שלושים שנים של בדידות

היום חוגגת אשחר שלושים שנה ברוב עם. אני שם רק עשרים ושתיים שנה אבל גם זה חתיכת זמן כוסאומו. בשל נסיבות ביטחוניות שלא אוכל להתייחס אליהן כאן, לא אוכל להשתתף בחגיגות, ולהלן תרומתי הצנועה (מצוטט מזכרון)-

שנים רבות לאחר מכן, כאשר יעמוד אל"מ פז יומטוב מול כיתת המורים, ייזכר באותו יום רחוק בו לקח אותו אביו לקנות פלאפל אצל תמר גלאור. אשחר הייתה אז רק כפר קטן של כמאה וחמישים בתי טיט ולבנים, חלקם בנויים ממכולות שנצבעו בצבע צהוב וזוהר, שנבנתה על גדותיו השוצפים של נהר החילזון שמימו העכורים זרמו לאורך גדה מרוצפת בחלוקי נחל לבנים וענקיים שנראו כביצים פרהיסטוריות. העולם היה כה חדש שדברים רבים טרם קוראו בשם ומשנצטרכת להם היה עליך להראות עליהם באצבע. בכל חודש בסביבות יולי החלה עונת החתונות בערב אל נעים, והבדואים נטו אוהליהם ופחוניהם בסביבות הכפר, במטר בלתי פוסק של יריות באוויר ומוזיקת חתונות בערבית. 'לחפצים יש חיים משלהם' אמר מלקיאדס, כשהביט בשער הצהוב נפתח ונסגר, כאילו מעצמו, ומותיר מחוץ לו, כמעשה קסמים, את אלו שלא היו בעלי זיקה יהודית וציונית, 'זה פשוט עניין של להעיר את נשמותיהם'….

… אשחר הייתה כבר מערבולת איומה של אבק ועיים, שחגה בכוח עברתה של הסופה התנכית, בטרם הגיע בבלי אל השורה האחרונה, ואז הבין שלעולם לא יעזוב את אותו החדר, שכן נקבע מראש כי עיר הראיים (או מראות התעתועים) תימחה ברוח הסערה ותאבד לנצח מזכרונם של בני האדם ברגע המדוייק בו פז בבלי יסיים את פיענוח הגווילים, וכל מה שכתוב בהם אינו חוזר מימות עולם ועד עולם, כי גזע צאצאים שנדון לשלושים שנות בדידות, אינה ניתנת לו הזדמנות שנייה על האדמה'.

הכוח מתעורר – ללא ספוילרים

לקחתי את פלג ל'מלחמת הכוכבים – הכוח מתעורר', והכמות (הניכרת אבל לא גדולה מדי) של אנשים מחופשים לדארת' ויידר או ליאה אורגנה שעמדו בתור, רמזה לי שההתרחשות האמיתית אינה על המסך, אלא במה שמעבר לו, ופחות או יותר הפוסט הזה יתעסק בדברים האלה, גם כי הסרט טרי מאוד ואני לא רוצה לתת ספוילרים. הרוב לא היו גיקים של סטאר וורס נוסח התרבות האמריקאית ו'המפץ הגדול' אלא אנשים כמוני, הורים שגדלו על הטרילוגיה הראשונה, ולוקחים עכשיו את הצאצא לטרילוגיה השלישית.

ובאמת, הסרט עשוי במכוון בשביל אנשים כאלו. המדובר כמעט ברימייק של הסרט הראשון מ-1977, כולל אותם קווי עלילה באופן מדוייק כמעט. הסרט רצוף במחוות לסרט הראשון, כולל שחזור של כמה מהסצינות המפורסמות, כגון 'פאב החייזרים' הידוע. בשלב מסויים המחוות האלה הופכות לעיקר הסרט, ועוברות את גבול המחווה. יש כמובן עדכונים ושיפורים שרובם בתחום ה'פוליטיקלי קורקט', כמו גיבור אפרו אמריקני, שהוא מושא האהבה של הגיבורה הלבנה (נדיר, אבל לא המציאו את הגלגל. ג'ים בראון וראקל וולש היו שם כבר ב-1969 עם '100 רובים') וכמו ש'פוליטיקלי קוראת' הבחינה, המון המון המון נשים בכל התפקידים – טייסות קרב, לוחמות, ואפילו דארת' ווידרית חמודה בקסדה כסופה בשם פאזמה.

