בני ואני

הזכרון הראשון שלי מוויליאם פוקנר הוא מאוד שלילי. בילדותי היינו אני ואבי מנויים על ספריית 'בית אשכול' בגבעת המורה. אחת לשבוע לפחות היינו מגיעים לשם להחליף ספרים. זו הייתה ספרייה נהדרת עבורי – עולם ומלואו. אני מדבר על גיל חד ספרתי נמוך. אולי שש או שבע, וכבר קראתי ספרים 'של מבוגרים'. הרבה מאוד ממה שאני עכשיו אני חייב לספריה הזו. בכיתה ה' הייתי שוטף כבר בכל יצירותיו של אסימוב, למשל. בלעתי את מדף המדע הבדיוני שם מתחילתו ועד סופו. אבי שאל פעם את אחד מספריו של פוקנר, כמדומני 'הקול והזעם'. ומשניסה לקרוא בו מצא כי קורא קודם השתמש בו לציד זבובים, וכך כמעט בין כל שני עמודים היה זבוב מעוך באופן שהפך את הקריאה למאוד קשה ומאתגרת, הרבה מעבר להתמודדות עם הטקסט הפוקנרי לכשעצמו.

בני ציפר, ולא אחר, סידר לי השבוע חוויה מתקנת כשכתב כך –

RUTH

המביך שבפיסקה זו הוא לא ההשוואה (המופרכת, במחילה) לפוקנר, שגדול עלי בעשרים מספרים לפחות. אלא שהיא באה מספר ימים לאחר שני פוסטים זועמים שכוונו באופן אישי כלפי ציפר וכללו התבטאויות קשות כלפיו. התואנה הייתה כי ציפר כתב על עפולה באופן שנראה לי מתנשא ורע לב. ציפר עצמו מתקן זאת בטורו השבוע, שהפיסקה הזו היא אך חלק ממנו, ומתאר את עפולה תיאור הוגן ואפילו אוהד. מסתבר שנפגש עם ראש העיר, לאחר פירסום הטור, והלה עשה כל שביכולתו לשכנעו שאין המדובר במקום כה נידח ומגעיל, וציפר עצמו שעבר לגור בקיבוץ סמוך מבלה הרבה זמן בעיר ולמד לגלות את סוד קיסמה. אמון על 'חוק פו' ולפיו יש להבהיר לעיתים באינטרנט אם הכוונה היא צינית, אומר שכל מילה בפיסקה האחרונה היא מכוונת ואינה צינית. יש בעפולה קסם רב, ואני שמח בשביל ציפר שהוא נמצא בתהליך הגילוי שלו.

מבחינתי אני קורא עכשיו את אותו הפוסט שכתבתי, ומצטער על דברים שנכתבו בעידנא ריתחא כשנדמה היה לי שזר מתנשא פוגע בעירי האהובה. משרדי, בני, נמצא במרחק של מטרים ספורים מחנות 'קופיז' שבה ביקרת בעפולה. אתה מוזמן תמיד לכוס קפה, אם במשרד עצמו ואם ב'מקלות וניל' מוסד עפולאי מכובד, כוס קפה של סליחה הדדית וכבוד הדדי, ואולי גם החלפת דעות ורעיונות, מהסוג שאותו ניתן לעשות, לטעמי, אך בעפולה.

ציפי פישר, מגיבה קבועה כאן ואושיית בלוג, לה סיפרתי שבכוונתי לכתוב פוסט מפויס כתבה לי שקל מאוד לקנות אותי. נכון! כל השוואה במוסף ספרותי של עיתון יומי נפוץ לסופר זוכה נובל קונה אצלי סליחה ומחילה על כל עוולה שנעשתה כלפי (כמעט. אל תנסו אותי בזה. כמו עורך דין טוב רשימת החריגים היא מאוד ארוכה).

