משהו מהיר ולא פוליטי –
זכות גדולה נפלה בידי לפרסם מאמר על אתיקה רפואית ברבעון האינטרנטי של מכללת צפת, שעורכת חברתי הטובה ואישה מאממת בזכות עצמה וגם דוקטורנטית בחסד, ואחות מוסמכת, לימור מלול.
אז מי שמעניין אותו אתיקה רפואית מוזמן ללחוץ על הקישור וגם מי שלא מעניין אותו אבל רוצה לקרוא עוד משהו קטן שכתבתי. תמצאו שם את החבר שלי עמנואל קאנט. מקומו של ד'אהר אל עומר נפקד מהמאמר כי בחיי אלוהים אמת התורה לא הצלחתי למצוא דרך סבירה לקשר אותו.
ממתק? אין קשר לשום דבר שכתוב בשורות הקודמות סתם בא לי להשמיע.
אתמול בבוקר כתבתי פוסט ארוך שהתכוונתי לפרסם לאחר שאגיש את הדוקטורט. הוא כלל סטטיסטיקות משעשעות על היצירה המוגמרת, ואני קורא אותו כרגע כמפגן של נרקיסיזם המעריץ את עצמו שכולו טפיחה עצמית על השכם, ולכן חסכתי אותו מכם.
היה סך הכל מאוד מרגש. נפגשתי עם ש' אחראית תכנית הדוקטורט ועם פ' המנחה והחתמתי אותן. שתיהן התרגשו מאוד ביחד איתי. מרכזת התכנית לתארים מתקדמים (גם היא ש') הצטלמה איתי בעת שהגשתי את שלושת הכרכים עבי הכרס (313 עמודים, ד'אהר אל עומר מוזכר בדיוק פעם אחת. יירגן הברמס 67 פעמים – והנה מעט מהסטטיסטיקה שחשבתם שחסכתם). כמובן שפירסמתי בפייסבוק וקיבלתי טונות של אהבה.
אחרי כן הסתובבתי קצת ונהייתי נורא עצוב. נפגשתי עם שלומי בספריה שכבר לא היה לי מה לעשות בה. אחרי כן עם מיכל וניבין ב'פלפלת', שמעתה אזדמן אליה הרבה פחות. פגשתי את שאול בדרך, וגם את נמרוד. כולם היו מאוד מאושרים ושמחים בשמחתי. וזה מאוד ריגש אותי. מיכל גם הביאה לי שוקולד מהמפעל של הקיבוץ, ומתנה, וברכה נפלאה שסיפרה על הדברים החשובים בחיים (רמז – לא המילט). והיה גם איזה פורום של אקדמאים (אסור לי לספר כי זה פורום מחתרתי).
אבל תחושה של ריקנות גדולה. שקמים בבוקר ואין מה לכתוב ומה לתכנן. שפתאום עשיתי את מה שרציתי לעשות ואני לא יודע מה עוד אני רוצה אם בכלל. שהמילט עומד על כנו גם אחרי שהדוקטורט הוגש. כן, יש חרדה מהבודק האלמוני (ביחד עם אמונה עזה באיכות העילאית של המוצר העומד לבדיקה) אבל גם שאלה מה הלאה ומה עושים עם זה ולמה עשיתי את זה.
כמו שכתב פרויד וייחס לגאלנוס – post coitum omne animal triste est.
הזכרון הראשון שלי מוויליאם פוקנר הוא מאוד שלילי. בילדותי היינו אני ואבי מנויים על ספריית 'בית אשכול' בגבעת המורה. אחת לשבוע לפחות היינו מגיעים לשם להחליף ספרים. זו הייתה ספרייה נהדרת עבורי – עולם ומלואו. אני מדבר על גיל חד ספרתי נמוך. אולי שש או שבע, וכבר קראתי ספרים 'של מבוגרים'. הרבה מאוד ממה שאני עכשיו אני חייב לספריה הזו. בכיתה ה' הייתי שוטף כבר בכל יצירותיו של אסימוב, למשל. בלעתי את מדף המדע הבדיוני שם מתחילתו ועד סופו. אבי שאל פעם את אחד מספריו של פוקנר, כמדומני 'הקול והזעם'. ומשניסה לקרוא בו מצא כי קורא קודם השתמש בו לציד זבובים, וכך כמעט בין כל שני עמודים היה זבוב מעוך באופן שהפך את הקריאה למאוד קשה ומאתגרת, הרבה מעבר להתמודדות עם הטקסט הפוקנרי לכשעצמו.
