סלוקי

לקח לי קצת זמן לכתוב את הפוסט הזה, וייתכן גם שהוא לא יצא נורא קוהרנטי.

יש לי זיכרון אחד או אולי שבב זיכרון מהסלוקי. והוא בערך עשרים שנה לפני 'הקרב על הסלוקי' שבעוונותינו מלאו לו כבר עשור, כך שהמצב שלי חמור מאוד. אני זוכר כוח של גולני באיזור של איזה כפר – יוחמור או סוחמור או משהו כזה, שנתקע בואדי, והורידו עליו אש מרגמות מטנדר, והפעלנו עליו מסק"רים. אני לא זוכר באופן מדוייק, ולא יכול לדעת מה היה. יש לי איזה תמונה בראש של המסק"רים מגיעים – והקול בקשר היה מאוד רגוע 'תפסיק עם הקישקושים והשמות קוד ופשוט תגיד לי לאן להגיע' ואז אחד מהם מחפה מאחור  והשני מפעיל משהו על הטנדר. בכל פעם שאומרים 'סלוקי' עולה הזכרון הזה. עד כמה שאני זוכר ראו את כל הוואדי הזה מאותו מחוז חמדה, נבי אל עוואדי, בו ביליתי את נעורי הפוחזים. יש כל מיני שמות שעולים בזיכרון – ר'נדוריה. גוקדרה. קעקיית א-ג'סר. הייתה תקופה שהייתי רק עוצם את עיני והייתי שם, והייתה נפרשת לעיני כל התמונה מהעמדה מהנבי לצפון מזרח. היום זה לא עובד. אלצהיימר וזה.

לאולמרט אין זיכרון כזה. אבל גם לא צריך להיות לו. אני לא חושב שראש ממשלה צריך להיבחן בשירות קרבי, וזה הנוכחי הכי קרבי שיש, וממש גרוע. שלא לדבר על כל מיני טיפוסים מופרעים כמו בנט שממש מתגאים בכמות הערבים שהם הרגו. אבל צריך להיות לראש הממשלה כבוד בריא לאנשים שמוצאים את עצמם במקומות האלה ולאולמרט לא היה.

בשלושת הימים האחרונים של מלחמת לבנון השנייה נהרגו 33 חיילים ב'קרב על הסלוקי' שמטרתו הייתה להשיג 'תמונת ניצחון' אחרי שכבר הושג הסכם על הפסקת אש. טוב זו החלטה שראש ממשלה יכול וצריך להחליט. אבל הוא צריך להיות נקי כפיים ובר לבב ואולמרט לא היה. כאשר קיבל את ההחלטה ששלחה את 33 האנשים האמיצים האלה אל מותם, היו ידיו מוכתמות בשוחד. מי שידיו מוכתמות בשוחד אסור לו לשלוח אנשים למות. הוא צריך להשאיר את ההחלטות האלה לאדם נקי כפיים ובר לבב.

אז ככה – שנה ושבעה חודשים או שנה וחצי או שש שנים, זה לא ממש משנה, כי הפשע של אולמרט היה גדול בהרבה ובמישור אחר, ואת התשלום עליו שילמו אנשים אחרים. ולכן היה לי מאוד עצוב בכל פעם שהשם 'אולמרט' עלה בחדשות, והציף את הזכרונות הלא מי יודע מה ממלחמת לבנון השנייה – לא סבבה בכלל נפלו עלי טילים ואני לא אוהב – שהציפו זכרונות ישנים יותר. אבל לא היה לי עצוב עלי. לבנון היא בשבילי סוג של נוסטלגיה. היה לי עצוב על שלושים ושלוש משפחות. שהאיש המושחת הזה הוא ששלח את בניהם למות.