וזה טוב שזה רימייק. כי הטרילוגיה השנייה, עם העיסוק האובססיבי שלה בפוליטיקה המאוד משעממת של הגלקסיה הרחוקה, הייתה ממש גרועה. ולמי שקצת מבין במונחי בסיס של מדע המדינה, הקטעים האלה הם לא רק משעממים פחד אלא גם ממש ממש אידיוטיים. אף פעם לא הבנתי למה הרפובליקה נלחמת כדי להמליך נסיכה. וכל הדיונים המעצבנים בסנאט של הגלקסיה, עם ג'אר ג'אר בינקס המתועב, פשוט נמרחו בלי סוף. אין את זה ב'כוח מתעורר' וטוב שכך. הפוליטיקה של 'הכוח מתעורר' (שוב, לא ספוילר. זה כבר בכותרות של הסרט. אלו שצבועות צהוב והולכות אחורה לתוך החלל) יש את 'המסדר הראשון' המתועבים, שנעשה כל מאמץ להקביל אותם ואת מפקדם הג'ינג'י (!) לנאצים, תוך חיקוי מודע לריפנשטאהל. נגד המסדר הזה נלחמת הרפובליקה אבל גם המחתרת, המונהגת על ידי נסיכה שהפכה לגנרל. נו, מילא. אם שואלים אותי אז המדובר בסך הכל בניסיון של שני הצדדים להשליט תיאוקרטיה. זו של 'הכוח האפל' וזו של הג'דיי, וכמי שחי ממש במה שהולך והופך לתיאוקרטיה, אני יכול לומר שזו נבלה וזו טריפה. סתם הרהור – שמה של הגיבורה REY ׁׁׁ- נכנסת לעלילה חמש דקות בערך לתוך הסרט אז אין ספוילר – הוא בספרדית 'מלך'. אז אנחנו לא רק בתיאוקרטיה, אלא גם בסוג מסויים של תיאוקרטיה תורשתית או מונרכיה תיאוקרטית. לא ראוי למאכל אדם. אבל אם קונים את האגדה הילדותית  שאלה ממש טובים ואלה ממש רעים אז אפשר נורא להינות. דרך אגב, הסרט נוקט עמדה בוויכוח הישראלי של היום על 'שוברים שתיקה'. אבל הבטחתי בלי ספוילרים, נכון?

אז באמת כל העיסוק האובססיבי של כל הסידרה ב'אבות ובנים' ויחסים בין דוריים, נמשך. הם נורא עסוקים במי אבא של מי, ואיך בדיוק מנהלים את היחסים האלה, למשל, כשהאבא בטרילוגיה הראשונה הוא נבל מוחלט הלבוש בגלימה ומסיכה שחורה, והבן הוא הטוב המוחלט הלבוש בחליפת ג'ודו לבנה. משהו מזה נמשך גם כאן. והעובדה שמרבית הקהל היה אבות וילדיהם תרמה מאוד לעניין הזה. לא יכולתי שלא לחשוב שאני לוקח את הבן שלי להרפתקה שאני חוויתי בתור ילד. את הסרט הראשון ראיתי בן תשע, ואת השלישי בן 15. פלג הוא עכשיו בן 15 אבל מהרבה בחינות הוא הקהל המושלם לסרט הזה, יותר מילד בן 9. האם אני רוצה שיהיו לו את החיים שלי היו? שיחווה את אותם דברים, רק טוב יותר? עם יותר נשים בצוותים הטכניים של החלליות ואפרו-אמריקאי בתור גיבור ראשי?

את התשובה נתנה סצינה אחת לקראת הסוף. החיבוק של קארי פישר בת ה-59 (ליאה אורגנה) עם דייזי רידלי בת ה-23 המשחקת את ריי.

פישר הייתה אחת הכוכבות הסקסיות של שנות ה-70. זה אולי לא עבד עלי בסרט הראשון, וכאמור הייתי בן 9, אבל הסצינה ב'שובו של הג'דיי' כשהיא בבגדי שפחה כבולה לערימת הגומי והפלסטיק של ג'אווה ההוט, בהחלט הייתה אחת האטרקציות של הסרט. כמובן שבסרט החדש יש מחווה נהדרת בדיוק לסצינה זו ממש. דרך אגב, התאהבתי בה ממש בתפקיד קטן שעשתה בתור האקס הנוקמנית של ג'ייק בלוז, ב'אחים בלוז'. גם כן, תחילת שנות השמונים. מאז עבר עליה די הרבה, ומתי שהוא לפני 5 שנים בערך ראיתי באחד הערוצים את הצגת היחיד שלה הנקראת בשם 'Wishful Drinking' ודי הזדעזעתי. על הבמה עמדה אישה גוצה ושמנמנה בת חמישים וחמש בערך, שבמספר הפעמים שחיקתה סצינות והעמדות מ'מלחמת הכוכבים' ניתן היה לחוש בבוז ובטינה שהיא חשה לעבר הזה שלה. ומה לא עבר עליה מאז? רומן עם פול סיימון ועם דן אייקרויד, נישואים לבחור נחמד שהסתבר כהומוסקסואל ועזב אותה לטובת גבר. אבחון של הפרעה דו קוטבית על כל המשתמע מכך – אישפוזים פסיכיאטריים, טיפול בנזעי חשמל, התמכרות לקוקאין. התמכרות לאלכוהול. והיי, הכל בגלל שהסכימה לתפקיד הקטן הזה של ליאה אורגנה.