בני ציפר, ולא אחר, סידר לי השבוע חוויה מתקנת כשכתב כך –
המביך שבפיסקה זו הוא לא ההשוואה (המופרכת, במחילה) לפוקנר, שגדול עלי בעשרים מספרים לפחות. אלא שהיא באה מספר ימים לאחר שני פוסטים זועמים שכוונו באופן אישי כלפי ציפר וכללו התבטאויות קשות כלפיו. התואנה הייתה כי ציפר כתב על עפולה באופן שנראה לי מתנשא ורע לב. ציפר עצמו מתקן זאת בטורו השבוע, שהפיסקה הזו היא אך חלק ממנו, ומתאר את עפולה תיאור הוגן ואפילו אוהד. מסתבר שנפגש עם ראש העיר, לאחר פירסום הטור, והלה עשה כל שביכולתו לשכנעו שאין המדובר במקום כה נידח ומגעיל, וציפר עצמו שעבר לגור בקיבוץ סמוך מבלה הרבה זמן בעיר ולמד לגלות את סוד קיסמה. אמון על 'חוק פו' ולפיו יש להבהיר לעיתים באינטרנט אם הכוונה היא צינית, אומר שכל מילה בפיסקה האחרונה היא מכוונת ואינה צינית. יש בעפולה קסם רב, ואני שמח בשביל ציפר שהוא נמצא בתהליך הגילוי שלו.
מבחינתי אני קורא עכשיו את אותו הפוסט שכתבתי, ומצטער על דברים שנכתבו בעידנא ריתחא כשנדמה היה לי שזר מתנשא פוגע בעירי האהובה. משרדי, בני, נמצא במרחק של מטרים ספורים מחנות 'קופיז' שבה ביקרת בעפולה. אתה מוזמן תמיד לכוס קפה, אם במשרד עצמו ואם ב'מקלות וניל' מוסד עפולאי מכובד, כוס קפה של סליחה הדדית וכבוד הדדי, ואולי גם החלפת דעות ורעיונות, מהסוג שאותו ניתן לעשות, לטעמי, אך בעפולה.
ציפי פישר, מגיבה קבועה כאן ואושיית בלוג, לה סיפרתי שבכוונתי לכתוב פוסט מפויס כתבה לי שקל מאוד לקנות אותי. נכון! כל השוואה במוסף ספרותי של עיתון יומי נפוץ לסופר זוכה נובל קונה אצלי סליחה ומחילה על כל עוולה שנעשתה כלפי (כמעט. אל תנסו אותי בזה. כמו עורך דין טוב רשימת החריגים היא מאוד ארוכה).
מה קרה כאן בעצם? יש שתי אפשרויות. האחת היא כי ציפר אכן ראה את האור בעצמו, ולבלוג שלי לא הייתה יד בדבר. זו אפשרות סבירה פלוס, והייתי שם עליה את כספי. רות אלמוג היא כותבת רבת שנים ועורכת ב'ספרות ותרבות' ומן הסתם דיברו שניים אלו על עפולה ושמי עלה מבלי שמי מהם היה מודע לדרמה המתחוללת בבלוג שלי על מספר קוראיו הדו ספרתי. האפשרות השנייה היא כי ציפר קרא את הפוסט (אולי בשל התכתשות הטוויטר שלי עם המו"ל שלו), וליבו נכמר. אני מתקשה להאמין. לאור מה שכתבתי עליו שם הדבר דורש תכונות של קדוש נוצרי מעונה, המגיש למכים בו את הלחי השנייה. קשה לי להאמין שעד כדי כך הגיע ב'חזרתו בתשובה' הפומבית. איני יודע גם אם אכן קרא את ספרי או שמע עליהם מרות אלמוג. אני לא כוס התה שלו, עד כמה שאני יודע. ההשוואה לפוקנר היא מיטב תפארת המליצה. אני כותב מותחנים בפרוטה (אבל כאלו שבאמת נותנים תמורה מלאה עבור הפרוטה), שעד כמה שאני מכיר את טעמו של ציפר, הם מאוד רחוקים ממנו. פרנסיס ג'ם אני לא. מן הסתם רות, שאני מעז לקוות שאני נמנה על תלמידיה האהובים, סיפקה לו את המידע.