אבל אין מה לרקוד על הקבר הפוליטי של האיש הרע הזה (שאחרי שיצא מהכלא יהיו לו חיים לא רעים. כי סך הכל הפנסיה מתקתקת, הכסף מהמשרד הפרטי בטח הושקע לא רע, ובאמת בגילו וזה צריך קצת לנוח אחרי חיים שלמים של שחיתות) בואו נדבר על כאן ועכשיו –

מי ששולח אותנו לסכסוך נצחי של אינתיפאדת סכינים ואומר שהדרך היחידה לסדר את העניין הוא רק כוח וכוח ועוד כוח ואין עם מי לדבר ונדביר את הטרור וכל זה, ומתכנן סיבוב נוסף בעזה ואולי גם משהו צ'ופר בלבנון או בסוריה רק כדי שלא יצא שיש שם מלחמה בסבבי עם ים של הזדמנויות ואנחנו לא בעניין, צריך להיות בנאדם שאשתו לא נחקרת במשטרה על רהיטי הגן, ואין פסק דין המספר על חצר ביזנטית בה רעיית הקיסר מכה את העובדים על ידיהם. הוא לא צריך להיות אפוף בעשן סיגרים. הוא צריך להיות הסמכות המוסרית העליונה שאין למעלה ממנה כדי לשלוח אנשים למות.

בואו נחזור קצת לשם ואז. יש איזה צדק היסטורי שבעוד חצי שנה בדיוק כשנחגוג עשור למלחמת לבנון יישבו הנשיא וראש הממשלה בכלא. שר ההיסטוריה צוחק לפעמים. לא צוחק מספיק. לפני כמה זמן שמעתי בגלצ את חיים רמון משווה את 'פרשת הנשיקה' לדו"ח תנועה, ומותח ביקורת על כל העולם ואשתו, ו'מסרב להגיב' בעניין איבגי. אז העניין של הנשיקה קלון או לא קלון זה עניין משפטי. בעיני הוא עבריין מין מורשע, ואם כל אדם בן 54 היה מעז לשלוח את לשונו הטמאה אל בתי בת ה-19 הייתי חותך את הלשון הזו בעצמי. אבל הפשע האמיתי, שלא הזכירו, זה המוזכר הן בפסק הדין והן כמדומני בדוח ועדת וינוגרד הוא שאת ישיבת הממשלה בה הוחלט על היציאה למלחמה הוא החל בכך שרשם את פרטי הקצינה ביומן האלקטרוני שלו. זה היה הלך הרוח הזחוח אז. על זה (ועל המניות ואלוהים יודע מה עוד) הם חשבו כששלחו אנשים למותץ אף אחד לא נתן על זה את הדין. נתנו על דברים אחרים, כי כשאדם מושחת או בעל תאוות שאינן יודעות גבול, זה מתבטא ביותר מדבר אחד. מה שקרה להם, לכל אחד מהם, מוכתמים, מושמצים, נושאים בעונשי מאסר, מבוזים, פסולים מלכהן בכל תפקיד ציבורי (גם הדרג הצבאי. חלוץ והמניות. גל הירש) צריך להיות תמרור אזהרה לכל פוליטיקאי. את קורות הממשלה הזו, ממשלת אולמרט, המושחתת בממשלות ישראל לדורותיהן, צריך לרשום בספר האזרחות 'להיות אזרח בישראל' כדי לחנך את הדור הבא. שיצאו לנו עוד עשרים שנה פוליטיקאים ישרים.

אז באמת אני מאחל לאולמרט כל רע בכלא. לא שיש סיכוי. הבחור הולך להיות באגף הצ'ופרים יחד עם חבריו למעשה השוחד שכיער את הנוף הירושלמי לנצח נצחים. מין פגישת מחזור כזו. בטח יכתוב את זכרונותיו או משהו. וסך הכל אני רואה אותו יוצא בתוך שנה או משהו כזה. בתוך שנתיים פרשן מבוקש בתכניות פוליטיות ברדיו. עם דיבורים על קאם בק. מה, אם דרעי יכול אז למה לא אולמרט? ובכל אופן, במגבלות האלה. שנורא יתגעגע לשולה או משהו כזה וישללו לו את זכויות הטלפון. ברמה הזו אם אפשר.

ואם כבר בהקשר הזה של שולה, אז הממתק הוא כמובן CRY BABY של ג'ופלין, בשביל השורה שממש בנויה על סיפור אהוד ושולה –

 … All you ever gotta do is be a good man one time to one woman

דבר כפיראט!

