עם אחד מדינה אחת

שערוריית מצעד הדגלנים ביום העצמאות הביאה לסערה זוטא ברשתות החברתיות הנמשכת כבר יומיים. יש מקומות שהוויכוח מתעלה לרמה גבוהה ומאזכר אישים כישעיה ברלין או בנדיקט אנדרסון, יש מקומות שפחות. אני רוצה לתרום כאן קריאה מושכלת של הטקסט הקצר הזה 'עם אחד – מדינה אחת' כסימולקרה (זדונית, כמובן). תחזיקו חזק, כי הנה זה בא. אשתדל לעשות את זה פשוט ככל האפשר.

קוראיו הוותיקים של הבלוג יודעים שאני נמנע ככל האפשר מלכנות אנשי ימין שאני מתנגד לדיעותיהם בשם 'נאצים'. את ידידי ד"ר עופר כסיף שקרא לשרת המשפטים שלנו 'חלאה ניאו נאצית' ביקרתי כאן במילים לא פשוטות. אולי כדאי להביא מקצת ממה שכתבתי אז – 'אם ניקח את מה שהפנר קרא לו 'השנים הטובות' של הנאציזם, בין 1934 – 1937, אנחנו עדיין לא שם. יש לנו פרלמנט פועל, חופש הדיבור מובטח (ולראיה, אדם קרא לשרת המשפטים ניאו נאצית) השלטון נקבע בבחירות, הכוח מבוזר בין רשויות ולא מאוחד אצל אדם אחד המחזיק במשרת הנשיא בשילוב עם משרת ראש הממשלה, מחנות ריכוז לאויבי המשטר לא נפתחו, מפלגות אופוזיציה פועלות, וכך גם אירגוני החברה האזרחית… אני חושב שדי ברור שאנחנו לא שם, ולא מתקרבים לשם. וגם איילת שקד לא תומכת (עד כמה שדיעותיה פסולות בעיני בעניינים רבים) ולו במקצת מהמאפיינים האלו, שהם מאפיינים בסיסיים של המדינה הנאצית בשנות השלושים.'

הנאציזם הוא תופעה אידיאולוגית ייחודית, בעלת גבולות ברורים. לא מספיק להיות גזעני בשביל להיות נאצי. לא מספיק להיות ימני בשביל להיות נאצי. בכלל, קשה מאוד להיות נאצי. צריך דרך חשיבה מאוד מסוימת ומאוד קיצונית, וזהו אתגר שבימינו, לאחר מוראות מלחמת העולם השנייה, יש מעטים שמצליחים בו.לכן האמירה שהסיסמה הזו מממשת את דברי סגן הרמטכ"ל שלנו על 'תהליכים המזכירים את גרמניה בשנות השלושים' היא פשטנית מאוד. התהליך הוא מעט מורכב יותר.

למה בדיוק התכוון כותב הסיסמה 'עם אחד – מדינה אחת'?

לו היה חי בגרמניה בשנות השלושים, הדבר היה ברור. הסיסמה הזו ברורה ואף מתבקשת כמעט מאיש ימין רדיקלי בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, על כל שלושת חלקיה –

 רייך אחד – בגרמניה המחולקת והמפולגת, שנתלשו ממנה שטחים ונמסרו לסובבים אותה, יש חשיבות להדגיש את אחדותו של הרייך, מתוך מטרה להחזירו לגדולת העבר. לא עוד גרמניה ואוסטריה (וחלקים מפולניה, צ'כוסלובקיה, אלזס לוריין המוחזקת בידי צרפת, חבל הרוהר וחבל הריין בהם יושב צבא צרפתי) – כל מקום שהוא גרמני הוא חלק מן הרייך האחד.

עם אחד – החלק הזה בסיסמה, יותר ממה שהוא מדיר (את היהודים, למשל) הוא מכיל. הבעייה של גרמניה בשנות העשרים והשלושים בהן נהגתה הסיסמה, לא הייתה הבעייה היהודית. גם לא במוחו של היטלר. הבעייה הייתה העם הגרמני המפוצל לישויות רבות שונות. אוסטרים (לאום שהיטלר הכחיש את עצם קיומו) וגרמנים אתנים היושבים במקומות שונים כחבל הסודטים, ונאלצים להכפיף את השייכות שלהם לעם האתני הגרמני, לשייכות ליחידה הלאומית הפוליטית הצ'כוסלובקית (המומצאת והמלאכותית). זה החצי השני המתבקש של רייך אחד – עם אחד.

מנהיג אחד – מה שקרה ביום אחד הרה גורל בנובמבר 1918 היה לקיחת המדינה הריכוזית הגרמנית, בה שלט הקייזר, ונסיון להפוך אותה למדינה מבוזרת ודמוקרטית. פרידריך אברט ופיליפ שיידמן, וכל האנשים בעלי הכוונות הטובות שיצרו את מדינת ויימאר, שברו את המסורת הריכוזית הגרמנית. אל מולם עלו מנהיגים מטעם עצמם. כמובן אנשי ימין שכהיטלר עצמו שבו וניסו שוב ושוב לאתגר את ההנהגה הזו בפוטשים שנעו בין הפאתטי והמגוחך, לסכנה רצינית ומשמעותית (המשמעותי ביותר הוא 'הפוטש של קאפ' שהצליח למשך כמה ימים להחליף את השלטון החוקי של הנשיא אברט והקאנצלר גוסטב באואר בממשל צבאי, והיה צורך בשביתה כללית של כל העובדים במשק הגרמני כדי להחזיר את הממשלה החוקית). אך גם אתגרים מצד השמאל לא חסרו. הספרטקיסטים נמנים אצלי על הגיבורים האישיים, ואני מוקיר את זכרם של רוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט הי"ד, אבל חייבים להודות שאלו היו חבר'ה די פרועים שהחלום הרטוב שלהם היה לחקות את החברים שלהם במזרח, מולדימיר איליץ' לנין ועד בלה קון, ולהשליט בגרמניה דיקטטורה של הפרולטריון. אל מול אלו צריך היה להבהיר במילים ברורות כי במדינה הנאצית החדשה יהיה לא רק עם אחד ורייך אחד, אלא גם מנהיג אחד.

