JUMPING THE GUN

טוב, נכון שכתבתי את זה כאן כבר כמה פעמים, אבל עכשיו אני עושה ניסוי היסטורי. סגור מנוי וחתום שהנשיאה הבאה של ארצות הברית היא הילרי קלינטון. זה לא שאני לא אקום ביקיצה עצמית מתי שהוא בין שלוש לארבע שטוף זעה ואדליק את הטלוויזיה כמו משוגע, אבל ברציונל זה זה. זה היה כך כבר כמה חודשים, ולמעשה מהרגע שהליצן הכריז על מועמודותו. הדברים מתכנסים לכיון אחד, והוא כיוון טוב.

למה? כאן נאום גדול על חוק הממוצעים, וקצת דיאלקטיקה של ההיסטוריה, ומרקס, ואולי קצת ישעיהו ברלין, וקצת הוורד צין, אבל באופן עקרוני כל האינדיקטורים מורים לכיוון אחד, וצריך להיות משהו מאוד מאוד מוזר כדי שלמרות כל האינדיקטורים האלה זה יזוז לכיוון אחר.

והיי, הדברים האלה יישארו כאן גם מחר. ויכול להיות שאצא אידיוט אבל מה איכפת לי? סוף העולם הגיע, וזו תהיה הבעייה הקטנה ביותר שלי.

אז במקום להסביר 'למה' עכשיו, אני שומר את כל הכוחות הרטוריים והיצירתיים לפוסט התחשבנות לאחר הבחירות. ויש מה, באמת. הבחירות האלה חשפו כאן גם כמה תופעות שלא חשבתי אבל שיהיה בסבבה. אם מישהו רוצה לתמוך באנטישמי מהסוג הישן, נוסח השטירמר, רק בגלל שהוא אולי ילחץ פחות לבנייה בירושלים, זו זכותו. זו תהיה גם זכותי לרדת עליו כאסח אחרי כן.

דווקא יש המון על מה לכתוב. אילנה דיין, ותראו איך דרעי ירד ממש על בית הכנסת הרפורמי ממש שלי בכרמיאל. והבת מתגייסת, והסטרנגלרס מזמרים, ואני קורא את 'לפקח ולהעניש' של פוקו בעברית ומתרגש כאילו זו הפעם הראשונה. אבל כל זה יחכה. הפוסט הזה נכתב רק בשביל שתהיו בטוחים ורגועים ותלכו לישון מתוך ידיעה שמחר תהיה נשיאה חדשה לארצות הברית. וגם זה משהו שלא הייתי בטוח שאראה בימי חיי ואני מאוד שמח על זה מראש.

ממתק? מי שיבין את ההקשר יקבל נקודה בונוס.

מלחמת האזרחים השנייה

הבחירות האלה הן החשובות ביותר במאה השנים האחרונות, אולי החשובות ביותר מאז מערכת הבחירות המכריעה של 1860. והתוצאה שלהן היא הדבר הפחות חשוב בהן, כמו גם המתמודדים. האיום של טראמפ הוסר (עובדה מוגמרת. וזו לא הפעם הראשונה שאני כותב את זה כאן) והילרי קלינטון היא פחות או יותר עוד מאותו הדבר של ממסד וושינגטוני עם אינטרסים אפלים במסדרונות וול סטריט. גם אחרי הבחירות מה שהיה הוא שיהיה (בניגוד לאם היה עולה מועמד רדיקלי מהשמאל כסאנדרס, כקונטרה לטראמפ, למרות שאי אפשר לקרוא לטראמפ ימין רדיקלי, הוא פשוט חומק מהגדרות), ולכן התוצאה פחות חשובה מהדרך. והדרך מרתקת.

נייט סילבר, גורו הסקרים האמריקאי, פירסם מאמר ובו שתי מפות החוזות את מפת האלקטורים אם רק נשים היו בוחרות, ואת מפת האלקטורים אם רק גברים היו בוחרים. התוצאה מדהימה. לו רק נשים היו בוחרות קלינטון הייתה מנצחת ברוב ענקי, וההיפך – אם רק גברים היו בוחרים טראמפ היה מנצח בלנדסלייד. אחת התופעות המוזרות שבאו בעקבות הפירסום הזה הייתה תנועה של אזרחים שקראו לבטל את התיקון ה-19 לחוקה, שהעניק לפני כמאה שנים את הזכות לנשים להצביע. ההאשטג "REPEAL TH 19TH" (בכל מיני צורות ווריאציות, הקישור הבא מוביל רק לאחד המקומות) הוא מקום מפגש משונה בין אנשים שבאמת רוצים לבטל את זכות הבחירה לנשים, נשים זועמות על אנשים כאלה, ותומכי טראמפ שטוענים שההשטאג הזה הוא מזימה שטנית של השמאלניות והפמיניסטיות כדי להכפיש את טראמפ.