בשנים האחרונות אנשים התחילו לציין כל מיני מועדים, קטע רשת כזה. הידועים יותר הם 'יום המגבת' שחל ביום פטירתו של דאגלס אדאמס, ו'יום פיי' שהוא כמובן 14.3. אבל יש גם כל מיני ימים מונפצים יותר ופחות, ולמעשה בכל יום יש את הקטע שלו. יום ההולדת שלי, למשל, 6 בפברואר, הוכרז כ'יום הברווז הצולע'. מה שאמורים לעשות ביום הזה הוא לתת הכרה ואהבה לאנשים שנמצאים בסוף דרכם המקצועית ואינם אפקטיביים בתפקיד הנוכחי שלהם, כמו נשיא בסוף תקופת כהונתו השנייה. זה מתאים לי בול כי אני לא אפקטיבי בשום תפקיד שיציבו אותי בו.

אז? היום, ה-19 בספטמבר הוא יום 'דבר כמו פיראט' הבינלאומי. יש לזה כמה כללים די אידיוטיים כמו לומר 'ארררררר' בסוף כל משפט. זה יוצא איכשהו דבילי ומצחיק באנגלית, בעברית זה לא עובד. חוץ מזה, כבוגר התרגום הקלאסי של ישראל פישמן ל'אי המטמון', ששם הפיראט המפחיד "Black Dog" נקרא 'כלבא אוכמא', הייתי בטוח עד גיל מאוד מבוגר שפיראטים מדברים ארמית. כשגדלתי הבנתי שעורכי דין מדברים ארמית, והם גרועים מפיראטים.

אבל היום הוא גם יום הנישואים שלי. נאמן לדרישותיה של ש' לכך שלא אכתוב על ענייניה, לא אפרט כאן מעבר להצהרות האהבה הכלליות המוכרות לקוראי הבלוג. מבחינה מילטית החתונה היא דווקא מעניינת. את השריטה הרפורמית הייתה לנו כבר אז, והתכנית הייתה להתחתן אזרחית בקפריסין ואחרי כן טקס רפורמי בישראל. ההורים שלי נורא לחצו על חתונה אורתודוכסית כמו שצריך. הייתי אומר שאין לי מושג למה, אבל אחרי זה כתבתי על זה תזה שלמה לתואר שני שזה המילט האכזר שיוצר הביטוס בורדזיאני שגורם להם – חילונים גמורים – להתנהג לפי כללי השדה – שנוצר כמובן כדי לשמש מנגנון שליטה בפלסטינים אזרחי ישראל. הייתי אומר שזה קשקוש גמור, אבל מישהו נתן לי על זה 94 ואני ממשיך לדוקטורט על הבסיס הזה אז כנראה יש בזה משהו.

אבל אז עוד לא הייתי סגור על הקטע הזה, רק ידעתי שנישואים אורתודוכסיים בהם אני קונה את אשתי כאילו הייתה חפץ, זה לא משהו שאני רוצה. אבל גם לא רציתי לריב עם ההורים שלי יותר מדי, אז אחרי לחץ לא מתון של כמה חודשים נכנענו, וערכנו שני טקסים – אורתודוכסי, ושבוע לאחר מכן רפורמי. כבר כתבתי כאן כמה פעמים שהרב האורתודוכסי שחיתן אותנו הורשע לאחר מכן בכמה וכמה מעשים טובים, וריצה, כמדומני, עבודות שירות (מה שלא הפריע לעיריית עפולה לקרוא רחוב על שמו שאני מתבייש בכל פעם שאני הולך בו) בעוד שהרפורמי, כב' הרב לוי קלמן ויימן, הוא אחד האנשים הנאורים והחכמים שאני מכיר, פעיל מאוד בעמותות למען זכוית אדם, בארגוני 'תג מאיר', מתנגד לגזענות על כל צורותיה, והקים את אחת הקהילות הנפלאות ביותר 'כל הנשמה' בירושלים. כך שמבחינתי יש לי רק יום נישואים אחד, הוא היום שבו לוי קלמן ויימן השיא אותי לש'. 19.9.91.

