עם אחד מדינה אחת

שערוריית מצעד הדגלנים ביום העצמאות הביאה לסערה זוטא ברשתות החברתיות הנמשכת כבר יומיים. יש מקומות שהוויכוח מתעלה לרמה גבוהה ומאזכר אישים כישעיה ברלין או בנדיקט אנדרסון, יש מקומות שפחות. אני רוצה לתרום כאן קריאה מושכלת של הטקסט הקצר הזה 'עם אחד – מדינה אחת' כסימולקרה (זדונית, כמובן). תחזיקו חזק, כי הנה זה בא. אשתדל לעשות את זה פשוט ככל האפשר.

קוראיו הוותיקים של הבלוג יודעים שאני נמנע ככל האפשר מלכנות אנשי ימין שאני מתנגד לדיעותיהם בשם 'נאצים'. את ידידי ד"ר עופר כסיף שקרא לשרת המשפטים שלנו 'חלאה ניאו נאצית' ביקרתי כאן במילים לא פשוטות. אולי כדאי להביא מקצת ממה שכתבתי אז – 'אם ניקח את מה שהפנר קרא לו 'השנים הטובות' של הנאציזם, בין 1934 – 1937, אנחנו עדיין לא שם. יש לנו פרלמנט פועל, חופש הדיבור מובטח (ולראיה, אדם קרא לשרת המשפטים ניאו נאצית) השלטון נקבע בבחירות, הכוח מבוזר בין רשויות ולא מאוחד אצל אדם אחד המחזיק במשרת הנשיא בשילוב עם משרת ראש הממשלה, מחנות ריכוז לאויבי המשטר לא נפתחו, מפלגות אופוזיציה פועלות, וכך גם אירגוני החברה האזרחית… אני חושב שדי ברור שאנחנו לא שם, ולא מתקרבים לשם. וגם איילת שקד לא תומכת (עד כמה שדיעותיה פסולות בעיני בעניינים רבים) ולו במקצת מהמאפיינים האלו, שהם מאפיינים בסיסיים של המדינה הנאצית בשנות השלושים.'

הנאציזם הוא תופעה אידיאולוגית ייחודית, בעלת גבולות ברורים. לא מספיק להיות גזעני בשביל להיות נאצי. לא מספיק להיות ימני בשביל להיות נאצי. בכלל, קשה מאוד להיות נאצי. צריך דרך חשיבה מאוד מסוימת ומאוד קיצונית, וזהו אתגר שבימינו, לאחר מוראות מלחמת העולם השנייה, יש מעטים שמצליחים בו.לכן האמירה שהסיסמה הזו מממשת את דברי סגן הרמטכ"ל שלנו על 'תהליכים המזכירים את גרמניה בשנות השלושים' היא פשטנית מאוד. התהליך הוא מעט מורכב יותר.

למה בדיוק התכוון כותב הסיסמה 'עם אחד – מדינה אחת'?

לו היה חי בגרמניה בשנות השלושים, הדבר היה ברור. הסיסמה הזו ברורה ואף מתבקשת כמעט מאיש ימין רדיקלי בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, על כל שלושת חלקיה –

 רייך אחד – בגרמניה המחולקת והמפולגת, שנתלשו ממנה שטחים ונמסרו לסובבים אותה, יש חשיבות להדגיש את אחדותו של הרייך, מתוך מטרה להחזירו לגדולת העבר. לא עוד גרמניה ואוסטריה (וחלקים מפולניה, צ'כוסלובקיה, אלזס לוריין המוחזקת בידי צרפת, חבל הרוהר וחבל הריין בהם יושב צבא צרפתי) – כל מקום שהוא גרמני הוא חלק מן הרייך האחד.

עם אחד – החלק הזה בסיסמה, יותר ממה שהוא מדיר (את היהודים, למשל) הוא מכיל. הבעייה של גרמניה בשנות העשרים והשלושים בהן נהגתה הסיסמה, לא הייתה הבעייה היהודית. גם לא במוחו של היטלר. הבעייה הייתה העם הגרמני המפוצל לישויות רבות שונות. אוסטרים (לאום שהיטלר הכחיש את עצם קיומו) וגרמנים אתנים היושבים במקומות שונים כחבל הסודטים, ונאלצים להכפיף את השייכות שלהם לעם האתני הגרמני, לשייכות ליחידה הלאומית הפוליטית הצ'כוסלובקית (המומצאת והמלאכותית). זה החצי השני המתבקש של רייך אחד – עם אחד.