ב-1860 האמריקאים הצביעו על העבדות. אחרי כן הייתה מלחמת אזרחים, הדרום הפסיד והעבדות בוטלה. רק מאה שנה לאחר מכן התחיל הביטול האמיתי של העבדות, עם תנועת זכויות האזרח של מרטין לותר קינג. מאה שנה היה הביטול של העבדות בדרום פורמלי, והמשטר הגזעני והמדכא שהבחין בין שחורים ולבנים נותר על כנו, על אף  השינוי בחוקה. התהליך הוא איטי בהרבה. תנועת 'בלאק לייווס מאטר' של היום מראה שהמאבק עוד לא תם, וששבירת המבנה הגזעי בחברה האמריקאית עוד רחוקה מהשלמה.

כך גם עם התיקון ה-19. מתן זכות ההצבעה לנשים הוא פורמלי. המשטר עדיין פטריארכלי. נשים עדיין מופלות, נאנסות, מודרות, חשופות להטרדה על בסיס יום יומי. התנועה הזו צריכה את המרטין לותר קינגית שלה כדי להתחיל ולהביא לשינוי אמיתי. המועמדות של הילרי קלינטון הייתה יכולה לעשות לטובת מעמד האישה בארצות הברית את מה שגולדה עשתה למעמד האישה בישראל או תאצ'ר באנגליה, זאת אומרת כלום, ועוד מאותו דבר. אבל מישהו הציב מולה שוביניסט מהגיהינום, וזה הזיז את הגלגלים.

השיח על מבני העומק האמיתיים, על מה המשמעות של הטרדה מינית, על מה זה להיות אישה, ומה זה להיות גבר, ואיך גבר צריך להתנהג עם אישה תפס את הכותרות הראשיות ולא רוצה לרדת משם. כל הנסיונות להעביר אותו שוב לנושאים הגבריים של דאעש וטרור ומלחמות ומזרח תיכון לא יעזרו. השיח נהיה פתאום נשי במובן העמוק של המילה. פתאום הסתבר שיש איומים על דרך החיים של כל אמריקנית ואמריקאי שנמצאים כאן הרבה לפני דאעש ויהיו כאן הרבה אחריו. לא לשווא ניסה טראמפ להעביר את הדיון לדאעש כשנשאל על התבטאויותיו בענייני התקיפה המינית. את ההתבטאויות עצמן פטר כ'שיחת מלתחה'. הגיע הזמן באמת לדבר על מה גברים מדברים במלתחה, על מה הם צריכים לדבר, ומה הגבולות של השיח הגברי, איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר, ואיפה זה מתנגש עם האוטונומיה של האישה להיות מה שהיא בלי לפחד ממה שנובע מהשיח הגברי הזה.

זו המהפכה הנשית השנייה, והיא רק מתחילה. הבחירות האלו שיחררו משהו מאוד עמוק שישנה, כך אני מקווה, את מבני העומק הפטריארכליים בחברה האמריקאית. הציבו מול החברה האמריקאית מראה, והיא נחרדה. משהו יזוז. ומה שיפה זה שלא הילארי תזיז אותו. היא רק פיון בעניין הזה. זה גדול ממנה.

שני סירטונים חמודים להדגמה. וזה רק מה שעלה בדיג קצר מאוד ברשת. האחד הוא שיר מאוד חמוד המתבסס על ציטוטים של טראמפ על נשים. השני קצת יותר קשור לתימה של הפוסט הזה, שתי נשים מראות בשיר של שתי דקות בערך איזה אמריקה נהדרת הייתה פעם ולאן דונלד טראמפ רוצה להחזיר את ארצות הברית בסיסמה "מייק אמריקה גרייט אגיין". באמת תלחצו לפחות על אחד, שניהם נהדרים ונורא מצחיקים, ואין לי מושג איך להטמיע אותם בפוסט הזה.

אז זה היה פוסט לא ארוך אבל עם רעיון נורא מאמם. לא שלא קורה בחיים שלי כלום שאני צריך לכתוב על הבחירות בארצות הברית, אבל זה נורא מעניין, וסוכות נורא משעמם. נחזור לעניינים הרגילים ב-9 בנובמבר. חקשמח!