הסיסמה הזו, כשהיא מועתקת למקומותינו ולזמננו היא חסרת מובן. אין לה שום משמעות או פירוש שניתן להעלות על הדעת. זה כמו שמישהו יתחיל לרשום על הקירות 'Tippecanoe and Tyler too', הסיסמה המנצחת במערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1840. טיפקנו וגם טיילר הם מזמן שוכני עפר, הוויכוח על זכויות המדינות הוכרע זה מכבר, והמפלגה הוויגית שהפיצול בשורותיה היה הדלק המניע של מערכת הבחירות, התפוגגה וירדה לתהום הנשייה. כך גם 'עם אחד – מדינה אחת'. חסר מובן מחוץ להקשר של גרמניה בשנות העשרים.

איש לא חושב שכל תושבי הארץ הם עם אחד, ולהיפך, דווקא אנשי הימין הקיצוני יודעים היטב לעשות את ההבחנה בין יהודים ובין מי שאינו יהודי. גם הימין הלא מאוד רדיקלי, הממוסד, המשלם עדיין מס שפתיים ל'שוויון זכויות המיעוטים' אצלנו, שכנראה אחד מאנשיו הוא שאירגן את הטקס, יודע היטב לעשות את ההבחנה הזו. לא ניתן להתגאות במדליקי משואות שאינם יהודים, נוסח הכומר גבריאל נדאף (נו באמת, אי אפשר היה למצוא פיתרון מכובד לעניין הזה? טוב שיש את הסיסמה הנאצית של הדגלנים, והחרפה הזו הוסטה אל הצד), ולדבר על 'עם אחד'. מהצד השני של המשוואה – צד ה'מדינה אחת' הרי שאין חבלי מולדת הנמצאים בשליטה זרה, או שקיימת בהם ישות פוליטית זרה הדורשים איחודם אל הקהילה הפוליטית הישראלית. אם כבר, בלענו יותר ממה שאנו מסוגלים לעכל.

אז למה התכוון המשורר? משברור לנו שאין שום דרך לקחת את המשוואה שהייתה נכונה בגרמניה בשנות העשרים והשלושים וליישם אותה (או שני שליש ממנה) בישראל ב-2016, הרי שיש תשובה אפשרית שאני יכול לחשוב עליה.

זו הסימולקרה הזדונית בפעולתה! דימוי חסר כל קשר למקור. מסמן שאיבד את המסומן שלו, ונע לו בעולם חסר תכלית. כי אם לוקחים (במודע או שלא במודע. אין לדעת מהיכן לקח אותו מתכנן טקסים אלמוני את הססמה, אם זכר אותה מתקופת לימודיו בבית הספר, או שסתם תפסה את עינו בצפייה בערוץ ההיסטוריה, ולאחר מכן נשכח מקורה, או שלא נשכח מקורה) סיסמה משנות השלושים, שהיא בעלת הקשר ומובן מובהקים, תולשים אותה ממקומה הטבעי ומשתמשים בה בהקשר זר, היא מאבדת את משמעותה.

את משמעותה הראשונית זאת אומרת.  כי הסימולקרה מתיימרת ליצור מעין עולם של היפר מציאות, הלוקח אותך בחזרה מכוח הדימוי חסר המקור ל'מודלים העוסקים בייצור ובשיווק אין סופי של ההיפר אמיתי' כמו שכתב בודריאר. המציאות ההיפר אמיתית שהסימולקרה הזו מייצרת היא מציאות נאצית. כי הסיסמה בה היא משתמשת היא נאצית. אנו נלקחים מכוח הסיסמה מן המציאות האמיתית מאוד של הדגלנים בהר הרצל במאי 2016 אל מציאות אחרת, שם היו דגלנים אחרים, בתקופה אחרת.

 האמת, אני מאוד אשמח אם אותו פקיד שהגה את הסיסמה יבוא ויסביר לי שאני טועה. יסביר לי שיש לסיסמה הזו איזה משמעות בישראל כיום שאינה קשורה לנאציזם, שיש לה איזה שורשים אידיאולוגיים או טקסטואליים במשהו שאינו הרייך השלישי, ומה מכשיר את אותה סיסמה להיות מוצגת על ידי חיילי צבא ההגנה לישראל, הצבא שאני עדיין גאה ללבוש מעת לעת את מדיו, בטקס יום העצמאות למדינת היהודים. אני שונא לחשוד באנשים שהם מייצרים היפר מציאות נאצית. זו מילה חזקה מאוד. וקשה מאוד.

יום אחרי עצמאות שמח לכל.