מנהיג אחד – מה שקרה ביום אחד הרה גורל בנובמבר 1918 היה לקיחת המדינה הריכוזית הגרמנית, בה שלט הקייזר, ונסיון להפוך אותה למדינה מבוזרת ודמוקרטית. פרידריך אברט ופיליפ שיידמן, וכל האנשים בעלי הכוונות הטובות שיצרו את מדינת ויימאר, שברו את המסורת הריכוזית הגרמנית. אל מולם עלו מנהיגים מטעם עצמם. כמובן אנשי ימין שכהיטלר עצמו שבו וניסו שוב ושוב לאתגר את ההנהגה הזו בפוטשים שנעו בין הפאתטי והמגוחך, לסכנה רצינית ומשמעותית (המשמעותי ביותר הוא 'הפוטש של קאפ' שהצליח למשך כמה ימים להחליף את השלטון החוקי של הנשיא אברט והקאנצלר גוסטב באואר בממשל צבאי, והיה צורך בשביתה כללית של כל העובדים במשק הגרמני כדי להחזיר את הממשלה החוקית). אך גם אתגרים מצד השמאל לא חסרו. הספרטקיסטים נמנים אצלי על הגיבורים האישיים, ואני מוקיר את זכרם של רוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט הי"ד, אבל חייבים להודות שאלו היו חבר'ה די פרועים שהחלום הרטוב שלהם היה לחקות את החברים שלהם במזרח, מולדימיר איליץ' לנין ועד בלה קון, ולהשליט בגרמניה דיקטטורה של הפרולטריון. אל מול אלו צריך היה להבהיר במילים ברורות כי במדינה הנאצית החדשה יהיה לא רק עם אחד ורייך אחד, אלא גם מנהיג אחד.

הסיסמה הזו, כשהיא מועתקת למקומותינו ולזמננו היא חסרת מובן. אין לה שום משמעות או פירוש שניתן להעלות על הדעת. זה כמו שמישהו יתחיל לרשום על הקירות 'Tippecanoe and Tyler too', הסיסמה המנצחת במערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1840. טיפקנו וגם טיילר הם מזמן שוכני עפר, הוויכוח על זכויות המדינות הוכרע זה מכבר, והמפלגה הוויגית שהפיצול בשורותיה היה הדלק המניע של מערכת הבחירות, התפוגגה וירדה לתהום הנשייה. כך גם 'עם אחד – מדינה אחת'. חסר מובן מחוץ להקשר של גרמניה בשנות העשרים.

איש לא חושב שכל תושבי הארץ הם עם אחד, ולהיפך, דווקא אנשי הימין הקיצוני יודעים היטב לעשות את ההבחנה בין יהודים ובין מי שאינו יהודי. גם הימין הלא מאוד רדיקלי, הממוסד, המשלם עדיין מס שפתיים ל'שוויון זכויות המיעוטים' אצלנו, שכנראה אחד מאנשיו הוא שאירגן את הטקס, יודע היטב לעשות את ההבחנה הזו. לא ניתן להתגאות במדליקי משואות שאינם יהודים, נוסח הכומר גבריאל נדאף (נו באמת, אי אפשר היה למצוא פיתרון מכובד לעניין הזה? טוב שיש את הסיסמה הנאצית של הדגלנים, והחרפה הזו הוסטה אל הצד), ולדבר על 'עם אחד'. מהצד השני של המשוואה – צד ה'מדינה אחת' הרי שאין חבלי מולדת הנמצאים בשליטה זרה, או שקיימת בהם ישות פוליטית זרה הדורשים איחודם אל הקהילה הפוליטית הישראלית. אם כבר, בלענו יותר ממה שאנו מסוגלים לעכל.

