי כן ישבתי קצת בספריה ועברתי על העותק של טיוטת הדוקטורט.
הפגישה עצמה הייתה מהירה ועניינית. קיבלתי שלוש או ארבע הערות (בנוסף לדברים שגיליתי בעצמי) שוחחנו קצת על הא ועל דא, ובסופו של דבר סוכם שאגיש לה עותק כרוך לחתימה עם שובי משירות מילואים ב-13.4.
גם במשפטים קטנים כמו זה שלמעלה יש דרמה גדולה.
סיימתי את ענייני באוניברסיטה (קשקשתי קצת עם שירי במזכירות ואחרי כן הסתובבתי בעוד כל מיני מקומות ועשיתי כך ואחרת). והגעתי לעפולה בערך בשעה חמש וחצי, ואז היה לי תור לרופאת שיניים בשש.
כמובן שכשכואבות לי השיניים אני מחכה כמה שבועות, ואז מתקשר לרופאה, וזו קובעת לי תור לעוד שבוע. התוצאה היא שאל הפגישה איתה הגעתי אחרי כמה לילות ללא שינה. לא נורא, את לילותי אני מבלה בוויכוחי אינטרנט עם עמוס שוקן. מסתבר שמושבה של עששת חדרה אל מתחת לסתימה ועשתה מלאכה איומה באין רואה. מה שמצריך טיפול שורש. אינה היא נהדרת. בעלה היה מתמחה במשרד שלי לפני עשרים שנה, ואנחנו חברים נורא טובים. היא מסבירה כל דבר שהיא עושה. דווקא כשדיברה על הרדמה ואם היא עובדת או לא, היא הגיעה כנראה לחלק מהעצב שההרדמה לא הצליחה להגיע אליו וחשתי דקירת כאב. היא ראתה שאני סובל ושאלה אותי אם הכל בסדר ואם צריך להפסיק. אמרתי משהו על תותחנים ושעברתי יותר גרוע והיא המשיכה. באמת רציתי שייגמר מה שיותר מהר, ויחסית לרופאים אחרים היא יודעת יפה מאוד להרגיע ולא להכאיב. אבל בלב חשבתי שאולי הייתי צריך את דקירת הכאב הזו כדי לרדת קצת מהענן הוורוד שעוד הייתי עליו, ושצריך לפעמים קצת כאב כדי להרגיש ממש חי. באותו רגע הבנתי את כל השתלשלות העניינים מהרגע שהתיישבתי ב'ארומה' בשדרות בן גוריון, ועד לנגיעה בעצב החשוף.
ממתק – זו להקה לא נורא מוכרת אבל נהדרת בשם LCD סאונדסיסטם, ששמעתי די במקרה באיזה תחנת רדיו אינטרנטית אמריקאית והתאהבתי בה נורא. אני שוקל לכתוב גירסה עברית על אשחר – אשחר אני אוהב אותך אבל את מדכאת אותי נורא, אבל לא אצליח להגיע לעצב והייאוש של המקור.
אבו אלמוג בוורדפרס 