להשתטות קצת, לפעמים

בגל העניינים השוטף אותנו (הלהיט של הבוקר – נצחונה של ענת ברקו בתחרות 'הכסיל התורן' בליכוד. הישג אל מול המועמד הנצחי אורן חזן – שהיום, אגב, מלאו 243 ימים לתחקיר ערוץ 2 והבחור עדיין סגן יושב ראש הכנסת היישמע?) להתייחס למשהו שקרה לפני שבוע זה ממש חדשות בעתיקות, אבל אנסה. אני מנסה להתייחס כאן להתבטאות של מירי רגב ולפיה בעקבות מותו של הזמר גבי שושן, היא תקים 'ערוץ נוסטלגיה', וכך תכיר האומה יקר וכבוד לאומניה.

האמת – היה לי עצוב על גבי שושן. הדרך שהעם הזה יודע להשליך אל הצד את טובי האומנים שלו לא חדלה להפתיע אותי. אני זוכר את דוד אבידן בסוף ימיו מתגולל בסחי ובצואה בדירת חדר מעוקלת בדרום תל אביב, שוקע בחובות של ההוצאה לפועל. והמדובר באחד האנשים שייזכרו לדורות, יוצר ענק שתרומתו לשפה העברית ולתרבות הישראלית היא בלתי ניתנת להערכה. יש לזה כמה פתרונות אפשריים, חלקם, מה לעשות, עוברים דרך המדינה. כסופר אני מכיר מנגנונים כאלה בצורה של פרסים ספרותיים, מענקים למיניהם (לא קיבלתי ולא קיבלתי) או אפילו תשלום שנתי על השאלה בספריות (דווקא מקבל מדי שנה. חמוד, אבל לא משהו שמסדר מצב כלכלי). תחנת רדיו נוסטלגית יכולה לסייע באיזה מידה למישהו כמו גבי שושן, להחזיר לתודעה, ולהעניק קצת תמלוגים על השמעות. זה נושא שאפשר להתווכח עליו. תקחו את 'כוורת' למשל. למה גידי גוב לא יורד מעל המסכים ומושמע בלי הרף ברדיו, ומן הסתם חי לא רע, בעוד שקלפטר מושמע בייחוד בהקשר של 'ערבי הוקרה' שנועדים לחלץ אותו ממצב כלכלי או בריאותי קשה או שילוב של שניהם כשנקודת הפתיחה היצירתית של שניהם היא שווה, והיותר מוכשר, לדעתי, הוא קלפטר? אין כאן עניין של אחריות אישית והתנהלות אישית? אפשר להפיל הכל על הקהל? על המדינה? ומדוע עלינו להיות אחראים להתנהלותו של שושן שבחר לעזוב קריירה מבטיחה בארץ לטובת סיר הבשר המובטח בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות? אבל נעזוב את זה ונמשיך הלאה. נוסטלגיה?

נוסטלגיה, לפי אבן שושן – 'געגועים עזים וכיסופים על הבית או על המולדת, התרפקות על זכר הימים שעברו'. טוב. כאן אני חייב טיפ לכותבי הדוקטורט ביניכם. תמיד כשאתם רוצים להדגיש נקודה רטורית ולפתוח דיון אטימולוגי בהגדרה שבינה לבין מה שאתם רוצים לכתוב אין ולו דבר, תתחילו מאבן שושן, מהדורת 1984. אוצר בלום! כך, למשל, חגגתי במשך שני עמודים מ-320 העמודים של הדוקטורט שלי על זה שההגדרה שם ל'אומה' היא 'עם, לאום', בעוד שההגדרה ל'לאום' היא 'עם, אומה', וההגדרה לעם היא כמובן 'אומה, לאום'. מזכיר את הבדיחה על זה שההגדרה לכינור היא 'צ'לו קטן' ולצ'לו 'כינור גדול'. זה היה פתיח משעשע לדיון מעמיק במושג ה'אומה' האסלאמי, על שורשיו בספר במדבר כה 15, חידוש מרעיש שלו היה הדוקטורט האמור נפוץ אל מעבר לשני האקדמאים שיבדקו אותו כבודק פנימי וחיצוני וישתעממו ממנו עד מוות, היה יכול לזעזע את אמות הסיפין של המזרח התיכון כולו, אבל לענייננו.

מה זה נוסטלגיה בעצם? נעזוב את אבן שושן. בואו נלך להגדרה יותר אינטואיטיבית. ונתעסק במוזיקה. אז ככה. אם אני שומע שיר ברדיו וממש נפעם מסולו הגיטרות, או מזה שאחרי כל השנים איתך רציתי להגיד לך אוהב אותך הרבה יותר מכל מה שנדמה לך (כמילותיו של המשורר הלאומי עומר אדם) אז זה לא נוסטלגיה, זה טעם מוזיקלי. אם אני שומע שיר ברדיו ומייד נזכר איך במסיבת סיום כיתה ג' רקדתי סירטאקי צ'יק טו צ'יק עם מלכת הכיתה לימי המאממת, ולאחר מכן כשחלקנו בחדר המדרגות החשוך סיגריה ראשונה שלחתי יד מהססת אל מתחת לחולצתה אז זה נוסטלגיה. השיר הזה יכול להיות מזעזע, ומנוגד לחלוטין לטעמי המוזיקלי כאדם בוגר, אך הוא הוטבע בי בצירוף של נסיבות כאותה עוגיית מדלן של פרוסט, ולוחץ תמיד על אותו כפתור, הוא כפתור הנוסטלגיה. כך למשל, אני נורא נוסטלגי לשיר וויאז' וויאז' של דיזיירלס, שזו לדעתי אחת הזוועות הגדולות של שנות השמונים (לא מביא את הקליפ, רק מקשר. אמיצי לב בלבד שאינם נרתעים ממוזיקה איומה ותסרוקות בלתי אפשריות מתבקשים ללחוץ על הקישור בזהירות המירבית) תמיד ייקח אותי לנסיעה אחת ברכבת שערכתי לצד אישה שמאוד אהבתי בתאריך המדוייק של 21.7.1987. בין זה לבין מוזיקה אין ולו דבר, לדעתי, זו התנייה פבלובית. ועדיין, זו סוג של הנאה ממוזיקה, ואסור לשלול שום סוג של הנאה ממוזיקה. אז למה לא לעשות בעצם תחנת רדיו נוסטלגית, ולרגע, כשהזפזופ על פני הערוצים בנסיעה במכונית יעבור על פני התחנה תשוב לימי המאמי להיות מלכת הכיתה ולא הפקידה המעצבנת מביטוח לאומי, והשנה תשוב להיות 1987 או 1977 או 1947?

