מלחמת האזרחים השנייה

הבחירות האלה הן החשובות ביותר במאה השנים האחרונות, אולי החשובות ביותר מאז מערכת הבחירות המכריעה של 1860. והתוצאה שלהן היא הדבר הפחות חשוב בהן, כמו גם המתמודדים. האיום של טראמפ הוסר (עובדה מוגמרת. וזו לא הפעם הראשונה שאני כותב את זה כאן) והילרי קלינטון היא פחות או יותר עוד מאותו הדבר של ממסד וושינגטוני עם אינטרסים אפלים במסדרונות וול סטריט. גם אחרי הבחירות מה שהיה הוא שיהיה (בניגוד לאם היה עולה מועמד רדיקלי מהשמאל כסאנדרס, כקונטרה לטראמפ, למרות שאי אפשר לקרוא לטראמפ ימין רדיקלי, הוא פשוט חומק מהגדרות), ולכן התוצאה פחות חשובה מהדרך. והדרך מרתקת.

נייט סילבר, גורו הסקרים האמריקאי, פירסם מאמר ובו שתי מפות החוזות את מפת האלקטורים אם רק נשים היו בוחרות, ואת מפת האלקטורים אם רק גברים היו בוחרים. התוצאה מדהימה. לו רק נשים היו בוחרות קלינטון הייתה מנצחת ברוב ענקי, וההיפך – אם רק גברים היו בוחרים טראמפ היה מנצח בלנדסלייד. אחת התופעות המוזרות שבאו בעקבות הפירסום הזה הייתה תנועה של אזרחים שקראו לבטל את התיקון ה-19 לחוקה, שהעניק לפני כמאה שנים את הזכות לנשים להצביע. ההאשטג "REPEAL TH 19TH" (בכל מיני צורות ווריאציות, הקישור הבא מוביל רק לאחד המקומות) הוא מקום מפגש משונה בין אנשים שבאמת רוצים לבטל את זכות הבחירה לנשים, נשים זועמות על אנשים כאלה, ותומכי טראמפ שטוענים שההשטאג הזה הוא מזימה שטנית של השמאלניות והפמיניסטיות כדי להכפיש את טראמפ.

ב-1860 האמריקאים הצביעו על העבדות. אחרי כן הייתה מלחמת אזרחים, הדרום הפסיד והעבדות בוטלה. רק מאה שנה לאחר מכן התחיל הביטול האמיתי של העבדות, עם תנועת זכויות האזרח של מרטין לותר קינג. מאה שנה היה הביטול של העבדות בדרום פורמלי, והמשטר הגזעני והמדכא שהבחין בין שחורים ולבנים נותר על כנו, על אף  השינוי בחוקה. התהליך הוא איטי בהרבה. תנועת 'בלאק לייווס מאטר' של היום מראה שהמאבק עוד לא תם, וששבירת המבנה הגזעי בחברה האמריקאית עוד רחוקה מהשלמה.

כך גם עם התיקון ה-19. מתן זכות ההצבעה לנשים הוא פורמלי. המשטר עדיין פטריארכלי. נשים עדיין מופלות, נאנסות, מודרות, חשופות להטרדה על בסיס יום יומי. התנועה הזו צריכה את המרטין לותר קינגית שלה כדי להתחיל ולהביא לשינוי אמיתי. המועמדות של הילרי קלינטון הייתה יכולה לעשות לטובת מעמד האישה בארצות הברית את מה שגולדה עשתה למעמד האישה בישראל או תאצ'ר באנגליה, זאת אומרת כלום, ועוד מאותו דבר. אבל מישהו הציב מולה שוביניסט מהגיהינום, וזה הזיז את הגלגלים.