מה קרה כאן בעצם? יש שתי אפשרויות. האחת היא כי ציפר אכן ראה את האור בעצמו, ולבלוג שלי לא הייתה יד בדבר. זו אפשרות סבירה פלוס, והייתי שם עליה את כספי. רות אלמוג היא כותבת רבת שנים ועורכת ב'ספרות ותרבות' ומן הסתם דיברו שניים אלו על עפולה ושמי עלה מבלי שמי מהם היה מודע לדרמה המתחוללת בבלוג שלי על מספר קוראיו הדו ספרתי. האפשרות השנייה היא כי ציפר קרא את הפוסט (אולי בשל התכתשות הטוויטר שלי עם המו"ל שלו), וליבו נכמר. אני מתקשה להאמין. לאור מה שכתבתי עליו שם הדבר דורש תכונות של קדוש נוצרי מעונה, המגיש למכים בו את הלחי השנייה. קשה לי להאמין שעד כדי כך הגיע ב'חזרתו בתשובה' הפומבית. איני יודע גם אם אכן קרא את ספרי או שמע עליהם מרות אלמוג. אני לא כוס התה שלו, עד כמה שאני יודע. ההשוואה לפוקנר היא מיטב תפארת המליצה. אני כותב מותחנים בפרוטה (אבל כאלו שבאמת נותנים תמורה מלאה עבור הפרוטה), שעד כמה שאני מכיר את טעמו של ציפר, הם מאוד רחוקים ממנו. פרנסיס ג'ם אני לא. מן הסתם רות, שאני מעז לקוות שאני נמנה על תלמידיה האהובים, סיפקה לו את המידע.

אם כבר בענייני ספרות, מתי שהוא אני צריך לחזור לכתיבה ספרותית. הדוקטורט יוגש בעוד אחד עשר ימים. יש רק התקשקשות אחרונה עם הרשות ללימודים מתקדמים (דורשים שאגיע בעצמי עם עותק מודפס אך לא כרוך לאשר את הפורמט לפני שאני מגיש. אני חושב שיש מין המצאה כזו שנקראת אימייל שתחסוך לי את הנסיעה) והעניין כנראה מאחורי. פרוייקט אקדמי נוסף (שזו הפעם האחרונה שאני מזכיר אותו ולו ברמז) עדיין לא הגיע לשלבים מעשיים. אני גם כותב מחזה עם שותפה, אך הכתיבה בצוותא היא תהליך איטי המותיר זמן רב לכתיבה אחרת. אז? הסאגה הניאו-גותית הרומנטית, 'ד'אהר, איבתיסאם, והזומבים משפרעם' נכתבת לאיטה מזה עשור, ואני מתפתה לחזור אליה ולסיימה. אבל מה שכן קורה עכשיו ומאוד מרגש אותי זה שאני מחיה פרוייקט ישן ומנסה להוציא לאור ספר ילדים שכתבתי עם רוני אשכול המקסימה והנהדרת (אני כתבתי קצת, רוני כתבה קצת ואיירה הרבה). רוני משלימה אותי מהרבה בחינות. לא רק שיש בה את הקסם והתמימות ואהבת האדם שמשום מה נעדרים מכתיבתי, אלא שכשהעברתי לה את שני הפרקים הראשונים של הספר שכתבתי בלעדיה, החלה לאייר אותם בצורה כזו שהגיבורים קמו מול עיני לחיים, ולבשו צורה אחרת ומאוד שונה מזו שייעדתי להם, ולא נותר לי אלא לכתוב את יתר הסיפור מבעד העיניים שלה. ניסינו את ידנו בהוצאת הספר לאור לפני כארבע שנים, וכשלנו. מאז קרו דברים כאלו ואחרים בחיים שלי וגם בחיים שלה, ופתאום שנינו הבנו שעכשיו ממש, אפריל 2016, זה הזמן להתחיל שוב ולנסות לפרסם.