אז כנראה שכסף קונה הכל, ואני לא יודע אם זה עניין דיגיטלי או שמישהו העביר אותה תכנית של דיאטה וכושר מזורז, אבל היא איבדה קצת משקל וקצת את המרירות והעצב בפנים, למרות שהם עדיין מאוד ניכרים (האמת, החיים של ליאה אורגנה בסרט לא הרבה יותר סבבה מאלו של קרי פישר. אם כי במציאות הדמיונית הזו אין סמים ואלכוהול ומוסדות פסיכיאטריים, כך שנראה שזה לפחות נחסך ממנה) והיא שבה לאותו תפקיד שנוא – ליאה אורגנה.

ריי, היא שחקנית אלמונית בת 23 בשם דייזי רידלי, שהיא 'הדור החדש' של הטרילוגיה. למרות ש'הדור הישן' עוד חי וקיים (חוץ מויידר שדי מת על אמת ב'שובו של הג'דיי' ולרגע מחריד אחד רואים מה נהיה מהגוויה שלו בסרט הזה) אז אף אחד לא יקנה כרטיס לראות מה עושה הריסון פורד בן ה-73 לקארי פישר בת ה-59, אלא אם כן יקראו לזה 'שובו של המטפל הפיליפיני' או משהו כזה, וימתגו את זה בתור דרמה על גיל הזהב.  אבל לא, יש שחקנים חדשים וצעירים ומדליקים כמו הדייזי רידלי. והיא כאמור בת 23 אז כל הקטע של ההתמכרויות והיגון והנזעי חשמל עוד עקרונית לפניה.

אז מתי שהוא לקראת סוף הסרט השתיים האלו מביטות זו בזו ומתחבקות. זה היה הרגע הכי משמעותי בסרט. כי יצאתי קצת מהעלילה, וחשבתי על רידלי ופישר. רידלי הצעירה, כשהיא מסתכלת בעיניים של האישה הזקנה הזו שהייתה פחות או יותר קורבן לאותו מנגנון הוליוודי מטורף שהיא עכשיו נכנסת אליו, ובכל אופן ניגשת אליה ומחבקת אותה ומקבלת על עצמה מרצון את הקללה הזו. אין זה פלא שהאמירה 'May the force be with you', נאמרת בין ליאה לריי, יותר מסוננת כקללה בין השיניים מאשר כאיחול של ממש.

ואז שאלתי את עצמי אם בזה שאני לוקח את הבן שלי לסרט זה אין בעצם אמירה מהסוג הזה, על ההמשכיות הבין דורית. משהו נוסח 'ודור צאצאים שנדון למאה שנות בדידות לא ניתנת לו הזדמנות שנייה על פני האדמה הזו'.

שיהיה. בכל אופן, נורא כיף מלחמת הכוכבים. תלכו. מיי דה פורס בי וויז' יו. אני אוהב אותך ליאה!

 

 

שבוע הספר

שבוע הספר! אף אחד לא פנה אלי. לא עומד באף דוכן. לא מרצה אף הרצאה. נשכח מלב. עלבון רב נעלבתי כשהסתבר לי שהמועצה האזורית מטה אשר המצויה במקום בו דהר ד'אהר על סוסיו את רכיבתו האחרונה כנגד העות'מאנים האכזרים הזמינה את הפתח תקוואי ליעד שוהם להרצות על 'מאחורי הקלעים של כתיבת ספר מתח' כשיש להם סופר מתח ד'אהריסטי מדופלם במרחק יריקה! סתאאם. ליעד מדבר נהדר וזו הזדמנות לפרגן ולהזמין את כולם. האמת היא שעברו שנתיים מהספר האחרון. יצירתי הבאה, 'תפיסת הריבונות בדיני מדינת ישראל לאור הסדר העדה הדתית במשפט הישראלי' תצא לאור רק בעוד כשנתיים. וגם אז יקראו אותה אולי שני אנשים, והיא תישלח אחר כבוד למדף נידח במיוחד בספריית אוניברסיטת חיפה וטוב שכך. כמו הנקרונומיקון, שכתב הערבי המשוגע עבד אל הזרד, חזקה על כל הקורא יצירה זו שדעתו תיטרף עליו. יצירתי 'ד'אהר, חנין, והזומבים מסח'נין', ההולכת ונכתבת מזה כעשור, והגיעה כבר לנפח של כמה מאות עמודי שותתי דם, תצא לאור אם ירצה השם, בשנת 2020, אם יימצא המוציא לאור שיהין לשים את כספו על ספרות ספקולטיבית מסוג זה.