טראמפ, בלומנטל, אייכנוולד, פוטין

צום מועיל לכל! חשבתי אם לכתוב ביום כיפור או לא. אז סך הכל יש כאן סיפור שבטח יצוף אחרי החג, ואני רוצה להיות הראשון שאתם קוראים את זה אצלו. אז הנושא זה הבחירות בארצות הברית, ויש כאן סיפור ארוך ומסובך עם הרבה שמות שאתם לא סגורים מי הם בדיוק, שאומר שטראמפ הוא בובה של פוטין. נורא כדאי לקרוא. קריאת חג מהנה ומועילה לכל.

הבחירות בארצות הברית הוכרעו למעשה. אנחנו מספיק קרובים אל הבחירות כדי שניתן יהיה לבצע הערכה רצינית. הסקרים שמראים לקלינטון יתרון של 10% הם לא הנקודה. בשיטת הבחירות בארצות הברית יש משמעות מועטה לסקרים כאלה. מה שמשנה זה האלקטורים, ואתם מוזמנים ללחוץ על הקישור הבא כדי לראות למה בעצם הילרי ניצחה. מספיק שהיא תיקח את אחת המדינות המתנדנדות בשביל לנצח, בעוד שטראמפ צריך לנצח בכולן, מה שנראה בלתי אפשרי גם לפני עניין הקלטת. אבל יש שני נושאים שיישארו איתנו גם הרבה אחרי שהבחירות האלה יסתיימו.

הראשון הוא האנטישמיות. טראמפ הוציא את האנטישמיות מהארון. בנוסח הישן והברוטאלי, של היהודים נורא רוצים לשלוט בעולם ועושים את זה דרך כספם וההשפעה שלהם. המוקד לתיאוריות הקונספירציה האלה הוא יהודי טוב בשם סידני בלומנטל. אולי שמעתם על הבן שלו מקס בלומנטל הוא עיתונאי אנטי ישראלי שנורא אוהב להשוות את ישראל לדאעש. בלומנטל האב היה יועץ של הקלינטונים ועדיין מסתובב בסביבתם. תיאוריות הקונספירציה של הימין המטורף מייחסות לו כל דבר בעולם, ובמיוחד קושרות אותו לשני דברים – למסע תעמולה נגד אובמה שהילרי ניהלה, כביכול, כשהתמודדה נגדו על המינוי הדמוקרטי ב-2008, ולפאשלה המיוחסת להילרי בבנגאזי, שגרמה כביכול למותם של השגריר האמריקאי שם ואנשיו. טראמפ מאמץ את הסיפורים האלה בחום, והנגינה שנשמעת כשהוא אומר את השם 'בלומנטל' נשמעת מאוד מאוד מוכרת. שמעתי אותו בשני העימותים חוזר על השם הזה כמה פעמים. זו אנטישמיות בלי מסווה, בלי כפפות. הדבר הישן והטוב.

הדבר השני, והוא קשור מאוד, וכאן גם מתחיל סיפור ארוך ומסובך שתסלחו לי אבל צריך קצת ריכוז, ומקווה שתעקבו כי זה שווה את זה, זה הקשר בין טראמפ לפוטין. הדבר המאוד מדאיג שעלה מהעימות האחרון ביום א' היה האמירה של טראמפ שחאלב כנראה זה כבר עובדה מוגמרת, וצריך לעשות ביזנס עם בשאר אל אסד. זו אמירה שמגיעה ישירות מבית היוצר של פוטין, ומדאיגה ברמות על שקשה לתאר. שימו בצד את הקטע המוסרי – מה שעושים פוטין ואסד בחאלב זה ג'נוסייד, ולדבר על זה כעובדה מוגמרת כשזה עוד מתרחש, זה פשוט לתת לזה יד. אבל מבחינתנו של 'טוב ליהודים – רע ליהודים' זה רע מאוד. זה אומר שטראמפ, למרות כל הרטוריקה שלו נגד ההסכם עם איראן, הוא בצד של הרעים, הרעים מאוד. הוא תומך בפוטין, איראן, נסראללה ואסד. זה מסמן אותו כאוייב ישיר של מדינת ישראל. מי שחושב שאם הוא ייבחר אז יהיה פחות איכפת לו מקלינטון אם בונים בעמונה או לא, ולכן הוא 'טוב לישראל', מוזמן לצפות בעימות ולחשב מסלול מחדש.

וכאן מגיע הסיפור הלא ייאמן. אני מקשר ישירות לכתבה בניוזוויק ואם אתם רוצים לעבור לשם, לראות את הווידאו ולהתרשם בעצמכם, אני לא ממש אעלב.