כי סך הכל יש כאן איזו בעייה. בואו ניקח את גבי שושן. שש עשרה מלאו לנער יצא ב-1973. זאת אומרת שהוא יכול להיות נוסטלגי לאנשים שהיו כאן בארץ בתקופה הזו, ונמצאים כיום בשנות השישים לחייהם. אחוז מזערי מהאוכלוסייה. חלק ניכר מבני השישים כיום נוסטלגים לאנ'לא יודע מי. אלה פוגצ'ובה? כך שהנוסטלגיה היא ממש עניין של הבנייה. השיר הזה הובנה כנוסטלגי, כך שגם לגבי יש לו ניחוח נוסטלגי, למרות שאני הייתי קטן מכדי לאהוב אותו בזמן אמת, 1973, כשהייתי בן חמש. דוגמה נהדרת להבנייה כזו היא סרטי אסקימו לימון שהפכו את המוזיקה הקיטשית של שנות החמישים (איי אם א סולג'ר, א לונלי סולג'ר, אווי פרום הום, ת'רו נו וויש אוף מיי און!) ל'נוסטלגיה' המובנית של ילידי שנות השישים והשבעים. כאן אנחנו זוחלים אל פאתי הסימולקרה הזדונית, ואל המסמנים שאיבדו את מסומניהם ולהיפך, אבל בפעמים קודמות שדיברתי על הסימולקרה הסתבר לי שרבים מקוראי אינם מבינים במה מדובר, אינם מכירים את המושג ואיש, כולל אלו שהשלימו כבר את הקריאה ב'סימולקרות וסימולציה' של בודריאר, אינו מבין למה זה כל כך מרגיז אותי, אז אסתפק באזכור. בכל אופן, אם נחזור אל הנושא. הנוסטלגיה אינה אינדיבידואלית, פרי נסיבות, אלא נושא של הבנייה חברתית. שיר מסומן כ'נוסטלגי', ובשל כך הוא 'נוסטלגי'. נמשיך הלאה.

ובהבנייה חברתית אנחנו מבינים, נכון מירי? נכון שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים להגיד לאחרים מה לחשוב? ומה ליצור, ואיך? ורק מה שאנחנו חושבים שהיא תרבות היא באמת תרבות? וזה כבר פחות סבבה. והיי, אם היו מגדירים את התחנה כ'אולדיז' לא הייתה לי בעייה. כי ל'אולדיז' יש מבחן אובייקטיבי, הוא מבחן הזמן. ההגדרה כ'נוסטלגיה' מדברת ישירות על הבנייה. לא רוצה הבנייה. רוצה את החופש להחליט לעצמי מה נוסטלגי בשבילי.

אז? במדינה המסוגרת מכל צדדיה בגדרות, שנועדו להגן עלינו מפני חיות הבר שמבחוץ, אשב ביישובי המוקף אף הוא בגדר גבוהה שנועדה בערך לאותו דבר, ובו קבוע שער צהוב, והכניסה אליו ניתנת רק לבעלי זיקה יהודית וציונית, אשב ואשמע בתחנת הרדיו (שמן הסתם תחליף את 88 האהובה עלי בתור 'תחנת הנישה של קול ישראל (בפירוק מתקדם)) נוסטלגיה יהודית וציונית מהי.

“Two gin-scented tears trickled down the sides of his nose. But it was all right, everything was all right, the struggle was finished. He had won the victory over himself. He loved Big Brother.”

ממתק? משהו נוסטלגי? הנה משהו שיכול להיראות נוסטלגי, וילי דיקסון באקדור מן מ-1970. העניין הוא שבזמן אמת ב-1970 אני הייתי בן שנתיים ולא הכרתי את דיקסון, והרדיו שכן שמעתי היה עסוק בלהשמיע את פסטיבל הזמר וליל חניה, ולפעמים גם את גבי שושן. אבל לפני כמה ימים נסעתי בחמש בבוקר להביא את אלמוג לאיזה מיונים בצבא במסגרת שנת השירות שלי כנהג וסבל, ומישהו ב-88 FM השמיע את כל האלבום של דיקסון 'איי אם דה בלוז' שלא ממש היכרתי, ונגנבתי לגמרי, במיוחד מהבאקדור מן. היי, ואני מוכן להתערב שזה לא משהו שישמיעו בתחנת הנוסטלגיה של מירי רגב.