שזה אשקרה 24 שנים, ואני נורא שמח כל יום מחדש, ורוצה עוד כמה עשורים, ולא מאמין שעבר כל כך הרבה זמן. הכרתי אותה כשהייתי בן 20 ואנחנו ביחד 27 שנים, וסך הכל אני לא זוכר איך זה לחיות בלעדיה. ושמח לשתף את כל העולם בהרגשה הזו. אז נחגוג, ואולי נדבר קצת כמו פיראטים. סך הכל צריכה להיות משמעות לזה ששני המועדים האלה נחגגים ביחד.

אבל היום הוא גם יום המאה לתחקיר ערוץ 2 על אורן חזן! גם את זה נחגוג בהפעלה קצרה של הקוראים. דרגו את האישים הבאים לפי מידת התאמתם לתפקידם ו/או לתפקיד אליו הם מיועדים –

אורן חזן, סגן יושב ראש הכנסת.

גל הירש, המפקד הכללי של משטרת ישראל.

דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית.

גל אמיר, סגן אלוף העולם בציונות התשע"ד.

ממתק? אני יודע שזה וידאו שהבאתי הרבה, אבל אם יש כבר יום שודדי ים, אז כלת השודדים של ברכט זה נורא מתבקש. בדרך כלל אני מביא כאן את לוטה לניה שזה הביצוע המקורי ובגרמנית, אבל אין על נינה סימון, ולמרות הפגם הברור שהיא שרה באנגלית שיר שגרמנית היא השפה הטבעית שלו, היא לוקחת את השיר הזה למקומות גזעיים ומעמדיים שברכט לא חלם עליהם, וזה אחד הביצועים הכי שיש בכלל. אז ליום הנישואים שלי אני מפנק את עצמי בקצת נינה סימון ושיהיה לי מזל טוב ובסבבה.

הירשיזמים

פעם כשהייתי יותר צעיר והיה לי תינוק בן שנה וילדה בת חמש היה ליל הסדר. ואז מישהו סימס או התקשר אלי שמשהו רע קרה. והבית של אבא שלי איפה שעושים את ליל הסדר יש שתי קומות ובקומה השנייה למעלה היה טלוויזיה אז עליתי למעלה וראיתי שיש פיגוע ענקי עם המון הרוגים. אבל בכל אופן המשכנו את הסדר כי זה היה 2002 ופיגועים בסדר גודל הזה היו קורים נאמר פעם בחודש חודשיים, לצד פיגועים קטנים יותר של עשרה עשרים הרוגים שהיו קורים נאמר פעם בשבוע. ואז אני חושב למחרת בבוקר קיבלתי טלפון ועזבתי את הילדה בת החמש ואת התינוק בן השנה ויצאתי לחודש בערך מהבית להפסיק את הפיגועים.

לא ממש לחמתי כמו אנשים בג'נין בטיהור בתים מבית לבית בקטע של הרוג או ההרג. זה לא התפקיד שלי. אבל הייתי קצת חשוף לאש צלפים, והיינו באזור בית לחם שידענו שיש להם גם את החימוש וגם את הניסיון. אם הייתי בצוות אחר ולא בצוות שלי שבנה עמדה נהדרת במרתף ולא זז ממנה כל המלחמה הייתי גם במצב של כדורים ששורקים לידי. קורה. היינו עושים פתיחות ציר לשירותים שהיו בבית סמוך בקומה למעלה. נשבע לכם. זה היה הזוי כי המקום היה אתר בנייה ועבדו שם כל הזמן פועלים רומנים שלא יודע כמה ידעו שיש מלחמה מסביבם. ראיתי חייל שלנו חוטף כדור, אבל זה היה במרחק של שני קילומטר עם משקפת. הוא היה במקום שהייתה איזה בעייה טכנית לחלץ אותו, והיה לי קו ראיה לראות אותו מדמם שעתיים שלוש עד שהגיעו אליו. אין לי מושג מה קרה לו, אבל אני חושב שהוא שרד. עד כמה שאני זוכר היו לנו כמה פצועים בגדוד. אחד או שניים בתקרית שאני לא זוכר את הפרטים שלה, ואחד שפשוט עלה על האוטובוס הלא נכון בדרך חזרה מחופשה.