אם כבר בענייני ספרות, מתי שהוא אני צריך לחזור לכתיבה ספרותית. הדוקטורט יוגש בעוד אחד עשר ימים. יש רק התקשקשות אחרונה עם הרשות ללימודים מתקדמים (דורשים שאגיע בעצמי עם עותק מודפס אך לא כרוך לאשר את הפורמט לפני שאני מגיש. אני חושב שיש מין המצאה כזו שנקראת אימייל שתחסוך לי את הנסיעה) והעניין כנראה מאחורי. פרוייקט אקדמי נוסף (שזו הפעם האחרונה שאני מזכיר אותו ולו ברמז) עדיין לא הגיע לשלבים מעשיים. אני גם כותב מחזה עם שותפה, אך הכתיבה בצוותא היא תהליך איטי המותיר זמן רב לכתיבה אחרת. אז? הסאגה הניאו-גותית הרומנטית, 'ד'אהר, איבתיסאם, והזומבים משפרעם' נכתבת לאיטה מזה עשור, ואני מתפתה לחזור אליה ולסיימה. אבל מה שכן קורה עכשיו ומאוד מרגש אותי זה שאני מחיה פרוייקט ישן ומנסה להוציא לאור ספר ילדים שכתבתי עם רוני אשכול המקסימה והנהדרת (אני כתבתי קצת, רוני כתבה קצת ואיירה הרבה). רוני משלימה אותי מהרבה בחינות. לא רק שיש בה את הקסם והתמימות ואהבת האדם שמשום מה נעדרים מכתיבתי, אלא שכשהעברתי לה את שני הפרקים הראשונים של הספר שכתבתי בלעדיה, החלה לאייר אותם בצורה כזו שהגיבורים קמו מול עיני לחיים, ולבשו צורה אחרת ומאוד שונה מזו שייעדתי להם, ולא נותר לי אלא לכתוב את יתר הסיפור מבעד העיניים שלה. ניסינו את ידנו בהוצאת הספר לאור לפני כארבע שנים, וכשלנו. מאז קרו דברים כאלו ואחרים בחיים שלי וגם בחיים שלה, ופתאום שנינו הבנו שעכשיו ממש, אפריל 2016, זה הזמן להתחיל שוב ולנסות לפרסם.
ממתק? מתבקש משהו כמו 'סורי סימס טו בי דה הארדסט וורד' של אלטון ג'ון (מגיע ממש לארץ. לא קונה כרטיסים. הוא חמוד אבל לא חמוד במידה שתביא אותי לגני יהושוע או איפה שזה לא יהיה) תקבלו צ'ארלס בראדלי. סתם כי בא לי.
ביום רביעי שעבר נפל דבר בעולמי. התהליך המורכב של כתיבה וקבלת משוב מהמנחה הסתיים, והתחיל שלב הטיח והגימור. העבודה עצמה הייתה כתובה מאוקטובר, אבל עברתי תהליך דיאלקטי מסויים עם המנחה, והיה צריך למצות אותו עד תומו. בשלב הזה דוקטורנט שהפרוטה מצוייה בכיסו היה פשוט מעביר את העבודה לעורך לשוני, אבל החלטתי לשמור את ה-5,000 ש"ח בכיסי, או יותר נכון לא לאתגר את תקרת החריגה שלי, ולעשות את זה בעצמי. זה נבע מכמה דברים – עברתי עריכה לשונית בהצעת המחקר, ולא הרגשתי שהיא הביאה לשינוי דראסטי בטקסט; באמת באמת שאין לי כסף לזה; זה תהליך שאני צריך לעבור בעצמי; ואולי הכי חשוב – אני מבצע גם שינויים תוכניים אדירים, תזוזות טקטוניות מהממות. פסקאות עוברות מקום, נמחקות בהינף מקלדת או מורחבות לעשרות עמודי טקסט. את זה לא הייתה עורכת לשונית עושה. גם הקשר הנפשי העמוק לשיטת המילט והחיבור הספיריטואלי לרוחו האתרית של ד'אהר אל-עומר אינם דברים שעורכים לשוניים נחנים בהם בדרך כלל, והם דרושים על מנת לכתוב את העבודה תוך שמירה הן על תעתיק עות'מאני – ולא עוסמאני, עותומני, או עותמני – נכון, והן על מידה מינימלית של שפיות הדעת.