דלז, הירש, דנון, ויינשטין, פראבו

הסיפור עם גל הירש ממלא אותי בעיקר בעצב רב. כאזרח חוויתי את מלחמת לבנון השנייה בעיקר ברקטות על הבית, חדשות איומות ברדיו עם שמות גיאוגרפיים מוכרים מאוד, וכעס אדיר על הנהגה פוליטית יהירה וכושלת, והנהגה צבאית – לא ממש משהו. העובדה שמקומות שהכרתי טוב מאוד מהשירות הסדיר, שנמצאו במרחק של קילומטרים ספורים מהגבול, אם לא ממש על הגבול, הפכו למוקד של קרבות קשים ובלתי מוכרעים, עם סיפורים מטומטמים על אנשים שנשלחים למות במקומות האלה בשביל 'תמונת ניצחון', מאוד הכעיסו אותי. איפשהו ב-2006 התחושה של הביטחון האישי שלי הלכה לעזאזל, ולא שבה. ההצפה של זה בשבוע האחרון הציפה אותי שוב באותם רגשות, וזה נורא לא נעים.

אז הוא גאון צבאי או כישלון? מי אני שאשפוט. הייתי גם יורד קצת על הקטע הפוסט מודרני עם דלז וגואטרי, אבל שוב, מי אני שאשפוט? מי לידי יתקע שהיישום שלי של הפוסט מודרניסטים הצרפתים בדוקטורט קרוב יותר לאיזה כוונה משוערת של ז'יל דלז מאשר של גל הירש ושמעון נווה. דלז עצמו הוא הראשון שיודה שאין ממש דרך לדבר על 'פירוש נכון' של טקסט. הוא בנה על זה קריירה לא רעה, ז'יל. ופאק, אפילו לא קראתי את 'אנטי אדיפוס'. הוא כבר שנים ברשימת הקריאה שלי ותמיד אני מוצא משהו יותר דחוף.

אבל סך הכל אם אני מיישם את פוקו בצורה מטומטמת בהקשר של המילט (ואני די בטוח שזה המצב. הוא נורא מסובך, מישל) אז אף אחד לא מת. אם מישהו בצה"ל לא הבין את בודריאר ובגלל זה אנשים מתו בשביל 'תמונת ניצחון' (כולל 34 הרוגי הסלוקי לא נשכח ולא נסלח. הייתי מפרט כאן 34 שמות אבל זה יפגום ברצף של הקריאה) אז יש כאן בעייה. יש לי הרגשה שפוסט מודרניזם בהקשר של צבא לא הולך משהו, אבל לא הייתי בשיעורים של שמעון נווה. אולי הם גילו משהו שפוקו אשקרה אף פעם לא חשב עליו? לך תדע. אני לא ביחסים של החלפת רעיונות עם נווה, תמרי או אפילו הירש וכוכבי, והם לא שולחים כתבי יד לרסלינג.

אבל זה לא העניין. העניין הוא כזה. בכל רגע נתון נאמר שיש מאה תתי אלופים בצה"ל? לא מוגזם. אם נתחיל לספור תפקידים מגיעים למאה די בקלות. בואו נאמר שכל שנה שלושים מהם פורשים? הגיוני? ואז באים חדשים? אז עקרונית צריכים להיות בין שלוש מאות לחמש מאות תתי אלופים שפרשו מ-2006 עד היום. למה הירש?

כי במדינת ישראל אין כישלון של ממש. כי לא משנה כמה מזוויע הדבר שעשית, וכמה חרוץ היה הכישלון, אם אתה מספיק עקשן אפשר להפוך כל כישלון להצלחה. כל ועדת אלמוג לעיטור כבוד. ואז כשהולכים לבחור מפכ"ל לא מחפשים את אחד מכמה מאות תתי האלופים שפרשו לאחר קריירה צבאית מוצלחת, פשוט כי רצו להתחיל פרק חדש בחיים. צריך למצוא את זה שסוחב אחריו קופת שרצים, זה שמנסה לטהר את שמו, זה שבולט, זה שיעורר ויכוח.

למה בעצם?

כי השיקולים הם אף פעם לא ענייניים. כי לא מחפשים מפכ"ל שישקם את המשטרה – והיא די צריכה שיקום – אלא מישהו שהמינוי שלו יעשה רעש. ואז 'הראינו לשמאל' (כי תמיד השמאל הוא בעל העניין במינהל תקין) וגם 'השר הוכיח מנהיגות' וקידם את המעמד שלו בליכוד לעומת אנשים שסתם עושים רעש כמו מירי רגב. אז זה באמת לא משנה הרגשות של ההורים השכולים, או שלי (לא שכול. סתם כועס), או הרגשות של אנ'לא יודע כמה אנשים שסיפרו השבוע בכל מקום איך נשלחו למוות הם וחברים שלהם בלי ציוד מינימלי עם פקודות מטורפות בשפה שלא הבינו. מה שמשנה הוא שמפכ"ל שהמינוי שלו הוא מהטעמים האלה, פשוט לא יצליח. זה מתכון לכישלון.

אבל אין אף פעם במדינת ישראל מינוי ענייני. דני דנון שגריר באו"מ? אם באמת אנחנו רוצים להילחם את המלחמה הדיפלומטית ולנצח את ה-BDS, זה האיש? גם ביבי יודע שלא. אבל השיקול הוא לא ענייני. יש בטח איזה שיקול אסטרטגי ממש משמעותי שקשור בסניף הליכוד בירכא תחתית או משהו כזה, בפוליטיקה הפנימית הסבוכה שנועדה לקדם את ראש ממשלתנו לקדנציה חמישית.