אז למה התכוון המשורר? משברור לנו שאין שום דרך לקחת את המשוואה שהייתה נכונה בגרמניה בשנות העשרים והשלושים וליישם אותה (או שני שליש ממנה) בישראל ב-2016, הרי שיש תשובה אפשרית שאני יכול לחשוב עליה.

זו הסימולקרה הזדונית בפעולתה! דימוי חסר כל קשר למקור. מסמן שאיבד את המסומן שלו, ונע לו בעולם חסר תכלית. כי אם לוקחים (במודע או שלא במודע. אין לדעת מהיכן לקח אותו מתכנן טקסים אלמוני את הססמה, אם זכר אותה מתקופת לימודיו בבית הספר, או שסתם תפסה את עינו בצפייה בערוץ ההיסטוריה, ולאחר מכן נשכח מקורה, או שלא נשכח מקורה) סיסמה משנות השלושים, שהיא בעלת הקשר ומובן מובהקים, תולשים אותה ממקומה הטבעי ומשתמשים בה בהקשר זר, היא מאבדת את משמעותה.

את משמעותה הראשונית זאת אומרת.  כי הסימולקרה מתיימרת ליצור מעין עולם של היפר מציאות, הלוקח אותך בחזרה מכוח הדימוי חסר המקור ל'מודלים העוסקים בייצור ובשיווק אין סופי של ההיפר אמיתי' כמו שכתב בודריאר. המציאות ההיפר אמיתית שהסימולקרה הזו מייצרת היא מציאות נאצית. כי הסיסמה בה היא משתמשת היא נאצית. אנו נלקחים מכוח הסיסמה מן המציאות האמיתית מאוד של הדגלנים בהר הרצל במאי 2016 אל מציאות אחרת, שם היו דגלנים אחרים, בתקופה אחרת.

 האמת, אני מאוד אשמח אם אותו פקיד שהגה את הסיסמה יבוא ויסביר לי שאני טועה. יסביר לי שיש לסיסמה הזו איזה משמעות בישראל כיום שאינה קשורה לנאציזם, שיש לה איזה שורשים אידיאולוגיים או טקסטואליים במשהו שאינו הרייך השלישי, ומה מכשיר את אותה סיסמה להיות מוצגת על ידי חיילי צבא ההגנה לישראל, הצבא שאני עדיין גאה ללבוש מעת לעת את מדיו, בטקס יום העצמאות למדינת היהודים. אני שונא לחשוד באנשים שהם מייצרים היפר מציאות נאצית. זו מילה חזקה מאוד. וקשה מאוד.

יום אחרי עצמאות שמח לכל.

פוסט ליודעי ח"ן בלבד

איך ההרגשה?

אני לא יכול לדבר על זה.

למה?

כי זה לא עניין שלי.

אז על מה אתה יכול לדבר?

על המילט.

אבל המילט משעמם לי את התחת. זה הדבר הכי מעניין ואתה נמצא במקום עם כל כך הרבה תובנות ומידע פנימי.

אבל זה לא עניין שלי.

תן רמז. זרוק עצם, משהו?

אני חושב שדווקא בשבוע שבנדיקט אנדרסון מת יש ערך משמעותי בלבחון את התיאוריות שלו מנקודת ראות פחות מרקסיסטית דוגמטית וקצת יותר פוסט מודרנית או פוסט קולוניאליסטית. קח לדוגמה את הספר של פרתה צ'טרג'י 'חשיבה לאומית והעולם הקולוניאלי'. זה ממש מאתגר את התיאוריה של אנדרסון מתוך התיאוריה תוך בחינת גבולותיה.

אתה לא רציני.

תגיד, פרתה צ'טרג'י זה בן או בת?

מאיפה לי לדעת כזה דבר? בעצם – על הזין שלי! אני עוקב אחרי הבלוג שלך שנים! מגיע לי שתספר על הדבר המעניין!

