12.11.85

מחר ימלאו שלושים שנה לגיוסי לצה"ל. אני די מתרגש. בשבת נפגשנו שלושה חברים עם המשפחות וציינו את האירוע. אבל כמעט ולא דיברנו על השירות הצבאי. מוזר.

בכל אופן ניסיתי להיזכר באותו יום רחוק, 12.11.85 ואני זוכר די הרבה יותר ממה שציפיתי. למעשה בערך את כל אותו היום דקה אחרי דקה מארבע בבוקר ועד שעות הלילה המאוחרות (הקרינו את 'כל הג'אז הזה של בוב פוסי, ומכיוון שגם אז זה נראה לי חרטא ברטא הלכתי לישון לפני שהסרט הסתיים כי ידעתי שיש שמירה בלילה. בסוף לא העירו אותי לשמירה. כנראה שאחד הטירונים שלפני שבר שמירה. אופייני).

האם צפיתי במשהו את מי שאני עכשיו? בפירוש לא.

מבחינת זוגיות הייתי מאוד ספקן אם מישהי אי פעם תסתכל עלי. הייתי מאוהב מאוד, ומאוד מרחוק במישהי שלא ידעה על קיומי, או שידעה ושכחה. לא ממש טרחתי לברר. סיפור האהבה הגדול שנמשך לאורך כל השירות הצבאי שלי – ונגמר לא ממש הכי נחמד בסופו – לא היה אז בכלל באופק, או אופציה, או אפשרות רחוקה. היינו אז חברים ממש טובים, ולא חשבתי עליה במונחים האלה בכלל. האם הייתי רואה את עצמי נשוי עם אישה מזה 25 שנה ושני ילדים? יכול להיות. היו גם מיליון אפשרויות אחרות.

מגורים באשחר? הזהות הד'אהריסטית הגלילית היא משהו שאימצתי לעצמי די מאוחר. אני חושב שרציתי להמשיך לגור בעפולה. יישוב קהילתי בגליל? פעם התחלתי באיזה טיול שנתי עם בחורה מתימרת. ולא כל כך ידעתי איפה זה או מה זה יישוב קהילתי. וזה נראה זר ומוזר. לא אופציה.

עיסוק בעריכת דין? אולי כפנטזיה. חשבתי על משהו במחשבים. לא חשבתי שאתקבל למשפטים. זה לא היה כמו היום. לא היה לי מושג ברור על ממוצע הבגרות שלי, והפסיכומטרי עוד היה בעתיד. רציתי להיות סופר. הייתי בטוח ש'אתגלה' יום אחד ואבלה את חיי בכתיבה. נכון 'התגליתי'. זה כנראה לא מספיק. הוצאתי שבעה ספרים שזה די הרבה. אבל אני עדיין לא רואה עצמי כ'סופר'. במגוון הזהויות שלי זו אחת הזנוחות יותר.

פוליטיקה – זה תמיד היה בראש שלי. אני חושב שהעמדות שלי אז והיום די זהות, רק שהיום אני הרבה יותר מנומק ואז הייתי יותר אינטואיטיבי. בהחלט ראיתי עצמי עוסק בפוליטיקה כעיסוק. כמה שנים כעוזר פרלמנטרי הוציאו לי את האמביציה הזו מהראש.

ראיית עולם – האמת היא שאז הייתי די אופטימי וחשבתי שהעולם פתוח בפני וכל האפשרויות פתוחות ושייצא ממני משהו ממש טוב וממש ילך לי בחיים. ושבכלל המדינה תלך לכיוון טוב, ובאיזה שלב המערך יעלה לשלטון ונחזיר את השטחים ויהיה לנו עולם סבבה אגוזים. אז המערך באמת עלה לשלטון אבל מהר מאוד הימין הוריד אותו באמצעות אקדח, וכמה שסבבה היום אז ככה האופטימיות שלי בכלל לגבי היקום בכלל ולגבי מצבי האישי בפרט.

מה שכן הטעם שלי במוזיקה, ספרות וקולנוע זה בערך אותו דבר. כאילו העולם קפא ב-1987 (שנה וחצי אחרי הגיוס) ולא זז עוד ממסלולו. מוזר? תופעה פאתטית ומוכרת מאוד. המצב שלי עוד טוב לעומת אבא שלי למשל שלא מכיר בקיומו של שום דבר שנוצר אחרי 1950. לי לפחות יש את הנדריקס.