כמובן שאם הייתי הולך לעורכת הייתי הולך לקרני עמית המעולה שהוכיחה את עצמה בעבר, אבל הסתכלתי קצת באינטרנט וראיתי כל מיני עורכי דוקטורטים שצמחו שם פרא, וחלקם אף מבטיחים (לא מקשר כדי לא לבייש) כי הדוקטורנט לא יצטרך לתת קרדית לעורך. נו באמת. קרדית מצויה בכל בית. אין צורך להעניק אותה לאיש. למעשה יש אנשים אלרגיים לסוג זה של חרק מיקרוסקופי והיו מעדיפים להיפטר ממנה מאשר לקבלה. אז בקיצור אם האנשים האלה שאינם נותנים קרדית לעורך הלשוני שלהם יהיו דוקטורים בסוף, אז חי ד'אהר, גם אני! בעריכה עצמית!
אז הסטתי אל הצד (כמעט) כל פרויקט אחר (זה דרש ויתור מכאיב על הקורס המתודולוגי של נורית נוביס שסיפק לי בשבועות האחרונים מידה רבה של עניין והנאה), הסתגרתי בחדרי ואני יוצא ממנו אך לשם פרנסה, ואני כותב וכותב וכותב וכותב. הפוסט הזה נועד רק להסביר למה לא תראו אותי הרבה בשבועות הקרובים אלא אם כן יקרה משהו מאמם, ולמה לא תדעו את דעתי המפורטת על נשאת מילחם, אריה דרעי שר הפנים, עזרא נאווי קדוש או נבל, ואילנה דיין או על הסרט החדש של טרנטינו או למה נזכרתי השבוע בדבר הנורא שקרה ב-1987 או משהו כזה.
הכתיבה עצמה הסתברה כקשה בכמה רמות ממה שציפיתי. מה שציפיתי שיהיה המכשול העיקרי עובר עד עכשיו לא רע. הערות השוליים. עשיתי לי עקרון כשכתבתי את העבודה גופא לכתוב את הערות השוליים על פי הפורמט של הבלובוק מהתחלה, ולהקפיד על דיוק ככל האפשר. זה חוסך לי המון עכשיו. כמובן שההערות הביזאריות נבדקות שוב. פסיקה פקיסטנית או חקיקה סרי-לנקית (ויש בדוקטורט כאלו וגם כאלו) דורשות בדיקת התאמה מדוקדקת לפורמט, אבל ההערות הרגילות המפנות למאמרים וספרים עוברות חלק. כרגע יש 983 הערות. אני חושב להוסיף כמה באופן מלאכותי כדי להגיע לאלף עגול.
מה שקשה הוא דווקא עבודת הרוחב. הדוקטורט נכתב בכמה וכמה מקטעים בתקופה של שנתיים. צריך להתאים אותו כך שייקרא כאילו נכתב בבת אחת. תובנות מתודולוגיות אפיסטמולוגיות פלורליסטיות-משפטיות וד'אהריסטיות שהגעתי אליהן בשלב מאוחר צריכות להישתל – ולו כרמזים מטרימים בספר בלשי – לאורך כל העבודה. מעברונים המסבירים מה עשיתי עד עתה ומה בכוונתי לעשות בפרק הבא, מעברים חלקים בין פרק לפרק ותת פרק לתת פרק, הפניות בין פרק לפרק, זרימה לוגית נאה. כל אלו עולים לי בבריאות. לקח לי 24 שעות ליצור מעבר ראוי בין פרק המבוא לפרק הראשון של הגדרת המושגים, מהסיבה שכשקוראים אותם באופן רצוף מסתבר שאני אומר בערך שלוש פעמים את אותו דבר – בסקירת הספרות ובהסבר המתודולוגי שפותחים את המבוא, ובפתיחה המלודרמטית של פרק ההגדרות.