טוב. אז אתה יודע שאם תרצו ממש סיווגו מרצים לפי מי מלמד את אנדרסון ומי מלמד את קליפורד גירץ? ראשית זאת מתודולוגיה מטומטמת, ואם הם היו אצלי סטודנטים לתואר ראשון הייתי מכשיל אותם בקורס. שנית, אנדרסון? מה הם נטפלים לאנדרסון? נגמרו כל יתר השמאלנים?

טוב, בכל אופן שלמה זנד וזה.

אני לא סגור על זה שזנד מבין את אנדרסון עד הסוף.

יו! אתה עוד פעם גורר אותי לשטויות שלך. אולי תספר על הדבר שמעניין אותי לשמוע?

לא. אבל אני יכול לאחל לך חג מולד שמח.

בסבבה.

בנדיקט אנדרסון

שלשום, 13.12.2015, הלך בנדיקט אנדרסון לעולמו באי ג'אווה. האבידה גדולה, גדולה מאוד. לא שהיה עול בימים, הוא היה בן 79, ואת ספרו המשפיע ביותר (וכמדומני היחיד שתורגם לעברית) 'קהילות מדומיינות', הוציא לאור בשנת 1983, ועדיין על פי ההספד שפירסם בית ההוצאה שלו (שלא התבייש לכתוב שהספר 'קהילות מדומיינות' מחזיק את ההוצאה מבחינה אינטלקטואלית ופיננסית) עדיין היה כותב פורה ועבד על ספר זכרונות בשם 'Life beyond the Boundaries'.

מהו 'הלאום'? מהי 'לאומיות'? האם 'הלאום הבריטי' או 'הצ'כי' או אף 'הקונגולזי' הן ישויות פרימורדיאליות, עתיקות יומין, מוחשיות, או המצאה מדומיינת, שנועדה לצרכים מעמדיים / קולוניאליים / מגדריים ועוצבה אי שם בין המאה ה-19 למאה ה-20? על עצם העובדה שאנחנו יכולים להעלות את השאלה אנו חייבים תודה לאנדרסון. התשובה שלו הייתה מרתקת, אבל הוא לא היה היחיד שניסה לתת תשובה. אפשר להזכיר כאן גם את גלנר, אלי כדורי, אריק הובסבאום, ואנתוני ד' סמית'.

גלנר זיהה את יצירת הלאום עם הופעתה של 'תרבות גבוהה'. אנדרסון, האמון על המרקסיזם, דיבר על 'קפיטליזם של הדפוס'. מי שרוצה לעשות לעצמו סדר בראש שיקרא את 'האומה בהיסטוריה' של סמית', מי שרוצה להתפרע קצת שיקרא את הובסבאום. ועדיין לא ניתן לכתוב או לחשוב היום בצורה רצינית על 'לאום', 'לאומיות', 'קהילה' בלי להכיר את אנדרסון ואת עולם המושגים שיצר.

הנה מה שהיה לאנדרסון לומר על ישראלים וציונות (קהילות מדומיינות עמ' 184)-

"משמעותן של הופעת הציונות ושל לידת מדינת ישראל היא, שהראשונה מציינת את הדמיון מחדש (reimagining) של קהיליה דתית עתיקה בתור אומה, אחת מני רבות – ואילו השנייה משרטטת את התמורה האלכימית, שהפכה את בעל האמונה הנודד לפטריוט מקומי."

חמוד, נכון? את הציטוט הזה אני מביא בחלק מהמאמר שלי 'על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על המילט' שהולך להתפרסם בקרוב מאוד במחקרי משפט, וטוען, בעקבות אנדרסון, כי הייחוס של שיטת המילט לסולטן עות'מאני ולא לפקיד בריטי הוא חלק מיצירת הקהילה המדומיינת שהפכה את בעל האמונה הנודד לפטריוט מקומי. ועל זה אני אסיר תודה לך, בנדיקט אנדרסון, נוח על משכבך בשלום.

ממתק? כמובן ג'תרו טול (בין הפותרים נכונה מדוע תוגרל עדה דתית). הם גם באים לבקר בארץ. אבל אני חושש שאם הם לא יופיעו ממש בעיזה באר לא יימצא לי התקציב או החברותא לראות את איאן והחבר'ה. לפחות ניהנה כאן מהלוקומוטיב ברת'.