מה נשאר, אם כן? רשימה של עשרת הספרים הכי הכי שהכי השפיעו עליו וכל זה. כמו 'הארץ' ספרים האחרון, רק שאני מקווה שפחות ירדו עלי בפייסבוק על האירופוצנטריות שלי. באמת רשימה אירופוצנטרית לעילא ולעילא, כולה גברים, כולם לבנים, רובם מתים. אבל אלו הספרים שנתנו לי את הבעיטה בשיפולי הבטן ואין בלתם, ואנוכי אך גבר לבן. זה רק הטעם האישי שלי, רק אלו שאני מאוד מאוד אוהב. אולי עם כמה אפשרויות אלטרנטיביות בכל סוג של ספר. אגב – כמה שהספר יותר 'גדול' ויותר 'מוכר' אכתוב עליו פחות. סופרים עבריים לא נכנסים לכאן. הרומן שלי עם העברית הוא סודי. זה לא דברים שמדברים עליהם. אני אוהב אותם יותר מכדי שאוכל לכתוב עליהם.

בישראבלוג הישן והטוב היה מין קטע כזה של 'שרביט' שכל אחד כותב פוסט בנושא מסוים ומעביר לכתיבה לאחרים כמו 'חמישה דברים שלא יודעים עלי' (יש לי אח בפתח תקווה. אבל אני לא מכיר בו עד שיעבור דירה). או 'הפעם הראשונה שלי' (אל תשאלו. חמישה ימים אחרי כן הלכתי ברגליים פשוקות. סובב כינרת איז א ביץ'). אז טליק, מניפה, קנקן, שיר דמע וכל הכינויים המוזרים בעלי הבלוגים – ראו שורבטתם.

מה הרשימה הזו מלמדת עלי? אני חושב בסך הכל שהמדובר בעניין של הערכה לספר בנוי טוב. למבנה שהוא או פורץ דרך או חדשני. משהו על התוכן שמתאחד עם הצורה. 'מאה שנות בדידות' בנוי כמעגל. 'לוליטה' הוא פלאשבק אחד גדול. 'הדודה חוליה' בנוי מעלילה המתקדמת במקביל לתסכיתי רדיו שכותב אחד הגיבורים. 'טריסטרם שנדי' הוא משהו שקשה להסביר.  'בלשי הפרא' גם כן בנוי משלוש אפיזודות שמתקשרות סופית רק בשורה האחרונה.

יש גם איזו אמירה ביוגרפית, וכאן אני קצת קצת מחפש את עצמי ושואל את עצמי איזה אדם הייתי כשקראתי את כל הספרים האלו. ואיך זה שאת רוב הספרים שאני אוהב קראתי לפני גיל 20? – אז הנה – בסדר כרונולוגי לפי השנים שנחשפתי אליהם –

המרד_על_הקיין(1)

1981. הייתי בן 13 בערך כשנחשפתי ליצירה הנהדרת הזו. קראתי אותה לאחרונה רק לפני כמה ימים שוב. ספרות גדולה? אני בספק. ווק הוא מלודרמטי, שמרן, צבוע, אורתודוכסי להחריד וסופר בינוני ומטה. הספרות הפופולרית שכתב בשנות השבעים, המגנום אופוס שלו 'מלחמה וזכרון' ו'רוחות מלחמה' נשכחו זה מכבר וטוב שכך. שלא לדבר על 'התקווה' ו'התהילה' הנוראיים המגוחכים והבלתי קריאים. אבל זה ספר נהדר, כי אלו חוויות שחווה בעצמו על שולת מוקשים במלחמת העולם השנייה. לא נלחמים שם הרבה. כמעט ואין יפנים, ואם יש, אז הקברניט הפחדן של הקיין, 'קפטיין צהובכתם' עושה כל מה שהוא יכול כדי להתרחק מהם. אבל יש תיאור נהדר של הווי החיים בכל יחידה צבאית, עם תובנות נהדרות, אוניברסליות שכמה שנים לאחר מכן גיליתי שהלקחים הבסיסיים שאפשר ללמוד, ממנו נכונים גם לשולת מוקשים בפאסיפיק במלחמת העולם השנייה, וגם לסוללת תותחנים בשטחים באינתיפאדה הראשונה. התיאור של החנון האולטימטיבי (שיש לו אגב, רומן בלתי מסתבר לחלוטין, עם זמרת ג'ינג'ית על החוף) ויליס סיוארד קית' הנופל לידיו של קפטיין קוויג המתוסבך והפחדן, הוא כל כך מדוייק, שקנה לספר הזה מקום ברשימה הזו. נכון שהוא ירגיש קצת מוזר בין מארקס, בולניו וחוויאר מריאס. בעייה שלהם. בז'אנר הזה של ספרי מלחמה יש כמה נהדרים, אפשר גם לציין את 'השגעון הגדול' של אביגדור המאירי, ואת 'מלך עכברוש' של קלאוול. אבל ווק נכנס לרשימה והם לא.