ממתק? מתבקש משהו כמו 'סורי סימס טו בי דה הארדסט וורד' של אלטון ג'ון (מגיע ממש לארץ. לא קונה כרטיסים. הוא חמוד אבל לא חמוד במידה שתביא אותי לגני יהושוע או איפה שזה לא יהיה) תקבלו צ'ארלס בראדלי. סתם כי בא לי.

לא גזעני, לא משפיל, אנושי

מכל האנשים שבעולם נכנסתי לוויכוחי טוויטר דווקא עם הפרופיל של עמוס שוקן. התוצאה – שרשור מרתק, שהבהיר לי ים של דברים שעד עכשיו לא הבנתי. אני די מעריץ של עמוס שוקן עוד מימי 'חדשות'. התרומה שלו לחברה הישראלית ולעיתונאות הישראלית היא מעבר למילים. אבל כך גם השרשור שאני הולך להביא. כמה מילות הבהרה. זו שיחה שהתנפצה לכמה שיחות משנה. המשוחחים אני, אנשים נוספים שמזדהים בכינויים שונים (אצרף לינק לכל דף טוויטר) שאני לא סגור על זה שאני יודע מי הם, ועמוס שוקן. כשאני מביא שיחה – אני מצרף לינק. מובאה מפרופיל טוויטר – לינק. המדובר בשיחה שהתחילה בהערה אחת והתפצלה לכמה שיחות. אני מביא תעתיק של שני הענפים העיקריים.

אני חושב שזה מסמך מאיר עיניים. אני לא מפרשן. לא מצנזר. מביא דברים בשם אומרם. שפטו בעצמכם.

עוד משהו לפני שמתחילים – הנושא הוא הטור של בני ציפר בנושא עפולה. מי שלא קרא את הפוסט שלי מאתמול צריך לקרוא אותו, וגם אולי את הכתבה המקורית של ציפר, בשביל להבין במה מדובר.

ואחרון חביב – אין בשיחה הזו שום דבר חסוי. היא התנהלה בטוויטר, מקום בו יש לשוקן 7291 עוקבים, וגם מי שאינו עוקב (כמוני) יכול לראות את השיחה ולהצטרף אליה. לא חושף כאן שום דבר ששני קליקים לא יכולים לחשוף. אגב, ייתכן שהשיחות האלה ממשיכות תוך כדי כתיבה. זו תמונת מצב נכון לעכשיו.

דבר אחרון – הפרופיל המזדהה כ'עמוס שוקן' נחזה להיות הפרופיל הרשמי של עמוס שוקן. כך זה נראה לי ואני מצרף לינק. אם זה מתחזה -הוא די מתוחכם. כשאני כותב 'עמוס שוקן' הכוונה היא למי שכתב את הדברים בפרופיל הטוויטר 'עמוס שוקן'.

אז אחרי כל ההקדמות הנה –

שיחה ראשונה

Why not– ציפר לא אמר שהוא מפסיק לכתוב את הטור? אז מה פתאום הוא כותב נגד העפולאים?

המזכיר- מה יש לו נגד עפולאים? גם הוא לא אוהב את הטרנינג אדידס?

ויי נוט – כמה שהבנתי מהפוסט של אבו אלמוג הבעיה היא שעפולה רחוקה מתל אביב ואנשים שם הולכים להתפלל. קרא בעצמך.

המזכיר – אני באמת מתפלל כל יום שהממשלה תיפול, זה נחשב?

ויי נוט – כל עוד אתה לא הולך לבית כנסת זה בסדר מבחינת הארץ כנראה.

עמוס שוקן – דייויד לנדאו ז"ל, העורך הראשי של הארץ בשנים 2004-2008, חבש כיפה שחורה והלך לבית כנסת כמעט כל יום.

אבו אלמוג – באמת? כאחרון המובטלים העפולאים? לתפילת שחרית כשצריך לעבוד? וציפר אישר לו? אז למה הוא לא מאשר לי?

