החיים שלנו תותים

הראיתם פעם משהו חסר משמעות יותר מהמצעד השנתי של גלגלצ? ואשקרה שמעתי את הדבר הזה. כי היו לי סידורים ונסיעות ובישולים וכל הזמן הרדיו היה פתוח על זה. נכנס מאוזן אחת יוצא מאוזן שנייה. הדבר העיקרי שהותיר עלי את רישומו הוא שירה של אגם בוחבוט 'כמו בריו' שלא הכרתי, אבל הזמרת היא בת 12 וביליתי דקות ארוכות בלשאול את עצמי אם זה עושה לה טוב השיר הזה או לא. אין שום סיבה שבעל בעמיו, בן חמישים (עוד מעט אבל מנסה להתרגל) יקדיש אפילו שנייה מזמנו לעניין הזה, אבל מסתבר שזה יצר איזה שיח מטורף, שהשיא שלו לדעתי הוא בפוסט פרוגרמטי של רות גביזון שמנתח לעומק את 'החיים שלנו תותים' וקובע, בהמשך למאמר של אלון עידן ב'הארץ' שגם אם המדובר בחוד החנית של הימין המתנחלי המשתלט על כל חלקה טובה, הרי שהתרופה לכך היא שגם השמאל יתחיל ליצור שירי פופ קליטים.

גביזון (וגם 'הארץ' וכל היתר) קצת מפספסים את העניין. היא הודתה שלא הקשיבה לשיר מעולם, ומן הסתם היה לה משהו טוב יותר לעשות בערב ראש השנה מלהקשיב למצעד. אני הקשבתי וזו הייתה חוויה מוזרה. זה היה כמו ילדה בת שלוש שמסדרת את הבובות שלה בשורה ובוחרת את איזה בובה היא הכי אוהבת. 'השיר האהוב ביותר' הוא 'השיר המושמע ביותר' מהסיבה הפשוטה שגלגלצ טוחנים אותו במוח מהבוקר עד הערב בלי הפסקה. בניסוח אחר – הבחירה ב'שיר השנה' משקפת פחות או יותר את הטעם האישי של דלית רוצ'סטר. או יותר נכון את מה שדלית רוצ'סטר חושבת שהמאזינים שלה רוצים לשמוע, כי אני סומך על אישה כזו שעיסוקה במוזיקה שכשהיא חוזרת הביתה מהעבודה ורוצה קצת להירגע היא לא שמה את חנן בן ארי במערכת. יש כאן איזה מעגל שוטה, כי היא משמיעה להם את מה שהיא חושבת שהם רוצים לשמוע, ומה שהם אולי רוצים לשמוע נובע בדיוק מזה שמשמיעים להם את זה כל היום.

נכון, נוצר כאן קורפוס של יצירה ישראלית לא יותר מדי מפוארת, שמדברת פחות או יותר על אותם נושאים – ענייני דור ה-Y שנורא קשה כאן אבל בסוף יהיה בסדר כי – ניו אייג' כלשהו. חנן בן ארי לא שונה מ'התקווה שש' או קפה שחור חזק או כל הזוועות האלה שהילדים האלה שומעים כי גלגלצ משמיעה להם. לא משהו מאוד עמוק. נכנס באוזן אחת יוצא מהשנייה. פופ קליל עם נגיעות קלילות של לפעמים רגאיי אבל לא ממש, לפעמים היפ הופ אבל לא בדיוק. קצת גיטרות אבל לא בדיוק רוק. כי חייבים להגיע לאמצע המושלם אחרת גלגלצ לא תשמיע אותך כל היום. אני מסרב להאמין שזו 'המוזיקה' של הדור הזה. הם שומעים גם דברים אחרים. בטוח.

כי אני שומע דברים אחרים. זמן הרדיו שלי הוא בדיוק שעתיים ביום כשאני בנסיעה, וגם אז אני שומע גם תכניות מלל ולא רק מוזיקה. את גלגלצ אני שומע רק כשמכריחים אותי (לבת שלי יש נטייה כזו). המוזיקה שלי כבר לא מגיעה מהרדיו. עברנו את שנות השמונים. אני שומע מוזיקה ממיליון מקורות אחרים. מיוטיוב וג'נגו ותחנות רדיו אינטרנטיות מחו"ל ודברים שחברים מעלים בפיד בפייסבוק, והמלצות של 'קולומבוס' ואנ'לא יודע מה. למה שדלית רוצ'סטר חושבת שאולי אני רוצה לשמוע יש מעט מאוד מקום בחיים שלי. וכך גם בחיים של הבת שלי. למרות שהיא מתה על גלגלצ. אפשר להיגנב על זה ולהעביר עם זה נסיעה ארוכה. אבל כשרוצים להתרגש או להעמיק הולכים למקום אחר.