בכוונתי לסיים את העבודה בתוך כחודש וחצי. עריכת פרק המבוא לקחה לי שלושים שעות עבודה בסוף השבוע. יש משהו כמו שבעה פרקים. זה שבעה שבועות.
הנה כמה עניינים שנתקלתי בהם –
מקף מפריד מקף מחבר – היו לי אלפיים חמש מאות מקפים. היה צריך למיינם למחברים ומפרידים (קצר ועבה ארוך ודק, פרדון מיי פרנץ') לקבל החלטה מיניסטריאלית להתעלם מהמקף העברי המתועב (קצר עבה ונמצא גבוה מיתר האחרים). לדאוג שכל המחברים יהיו מחברים ולא מפרידים, ולדאוג להעיף חלק גדול מהמפרידים: אם באמצעות הפיכתם לנקודותיים (גם הפיכתם לסוגריים היא אפשרות במקרים מסויימים), או פשוט להטמיע את הטקסט המופרד באמצעות פסיקים או פסיק נקודה. הייתה לי מגיפה של מפרידים – וראו איננה עוד!
סכמטי / סכמתי – חלק מהסקירות שאני עורך במהלך הדוקטורט היו סכמטיות וחלק היו סכמתיות. האקדמיה חושבת שהן סכמטיות. באופן סכמטי אני יכול להסכים איתה.
שונה בתכלית. שלושים עניינים שונים היו אצלי שונים בתכלית. הם הפכו לשונים מאוד, שונים במהותם, או אף שונים ביסודם.
נישואים ונישואין – המוסד הברוך ייכתב 'נישואים' (ואחיו המקולל 'גירושים') אבל אם אני מביא ציטוט מטקסט הוא יישאר עם הסיומת הארמית במקום שהמקור נוקב בסיומת הארמית.
איסתנבול – ממש כך. אבל בשיר הפותח את הדוקטורט 'אני רואה את איסטנבול בעיניים עצומות' של אורחן ולי קניק (בו מהדהד 'אני שומע את אמריקה שרה' של ויטמן) – איסטנבול.
מונח או מושג? שאלה נורא קשה. ההבחנה לא ממש מוגדרת. שימו לב שבמהדורה של 1984 של אבן שושן שאני משתמש בה אין את המילה הזו או המילה הזו. מצאתי מאמר חמוד של עדי אופיר בדיוק בשאלה הזו, ובעקבותיו העפתי את כל המונחים מהדוקטורט והם הפכו למושגים, אבל באופן מנומק. אי אפשר להתווכח עם עדי אופיר.
מספרים – כל מספר שניתן לומר בשתי מילים (עקרונית עד מאה ועשר) ייכתב במילים. אחרים כגון 567 ייכתבו בספרות. מספרי סעיפי חוק או שנים ייכתבו בכל מקרה בספרות. זה כלל ידוע, ודי אימצתי אותו אינטואיטיבית במהלך הכתיבה. רק כשאני כותב על העדות הדתיות (היו פעם אחת עשרה. עכשיו יש ארבע עשרה. נוספו הדרוזים, הבהאים והאוונגלים אפיסקופלים – אגב, היה צורך להעיף 5 מופעים בערך של אוונגליסטים כי הם לא. הם אוונגלים) אני מתרגש ומתבלבל לפעמים.
אז זה הדבר המשמח שצפוי לי במהלך השבועות הקרובים. שעתיים ביום בין אם חזרתי מהעבודה עייף, או שזה עתה קמתי לעמל יומי ויש לי שעה עד היציאה לעבודה. התרכזות מוחלטת בסוף שבוע עד כדי זניחת הבלי העולם נוסח העיזה באר (ממילא סגור בחורף) או העראק שנתן לנו האל כדי שנבין שכולנו בעצם עדה אחת. אז כך – נזירי, מצומצם, סגפני, נחוש מטרה! זה רודינו! זה סטאלינה! За Родину! За Сталина! נתקלנו מלפנים בשיטת מילט מחופרת היטב. נהג החש, דופן קידמית אש, דופן ימין שלשל רימון! קדימה הסתער!