ג'וליאן אסאנז' האבא של ויקיליקס, מאיים כבר כמה זמן לשחרר מידע נוראי על קלינטון שיהיה 'הפתעת אוקטובר' ויעלה שוב את טראמפ. אז הוא פירסם שורה של מיילים של יועץ אחר של קלינטון, ג'ון פודסטה. אז טראמפ עולה למסיבת עיתונאים ומצטט מידע שהגיע זה עתה, שבמייל בין בלומנטל לפודסטה, בלומנטל מודה שהמתקפה על בנגזי הייתה 'ניתנת למניעה' ושאם הרפובליקנים רוצים לעשות מזה נושא בבחירות זה לגיטימי. זאת באמת פצצה, למרות שבמצב של טראמפ אולי צריך משהו כמו סרטון סקס של הילרי בשביל להשוות למה שהוא חטף בשבוע האחרון. זה למעשה הודאה של בכיר בסביבה של הילרי שהיא אשמה ברצח של השגריר האמריקאי, והבכיר הזה הוא היהודי בלומנטל שכל כך אוהבים לשנוא. טראמפ לא יכול היה לחשוב על פרי יותר בשל שייפול לחיקו. התגשמות של חלום.

אבל זה פשוט לא היה נכון. המייל שכתב בלומנטל לפודסטה אכן קיים והופץ על ידי אסאנז', אבל התוכן שלו די שונה ממה שטראמפ אמר. במייל האמיתי בלומנטל לא אומר בשמו הוא 'המתקפה הייתה נמנעת' אלא מצטט מאמר מניוזוויק של עיתונאי שנקרא קורט אייכנוולד. במילים אחרות, בלומנטל לא מודה שהמתקפה על בנגאזי הייתה ניתנת למניעה, אלא אומר שאייכנוולד כתב את זה בניוזוויק.

איפה הסיפור הגדול? אם עקבתם עד עכשיו והבנתם מי נגד מי (מודה שגם לי קשה. תעשו מאמץ כי זה שווה) אתם יכולים להבין שמישהו לקח את המייל האמיתי שכתב בלומנטל לפודסטה, ששכב בין ערימה של אלפי מיילים שאסאנז' פירסם, ועיוות אותו כך שיהיה אפשר להבין שבלומנטל אמר משהו שהוא לא אמר. מי זה המישהו הזה? טראמפ? או שמישהו נתן את הגירסה המעובדת של המייל לטראמפ?

אז יש מגזין חדשות רוסי שנקרא ספוטניק, שבערך באותו הזמן שטראמפ דיבר, פירסם גם הוא את המייל בגירסה הלא נכונה. זה לא מפתיע, כי זה פחות או יותר סוג הדיסאינפורמציה שהספוטניק הזה עושה באופן שגרתי. מה שמפתיע זה שאותה גירסה מעוותת של המייל שבושלה אי שם במרתפים היותר חשוכים של הקרמלין, הגיעה בעת ובעונה אחת ל'ספוטניק' ולנאום של טראמפ. וזה כבר מאוד מדאיג בקשר למערכת היחסים בין טראמפ והקרמלין, ועוד יותר מדאיג בקטע של התערבות של פוטין בבחירות בארצות הברית. במילים אחרות, לפוטין יש עניין שטראמפ יהיה נשיא, ויש לו גם את היכולת להגיע עד טראמפ ולהכניס טקסטים לנאום שלו. אמא'לה.

אז עם טראמפ זה כנראה לא ילך לו, כי אם נחזור להתחלה של הפוסט אז הבחירות האלה כבר סגורות לכיוון השני, אבל זה שפוטין מעז לעשות את זה זה מדאיג, ואני גם חושב שארצות הברית זו לא המדינה האחרונה שיש בה בחירות, שאפשר להשפיע עליהן במטר של דיסאינפורמציה. אם אי פעם יהיה לג'נטלמן הזה עניין אמיתי בבחירות בישראל (כמו למשל ששר ביטחון מסויים יעלה דרגה ויהיה ראש הממשלה) אני לא חושב שהוא יחשוב פעמיים.