הדבר הכי עצוב או מרגש שקרה לי זה שהיה יום הזיכרון והייתה את האזעקה ועמדנו דום, ואז הבת שלי התקשרה בבכי נוראי, כי היא פתאום קישרה את כל העניין של יום הזכרון עם זה שאבא לא בבית. שלוש עשרה שנים אחרי אני די בטוח שהיא לא זוכרת את זה. נותרה תמונה מאוד מצחיקה שלה לובשת את הקסדה שלי (עם הסוואה נוסח שנות השמונים מצמיג ועליו מין גומי לבן כזה והסוואה מתוחה. לא היום הצ'יקמוקים שלא מותחים את ההסוואה וזה נראה כמו כובע של אנ'לא יודע מה) מכשהגעתי לחופשה באיזה יום. בדרך חזרה עברתי בקניון מלחה שבדיוק נפתח וקניתי את 'המסע אל האי אולי' של מרים ילן שטקליס והקראתי לה אותו, אני לא סגור שהגענו עד הסוף של הסיפור כי זה סיפור ארוך בשפה די קשה והילדים של היום פחות מתחברים. יש די הרבה אבות שלא הגיעו לזה ונשארו שם.

אז הגל הירש הזה קורא לחברה שלו "דיפנסיב שילד" שזה השם באנגלית של 'חומת מגן'. תבין, נשמה, . אני לא נלחמתי בשבילך, ולא עזבתי את הילדה שלי לחודש בשבילך. אתה סוחר בדם של החברים שלי.

דלז, הירש, דנון, ויינשטין, פראבו

הסיפור עם גל הירש ממלא אותי בעיקר בעצב רב. כאזרח חוויתי את מלחמת לבנון השנייה בעיקר ברקטות על הבית, חדשות איומות ברדיו עם שמות גיאוגרפיים מוכרים מאוד, וכעס אדיר על הנהגה פוליטית יהירה וכושלת, והנהגה צבאית – לא ממש משהו. העובדה שמקומות שהכרתי טוב מאוד מהשירות הסדיר, שנמצאו במרחק של קילומטרים ספורים מהגבול, אם לא ממש על הגבול, הפכו למוקד של קרבות קשים ובלתי מוכרעים, עם סיפורים מטומטמים על אנשים שנשלחים למות במקומות האלה בשביל 'תמונת ניצחון', מאוד הכעיסו אותי. איפשהו ב-2006 התחושה של הביטחון האישי שלי הלכה לעזאזל, ולא שבה. ההצפה של זה בשבוע האחרון הציפה אותי שוב באותם רגשות, וזה נורא לא נעים.

אז הוא גאון צבאי או כישלון? מי אני שאשפוט. הייתי גם יורד קצת על הקטע הפוסט מודרני עם דלז וגואטרי, אבל שוב, מי אני שאשפוט? מי לידי יתקע שהיישום שלי של הפוסט מודרניסטים הצרפתים בדוקטורט קרוב יותר לאיזה כוונה משוערת של ז'יל דלז מאשר של גל הירש ושמעון נווה. דלז עצמו הוא הראשון שיודה שאין ממש דרך לדבר על 'פירוש נכון' של טקסט. הוא בנה על זה קריירה לא רעה, ז'יל. ופאק, אפילו לא קראתי את 'אנטי אדיפוס'. הוא כבר שנים ברשימת הקריאה שלי ותמיד אני מוצא משהו יותר דחוף.

אבל סך הכל אם אני מיישם את פוקו בצורה מטומטמת בהקשר של המילט (ואני די בטוח שזה המצב. הוא נורא מסובך, מישל) אז אף אחד לא מת. אם מישהו בצה"ל לא הבין את בודריאר ובגלל זה אנשים מתו בשביל 'תמונת ניצחון' (כולל 34 הרוגי הסלוקי לא נשכח ולא נסלח. הייתי מפרט כאן 34 שמות אבל זה יפגום ברצף של הקריאה) אז יש כאן בעייה. יש לי הרגשה שפוסט מודרניזם בהקשר של צבא לא הולך משהו, אבל לא הייתי בשיעורים של שמעון נווה. אולי הם גילו משהו שפוקו אשקרה אף פעם לא חשב עליו? לך תדע. אני לא ביחסים של החלפת רעיונות עם נווה, תמרי או אפילו הירש וכוכבי, והם לא שולחים כתבי יד לרסלינג.