סוויט הום אלאבאמה של לינרד סקינרד שהתנגן בלופ בשעת הכתיבה הוכח כמחסום וכלא מספיק אינטלקטואלי, מה גם שגישתו הגזענית משהו מנעה ממני תובנות של ממש בשאלת האימפריות רבות הלאומים ששלטו באזורנו. החלפתי אותו בפוסט פאנק מהאייטיז, אינטלקטואלי כדבעי, וכולל אפילו צעקות בצרפתית שאף אחד לא מבין.
אני עדיין תחת הרושם של הכנס של מדעי הרוח, והנה כמה הבזקים וגם קצת אורן חזן וקצת ד'אהר.
– קמפוס הנמל! תגלית נהדרת. פשוט המקום הכי מגניב עלי אדמות. נכון, יש שם קצת יותר רעש כי יש הסדר כזה שהמרפסת שבה יוצאים לעשן (ולנגן. הם הביאו בחור עם גיטרה שינגן בהפסקות בין ההרצאות) מופרדת מחדר ההרצאות רק בשורה של חלונות זכוכית גדולים ודקים, והמעשנים עושים רעש ובדיוק כשאני דיברתי הייתה שם קבוצה גדולה שדיברה וצחקה וכולם הסתכלו עליה ולא עלי. אבל איזה נוף! מצד אחד חיפה, עם מקדש הבהאים (עוד נשוב אליהם) ומצד שני הנמל. סוף הדרך. ממש. הקמפוס העיקרי על הכרמל הוא נהדר, כמובן, אבל הוא מין מתחם סגור ומנותק. קמפוס הנמל נמצא למטה בעיר התחתית כשבסביבה בתי קפה ומסעדות ופאבים וגלריות לאומנות. וים חנייה ברחוב קפטיין סטיב שזה השם הכי מגניב לרחוב, במרחק הליכה מתחנת הכרמלית ומתחנת הרכבת. בקיצור, הכנס הבא שלי מתכנס שם, וגם כשאהיה דיקן הפקולטה למשפטים אוריד את כולה, על קרבה וכרעיה, לקמפוס הנמל.
– למה בעיזה באר כשהרצתי את המצגת בפני כמה מבאי המקום (דווקא שניים מתוך הארבעה היו סטודנטים לתארים מתקדמים, ואחת הייתה ש' שיש לה כבר תואר שני במשפטים בהצטיינות) לקח לי 25 דקות ובכנס עצמו הצגתי בעשרים דקות? אפקט האלכוהול ניתן לקיזוז כי גם כשאני שותה כשמדובר בעניינים אקדמיים אני מאוד מאוד ממוקד. ההבדל הוא שכשאני אומר בכנס של מדעי הרוח שיש שם כמות רצינית של לומדי היסטוריה כללית – 'מלך רומא האחרון, טרקוויניוס סופרבוס', אני לא צריך אחרי כן חמש דקות להרגיע אותם ולהדוף בדיחות על קווי אוטובוס.
– ובערב בהרצאה האחרונה – שהייתה על תערוכה שהייתי בה ממש 'קדימה' ב-1998 במוזיאון ישראל, ומסתבר שאני פחות או יותר האדם היחיד שנכח בהרצאה עליה שהיה בה, כולל המרצה – ניבט מעבר לחלון, גדול ומואר, המקדש הבהאי. את הימים האחרונים הקדשתי לשיפוץ החלק ה'בהאי' בדוקטורט, כי שמתי לב להבדל בין הערות שוליים, כשאחד המקורות כותב שיש בישראל אלפיים בהאים, והשני כותב שאין בארץ בהאים כי הבהא אוללה עליו השלום אסר על הבהאים לגור בישראל, והצוות שמתחזק את המקדש מורכב ממתנדבים מתחלפים. אני חושב שהראשון נכון ויש כאן אוכלוסייה בהאית מקומית, כמו שהשם 'רחוב הפרסים' בחיפה רומז. ומה שכן, קשה מאוד למצוא על זה מקורות. הלמ"ס שותק, ורוב המקורות האקדמיים מדברים על המקדש והארכיטקטורה שלו. אבל כשראיתי את המקדש הוא ממש דיבר אלי והבהיר לי שאני בדרך הנכונה, ושאין מקום בעולם חוץ מחיפה שבו יכול היה הטקסט הזה להיכתב.