2-70320b

 1981? לפני? אחרי? עוד ספרות גדולה. סיפורים קטנים, מצחיקים עצובים. מרירים. לא שמחים. מאוד אנושיים, מאוד צ'כיים. כולל הסיפור הבלשי הטוב ביותר שקראתי – 'הרצח בסניף הדואר'. סיפור על צדק, ועל אהבה, ועל עיירה קטנה ועל חמלה ועל גורל. אני חושב שהספר הטוב ביותר שכתבתי, 'השלישית בשורה השנייה' הוא הומאז' ל'איש שידע לעופף'. בדרכו. אתם יודעים. קטונתי וזה. בז'אנר הזה של סיפורים קצרים יש כמה וכמה ראויים, שלא ייכנסו ממש לרשימה. 'מוצרט הקטן שלנו' של וולפגנג בורכרט, שמוכיח שאפשר להיות אדם במלוא מובן המילה גם כשכופים עליך לשרת את מערכת הרצח והרשע הגדולה ביותר, ו'אחרי עשרים שנה' המתוק מריר של או. הנרי.

20292527b

1981? שנה קשה עברה על כוחותינו. זה ספר המדע הבדיוני הטוב ביותר שנכתב. יש בו הכל, אמירה מעמיקה על ההיסטוריה האנושית, על המעגליות שלה, על הנטייה שלנו להשמדה עצמית, עלילה מרתקת, סיום מרגש, וכמובן – זה הספר שהוביל אותי לאהבה רבת שנים לשפה הלטינית אותה דוברים גיבורי הספר, כמו גם לכמיהה לא ברורה שכנראה לא תתממש בימי חיי להגיע לאותה עיירת גבול שבין ארקנסו לטקסס – טקארקנה. זו גם מסה די מהממת בסוציולוגיה ומדע המדינה, ואמירה על כוחה של הדת, ובמיוחד הדת הקתולית. ותשימו הכל בצד – זה פשוט ספר נהדר עם עלילה סוחפת. אם מישהו שם יד על ההמשך – Saint Leibowich and the wild horse women, אז בבקשה, כי אני אוהב גם נשות סוס פראיות. בז'אנר הזה של מד"ב יש כמה וכמה ראויים. כמובן ש'השליטים' של הנליין, אבל גם "Lest darkness fall" של ל. ספרג דה קאמפ, שעד כמה שידוע לי לא תורגם מעולם לעברית, וקניתי אותו רק בגלל שסאגאן המליץ עליו ב'מוחו של ברוקה'. אופתע אם מישהו מהקוראים אי פעם שמע אפילו על הספר הזה, אבל אם מישהו רוצה מבוא טוב למלחמות הגותיות באיטליה, ביחד עם קצת אקשן נוסח 'משחקי הכס' אז זה זה.

הורד

1982. התקדמנו בחיים. זו גם השנה שהוא זכה בנובל. כל מילה מיותרת. זה הספר הראשון שקראתי במלוא מובן המילה. ספרות ענקית, גדולה מהחיים, פתח לי את העיניים וכל זה. מצוי עדיין ליד מיטתי, וכל עמוד ממנו חדש כאילו קראתיו היום לראשונה. עד כמה אני אוהב אותו? על הגב שלי מקועקעת הספינה מהעטיפה שלו. זה עד כמה שאני אוהב אותו. מארקס בכלל ענק, אבל האהוב עלי ביותר שלו אחרי 'מאה שנים של בדידות' הוא 'סתיו של פטריארך'. אתם יודעים מה? גם 'ארנדירה'. למרות שהכריחו את אלמוג ללמוד לבגרות את 'איש זקן מאוד עם כנפיים עצומות' ועשה לי רע מאוד שהיא לא אהבה את זה.