השיח על מבני העומק האמיתיים, על מה המשמעות של הטרדה מינית, על מה זה להיות אישה, ומה זה להיות גבר, ואיך גבר צריך להתנהג עם אישה תפס את הכותרות הראשיות ולא רוצה לרדת משם. כל הנסיונות להעביר אותו שוב לנושאים הגבריים של דאעש וטרור ומלחמות ומזרח תיכון לא יעזרו. השיח נהיה פתאום נשי במובן העמוק של המילה. פתאום הסתבר שיש איומים על דרך החיים של כל אמריקנית ואמריקאי שנמצאים כאן הרבה לפני דאעש ויהיו כאן הרבה אחריו. לא לשווא ניסה טראמפ להעביר את הדיון לדאעש כשנשאל על התבטאויותיו בענייני התקיפה המינית. את ההתבטאויות עצמן פטר כ'שיחת מלתחה'. הגיע הזמן באמת לדבר על מה גברים מדברים במלתחה, על מה הם צריכים לדבר, ומה הגבולות של השיח הגברי, איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר, ואיפה זה מתנגש עם האוטונומיה של האישה להיות מה שהיא בלי לפחד ממה שנובע מהשיח הגברי הזה.

זו המהפכה הנשית השנייה, והיא רק מתחילה. הבחירות האלו שיחררו משהו מאוד עמוק שישנה, כך אני מקווה, את מבני העומק הפטריארכליים בחברה האמריקאית. הציבו מול החברה האמריקאית מראה, והיא נחרדה. משהו יזוז. ומה שיפה זה שלא הילארי תזיז אותו. היא רק פיון בעניין הזה. זה גדול ממנה.

שני סירטונים חמודים להדגמה. וזה רק מה שעלה בדיג קצר מאוד ברשת. האחד הוא שיר מאוד חמוד המתבסס על ציטוטים של טראמפ על נשים. השני קצת יותר קשור לתימה של הפוסט הזה, שתי נשים מראות בשיר של שתי דקות בערך איזה אמריקה נהדרת הייתה פעם ולאן דונלד טראמפ רוצה להחזיר את ארצות הברית בסיסמה "מייק אמריקה גרייט אגיין". באמת תלחצו לפחות על אחד, שניהם נהדרים ונורא מצחיקים, ואין לי מושג איך להטמיע אותם בפוסט הזה.

אז זה היה פוסט לא ארוך אבל עם רעיון נורא מאמם. לא שלא קורה בחיים שלי כלום שאני צריך לכתוב על הבחירות בארצות הברית, אבל זה נורא מעניין, וסוכות נורא משעמם. נחזור לעניינים הרגילים ב-9 בנובמבר. חקשמח!

ביביזמים

השבוע אירע אירוע חשוב שמעטים דיברו עליו. כהונתו המצטברת של בנימין נתניהו הגיעה לעשר שנים. שלוש וקצת קנדציה ראשונה 1996-1999 וקצת פחות משבע בקדנציות השנייה השלישית והרביעית החל ממרץ 2009. פרנקלין דלאנו ביבי.  (אם כי בניגוד לרוזוולט אני מאחל לו לראש ממשלתנו מקרב לב שיזכה להשלים את הקדנציה הרביעית בבריאות טובה). הוא עוד יכול בקצב הזה לעבור את בן גוריון, ובעצם למה לא? יש לו רק עוד ארבע שנים בשביל זה, ונראה שאנחנו הולכים לתת לו אותן ובסבבה. ישבנו אתמול בעיזה בסיינט פטריקס' שמענו הפוגז (מכוערים) וניסינו לנחש מי יהיה ראש הממשלה אחרי ביבי. יצא לנו שביבי ואחריו ביבי. אולי היה זה האייריש קאר בומב (טריק נחמד של ברמנים עם הכוס הקטנה של הבייליז' בתוך הכוס הגדולה) אבל גם אחרי שהשפעתו פגה אני לא יכול לחשוב על מחליף לביבי פרט לביבי ואחריו ביבי. אולי יהיה לנו איזה קטע עם שרה כמו קלינטון וקלינטונית שמתבשל עכשיו.