– נגמר בפאב קוויז מאוד נחמד, שזה גם משהו שאקח לכנס שלי. עוד כמה ימים נפתח הפאב חורף אחרי השיפוצים. אפשר לפתוח עם פאב קוויז. היו שם קבוצות קבועות שעושות את זה המון, וגם כולם היו מתחומים של פילוסופיה והיסטוריה כללית. אבל אני וש' די קרענו אותם עד קבוצת השאלות האחרונה שהייתה במוסיקה. השמיעו יצירות רוק בעיבוד קלאסי, וזיהיתי בערך רק את 'רפסודיה בוהמית'. אז היינו מקום שני. בסדר. ועדיין שני משפטנים הכריעו בערך שלושים פילוסופים והיסטוריונים.
– אפרופו היסטוריה, אז אני נורא חושש כי באחד הסיבובים האחרונים בין תורכיה לרוסיה בשנות השבעים של המאה ה-18 זה הסתיים בזה שערפו את הראש של ד'אהר. צריך להיזהר. זה די צפוי כששני אגומניאקים אימפריאליסטים עם רצון להקים את הקיסרות ההיסטורית שקרסה כמו פוטין וארדואן רבים על הפגר הסורי, ומי יקרע ממנו יותר נתחים. אז שני דברים – מה שמרקס אמר בשמונה עשר בברימאר של לואי נפוליאון, שההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה בפעם הראשונה כטרגדיה ובפעם השנייה כפארסה הוא בערך נכון. כי המצב בסוריה הוא די טראגי אבל המעורבות הרוסית והתורכית היא די פארסה. ולמה האנשים האלה לא לומדים מההיסטוריה, ורואים מה קרה לאימפריות הגדולות שלהם בעבר? ודבר שני – שחס וחלילה איזה אידיוט חמום מוח בממשלה שלנו לא יחליט גם לקחת את הנתח שלו. אבל זו ממשלה של ביבי שתלויה בחסדי אורן חזן אז אני לא מעז לקוות.
* טוב, אורן חזן. אז יהיה סערה יום יומיים שהוא אמר מה שאמר, וועדת האתיקה תנזוף, ואחרי יומים יישאר המצב בו איינץ צוויי דריי, נאמר 170 הימים מאז התחקיר, שמישהו שהוא חשוד בסחר בנשים ובסמים הוא סגן יושב ראש הכנסת. כן והוא גם מאוד גס רוח. בחוגים מסויימים זו מעלה. נראה לי שהספירה הזו תימשך זמן רב.
– ואפרופו – יינון מגל. למה אני לא מופתע? הבית היהודי, אם אתם כבר מביאים חילונים מהצד האפל, אלה שהשנאה מניעה אותם, אז תדעו שזה בדרך כלל בא עם טיפוסים כאלה, ושהחילונים שממש תומכים בעונש מוות וסיפוח וכדור בין העיניים וכל הדברים הטובים שיש לכם להציע לחילונים זה לא הלפלף עם העיגולדים שלא דוחף ידיים אלא דווקא כאלה שאוהבים לחפון.
ממתק? הנה מישהו שנותן ליינון מגל ואורן חזן שיעור בגסות רוח. אבל הוא גאון מטורף והם חברי כנסת מסיעות קלריקליות ולאומניות. אז לו מותר.
החשש הגדול שלי היה ממזג האוויר, אבל הוא התבדה. ייתכן שהנוכחות המוגברת של אנשי דת (ספרתי רב חילוני, רב רפורמי, רבה קונסרבטיבית, כמה וכמה שייח'ים ומספר כמרים) שיכנעה את היושב במרומים שכדאי לתת לנו מזג אוויר מהאגדות. רוח סתיו נעימה בלי אף טיפה של גשם. תפילותינו נענו.