אז יש לזה משמעות כלכלית אדירה – כי בסך הכל שורה תחתונה גם בגלגלצ זה כסף. ויש לזה משמעות מבחינתו של חנן בן ארי שלמרות שהוא קצת מעצבן בקטע של לא לשיר עם נשים (אבל נחסך מאיתנו הדואט המרגש עם נינט טייב מצד שני) אני מאחל לו כל טוב. אין לזה שום משמעות אחרת. לא מוזיקלית. לא תרבותית. זו בועה עם שפה משל עצמה (מאגניבה. בעצם לא בטוח. שמעתי שעות של שדרנים וזמרורים המשבחים זה את זה. איני סגור על הטרמינולוגיה המדוייקת) ומעט מאוד משמעות מחוץ לבועה. מסמן שאיבד את המסומן. סימולקרה שפירה. לא משהו לענות בו. גביזון – רוצה לעשות טוב לעולם? תעזבי את חנן בן ארי. נראה אותך מתייחסת למאמר של איילת שקד ב'השילוח'. עם בן ארי את מבזבזת את הזמן.

ממתק לסיום. בארצות הברית הייתי בעיירה נורא עלובה שנקראת פרנקוניה, ניו המפשייר. יש שם 1,104 תושבים. נקלעתי בטעות לפאב שלהם, שבדיוק הייתה שם מסיבה מטורפת שכל תושבי העיירה מתחפשים לפיראטים ורוקדים ושותים כל הלילה. באמת! היה נורא סבבי ולא צפוי. וגם נורא שמח. הם יודעים לשתות שם בפרנקוניה – הבירה המקומית מבשלה מאוד לא מוכרת עם כמה סניפים בניו אינגלנד (ובפלורידה!) היא ה-SEA DOG שעושה נורא שמח, למרות שיותר התחברתי לסמואל אדמס הממוסדים יותר אבל עם IPA בועט וקטלני. והייתה אווירה נהדרת שאני מנסה (ולפעמים מצליח) להשיג בעיזה-בר של אנשים שגרים ביחד ואוהבים לבלות אחד עם השני. בהתחלה באמת הרגשתי שאני בסרט סוריאליסטי, אבל אז הבנתי שאלו פשוט האנשים הטובים של פרנקוניה שאחרי שבוע עבודה פשוט מתחפשים לפיראטים ושותים ורוקדים, וכמה שזה היה נהדר. אז הופיעה שם להקה איומה (אחת הסיבות שעזבתי את המקום בסופו של דבר) שנקראה 'ואן ביורנז' ששרה שירים די זוועתיים. אבל אף אחד לא שם לב כי כשהם הגיעו זה היה שעתיים אחרי שהכל התחיל וכולם כבר היו תחת השפעה זו או אחרת. אז הנה הואן ביורנז. לא משהו שיזכה בגלגלצ במצעד השנתי, או במקביל שלו בניו המפשייר. גם הסולנית הדי מדליקה שיש להם בקליפ הזה לא טרחה להגיע, ונשארנו רק עם הגברים שהם פחות מדליקים. השיר הזה הוא תאמינו או לא שיר אהבה לאייב לינקולן, עם מילים די מתחכמות ורמיזות מיניות שלא הבנתי, אבל שיהיה בסבבה. הנה נחשפתם למשהו שלא תחשפו לו בגלגלצ. או שתקשיבו עוד פעם לחנן בן ארי. לגיטימי.

אז אני מאוד מאוד קשיש או לא?

על סיאה אף פעם לא שמעתי עד תחילת השבוע. ומאז אני לא מפסיק לשמוע עליה. שיש לה פאות וכזה. אחרי כן גם התחילו לשדר ברדיו את השירים שלה, זאת אומרת ברדיו שאני שומע. וסך הכל אני מכיר את כולם. זה הדבר המאוס הזה עם השנדליר (שהיה שלב מתי שהוא בשנה שעברה שנשבעתי שאני אתלה מהשנדליר את מי שישמיע אותו שוב בטווח שמיעה שלי) ועוד כל מיני כאלה ומסתבר שהיא באמת כוכבת גדולה והאייקון של הדור של הבת שלי וממלאת את פרק הירקון ועוד נותר תור בחוץ של מי שלא הצליח להשיג כרטיס.