עמוס שוקן – תגיש בקשה מנומקת ונשקול.

אבו אלמוג – I am not amused.

עמוס שוקן – And why should you be? Neither am I

אבו אלמוג – העיתון שלך בחר לתקוף את עירי ואת תושביה. מישהו כאן צריך להיות משועשע אחרת אני לא רואה לזה סיבה טובה.

עמוס שוקן – העיתון לא בחר, בטח שלא לתקוף. עיתונאי אחד תיאר מה הרגיש בכמה שעות שבילה במקום מסוים בעפולה, ובמפגש עם כמה אנשים.

המזכיר – אם אני אתפלל שתעזוב אותנו בשקט זה יעזור? טוב הבנו שזה אפוס רחב יריעה בעל ערך ספרותי נדיר על עפולה.

עמוס שוקן – תציע לבני. אני לא מחליט בשבילו. אני מבין שהוא עבר לגור חלק מהזמן בעמק. אולי האפוס דווקא יהיה מעניין. בני כותב יפה.

המזכיר – אני אבקש מהקופאית בשופרסל לבקש ממנו, היא הרי מעריצה אותו מהטלוויזיה בטח לא מהעיתון.

שיחה שנייה – התפצלה באיזה שלב מהשיחה הראשונה. מביא מהקטע שפוצל בו נכנס שוקן לשיחה עם ההערה על דייויד לנדאו ז"ל.

עמוס שוקן – דייויד לנדאו ז"ל, העורך הראשי של הארץ בשנים 2004-2008, חבש כיפה שחורה והלך לבית כנסת כמעט כל יום.

המזכיר – אה, אז תגיד לבני ציפר שהוא יכול להמשיך.

עמוס שוקן – בטח אגיד לו. אם כל שבוע נקבל תרגום מקסים של שיר של פרנסיס ז'ם כמו שקיבלנו השבוע בטח כדאי שימשיך.

ויי נוט – דברים שלא נגמרים: היקום, תקוות האדם, התמיכה שלך בכותבים פוגעניים. אפשר לחשוב שאין עוד אנשי ספרות בישראל.

עמוס שוקן: בטח יש. העולם מלא מהם. לא מבין מה יש לך עם ציפר. יש אחרים מעולים.

ויי נוט: הבנאדם כותב דברים פוגעניים ומקבל במה ויד חופשית. השאלה היא מה יש לך עם ציפר.

עמוס שוקן: תקפיד לקרוא מדי שבוע את 'תרבות וספרות' שהוא עורך, ותבין בעצמך. מדור מעניין, מלוטש וברמה גבוהה.

ויי נוט: א. אפשר לערוך בלי לפרסם את הגיגיו. ב. מכירה את המדור, רענון השורות היה עושה לו רק טוב.

עמוס שוקן: מעניין אם יש לך הצעות גם לרענון מנתחי לב, למשל, או שרק בספרות ועריכה כל אחד מבין ובעל מקצוע.

ויי נוט: מסוכן להניח הנחות על אנשים שאתה לא מכיר. ספרות זה המקצוע שלי ומכירה די טוב מה קורה בישראל בתחום הזה.

עמוס שוקן: רבים אומרים לי את זה. כנראה בספרות ועיתונות כולם מבינים.

ויי נוט: עשה כטוב בעיניך זה לא ענייני. רק כשאתה נותן במה לאנשים שעיקר כוחם לפגוע באחרים אל תתפלא שהנפגעים מתלוננים.

עמוס שוקן: מצחיק. אייל גולן חוזר להתראיין בערוץ 2 ובידיעות וציפר פוגע באנשים. אבדן פרופורציות מוחלט.

ויי נוט: איך אייל גולן קשור לעניין? עובדה שאנשים נפגעים מציפר. עובדה שהוא כתב על עצמו שהוא פוגעני, ועובדה שהוא ממשיך.