הורד (2)

1985. שנייה לפני הגיוס. וכבר הייתה את הזו ואת האחרת וכזו וכאלה. אז התבגרתי קצת. ובכל אופן – מכה מתחת לחגורה. איזה ספר! אין מילים. אני צופה אדוק בפעם המיליון ותשע עשרה בערך בסידרה שמשודרת בערוצים הרוסיים (עם תרגום בערוץ 9. בלי תרגום – חוויה ביזארית כי הבנתי כל מילה ובעצם לא הבנתי כלום ביס ראדוגה) ולכן מי שעוקב אחר הבלוג כמה שנים רואה זליגה של תכני 'השטן במוסקבה' לבלוג הזה. אומר רק שהחוויה המתומצתת והמרוכזת של לקרוא את 'השטן במוסקבה' המקוצר והפגום, שהוברח לארץ בחוברות סאמיזדט ותורגם בעילום שם, היא חד פעמית וקריאת 'האמן ומרגריטה' עב הכרס והמואר לא משתווה לה. לפני כמה ימים היה לי ויכוח עם פ' שסבורה שהסתובבתי בחברה רעה, וקראתי את האנשים הלא נכונים, וכתוצאה מזה ראיית העולם שלי מאוד הצטמצמה לפריזמה שמפריעה לי קצת לכתוב. 'There are more things in heaven and earth, Horatio, than are dreamt of in your philosophy" אמרה, ואני נזרקתי בבת אחת לאגמי האבות.

הורד (3)

1986. כנראה שהיה לי זמן רב לקרוא. הספר עצמו עוסק באדם מתועב שמבצע את הפשע האולטימטיבי – אונס של ילדה קטנה, לאחר שחדר לחייה, הרג פחות או יותר את אמה, ולקח אותה למסע אונס ברחבי ארצות הברית. אבל הכתיבה, אלוהים אדירים, הכתיבה! ובסוף הספר מגלים שהכל היה תשבץ מוחין עם רמזים בלתי פוסקים לנוכחות דמות סוטה ומאיימת לא פחות, איזה קווילטי אכזרי, שנוכח נסתר בין השורות לאורך כל הספר. חד פעמי.

10612

1986 עדיין. וזה משהו דרום אמריקאי, פראי, סקסי להחריד, וארס פואטי. כל סופר בהתהוות, וכך ראיתי את עצמי, אם כי עדיין בתפקיד מחבר הרומן העברי הגדול של שלהי המאה העשרים ולא בתור סופר מתח כושל (שגם לספריה במטה אשר לא מזמינים אותו), יתחבר לזה. ותמצאו את בן ה-18 שהרומן של הגיבור בן אותו גיל עם הדודה החורגת הסקסית בת השלושים לא ידבר אליו. אבל גם היום זה מדבר אלי. יש לי אמביוולנטיות לוורגס יוסה. מצד אחד כתיבה נהדרת, אבל לא אחידה. יש לו גם קטעים מאוד לא נכונים בעיני גם מבחינת כתיבה וגם מבחינה פוליטית. האהוב עלי ביותר אחרי 'הדודה' הוא 'חגיגת התיש'. שכמעט כמעט נכנס לכאן, אבל הדודה חוליה לקח ודי בלי מאמץ.

ce9160a75a9be46167ea12f31a3361e2_0

1993 – אנחנו על ספה של המאה ה-21 אבל חוזרים למאה ה-18. זה אחד המוזרים, לא ממש חוויה רגשית, אבל רכבת הרים שאי אפשר לרדת ממנה. מי שלא קרא לא יבין. האיש הזה, סטרן, לקח את השפה של הספרות, פירק אותה לגורמים, והרכיב אותה בחזרה. הוא הקדים את זמנו בשלוש מאות ארבע מאות שנה לפחות. אתם יודעים מה? עד היום אף אחד לא חזר על ההישג הזה.

הורד (4)

2003. קצת אחרי חומת מגן הייתי תקוע חודש בשלג באיזה חור מאחז בלתי חוקי בשטחים. כתבתי שם את 'השלישית בשורה השנייה', אבל גם קראתי את חוויאר מאריאס. הוא לא גדול ברמה של מארקס או ורגס יוסה, ואפילו לא בולניו, אבל הוא כותב נהדר, והוא פחות או יותר חווית הקריאה המשמעותית של העשור הזה. סוג של מותחן שמתרחש במדריד, אבל עמוק בכמה וכמה שכבות וכתוב הרבה יותר טוב ממותחנים רגילים. בעצם 'מותחן' עושה לו עוול. 'מחר בקרב חשוב עלי' שיצא לאור כמה שנים אחרי כן נותן בערך את אותה חוויה. אם כבר חוויארים, לכו גם על חוויאר סרקס, 'חיילי סלאמיס'. שווה.