מה רע? נלך למקום החיובי. ראשית, היו גרועים ממנו. בתולדות מדינת ישראל רשומים שלושה ראשי ממשלה גרועים בהרבה מביבי, שניים מהם היו מתחריו. אף אחד מהם, אגב, אינו ליכודניק. מאזן הדם והקפיאה המדינית והחברתית של גולדה שנופץ רק בהלם של מלחמת יום כיפור מציב אותה במקום הראשון בין ראשי הממשלה הגרועים בפער אדיר מכל מתחרה אפשרי. השחיתות וצמאון הדם של אולמרט מכניסים אותו למקום השני הבטוח. נסיך האופל של הפוליטיקה הישראלית, אהוד ברק, משתחל למקום השלישי. הוא מין ביבי כזה רק יותר תככן, ויותר כושל. בעד אולמרט לא הצבעתי. אבל לו הייתי יכול להחזיר את שני הפתקים ששלשלתי לקלפי עם השם 'אהוד ברק' (בשתי מערכות הבחירות האישיות לראש הממשלה, 1999 ו-2001) הייתי מחליף אותו ב'בנימין נתניהו' ו'אריאל שרון' בלי בעיה. קוראי הבלוג הזה יודעים עד כמה אני אוהב הן את נתניהו והן את שרון, ויכולים להבין עד כמה אני אוהב את ברק. אגב, הייתה לי הזדמנות לפגוש אותו השבוע בהשקה של הספר של עמוס גלעד, שהוזמנתי אליה כפעיל בפורום 'רצועת הביטחון-מלחמה ללא שם' של יוצאי לבנון. ויתרתי והצטערתי. נשמע שהיה מעניין. הייתי יכול גם להצטרף לתצלום הקבוצתי עם התקווה הלבנה הגדולה גבי אשכנזי – פוסט נפרד יבוא.

גם האופציה המסתמנת לשלטון הנצחי של הביבי לא משהו. ממשלת לפיד ליברמן. תחזירו את ביבי, ומהר! יש מקומות שעדיף לא להגיע אליהם אפילו בדמיון.

אז? ביביסט? חלילה. המדובר במסית ומדיח (לרוב נגדי באופן אישי כשמאלן אשכנזי מן השורה) גרגרן תאב בצע שעיצב את החברה הישראלית בדמותו, וזו לא משהו. לא אוהב. מקווה שזה ייגמר. תאצ'ר נגמרה בזבנג אחד. החלטה שגויה בעניין מס הגולגולת וכל הטינה שנצברה כלפיה שנים בחברה הבריטית ובמפלגה שלה צפה ועלתה בבת אחת ואז זה נגמר. אבל זה לקח די הרבה זמן, ואחרי כן מה שקרה זה שבבחירות המשיכו השמרנים לנצח עם ג'ון מייג'ור, וגם מה שעלה אחרי כן זה לא הלייבור הסוציאליסטי הקלאסי אלא הניו לייבור של בלייר, שזה לא ממש שונה מהשמרנים. חזות קשה. אין כל כך למה לחכות.

סך הכל הבנאדם שולט בפוליטיקה הישראלית כמעט מרגע שעמדתי על דעתי ועד היום. מזה עשרות שנים אנחנו רק יכולים לחשוב מה הוא רוצה, ומה הוא אמר, ומה לא אמר, ולאן נסע, ובאיזה טעם הגלידה פיסטוק שלו. הבת שלי בת 19, נולדה בתחילת הקדנציה שלו, ואני די בטוח שכל מה שהיא יודעת על פוליטיקה זה ביבי. אין אופציה אחרת. ככה הפוליטיקה הישראלית מאמצע שנות התשעים עד היום עשרים שנה.