ועוד מעט מחליפים לנו את ויינשטיין. כאן כבר קל יותר. האינטרס של שרת המשפטים הוא לצמצם את הסמכויות של היועמ"ש ולסרס אותו. ראש הממשלה רוצה מישהו שימסמס את החקירות בעניינים של המעון ושל שרה וכאלה. תשובה רוצה מישהו שיסדר לו את העניינים עם מונופול הגז כמו שצריך. אני כבר רואה את הליך האיתור והמינוי.

יש לי רעיון פגז. שפעם אחת ישאלו את השאלה הנכונה. האיש הזה מסוגל לשקם את המשטרה? האיש הזה מסוגל לייצג אותנו בכבוד במוסדות בינלאומיים? האיש הזה מסוגל לתת ייעוץ משפטי נכון לממשלה? לעמוד בראש התביעה הכללית? אבל זה רעיון מטורף מכדי שיישמו אותו.

לפאטי פראבו יש רעיון יותר מטורף – היא שוכבת אתך, אבל חושבת עליו. וואלה. מוסר איטלקי. Pazza Idea.

Aufklärung, Suzie Q עזמי בשארה, פוגרטי

בורחס נשאל פעם מהי המילה האהובה עליו בשפה האנגלית, והשיב כי היא המילה uncanny. מה היו הסיבות לכך לא אדע. לי אישית קשה מאוד להחליט וסך הכל אני חושב ש- upgrade מבטאת עבורי איזו כמיהה ישראלית מצויה לקבל משהו טוב שלא ממש מגיע לך. אבל בשפה הגרמנית המילה היא ללא ספק Aufklärung (נאורות) שמזכירה לי שבשפה הזו דיברו גם קאנט והברמס, ולא רק אייכמן והימלר. יש לה גם צליל חמוד כזה של אאוף בהתחלה, מין אנחת רווחה, עד שמגיעים ל'רונג' בסוף שהוא מאוד גרמני, אבל זה הז'אנר אין מה לעשות. יש גם אומלאוט שזה בכלל פיצ'ר שאין באנגלית למשל. וזה האומלאוט החמוד שמעל האה, שממש ברור איך הוגים אותו. כמעט. אולי.

האם עולם תוכן זה זר לכותביו וקוראיו אוהבי עמם והפטריוטים של ישראל היום? האם אלו נתקלו במאמרו של קאנט 'הנאורות מהי' (Was ist Aufklärung?)  במקור או בתרגום? האמת היא שהגרמנית שלי היא די דלה, וחוץ מאוצר מילים העוסק בדרכים שונות לבצע ג'נוסייד באופן ביורוקרטי, וקצת פה ושם מונחים פילוסופיים, אני לא ממש שוטף. לכן נזקקתי לתרגום לאותו מאמר בסיסי, ומי סיפק לי אותו? עזמי בשארה.

בשארה זה היה, מסתבר, אקדמאי לפני שהיה מרגל. ובמסגרת זו ערך ספר בשם 'הנאורות – פרויקט שלא הושלם' ובו תרגומים למאמרים שונים בנושא 'הנאורות'. קאנט והברמס נמצאים שם, ועוד כמה וכמה טובים ויפים שחיוו דעתם בנושא, וביניהם גם עזמי שלנו. סך הכל, תמיכתו של בשארה במשטר הסורי, שאשקרה לא טורח לבסס את מעשיו לא על הציווי הקטגורי, וגם לא על מאמרו של קאנט על 'השלום הנצחי' גורמת לי לחשוד שעזמי לא ממש הפנים את התכנים, אבל זה כבר סיפור אחר.

הקובץ עצמו הוא די חשוב, ואהין לומר שאיני יודע איזה נזק גרם בשארה לישראל כמרגל – וסך הכל הטילים שטיווח כוונו אלי ממש! באופן אישי! – אבל חלק מזה אולי מתקזז עם תרומתו לעריכת הקובץ הזה, כי מי שרוצה, למשל, כמוני, לבסס את החלק התיאורטי של הדוקטורט שלו על בסיס מודרני מוצק, צריך להסביר קודם לכן למה הוא עוצר את הקו במודרנה ולא גולש לפוסט מודרנה, וכאן הקובץ 'הנאורות – פרויקט שלא הושלם' נותן בסיס תיאורטי חמוד ובעברית במקום לקרוא ים חומר באנגלית או חלילה בגרמנית. זה גם טקסט בסיסי מאוד בתארים פחות מתקדמים, ואם אני הייתי מעביר כל קורס שהוא בנושאים של דת ומדינה / היסטוריה של החשיבה המערבית או משהו כזה, הייתי נותן אותו כקריאת חובה. סך הכל שם מופיעה ההבחנה של קאנט בין שיקול הדעת הפרטי לזה הציבורי, שהיא א' ב' של כל דיון אקדמי בנושאים האלה. והאמת שלא רק אני חושב כך, אלא גם, מסתבר, אנשי המכללה האקדמית תל אביב יפו. ואלו ההינו לתת את המאמר של קאנט כחומר קריאה לתלמידיהם.

טוב שיש ישראל היום שחושף את הדברים האלה מישהו מהתלמידים קרא פחות או יותר את הדף הראשון של הספר (שכתוב: עורך, עזמי בשארה) והרים טלפון ליעל ברנובסקי כתבתנו לענייני חינוך, וזו, נאמנת לתפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה או מה שזה לא יהיה שישראל היום עושה כתבה כתבה בכותרת 'זעם במכללה – עזמי בשארה בחומר הלימוד' ובה הלינה כי  "סטודנטים הלומדים במכללה האקדמית תל אביב־יפו הופתעו לגלות כי ברשימת הקריאה שלהם נמצא גם מאמר מתוך ספר בעריכתו של עזמי בשארה, שגם כתב את המבוא אליו".  הנה הכתבה במלואה, ואני לא יכול להחליט אם היא יותר מחרידה או יותר משעשעת. תגובתה האפולוגטית של המכללה האקדמית תל אביב־יפו הייתה כי היא מוסד אקדמי ופלורליסטי, ובאמת מי שכתב את המאמר זה קאנט ועזמי רק ערך.