אמריקה חלק שתיים – הרפובליקה של ורמונט

ורמונט היא מדינה נורא שמאלנית. בחיי. ביליתי 24 שעות נהדרות בעיר האוניברסיטה ברלינגטון שלחופי אגם שמפליין, שהסיבה היחידה לקיומה היא כנראה השמפליין קולג'. סך הכל אם היה להם מילט בארצות הברית וכנראה שיש סיבה טובה שאין, הייתי שולח להם קורות חיים, אבל אם אין מילט אני לא יכול לחשוב מה ירצו שאלמד שם. בקיצור, יש המון חצרות עם שלטים קטנים של ברני סנדרס, מראה עצוב וקצת פאתטי. נכנסתי לחנות של 'צדק ושלום', שמכרו בה כל מיני קשקושים (ש' קנתה מחרוזת מה זה מקסימה) אבל גם המון ספרות שמאל רדיקלי, פוסטרים נגד גיוס ונגד מלחמות ונגד קפיטליזם באופן כללי והמון חומר של 'בלאק לייווס מאטר'. המוכרים היו זוג מתנדבים שהיו לא אמריקנים בעליל. שחורים מאוד עם מבטא צרפתי כבד, ייתכן שממושבות צרפת באפריקה או מהאיטי. ילד בן שלוש שאל את אמא שלו מה זה המדבקה עם צבעי הדגל הגאה. היא הסבירה לו שזה צבעי הקשת בענן ושזאת אומרת שכולם הם שווים. שמאלן קטן וחמוד! רציתי לתת לו נשיקה. מסכן שיצטרך לגדול בארצות הברית של טראמפ.

הם שם בקטע של עידוד תוצרת מקומית. הייתי בברלינגטון ביום ראשון והיה שם יריד איכרים. היו המון חבר'ה עם תוצרת חקלאית אבל גם מבשלות בירה וודקה מקומיות. יש להם שם קטע עם 'מיקרו מבשלות' שהוא ממש נחמד והייתי יכול להשתלב. המון המון דגש על זהות מקומית ורמונטאית, ויש חנות שלמה בקניון שנקראת 'קיפ וורמונט ווירד' או 'תשמרו על וורמונט בתמהוניותה' הבכתי את עצמי ושאלתי את המוכרת למה הכוונה, ומה בדיוק מוכרים בחנות. מסתבר שיש איזה מיתוס שוורמונט היא מקום מוזר והם משתדלים לשמור אותו כך, נקי מהפרעות חיצוניות ולכן יש את החנוה הזאת שמה שהיא מוכרת זה זהות ורמונטאית תמהונית בצורה של סווצ'רים מדבקות לרכבים וכוסות קפה. עד כמה הייתי רוצה לראות תנועה כזו בגליל הד'אהריסטי!

כל הקטע האוטארקי הזה ממש יסייע לחבר'ה האלה להכריז על פרידה מהאיחוד אחרי שטראמפ יעלה לשלטון. זה כל כך מתבקש. מופרך? אתם צריכים להיות שם בשביל להבין. ורמונט, אגב, הייתה פעם רפובליקה, והצטרפה לאיחוד באיחור אופנתי של עשר שנים. זה יכול לקרות שוב. בבחירות עצמן לא נראה שיש להילרי איזה בעייה. לא ראיתי שם שלט אחד של טראמפ / פנס . הפעילות הכי ערה שם היא בצורה של בחורות שהסתובבו ביריד והחתימו אנשים על התחייבות להירשם להצבעה. כידוע, בארצות הברית לא מספיק להיות אזרח אלא צריך להיות מצביע רשום. זה מין מנגנון חמוד כזה שנועד להותיר בחוץ מיעוטים ועניים ועד כמה שאני מבין עובד לא רע. אני מקווה שאף אחד מהמחוקקים שלנו לא קורא את השורות האלה… לא נראה לי שהאוכלוסייה הדי עשירה ולבנה בצורה מאוד הומוגנית של ברלינגטון, שהיא בין היותר מודעות מבחינה פוליטית שראיתי באיזה שהוא מקום ממש צריכה את החבר'ה האלה בשביל להירשם להצבעה, אבל לא היה שם אחד שלא חתם אצל הבחורה הנחמדה וקיבל גם בונוס מדבקה של הילרי. יש לה חיוך מקסים, לא כמו לבוסית שלה, שהיא אחד האנשים השנואים באמריקה. ניגשתי וקשקשתי איתה קצת. והבטחתי לה נאמנה שלו הייתי אזרח ארצות הברית הייתי נרשם להצבעה ומצביע הילרי, ואף קיבלתי מדבקה נחמדה בצורה של משהו שמי שממש מתעקש יכול להבין שיש שם את האות אייטש' עם איזה חץ.