ואת זאפה. אחד הדברים המשונים שעשיתי בחיים זה להקליט את מהדורת החדשות של ארבע בבוקר בלילה לפני שהתגייסתי (שרון מזהיר ממשא ומתן חשאי עם ירדן שבסוף גם רמת הגולן תעלה לדיון! מנפלאות 'ממשלת האחדות' של 1985, וכוסאומו הוא ידע בדיוק על מה הוא מדבר, כי פרס חתר כמו שרק הוא יודע לחתור. מכר את כל הסוסים לכולם, ובסוף פול גז בניוטרל. תוך שנתיים אינתיפאדה והכל הולך לעזאזל). ולפני כן היה קטע שלא הכרתי שנשמע כמו לחישה משונה שאחריה סולו הגיטרה הכי גאוני ששמעתי עד אז. אחרי כן, בסוללה, פגשתי את איתן ליברמן שהיה לי מין אורים ותומים מוסיקלי, והוא עשה לי היכרות עם ג'וז גרז' של זאפה, וזה אשקרה הקטע המסיים! זה נקרא WATERMELON IN EASTER HAY  (אבטיח בחציר חג הפסחא?) ומה שקורה זה שכל התקליט הזה (תקליט כפול. תקליט נושא. אופרת רוק. כמו שידעו לעשות בסבנטיז) מלא בקטעי קישור של 'הסוקר המרכזי' (Central Scruitinizer) שהוא שילוב של 'האח הגדול' של 1984 ומקהלה יוונית שמקדמת את העלילה (משהו על עולם שאסור בו לעשות מוזיקה, וג'ו שיוצר מוזיקה נפלאה בגרז' שלו) שזה פרנק זאפה לוחש דרך איזה מעוות קול כדי להישמע ממש מפחיד. זאפה גדול. אללה ירחמו. הלך לעולם שכולו גיטרה חשמלית בגיל 53, ואני לא ממש סגור שאגיע גם לזה.

מה שכן מחר אני חוגג את השלושים בזה שאני נותן את ההרצאה האקדמית הראשונה שלי בפני כיתה של סטודנטים באוניברסיטה. זה צעד גדול מבחינתי. לא כמו הגיוס, ואני מתרגש הרבה פחות, אבל עדיין. מתרגש. הנושא הוא כמובן שיטת המילט. ואם היו מספרים לי על זה ב-1985 אז בטח הייתי מתפלא למה זה לקח כל כך הרבה זמן, אבל מסיק שאני הולך לחיות חיים מעניינים שכדאי לחיותם.

אז הנה אבטיח בחציר חג הפסחא. שימו לב לקטע בהתחלה של ה'סנטרל סקרוטינייזר'. זאפה מצליח להצחיק את עצמו לשנייה ומוריד את המסיכה של הסנטרל סקרוטינייזר ונותן צחוק זפאי בריא, אבל אחרי כן מתחיל הקטע המושלם מאוד ועצוב מאוד של הגיטרה. מי שיפסיק שנייה לפני התשע אפס שש שזה לוקח אני בא ומרביץ לו מכות באופן אישי.

מחשבה חיובית ביום שלילי

כשהייתי צעיר ועול בימים, והייתה בעולם מפלגת מפ"ם, היא מפלגת הפועלים המאוחדת, הייתי עוזר פרלמנטרי של חבר כנסת חביב ששמו חסיין פארס. הוא היה חבר כנסת של קדנציה אחת. מנהל בית ספר תיכון מעכו. הוא אחד האנשים הכי טובים שהכרתי בחיים. האפיל התקשורתי שלו לא היה משהו, כי שני חבריו הנמרצים מאוד לסיעה, חיים אורון ויאיר צבן קצת האפילו עליו, אבל הוא עשה את העבודה שהיה צריך לעשות בהתמדה ובחריצות, ונתן לקהל בוחריו תמורה ראויה בעד קולם. הייתי קונה כנסת של מאה ועשרים חסיין פארסים. בלי לחשוב פעמיים.