זה לא עזר. הסטודנטית הזועמת ציינה כי ""אולי בשם החופש האקדמי אפשר ללמד כל טקסט, אבל בשם חופש הביטוי וערכי הצדק סטודנטים במכללה זכאים, ואף חייבים, למחות על העוול הנורא הזה".

סך הכל, על זה שאינה מבחינה בין קאנט איש המאה ה-18 ועזמי בן המאה ה-21 ובין חומר אקדמי ומה שעשה או שלא עשה כותב החומר האקדמי (היידגר הוא דוגמה טובה. חבר רשום במפלגה הנאצית ובנאדם שאי אפשר ללמוד פילוסופיה בלי לקרוא. וגם קארל שמיט בעצמו נאצי לא קטן, אלא מה שרונן שובל מ'אם תרצו' נורא אוהב להסתמך עליו), ורוח האנטי אקדמית הכללית שנושבת מהרעיון להרים טלפון לעיתונאי ולמחות על חומר קריאה שנתנו לך לקרוא הייתי מכשיל אותה בקורס 'תולדות הרעיון הפוליטי'. אבל מה, הרעיון שבשם חופש הביטוי חייבים לצנזר חומר אקדמי הוא כל כך נהדר, ופוסט מודרניסטי והפוך על הפוך (בטח אפשר למצוא אותו איפשהוא אצל בודריאר. או דרידה. בעצם אצלם אפשר למצוא כל דבר) שהייתי מעביר אותה בהצטיינות ופוטר אותה מקריאת חובה נוספת. בעצם אורוול. טוב, הלאה.

לא הייתי מקדיש לזה פוסט שלם, וגם התגוששות פייסבוק כל היום עם נח ואביעד, אילולא היה בלבי חשש רציני ועמוק שבמצב הנוכחי של איוש משרת שר החינוך באדם חסר תואר ראשון, ואיוש משרת שרת התרבות באישה הנוהגת להצטלם מחוייכת עם כהניסטים שבאמת מישהו יוציא את הספר הזה מתכנית הלימודים. כאן ועכשיו אני אומר – אני לא יודע אם אי פעם אעמוד מול כיתה, אבל אם כן, זה יהיה אחד הספרים שאדבר עליהם. הוא מאוד בסיסי בהשקפת העולם שלי. זה קאנט. אי אפשר ללמוד שום דבר בלי קאנט. גם אם ערך אותו עזמי, וגם אם זה עוול נורא לדרוש מסטודנט לקרוא משהו שעזמי ערך. עוול עוול אבל קאנט תדעו כי אי אפשר להיות אקדמאי במדעי הרוח או החברה בלי להכיר את קאנט. 'צטער.

טוב. עד כאן. ממתק? אם אתם שואלים את עצמכם למה פוסט יום אחר יום, ויש עבודה ודוקטורט ועניינים, וגם אתם בטח יש לכם משהו יותר טוב לעשות, אז ככה – מחר אני נוסע לארבעה ימים לרודוס ולא לוקח איתי מחשב כי אני רוצה לנוח עם 2666 של רוברטו בולניו ולא לחשוב על שום דבר חוץ ממנו וש' בבגד ים. אז זה ככה בשביל להשאיר לכם טעם טוב בפה. וגם היום יומולדת שבעים של גדול הגדולים כמוהו כקאנט אלא שקאנט לא התחרע על הבמה בוודסטוק, וזה ג'ון פוגרטי וגם אם כתבתי אתמול פוסט כי הארץ עצבנו אותי אז לא יעזור בית דין וחייבים לציין את התאריך הזה. הבחור בן שבעים, ודווקא נראה בסדר. ראיתי אותו לא מזמן בפרק של סידרה אמריקאית נורא מטומטמת שנקראת המאתר (שבאמת ירדה אחרי עונה אחת אם זה בגלל שהייתה מטומטמת או כי הכוכב הראשי שלה – מייקל קלארק דנקאן שזה השחור הענק מגרין מייל – מת) שהוא שיחק שם את עצמו והמאתר איתר את הגיטרה שלו שהלכה לאיבוד או משהו, והוא נראה בסדר גמור ונורא צעיר ועד מאה ועשרים ותמשיך ככה. אז הנה קרידנס בסוזי קיו. לא מקורי שלהם, אבל זה הביצוע הכי סבבי והכי מוכר. וגם מהאלבום הראשון וגם זה קרידנס מזוקק וכמה שאני יותר מזדקן אני יותר אוהב אותם ודי להשתפך. ביי! – עולה על המטוס לרודוס –

אליפסיס

בפעם השלישית שמישהו שיתף את הדבר הזה בפייסבוק שלי קפץ הפיוז, והחלטתי לכתוב את הפוסט הזה. זה פוסט שעוסק בשטויות שנכתב יום אחרי פוסט פרוגרמטי זועם שעוסק בנושא היהדות הרפורמית, ביום של ההחלטה הנבונה והמרגשת להפריד באוטובוסים בין יהודים ופלסטינים, אז תבינו כמה זה מפריע לי. אז הנה זה – התבשמו.