המדבקה הזאת אמרה לי הרבה על השכלתנות של הדמוקרטים, ואם הם יפסידו אז בדיוק למה.. מדבקה עם סמל שלוקח חמש דקות להבין, מול גזען שמנופף אגרוף קמוץ לפנים  תמיד לוקח הגזען. אבל אני חושב שהם גם מבינים את זה בעצמם. אני לא רואה ממש הרבה טלוויזיה כי אין לי זמן, וגם כי צריך לעבור על מיליון ערוצים של פוטבול ומוזיקה לטינית בשביל להגיע לחדשות, אבל מה שכן ראיתי זה תשדיר נהדר של הילרי שמראים כל מיני וטרנים קטועי רגליים והורים שכולים וברקע האמירות המטומטמות של טראמפ על זה שג'ון מקיין פחדן או הקטע עם ההורים של החייל המוסלמי. זה היה תשדיר חזק, שנגע בנקודות הנכונות של רגש ופטריוטיזם

. .האמריקאים לא מטומטמים למרות שלפעמים מישראל זה נראה כך. שמעתי הרבה מאוד אנשים אומרים שהפיגועים בניו יורק (יומיים לפני כן הייתי בצ'לסי. השם ישמור! מצד שני אני חי בעפולה שמיום שנולדתי עד היום היו בה עשרות פיגועים ויותר גרועים) יעשו להילרי אפקט שמעון פרס ויעבירו המונים לתמוך בטראמפ. אז ניוז פלאש – אצל האמריקאים זה לא עובד ככה. רק אצל הישראלים. בכלל הייתה הרבה יותר היסטריה מהפיגועים האלה באתרי חדשות ישראלים מאשר בארצות הברית. הם לוקחים את זה קול, וגם אני לא סגור אם זה היה משפיע על ההצבעה לאיזה כיוון זה היה לוקח. ייתכן שהאמריקאים מבינים שצריך להיות יותר מגזען עם פה גדול בשביל ממש להתמודד עם טרור, משהו שאנחנו כושלים מלהבין פעם אחר פעם.

עכשיו אני בניו המפשייר, שיש בה נוכחות מוזרה של גארי ג'ונסון והליברטריאנים שלו. האמת היא שספרתי יותר שלטים של ג'ונסון מאשר של שני המועמדים הרפובליקני והדמוקרטית ביחד. יש לאמריקאים מין קטע כזה לשים שלט קטן בחצר ולתקוע לידו דגל של ארצות הברית. עד עכשיו בדרך כלל כשהייתי רואה שלט של טראמפ / פנס זה הלך עם קרבה לחנות נשק או משהו כזה. ג'ונסון חזק מאוד בכל מיני חצרות ירוקות ומטופחות. הוא נראה די רציני בהתחלה, אבל נפל בזה שבראיון עיתונאי הוא לא הצליח לדעת מה זה אלפו (חאלב) ומאז גם אני לא לוקח אותו ברצינות. ייתכן שהכלכלה מעניינת יותר את התושב הממוצע של ניו המפשייר מאשר חאלב.

הקרב המשמעותי הוא בין הסנטורית קלי איוטה לבין המושלת מגי חסן. איוטה צעירה רפובליקנית (מה זה צעירה, בת 48. הגיל הטוב ביותר להיות בו, אביב נעוריה)  וחסן מבוגרת ממנה בכמה שנים ודמוקרטית. אני מריח שאיוטה תנצח. או שיש לה יותר כסף לשלטים. ראיתי גם מועמדת בשם קארן לוזון, אבל זה היה שלט בודד ולא ברור לי למה היא רצה אם לסנאט, לסטייט סנאט או למשרת תופסת הכלבים של נורת' פרנקוניה, ורמונט בכל אופן שיהיה לה בהצלחה

עד כאן פוליטיקה אמריקאית. האמריקה הזאתי הגניבה את המחשב שלי שאני לא מצליח להעביר לכתיבה מימין לשמאל, וגם בגלל זה לאיהיה ממתק כי זה דורש מאמץ שאין לי כוח לעשות כרגע. היום אני עוזב את ניו המפשייר, השנואה מאוד על בני פלג בשל חוסר חיבתם של הניו המפשיירים לקליטה סלולרית, באמת! אין ברוב המקומות קליטה. איך הם חיים כך אני לא מבין, ונוסע למיין, יש שם איזה בר איילנד שאפשר גם לראות דובים ולוויתנים. ואולי אם יהיה מזל גם את ליאנה מורמונט. מתוקה.  מגיע אמי לילדה הזאת. אז תחזיקו מעמד, וניפגש מתי שהוא. .

אמריקה חלק 1 מומה

ניו יורק נורא גדולה. אחרי כמה שעות כבר הצוואר נתפס מלהסתכל למעלה. יש גודש של חוויות ומראות וייקח כמה שבועות או חודשים ממש לעכל. די התאהבתי באדריכלות האר-דקו של הקרייזלר והרוק-30. עשיתי את הסיור של האנ.בי.סי די בשביל לראות את הרוק 30 מבפנים כי ג'ימי פאלון פחות מעניין.