הורד (5)

2012 – ידעתם שאגיע לזה. כל מי שקורא את הבלוג הזה היה עד בזמן אמת להתאהבות שלי ברוברטו בולניו. אני מחשיב את 'בלשי הפרא' לאחד משלושת הטובים שקראתי, רק לא יכול להחליט איזה השניים האחרים. עד כדי כך. אני לא רוצה לדבר עליו יותר מדי. פשוט תקחו ליד ותקראו. אני עכשיו באמצע של 2666 שמסתמן כחוויית קריאה מאוד מאתגרת, אבל נהנה לעת עתה הרבה פחות. בערך חצי מהספר הוא תיאור מאוד מפורט של סידרת רציחות מאוד מזוויעות, ודי נמאס לי אבל זה רוברטו אז אני סוחב. אבל זה לא קילקל לי את 'בלשי הפרא'. הכי ענק שיצא בשנים האחרונות.

אז זו הרשימה המצומצמת שלי. לא נכנסו בורחס והמינגווי וג'ניפר איגן וריימונד צ'נדלר וריימונד קארבר, ופיליפ רות' וג'ורג' אורוול וכאלה, אבל חבר'ה אין הרבה מקום ודי מכובד גם ברשימה של העשיריה השנייה והשלישית

אז עכשיו תורכם. אפשר גם בתגובות.

שלא ייגמר לעולם

בשבועות הזה קרה לי דבר מוזר. ניסיתי לנצל את שלושת הימים הרצופים לכתיבה. אבל כשהבנתי שאני כותב מהר מדי, ועוד מעט אסיים את תת הפרק, האטתי במכוון והספקתי הרבה פחות ממה שיכולתי. אני מפחד שזה ייגמר.

השבוע מלאו לנסיגה מלבנון 15 שנים. דברים קרו שם בבועה של זמן. מבחוץ זה לקח את הזמן שזה היה צריך לקחת, בין 85 ל-88. מבפנים זה נמשך לנצח. אני חושב שהבנאדם מתחיל להיות בנאדם רק בגיל 19 בערך. נולדתי ב-1987. אבל השנה היא עדיין 1987 והמקום הוא עדיין נבי אל עוואדי.

"בעומק החדר היו עדיין המדפים מלאים ספרים סתומים, מגילות קלף ושולחן עבודה נקי ומסודר, והדיו שעודנה טריה בקסתות. בחדר עמדו אותו אוויר טהור, אותו זוך שקוף, אותה חסינות מאבק ומחורבן שידע אאורליאנו השני בילדותו… 'ברור שאיש לא היה כאן כבר מאה שנים. בטח יש כאן גם נחשים' אמר הקצין לחיילים לפני שסגר את הדלת"

זהו התיאור ב'מאה שנים של בדידות' של אותו חדר שהזמן קפא בו ביום שלישי אחד, לפני מאה שנה. אלא שהזמן אינו קופא באמת, רק לאותם יחידי סגולה או אומללים שנלכדו בו. ליתר האנושות המדובר בחדר מלא אבק, שהוזנח כבר מאה שנה.

לא מאה שנה אלא חמש עשרה שנה. אותה עמדת תצפית בנבי אל עוואדי שכשאני הייתי בה ב-1986 הסתובבו בה עוד יומני תצפית מ-1978, ודאי נראתה כמו שהייתה בזמני באותו יום של הנסיגה בשנת 2000. אולי הייתה קצת יותר מבוצרת או מבוטנת. החיזבאללה נהיו רעים יותר וטכנולוגיים יותר ככל שהתקרבה הנסיגה. את העמדה עצמה ודאי פוצצו. או שלא. אני לא חושב שזו נקודה ממש אסטרטגית למי שמסתכל דרומה. אולי זו גבעה נטושה. חורבה. אבל אם אגיע לשם בשתיים בלילה אשמע את ההמיה החרישית של מכשיר ראיית הלילה, את הגנרטור הפועל על הטיפות האחרונות של הדלק, כי התצפיתן מתעצל לצאת החוצה ולתדלק אותו, את הלחישות של המארבים במכשירי הקשר.