ביותר ממובן אחד. היינו שם כמאתיים איש ומעלה, מחציתנו יהודים ומחציתנו ערבים, מחציתנו גברים ומחציתנו נשים. צעירים ילדים קטנים מבית הספר גליל עם האמהות, זקנים שהגיעו עטורים בגלביות ובכאפיות (או באפוד זוהר, כמוני) בשיא הערב ריחף רחפן מעלינו וצילם את השורה מחזיקת הידיים לאורך מאות מטרים רבים (טוב, הייתה הפסקה קטנה בכביש הכניסה לבסיס הצבאי שהיה אסור לעמוד שם.).
הנוכחות המשגבית הייתה מאוד מכובדת. היו כמובן הפרצופים המוכרים, אבל גם הרבה אחרים. המסר היה מסר אנושי ולא פוליטי. מסח'נין הגיעה גם קבוצה מכובדת מאוד של הנהגה דתית וזקני העיר.
בשלב מסויים דיבר האבונא לתקשורת, ולאחר מכן לקחתי את המיקרופון, הודיתי על הכבוד ואמרתי –
"כבוד הוא לי להיות כאן ולעמוד יד ביד לצד המנהיגים הדתיים, שייח'ים, כמרים, האבונא הנכבד. הדת אינה מפרידה אותנו. היא מאחדת אותנו. היא מצווה עלינו לאהוב את שכנינו. ואני אוהב את שכני. אני מחזק אותם בימים הקשים שעוברים עלינו ושואב מהם חיזוק. ביחד נהפוך את סח'נין ומשגב, את הגליל כולו, למרחב נקי מגזענות ואלימות. הגליל יראה את הדרך למדינת ישראל כולה."
האמת היא שרוב העצרת סתם הסתובבתי עם המגפון וביקשתי מהאנשים לרדת מהכביש. הייתי עטור אפוד זוהר, ונהניתי הנאה מרובה מזה שיש לי מגפון ואני יכול להגיד לאנשים מה לעשות.
הרבה אנשים שעברו ליד צפצפו לאות הזדהות. זה היה הרווח העיקרי שלי. שאנשים ידעו שהם לא לבד. לא כל אחד לעצמו. לא כל אחד מנסה להדוף את השנאה בעצמו, לא סגורים – אנו ביישובינו מוקפי הגדר הנעולים בשער צהוב, והם בחומות הפנימיות שלהם, אין יוצא ואין בא. כל מי שצפצף ידע שאנחנו מרחב אחד, מרחב של שיתוף פעולה, של שלום, של אחווה. מרחב של אנשים הפתוחים זה לחברתו של זה, מרחב של אנשים שאינם מפחדים.
הנה התמונה, די מהתחלת העצרת. אני נחבא מאחור, בקדמה כמובן דינה דוד. לידי ד"ר גזאל אבו ריא, דוקטור לחינוך, ואחד הרווחים העיקריים שלי מהפעילות הזו – אדם נהדר ששמחתי להכיר.
הקול העמום הנשמע ברקע הוא כמובן קול תותחי המצור על טבריה, באותה שנת הפלאים 1745, עת עמדו יהודים לצד פלסטינים ונלחמו כתף אל כתף, ולא בפעם האחרונה. בי נשבעתי. בזכרו של ד'אהר.
רציתי לסיים באיזה התכנסות ואולי שמנהיגי 'פורום העשרה' יגידו כמה מילים, אבל אבו עלי אמר שמתחיל להיות חשוך וקצת מסוכן מבחינת התחבורה, ושעיקר המסר עבר. הסכמתי איתו. עברתי עם המגפון והודיתי לכל מי שהגיע. הסברתי שזו רק הפעילות הראשונה. עוד יהיו הרבה פעולות. כביש 805 יחבר בינינו ולא יפריד. פורום העשרה עוד יתכנס. עד שיחלוף הגל העכור של שנאה, וגם הרבה לאחר מכן.
לו היינו מתכנסים לדברי סיום אולי הייתי נושא את קולי בשיר הזה, ומנסה לסחוף. אבל אולי בעצם טוב שזה לא קרה, כי זמר אני לא. אבל אריק לביא כן.
אבו אלמוג בוורדפרס 