מה אני אעשה שכל השירים האלה בגלגלצ נשמעים לי אותו דבר? לא אומרים לי כלום. לא מרגשים אותי. נכנס בצד אחד של האוזן יוצא בשני.לא מצליח להבדיל בין סיאה לבין אני לא יודע מי כי אין לי מושג איך קוראים לזמרות האלה.

אז אני מאוד מאוד קשיש? ואם הייתי בן 16 הייתי אוהב את סיאה? בטח היה לי איזה רגש נוסטלגי אליה כשהייתי מגיע לגיל חמישים, אבל ממש לאהוב את הדברים האלה? זה לא מוזיקה הגלגלצ הזה. זה ההוראות של המכונות שמשודרות בביפים אלקטרוניים לבטריות האנושיות שכלואות במטריקס.

הייתה לי פעם חוויה דומה לזה שממש הכרתי שניים שלושה שירים של סיאה (היא תעביר ככה ערב שלם או שבאיזה שלב פשוט ישימו ברמקולים את הפלייליסט של גלגלצ והיא תרד בשקט מהבמה ותאכל מנגו מקולף בלי שאף אחד ישים לב?) כשהייתי בטעות בערב של פבלו רוזנברג ועידן יניב. סך הכל זה לא היה טעות כי קיבלתי כרטיסים חינם מחבר. ועם כמות משמעותית של אלכוהול היה אפשר להעביר את הערב בסבבה. אבל מה שהגניב אותי זה שהכרתי את כל המילים של כל השירים. באמת. בחיי אדוני אמת התורה. וזה הדהים אותי כי כאילו מאיפה? כשמשמיעים את זה ברדיו אני מעביר תחנה אם יש בטעות תחנה שמשמיעה את זה. זה באמת קליט אבל לא עד כדי כך קליט. שרידים של זיכרון פרוטוטיפי יונגיאני? אבל אמרנו כבר שזה פסבדו מדע. אין לי הסבר. יש דברים בשמים ובארץ, הורציו, שלא חלמת עליהם בפילוסופיה שלך. כמו למשל השירים של עידן יניב. וסיאה.

אז אני קשיש נרגן? או סתם בנאדם שלא אוהב פופ?

וכשהייתי ילד אהבתי פופ?

יש כמה דברים שיכולים להיחשב פופ שאהבתי. למשל הקארס. יש עכשיו סידרה נהדרת שנקראת חסרי מוח. מין מותחן מדע בדיוני פוליטי ממש מעולה. והכרתי שם את העלמה מרי אליזבת' ויינסטד שקרובה עד כדי סכנה למודל התיאורטי. אז זה קטע של חייזרים שמשתלטים על המוח של בני אדם וגורמים להם להשמיע את יו מיי ת'ינק של הקארס, שזה די מטורף ומצחיק כמו כל הסידרה הזאת. ונזכרתי כמה אהבתי את זה, וזה פופ. אבל קצת יותר רוקנרולי משל סיאה. גם כל מיני דברים אחרים מהסוג הזה כמו סטיב מילר באנד (או להקת סטיב מילר באנד ולהקתו כמו שהיו קוראים להם ברשת ג' בימים הטובים) או ג'יי ג'יילס באנד (מישהו זוכר את זה?) זה היה פופ, אבל זה היה גם רוקנרול די פרוע. אני די בטוח שלא הייתי סובל את סיאה אם הייתה פותחת את הסירנות אזעקה שלה ב-1984 למשל. לא סבלתי את מייקל ג'קסון והוא היה בערך פי עשרים יותר גדול.

מה, הקארס היו משהו! היה להם את הסולן הכי מכוער בעולם ריק אוקייסיק, שהיה נשוי לדוגמנית העל פאולינה פוריצקובה, והקליפים שלהם היו מטמטמים והיו מראים אותם בעד פופ עם אהוד מנור וענת דולב נבג"מ זיע"א (נשמתם בגנזי מרום זכרם יגן עלינו אמן) וואו עכשיו אני נשמע ממש כמו קשיש סיעודי שמעלה זכרונות ממלחמת השחרור.

אז מי שהולך לדבר הזה תעשו חיים. אני הולך לשים את השיניים התותבות בצינצנת ולשמוע קצת קארס. אז הנה הם לדור שלא ידע את יוסף. או שידע את סיאה אני לא יודע מה יותר גרוע.