עמוס שוקן: כתב טור חביב כמו טורים רבים אחרים שכתב במשך השנים בתרבות וספרות.

ויי נוט: הטור החביב שלו גזעני ומשפיל. אבל זה שיח חירשים. שיהיה לילה טוב.

עמוס שוקן: לא גזעני ולא משפיל. אנושי. לילה טוב.

יש עוד כמה שיחות ברוח זו, ואפשר לחפור בטוויטר כדי להוציא אותן. אני חושב שאני נותן לציבור (המאוד מצומצם שקורא את הבלוג הזה, ודאי מצומצם בהרבה מאלפי העוקבים של שוקן) שירות שכאני מביא את הדברים בפורמט הזה ובמקום הזה. מעתה אקרא את 'הארץ' קצת אחרת, אם אקרא אותו. אבל כמו שאמרתי, שפטו בעצמכם.

 

ציפריזמים

מצאתי עצמי פטור מלהתייחס לאמירתו של הפרובוקטור ציפר באשר למקורות ההשראה של אייל גולן ומידת הלגיטימיות שלהם, וזאת משום שרבים ואחרים מיהרו לדרוש את עלבון הנשים ולטעון כי האמירה בנוגע לכך שעל מנת ליצור את אמנותו הנשגבה על האמן – יהא זה גתה או אייל גולן – לשגול נשים צעירות אינה ראויה. אך עפולה, מי ידרוש את עלבונה?

לאחר שהיכה על חטא, וסיפר כי הוא מנסה להוריד מעליו את המסיכה, והפסיק לכתוב את טורו בעמוד האחורי של הארץ ביום שישי, כתב השבוע, במדור התרבות והאמנות 'יומן בלי אף טיפה פוליטיקה' ובו רשמי ביקור בעפולה. מסתבר שיצא לביקור בבירת העמק, ובין היתר היה במרחק של כעשרה מטרים ממשרדי, בחנות קופיז ממש בה אני קונה בחמישה שקלים הפוך אחד אחוז. התוצר של הביקור הזה הוא כתב שיטנה מבחיל כנגד העיר ותושביה, שהשורה התחתונה בו היא כי 'ברור שיש בעיר הזאת משהו לא רגיל, נידח ועלוב בלי שום סיבה, שהרי אנחנו במרחק נסיעה של שעתיים מתל-אביב'. איך הם מעזים לחיות במרחק של שעתיים מתל אביב הקרתנים האלו? והוא נתקל בשורה של טיפוסים – 'קבוצה של נהגי אוטובוס ערבים של אגד' ש'תפסו את מקום הנהג העברי' (מפגן של גזענות מבחילה במדור הספרות והאמנות של העיתון לאנשים חושבים, ולא, למשל בביטאון להב"ה. גם 'ישראל היום' היה זורק פיסקה מסוג זה לפח האשפה) 'אישה חסרת שיניים', 'חסר בית' שהפך 'גינונת מצחינה משתן' למעונו, 'אישה מבוגרת, כפופה' המתאפרת ליד השופרסל כדי להיות יפה בעת הקניות, וקופאית נואשת. בקופאית זו יש ייאוש וטירוף קטן, 'והיא נתלתה בי – באדון שנראה לה מכובד – בתקווה עמומה, אולי, לגאולה'.

הרעיון שבו, בציפר, בשל היותו תלביבי (כמצב מנטלי בו יכול האדם להיות בין אם מגוריו בפועל הם בחפציבה או ברעננה) – אותה ישות נשגבת של חיים רוחניים עילאיים הנמצאת אך במרחק שעתיים נסיעה מעפולה, ובה אין שומעים את דיבורי היום יום ששמע ציפר בעפולה ובבית שאן – יש משהו מאוד נשגב שעצם נוכחותו יכולה לגאול את הקופאית, הוא הקו המנחה של הכתבה. ציפר עובר בעפולה, מחלק ציונים. התחנה המרכזית אינה נאה, לטעמו, אך חנות 'מגדן' היא פינת חמד. אשרינו שזכינו לכך.

