מחר ימלאו שלושים שנה לגיוסי לצה"ל. אני די מתרגש. בשבת נפגשנו שלושה חברים עם המשפחות וציינו את האירוע. אבל כמעט ולא דיברנו על השירות הצבאי. מוזר.
בכל אופן ניסיתי להיזכר באותו יום רחוק, 12.11.85 ואני זוכר די הרבה יותר ממה שציפיתי. למעשה בערך את כל אותו היום דקה אחרי דקה מארבע בבוקר ועד שעות הלילה המאוחרות (הקרינו את 'כל הג'אז הזה של בוב פוסי, ומכיוון שגם אז זה נראה לי חרטא ברטא הלכתי לישון לפני שהסרט הסתיים כי ידעתי שיש שמירה בלילה. בסוף לא העירו אותי לשמירה. כנראה שאחד הטירונים שלפני שבר שמירה. אופייני).
האם צפיתי במשהו את מי שאני עכשיו? בפירוש לא.
מבחינת זוגיות הייתי מאוד ספקן אם מישהי אי פעם תסתכל עלי. הייתי מאוהב מאוד, ומאוד מרחוק במישהי שלא ידעה על קיומי, או שידעה ושכחה. לא ממש טרחתי לברר. סיפור האהבה הגדול שנמשך לאורך כל השירות הצבאי שלי – ונגמר לא ממש הכי נחמד בסופו – לא היה אז בכלל באופק, או אופציה, או אפשרות רחוקה. היינו אז חברים ממש טובים, ולא חשבתי עליה במונחים האלה בכלל. האם הייתי רואה את עצמי נשוי עם אישה מזה 25 שנה ושני ילדים? יכול להיות. היו גם מיליון אפשרויות אחרות.
מגורים באשחר? הזהות הד'אהריסטית הגלילית היא משהו שאימצתי לעצמי די מאוחר. אני חושב שרציתי להמשיך לגור בעפולה. יישוב קהילתי בגליל? פעם התחלתי באיזה טיול שנתי עם בחורה מתימרת. ולא כל כך ידעתי איפה זה או מה זה יישוב קהילתי. וזה נראה זר ומוזר. לא אופציה.
עיסוק בעריכת דין? אולי כפנטזיה. חשבתי על משהו במחשבים. לא חשבתי שאתקבל למשפטים. זה לא היה כמו היום. לא היה לי מושג ברור על ממוצע הבגרות שלי, והפסיכומטרי עוד היה בעתיד. רציתי להיות סופר. הייתי בטוח ש'אתגלה' יום אחד ואבלה את חיי בכתיבה. נכון 'התגליתי'. זה כנראה לא מספיק. הוצאתי שבעה ספרים שזה די הרבה. אבל אני עדיין לא רואה עצמי כ'סופר'. במגוון הזהויות שלי זו אחת הזנוחות יותר.
פוליטיקה – זה תמיד היה בראש שלי. אני חושב שהעמדות שלי אז והיום די זהות, רק שהיום אני הרבה יותר מנומק ואז הייתי יותר אינטואיטיבי. בהחלט ראיתי עצמי עוסק בפוליטיקה כעיסוק. כמה שנים כעוזר פרלמנטרי הוציאו לי את האמביציה הזו מהראש.
ראיית עולם – האמת היא שאז הייתי די אופטימי וחשבתי שהעולם פתוח בפני וכל האפשרויות פתוחות ושייצא ממני משהו ממש טוב וממש ילך לי בחיים. ושבכלל המדינה תלך לכיוון טוב, ובאיזה שלב המערך יעלה לשלטון ונחזיר את השטחים ויהיה לנו עולם סבבה אגוזים. אז המערך באמת עלה לשלטון אבל מהר מאוד הימין הוריד אותו באמצעות אקדח, וכמה שסבבה היום אז ככה האופטימיות שלי בכלל לגבי היקום בכלל ולגבי מצבי האישי בפרט.
מה שכן הטעם שלי במוזיקה, ספרות וקולנוע זה בערך אותו דבר. כאילו העולם קפא ב-1987 (שנה וחצי אחרי הגיוס) ולא זז עוד ממסלולו. מוזר? תופעה פאתטית ומוכרת מאוד. המצב שלי עוד טוב לעומת אבא שלי למשל שלא מכיר בקיומו של שום דבר שנוצר אחרי 1950. לי לפחות יש את הנדריקס.
ואת זאפה. אחד הדברים המשונים שעשיתי בחיים זה להקליט את מהדורת החדשות של ארבע בבוקר בלילה לפני שהתגייסתי (שרון מזהיר ממשא ומתן חשאי עם ירדן שבסוף גם רמת הגולן תעלה לדיון! מנפלאות 'ממשלת האחדות' של 1985, וכוסאומו הוא ידע בדיוק על מה הוא מדבר, כי פרס חתר כמו שרק הוא יודע לחתור. מכר את כל הסוסים לכולם, ובסוף פול גז בניוטרל. תוך שנתיים אינתיפאדה והכל הולך לעזאזל). ולפני כן היה קטע שלא הכרתי שנשמע כמו לחישה משונה שאחריה סולו הגיטרה הכי גאוני ששמעתי עד אז. אחרי כן, בסוללה, פגשתי את איתן ליברמן שהיה לי מין אורים ותומים מוסיקלי, והוא עשה לי היכרות עם ג'וז גרז' של זאפה, וזה אשקרה הקטע המסיים! זה נקרא WATERMELON IN EASTER HAY (אבטיח בחציר חג הפסחא?) ומה שקורה זה שכל התקליט הזה (תקליט כפול. תקליט נושא. אופרת רוק. כמו שידעו לעשות בסבנטיז) מלא בקטעי קישור של 'הסוקר המרכזי' (Central Scruitinizer) שהוא שילוב של 'האח הגדול' של 1984 ומקהלה יוונית שמקדמת את העלילה (משהו על עולם שאסור בו לעשות מוזיקה, וג'ו שיוצר מוזיקה נפלאה בגרז' שלו) שזה פרנק זאפה לוחש דרך איזה מעוות קול כדי להישמע ממש מפחיד. זאפה גדול. אללה ירחמו. הלך לעולם שכולו גיטרה חשמלית בגיל 53, ואני לא ממש סגור שאגיע גם לזה.
מה שכן מחר אני חוגג את השלושים בזה שאני נותן את ההרצאה האקדמית הראשונה שלי בפני כיתה של סטודנטים באוניברסיטה. זה צעד גדול מבחינתי. לא כמו הגיוס, ואני מתרגש הרבה פחות, אבל עדיין. מתרגש. הנושא הוא כמובן שיטת המילט. ואם היו מספרים לי על זה ב-1985 אז בטח הייתי מתפלא למה זה לקח כל כך הרבה זמן, אבל מסיק שאני הולך לחיות חיים מעניינים שכדאי לחיותם.
אז הנה אבטיח בחציר חג הפסחא. שימו לב לקטע בהתחלה של ה'סנטרל סקרוטינייזר'. זאפה מצליח להצחיק את עצמו לשנייה ומוריד את המסיכה של הסנטרל סקרוטינייזר ונותן צחוק זפאי בריא, אבל אחרי כן מתחיל הקטע המושלם מאוד ועצוב מאוד של הגיטרה. מי שיפסיק שנייה לפני התשע אפס שש שזה לוקח אני בא ומרביץ לו מכות באופן אישי.