אי אפשר להיות בעיר גדולה בלי לראות את אוצרות התרבות. אז הלכתי כמובן לנצ'ורל היסטורי מיוזיאום כי זה בחינם ויש דינוזאורים. אז ככה. זה בחינם אבל מבקשים תרומה וזה לא נעים, והדינוזאורים בכניסה מזוייפים. באמא שלי! עשויים מגבס. ולא היה שם טי רקס. אז זה בשביל פלג. בשבילי הלכתי למומה. כבר שנים אני חולם לעלות לשם לרגל.

אז כרגיל במוזיאונים צריך להבדיל בין תערוכת הקבע שמאוד מרגש לראות את הסטארי נייט של ואן גוך או את הקמפבל סופ של וורהול ולעמוד ליד מיליונת'לפים תיירים יפנים וכמוהם לצלם בלי בושה כי גם אני תייר. אבל לא בשביל זה באתי למומה. באתי בשביל התערוכות הזמניות שזה הלב הפועם של האמנות בעולם. אז היה איזה ברוס פולר שלא התחברתי ולא הבנתי בדיוק מה הוא עושה כי הוא גם צייר וגם צלם וגם מיזם וגם וגם וגם. לא תפס. והיה משהו על ריקונסטרוקציה של הדאדא, ואני לא ממש איש של דאדא. אבל הייתה תערוכה של נאן גולדין וזו תגלית. סך הכל סט מהמם של תמונות שנקראות The Ballad of Sexual Dependency שאם אולי איזה אוצר קורא אותי אז תביאו את זה לארץ וזה יתפוס. היא צלמת נהדרת, והנושאים שלה זה – אתם יודעים – סקס ונשיות ואיך זה ניו יורק באייטיז, ומועדונים וכאלה. יש שם כמה תמונות שזה בעיטה בבטן. לרוב דיוקן עצמי. נאמר זאת שאני ספציפית יכול לשבת שעתיים ולהסתכל על כל פרט. ומאוד ניו יורקי. אחרי הסטילס יש מצגת שקופיות באיזה חדר, אבל זה הידרדר ללצלם סלבריטאים במועדונים בניו יורק (הניחוש שלי הוא שהיא השמינה והתברגנה ושהניינטיז לא עשו לה טוב) אז פחות אהבתי.

נחזור לתצוגת הקבע, אז עם כל הכבוד לאר דקו (ויש כבוד) אנחנו יותר אנשים של אר נובו. אז חייבים לחפש את קלימט שסורפרייז סורפרייז הוא גם משום מה הצייר האהוב על פלג. אז יש קלימט אחד לא רע במומה. רצינו ללכת לבקר את האישה מזהב בנויה גלרי אבל זה כבר נראה לנו קצת רחוק. אני אוהב אותה, אבל אני חושב שבקלימט יש כל כך הרבה מעבר לזה שזה לא הכרחי לסגוד דווקא לה.

הייתי חייב מזכרת אז קניתי מגנט של הקלימט בשישה דולר ועכשיו אני אשים אותו על המקרר. זו כבר התחלה של סימולקרה כי הוא הולך ומאבד את המסומנים שלו במעבר מהתמונה למומה למקרר, אבל זו גם אמירה בפני עצמה.

כמה שטויות במשפט אחד למעלה! אבל האמת היא שהבנתי משהו על הניין אילבן שלא הבנתי לפני כן. האנשים האלו שסך הכל מעניין אותם אומנות ולחיות את החיים שלהם, ולייצר סוכריות אמנאם (הייתי ב'חנות המפעל' שלהם איפשהו בפיפת' אבניו. מדהים. ואני לא אוהב אמנם ואני בשומרי משקל. ועדיין מדהים) ואנ'לא יודע לעשות כיכרות כאלה כמו הטיים סקוור שבארבע בבוקר אור יום ואנשים יושבים ומתופפים – ופתאום נוחת עליהם איזה בין לאדן. אנחנו תמיד מצפים שדבר כזה יקרה, וזה כל הזמן קורה – לא כל כך בגדול, בניו יורק הכל הכי גדול – אבל זה קורה. אבל הם פשוט לא ציפו לזה. זה לא היה ברשימה של הדברים שיכולים בכלל לקרות. דבר ראשון זה מעליב כי הניו יורקים הם הכי נחמדים בעולם, ומי בכלל ירצה לעשות להם משהו רע. זה די שוק היה בטח. עד עכשיו לא הבנתי את זה. זה כמו שבשיא האינתיפדיה השנייה הייתי בברצלונה, והכי כיף היה שלכל המקומות היה אפשר להיכנס בלי בידוק בטחוני. האנשים האלו חיו אחרת. ופתאום זה נפל עליהם. שוק.