אבל זה לא העניין. העניין הוא כזה. בכל רגע נתון נאמר שיש מאה תתי אלופים בצה"ל? לא מוגזם. אם נתחיל לספור תפקידים מגיעים למאה די בקלות. בואו נאמר שכל שנה שלושים מהם פורשים? הגיוני? ואז באים חדשים? אז עקרונית צריכים להיות בין שלוש מאות לחמש מאות תתי אלופים שפרשו מ-2006 עד היום. למה הירש?

כי במדינת ישראל אין כישלון של ממש. כי לא משנה כמה מזוויע הדבר שעשית, וכמה חרוץ היה הכישלון, אם אתה מספיק עקשן אפשר להפוך כל כישלון להצלחה. כל ועדת אלמוג לעיטור כבוד. ואז כשהולכים לבחור מפכ"ל לא מחפשים את אחד מכמה מאות תתי האלופים שפרשו לאחר קריירה צבאית מוצלחת, פשוט כי רצו להתחיל פרק חדש בחיים. צריך למצוא את זה שסוחב אחריו קופת שרצים, זה שמנסה לטהר את שמו, זה שבולט, זה שיעורר ויכוח.

למה בעצם?

כי השיקולים הם אף פעם לא ענייניים. כי לא מחפשים מפכ"ל שישקם את המשטרה – והיא די צריכה שיקום – אלא מישהו שהמינוי שלו יעשה רעש. ואז 'הראינו לשמאל' (כי תמיד השמאל הוא בעל העניין במינהל תקין) וגם 'השר הוכיח מנהיגות' וקידם את המעמד שלו בליכוד לעומת אנשים שסתם עושים רעש כמו מירי רגב. אז זה באמת לא משנה הרגשות של ההורים השכולים, או שלי (לא שכול. סתם כועס), או הרגשות של אנ'לא יודע כמה אנשים שסיפרו השבוע בכל מקום איך נשלחו למוות הם וחברים שלהם בלי ציוד מינימלי עם פקודות מטורפות בשפה שלא הבינו. מה שמשנה הוא שמפכ"ל שהמינוי שלו הוא מהטעמים האלה, פשוט לא יצליח. זה מתכון לכישלון.

אבל אין אף פעם במדינת ישראל מינוי ענייני. דני דנון שגריר באו"מ? אם באמת אנחנו רוצים להילחם את המלחמה הדיפלומטית ולנצח את ה-BDS, זה האיש? גם ביבי יודע שלא. אבל השיקול הוא לא ענייני. יש בטח איזה שיקול אסטרטגי ממש משמעותי שקשור בסניף הליכוד בירכא תחתית או משהו כזה, בפוליטיקה הפנימית הסבוכה שנועדה לקדם את ראש ממשלתנו לקדנציה חמישית.

ועוד מעט מחליפים לנו את ויינשטיין. כאן כבר קל יותר. האינטרס של שרת המשפטים הוא לצמצם את הסמכויות של היועמ"ש ולסרס אותו. ראש הממשלה רוצה מישהו שימסמס את החקירות בעניינים של המעון ושל שרה וכאלה. תשובה רוצה מישהו שיסדר לו את העניינים עם מונופול הגז כמו שצריך. אני כבר רואה את הליך האיתור והמינוי.

יש לי רעיון פגז. שפעם אחת ישאלו את השאלה הנכונה. האיש הזה מסוגל לשקם את המשטרה? האיש הזה מסוגל לייצג אותנו בכבוד במוסדות בינלאומיים? האיש הזה מסוגל לתת ייעוץ משפטי נכון לממשלה? לעמוד בראש התביעה הכללית? אבל זה רעיון מטורף מכדי שיישמו אותו.

לפאטי פראבו יש רעיון יותר מטורף – היא שוכבת אתך, אבל חושבת עליו. וואלה. מוסר איטלקי. Pazza Idea.