שייקספיר לא אמר את זה. איך אני יודע? כי שייקספיר לא היה משתמש בסימן ה'…' המכונה אליפסיס. השימוש המודרני בסימן הזה במשמעות של 'וואלה יש לי עוד משהו מאוד עמוק להגיד אבל תבינו לבד' התחיל בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20.

סך הכל המדובר בטקסט מאוד מעניין ורווי סתירות פנימיות. יש בו מעין הקדמה האומרת 'אל תצפה לשום דבר מאנשים כי הם מאכזבים, אז אם תנמיך את הציפיות תהיה מאושר', ולאחר מכן זה גולש לכל מיני מקומות עם ההמלצה המצויה בדיסוננס עם עצמה של – תחיה במלוא העוצמה, אבל תחשוב לפני כל פעולה. כי אף אחד אחר לא יעשה זאת במקומך.  זרם תודעה מבולבל משהו וניו אייג'י זה עומד בניגוד לשאר מכלול יצירתו של הגאון מסטרטפורד אופון אייבון, כך שגם שלא קראתי את מלוא כתביו עד תומם בשפת המקור (נותרו לי עוד שלושה עמודים ב'טימון איש אתונה' וככה את המערכה האחרונה שלא זורמת ב'קוריולאנוס') אני יכול להיות די בטוח ששייקספיר לא אחראי לזה.

איך זה נוצר? ברור שמישהו כתב את זה ומי שכתב את זה יודע שזה לא שייקספיר שכתב. מן הסתם הוא חשב שזה יקבל יותר עוצמה אם הוא ייחס את זה לשייקספיר, ולא ירשום 'משה אברהם אמר…". בהתחשב באי הקוהרנטיות של הטקסט (שצבר לדעתי מאות שיתופים) הוא צדק, אבל מה הוא רצה להשיג? פעולה ממשית לפי המתווה הזה היא בלתי אפשרית, בשל כך שאיני יכול 'לחיות במלוא העוצמה' ו'להקשיב לפני שאני מדבר'. 'החיים קצרים ולכן תאהב אותם' הם גם כן לא משהו ברמה של הציווי הקטגורי, אלא המלצה אמורפית למדי. אם רצה להשיג תהילה בניסוח חד של עקרונות חיים שיהפכו את כולם למאושרים, הרי שלא היה צריך לייחס את דבריו לשייקספיר ולהישאר אלמוני.

זו הסימולקרה! הזדונית! במלוא תפארתה ורשעותה! סוג מוזר של מסמן שאיבד את המסומן. אוויר ריק המופרח אל חלל האוויר רק כדי להיפגש שם בעוד אוויר ריק. נמלטת ממשמעות, ובה בעת בפוסט זה ממש נטענת במשמעות. אז בקטע הפוסט מודרניסטי, הבודריארי, הזה גם אני הייתי יכול לשים 'לייק', אבל ראבק, מה כל אלו שאינם שוטפים בתורתו של בודריאר יעשו? מה לעזאזל הם חשבו לעצמם כששמו לייק?

טוב. כששייקספיר רצה להביע את אכזבתו מהמין האנושי, הוא ידע לעשות את זה יותר טוב מהפייסבוקיסט האלמוני יוצר הסימולקרה. בואו נשליך אל הצד את הסימולקרה הזדונית ונהגה במקור הנשגב – המלט. מערכה שנייה תמונה שניה.

that this goodly frame the earth, seems to me a sterile promontory; this most excellent canopy the air, look you, this brave o'er hanging firmament, this majestical roof, fretted with golden fire: why, it appeareth no other thing to me, than a foul and pestilent congregation of vapours. 'What a piece of work is a man! How noble in reason, how infinite in faculty! In form and moving how express and admirable! In action how like an Angel! in apprehension how like a god! The beauty of the world! The paragon of animals! And yet to me, what is this quintessence of dust? Man delights not me; no, nor Woman neither;

או בתרגומו של ג. א. אלמוג –

…שהאדמה הטובה הזו נראית לי אך כרמה צחיחה; שכיפת השמיים המופלאה, התלויה מעלינו כגג קסום, משובצת באש מוזהבת, נראית לי אך כאסופת אדים מבאישה ומצחינה; כמה מופלאה יצירת האדם! כמה אציל בתבונתו? אין סופי ביכולותיו, בתנועתו ובצורתו כה נערץ, בפעולותיו ייראה כמלאך, בהבנתו ידמה לאל. היופי שבעולם, כתר עולם החי. ועבורי, מהו זה, אך אפר ועפר? לא אמצא עונג באדם. גם לא באישה.

לפעמים, כשהעולם רע אלי, או כשאיני מוצא עונג באדם, או אף גם לא באישה, אני מזמזם את זה לעצמי.

מי שכן גורם לי עונג הוא ריצ'רד אי. גראנט שנתן את הביצוע האולטימטיבי למונולוג הזה בווית'נייל ואני ב-1987. מי שהגיע לשיא הזה בגיל 30 בסרטו הראשון, ולאחר מכן בילה קריירה שלמה בלשחק את 'האנגלי המופרע' בסרטים כמו 'האדסון הוק' ו'ספייס וורלד', יכול אולי להתחבר לטקסט שלמעלה ברמה של אין מה לצפות מהחיים והייתי צריך לחשוב לפני. אז סגרנו מעגל. והנה – גראנט בתפקידו הגדול ביותר. וילדים – תיזהרו מסימולקרות, הן נושכות, ולא לשתף אם אתם חברי פייסבוק שלי כי זה עולה על העצבים.