בקיצור נמרץ הצ'ופר הענקי שהיה לי בכנסת היה שכל חברי הכנסת היו מקבלים בדואר את העיתון 'מחשבות' של צבי ינאי, שאי אפשר היה להשיג בשום מקום כי ינאי, אליטיסט לא קטן, פשוט היה מפיץ את זה למי שרצה ואי אפשר היה להשיג את זה בשוק החופשי. אז זה היה מין עיתון מחתרתי כזה. וזה שינה את העולם שלי. והיו לי ייסורי גמילה איומים אחרי שהפסקתי לעבוד אצל חסיין.

אז נפתח עכשיו אתר שכולל את כל כתבי צבי ינאי לגמרי חופשי ובחינם, וחסיין, אתה בפנסיה, אז תוכל להשלים את הקריאה בכל העיתונים שלא הספקת לקרוא אז, לפני עשרים וחמש שנים, כי העוזר הפרלמנטרי שלך היה עסוק בלקרוא אותם, ואתה היית צריך לעשות את העבודה במקומו. אני כבר שעות ארוכות מסניף ידע נהדר מהאתר הזה, והמון המון המון המון חוכמה של הבנאדם אולי הכי חכם שפעל כאן בשנים האחרונות, צבי ינאי. שאם היה כאן איש רנסאנס אמיתי, במלוא מובן המילה, אז זה הוא. וזה לא רק צבי ינאי, יש שם כל מיני אורחים כמו ישעיהו ליבוביץ' וישראל אומן. כאן כמובן ראוי קרדיט ליוזמות האתר  – נאורה שם שאול ודליה הוכברג.

וצ'ופר אדיר – קריאה דיגיטלית בכל הספרים שלו, גם פרוזה (נפלאה, נוגעת ללב, מרגשת) וגם עיון (מרחיב את הדעת ולוקח למקומות שלא חשבתם שאפשר להגיע).

ומספיק להגיד 'תכונותיו הפרקטליות של הזמן', שזה השם של אחד המאמרים שמופיעים באתר (לאו דווקא של ינאי, כמדומני).

עוד פעם – תכונותיו הפרקטליות של הזמן. מי שקרא 'מחשבות' יקבל עכשיו את ההדהוד הזה של התחביר המאוד מיוחד, של עולם הידע העשיר, של החופש המחשבתי פורץ הגבולות.

אז ביום שבו הכותרות בעיתוני העולם מספרות על סגן יושב ראש הכנסת שלנו שחשוד בסחר בנשים ובשימוש בסמים קשים, צריך לזכור שזה לא הפרצוף שלנו. שאנחנו יכולים להיות גם קצת צבי ינאי ולא רק אורן חזן. אם רק נרצה.

וביום שבו הז'דאנובים המקומיים מצנזרים אומנות מטעמים פוליטיים צריך לזכור שמחשבה חופשית היא אפשרית. היא פורצת גבולות. היא נצחית. היא תמידית. צריך לזכור שתהיה ספרות ויצירה ישראלית ותיאטרון ישראלי ומחול ישראלי גם אחרי מירי רגב. ושהרבה אחרי שישכחו את מירי רגב יזכרו את נורמן עיסא. בטוח. כמו שזוכרים היום את צבי ינאי.

לפני כחודש כתבתי כאן על רגב. פחות או יותר חזיתי מה שיקרה כאן, את הניסיון לצנזר את האומנות והתרבות והספרות דרך התקציב. וכבר אז הבאתי מדברי בולגקוב, הנצחיים – 'כתבי יד אינם נשרפים'. מתחת לגל העכור הנוכחי, לצנזורים מטעם, לפוליטיקאים הקטנוניים, לאנשי הקזינו משלדון אידלסון ועד אורן חזן, יש את ישראל האמיתית. והיא הרבה יותר צבי ינאי ממירי רגב. והרבה יותר ישראל אומן מאורן חזן.

ממתק? כרגיל לא קשור לכלום. זו בטי דייוויס. הייתי אומר האחת והיחידה, אבל יש עוד אחת. אז אומר שזו בטי דייוויס שידעה גם את ג'ימי הנדריקס, וגם את מיילס דייוויס (ממנו קיבלה את שם משפחתה) אבל היא עושה מוזיקה נהדרת בלי קשר לשני הגברים האלה. וגם נראית לא רע. אז לזכרו של צבי ינאי – They say I'm different.