אני זוכר בוודאות את הפעם הראשונה ששמעתי את השם שלו. הייתה לי אז חברה שמאוד אהבתי (כמובן שהשנה היא 1987). הייתה בחורה מושלמת בכל המעלות אבל מה קצת ימין בדעות. קורה. אז הלכנו ביחד בשדרות ארלוזורוב בעפולה, ושם בחלון הראווה של חנות הספרים של 'דבר' היה הספר 'הטרור – איך המערב יכול לנצח'. נו באמת איך? כאילו אז היה לנו מלחמה עם הפתח החילוניים והמתונים שסך הכל היו די פתוחים למשא ומתן איתנו. היום יש לנו בלגן בין לאומי מג'בהת אל נוסרה ועד החמאס, ונראה שהמלחמה הזו עם הטרור רק הולכת ונהיית יותר גרועה, ואנחנו מפסידים על כל צעד ושעל. אותו טיול שעשיתי איתה אז רגוע בשדרות ארלוזורוב ב-1987 דורש היום לבישת שכפצ. אבל יכול להיות שפשוט אף אחד לא קרא את הספר הזה במערב, ואם יקראו אותו אז ינצחו את הטרור. ביבי הוא כמו מרק טוויין. לא מבחינת האיכות הספרותית (בעצם לא טרחתי, יכול להיות שהוא סופר גאוני). טווין אמר שהוא מומחה לגמילה מעישון מכיוון שהוא נגמל מעישון כל כך הרבה פעמים. כך גם ביבי מומחה למיגור הטרור. בכל אופן זו הייתה שנת 1987 והחברה שלי שראתה את הספר בחלון הראווה אמרה משהו כמו 'ביבי – אותו אני אוהבת'. אז עוד לא הכרתי את הכינוי הזה, ואפילו לא ביקשתי הסבר. רק סימנתי את הדבר הזה כמשהו שצריך לבדוק. האם היא עוד אוהבת את ביבי? נפגשתי עמה באקראי לפני כשנה לאחר שלא ראיתי אותה כמה שנים. לא דיברנו על ביבי או על כלום. אמרתי 'שלום' והיא אמרה 'שלום'. היא שידרה סוג של טבעונות תל אביבית בורגנית שלא כל כך הולך עם אהבה לביבי. אבל יכול להיות שכשם שדעותי לא השתנו כך גם דעותיה, והיא ניצלה בשמחה את כל מיליונת'לפים ההזדמנויות שהיו לה לאחר מכן להצביע ביבי. מקווה בשבילה כי אני נורא סובל מהשלטון הנצחי הזה.

אני חושב על סבא שלי, החירותניק, שישב בעיניים כלות שנה אחרי שנה וראה את בן גוריון והעבודה מנצחים במערכת בחירות אחר מערכת בחירות. הוא בטח הרגיש כך. לא יצא לי לדבר איתו על זה וחבל. מין תסכול מתמשך כזה. הוא היה בנאדם די פוליטי סבא שלי. כשהיה בן 57 קרה לו הנס ובגין עלה לשלטון. אז יש לי עוד תשע שנים לחכות. גם הוא בטח חשב שהוא לא יזכה לראות את הימין עולה לשלטון. ובסוף זה קרה לו. אבל אני לא כזה אופטימי. את בן גוריון הכריעה היוהרה והעיקשות שלו בעניין לבון, שהפכה אותו לפוליטיקאי לא רלוונטי. ביבי הוא בעל חושי הישרדות פוליטית מפותחים יותר, ובעל עקרונות מפותחים פחות. זה לא יקרה לו. את ביבי יכולה להכריע רק הביולוגיה. ומכיוון שהוא עדיין צעיר יחסית, וסך הכל סיירת מטכל וכל זה הוא בטח בריא כמו שור, זה ייקח עוד עשרות שנים.

אפשר להצטמצם בגבולות המדומיינים של הסולטנות הד'אהריסטית ולחכות שזה יעבור. לאכול בשקט גפילטע פיש בכל פעם שמסיתים את המזרחים כנגד האשכנזים ולהיפך. ללכת ולשבת על קפה עם חברים בסח'נין בכל פעם שמסיתים נגד הערבים. דברים כאלה. פשוט לחיות את החיים. כמו נתין צרפתי בתקופת מלך השמש. לא חושבים שזה יכול לעבור, נורא סובלים, אבל מחכים שהביולוגיה תעשה את שלה, ואולי לדור הבא יהיה יותר טוב. כרגע זו נראית לי האופציה האפשרית היחידה. זו גזירת טבע. את החיים החד פעמיים שלי, אלו שלא ניתן להשיבם לאחור או לשנותם, נגזר עלי לחיות בתקופת הביבי. לא נורא, יש תקופות יותר גרועות. בבניין הגליל הד'אהריסטי המבוסס על סולידריות ואחווה ננוחם.