היומן הזה, כולו פוליטיקה. הראייה מלמעלה למטה, ההדרה, ההשפלה, ההגחכה, של השוליים הגיאוגרפיים והמנטליים של המדינה, אך ורק בשל מיקומם בשוליים, היא ראייה פוליטית. היא נובעת מרצון לשמר את ההגמוניה. ההגמוניה הזו, שבהעדר מילה טובה יותר נקרא לה 'אשכנזית' (וזאת, בדומה ל'תלביבי' לא כמוצא גנטי אלא כהלך רוח, כקבוצה חברתית), אבדה זה מכבר. הנשק היחיד שיש לאינטלקטואל האשכנזי המקונן על אובדן ההגמוניה כנגד אובדן ההגמוניה הוא הלעג והבוז, ואת אלו אין ציפר חוסך מעמנו. זה לא עניין של 'ימין' או 'שמאל'. ציפר אינו 'שמאל' בשום מובן שאני יכול לחשוב עליו. הוא מעין גרבוזאי שאינו מבין את פולחן קברי הקדושים, ומתפלא מהיכן נמצאים כל האנשים המגיעים לתפילת שחרית לבית חב"ד, בשעה שבה אנשים צריכים להימצא בעבודה. אמירה החמורה בדיוק כאמירתו המטומטמת של גרבוז.

אני אומר אמירה נורא פשוטה – אחרי טור מסוג זה, אין עוד סיבה ש'הארץ' ימשיכו להעסיק את ציפר. כל עוד את האידיאלים הנשגבים באמת שהעיתון הזה מחוייב להם, ימשיך לייצג ציפר, לא תהיה להם אחיזה. אינך יכול ללגלג על אזרחי עפולה על כך שהם הולכים לבית הכנסת בשעות הבוקר, ולאחר מכן לקוות שיקבלו ברצינות את הטור של גדעון לוי על עוולות הכיבוש, או את מאמר הדעה של עמוס שוקן על שלטון החוק והחקיקה הגזענית החדשה. לא הולך ביחד להיות גזען ולהטיף כנגד גזענות. לטעון שעצם נוכחותך יכולה לגאול את הקופאיות בעפולה, ולהסתכל לאותן קופאיות בגובה העיניים ולדבר איתן על פוליטיקה של חירות ושוויון.

חי ד'אהר! אני לא בטוח שהטור הזה יזכה לעשרה קוראים (התעבורה בבלוג די דלה לאחרונה). ובאמת, עפולה היא טרף קל. קל מאוד לצאת, כתלביבי, להגנת הנערות שנפגעו בפרשת אייל גולן, והרבה יותר קשה להכניס עצמך בעורו של איש הפריפריה, ולחוש על בשרך את הלעג והבוז, שבמידה זו או אחרת אתה – כתלביבי – שותף להם במודע או שלא במודע. אבל אני את שלי עשיתי. אלוף בן, עורך 'הארץ' – אם אתה קורא את המילים האלה (ואני מניח שלא תקרא), מגיע לי הסבר למה הרשית לכתב השטנה הזה להופיע בעיתון שלך. ואתה יודע מה? את ההסבר הזה אתה חייב יותר לעצמך. יש כאן כשל מערכתי ברמות שקשה לתאר, דווקא כשהיה צריך לפקח, לנטר, לבדוק, נכנס פמפלט גזעני בשערי מדור התרבות והאמנות. אני מתאר לעצמי את מאמר המערכת של הארץ לו היה מישהו בעיתון אחר כותב שהנהג הערבי תפס את מקומו של הנהג העברי. כתוב לעצמך מאמר מסוג זה, והסק מסקנות פרסונליות כלפי כל מי שהיה מעורב בכך שאמירה זו הופיעה מעל דפי העיתון שייסד גרשום שוקן.