לפני שירדה החשיכה הם היו מתניעים את כל הכלים בבת אחת, שם למטה, כדי לטעון את מכשירי הקשר, וכדי שלא ידעו מהרעש של המנוע כמה כלים נמצאים שם בדיוק. הדבר האחרון שהייתי שומע לפני שירדה השמש זה 'תחנות קלף היכון להגר. אחת שתיים שלוש. הגר'. אני לא הייתי צריך להתניע כי הייתי למעלה והיה לי גנרטור דולק כל הערב, והייתי צריך רק לתדלק אותו אחת לכמה זמן. אהבתי את השקיעות. את השעה הזו שהבתים הרחוקים רוקדים מול המשקפת. בגלל האפקט הזה של האופטיקה.

אבל עכשיו אין שם כלום.

כשזה היה ידעתי שזה ייקח כמה זמן שזה ייקח. זה נסחב עוד קצת כי עשיתי את זה גם שלוש שנים במילואים. הפעם האחרונה שהייתי בלבנון הייתה ב-1991 בראס ביאדה. זה היה יותר כמו חופשה על הים. הגזרה המערבית תמיד הייתה שקטה יותר ונחמדה יותר. הם היו דגים שם עם חומרי נפץ. אחת לכמה דקות היית שומע 'בום' מהחוף ורואה עמוד של מים עולה באוויר. משום מה היו קוראים לזה 'גזר'. לא זוכר אם כשעזבתי את ביאדה בפעם האחרונה ידעתי שלא אגיע יותר לעולם ללבנון. אבל כשהייתי בסדיר ידעתי שזה ייגמר וידעתי מתי. ורציתי שזה ייגמר.

זה לא השאיר מאחוריו שום דבר. יש לי תמונות מהבופור כי הוא היה יותר פוטוגני. עם המצודה וכל זה, והנוף הנשגב באמת של הליטאני. נבי אל עוואדי זה סתם גבעה. והייתי אמור להתחיל את החיים האמיתיים שלי, וללמוד, ולהקים משפחה וכל זה.

הדוקטורט ישאיר אחריו מסמך שיתוייק בספרייה באוניברסיטת חיפה ואף אחד לא יקרא. ואני לא יודע מה אני אעשה אחריו כי בחישוב הכי אופטימי עם הקצב הכי מהיר אני אהיה בן חמישים כשזה יקרה. אני לא יודע אם אזכר למשל במדף השמורים בספריה בכזו חיות וחדות כמו שאני זוכר את העמדה בנבי. אני חושב שלא תהיה לי אף פעם פרספקטיבה של שלושים שנה.

אבל זה פחות או יותר בשליטה שלי. היום הבנתי שמה שחשוב זה לא התוצאה אלא הדרך. ואני איפה שהוא אחרי האמצע של הדרך הזאת, וזה מאוד עצוב לי. יש לי 170 עמודים, ו-47,000 מילים. אני חושב שאני אגיע ל-250 עמודים ומשהו כמו 70,000 מילה. זה יכול להיות כמו הסוודר הזה של פנלופה. שהיא ארגה בכל בוקר ופרמה בכל ערב, מחכה ליוליסס שישוב. אני יכול למשוך את העשרים אלף מילה שנותרו לי עוד הרבה זמן, ולהגיע בדיוק לדדליין בנובמבר 2017. אבל זה לא יהיה פייר למשפחה שלי או למנחה שלי ובסופו של דבר לעצמי. אני חושב שאקח חופש ביולי ועד הראשון בספטמבר הטקסט של הדוקטורט יהיה כתוב, אם לא יקרה משהו לא צפוי ולא טוב. זו רק ההתחלה של העבודה כי אחרי כן יש פינג פונג עם המנחה, ותיקונים, ושיפוצים, והדבר המאוס שנקרא הערות שוליים, אבל זה העיקר וזה יכול להיות מאחורי וזה מפחיד.

קורים דברים דרמטיים. עם כל ההאטה המכוונת גיליתי אתמול דבר חשוב וזה עד כמה עמוק הולכת אי ההבחנה של המילט בין כושר לצורה בנישואים, או כמו שאומר מורפיאוס לניאו – see how deep the rabbit hole goes. ניסיתי לחשוב עכשיו על דברים שראיתי בצבא כמו שהטנק ירה ממרחק של חצי קילומטר על הבית הזה בג'רג'ועה והמחבל שעמד שם על הגג וירה צרורות פשוט נעלם בענן של אבק. זו אותה הרגשה בערך. מוזר.

הבת שלי הולכת היום לנשף סיום התיכון. אחרי כן היא מתחילה שנת שירות. היא עומדת להיכנס לתוך הבועה שלה. אני יודע את זה והיא לא.

כשאצא מהבועה הנוכחית אחפש עוד בועה. החלטתי.