מה עוד? סך הכל די הרבה אבל לא הכל יכול ללכת לבלוג. מוזר ללכת ברחוב ולחשוב שאחד מכל שני אנשים הולך להצביע טראמפ. טוב, אולי בניו יורק פחות אבל עדיין. מצד שני כל כך הרבה ישראלים מצביעים לטרמפים הישראליים שמה יש כאן להתלונן. הבנאדם היחיד כאן שדיברתי איתו על פוליטיקה שזה לא ניו יורקי אקראי אלא מכר שגר בניו יורק, אומר שהוא בספק אם הוא יטרח להירשם. אנ'לא יודע. אם הייתי אמריקאי הייתי משתולל ומתאבד על המגרש העיקר שטראמפ לא ייבחר. הם כנראה שונאים את הילרי מאזה סיבה, ואני לא באמת מבין למה.

יש כאן המון דברים שאני לא מבין. למשל העניין עם הפחי אשפה. במנהטן אפשר ללכת אנ'לאיודע איזה שלושה ארבעה רחובות עם כוס קפה מנייר ביד עד שמוצאים מקום לזרוק אותה, והרחובות נקיים ולא תמצא בדל סיגריה על המדרכה. בתל אביב יש פח אשפה כל שני מטר והכל מזוהם. פרדוקס.

אז ככה. האישה והילדים במייסי'ז ולי נשבר מקניות אז אני בחדר. אחרי כן בלילה נצא לאיזה מועדון שעושים בו משהו די מטורף, ואולי אכתוב על זה כאן עוד כמה ימים ואולי לא. אתמול היינו בהופעה של כמה חבר'ה ששרו בלוז די מקצועני. אבל זה היה במסעדה והיה מוזר לאכול ולשמוע בלוז. ידעתי שהם מקצועיים (אחרי כן גיגלתי וראיתי שהיו מועמדים לגראמי ב-2012 וכל אחד ניגן עם מאדי ווטרס וכאלה) כי באיזה שלב הססאונדמן הגיע עם צלחת והתחיל לאכול בצד הבמה. אז המתופף והגיטריסט (הם היו שתי גיטרות מתופף ובאסיסט) נורא עניין אותם מה הוא אוכל אז הם ככה התחילו להסתכל לו בצלחת ולהלחשש ביניהם. בדיוק הגיטריסט והזמר שהיה בצד השני של הבמה נתן איזה סולו וזעק בקול רם שהחברה שלו עזבה אותו ושהוא הלך לכנסייה או מה שזה לא יהיה שקורה לזמרי בלוז אפרו אמריקאים זקנים, והם המשיכו לתת לו את הקונטרה עם הגיטרה והתופים תוך כדי שהם מרכלים ביניהם ומסתכלים בצלחת של הסאונדמן והסולן אפילו לא שם לב. אם זה היה מוקלט אי אפשר היה לדעת שמשהו בכלל קרה. אז מצד אחד זה טוב שהם נורא משופשפים, מצד שני כשאני חושב על זה ייתכן שליבם לא היה מאה אחוז בשיר הזה.

אצלכם זה שלוש בלילה או משהו. אלא אם כן אתם אחד מ-25% הקוראים שיש לי בארצות הברית. תגידו איבדתי אתכם כי זה לא מעניין אתכם לדעת מה אני חושב על הניו יורק שלכם? לא נורא שבוע שבועיים ואני חוזר לארץ ואמשיך לכתוב על המילט. אחרי שנסעתי היום בסבווי ושמעתי את כל הבליל של השפות ושל הלאומים ושל האנשים, הבנתי שאי אפשר לעשות מילט באמריקה כי יצטרכו איזה מיליונת'לפים עדות דתיות, ומאיפה ייקחו תקציב לכל כך הרבה בתי דין? זה כנראה עובד רק אצלנו מעניין למה.

Trump, Sharia, Millet – טראמפ, שריעה, מילט

English after Hebrew…

הלילה פירסם דונלד טראמפ את תכניתו למלחמה בטרור, שאשכרה נשמעת די הגיונית. טראמפ מתכוון למנוע כניסה לארצות הברית לאנשים שלא עומדים במבחנים האידיאולוגיים הבאים:

* תומכי ארגוני טרור;

*מי שמאמין בקנאות ובשנאה;

* מי שאינו מאמין בחוקת ארה"ב;

* מי שתומך בחוקי השריעה;

* מי שלא סביר להניח ש"ישגשג בארה"ב";

* ומי שלא יאמץ את ערכיה של ארה"ב.

סך הכל לטראמפ יש בעיות בחמש קטגוריות מתוך השש. האם הוא 'משגשג בארצות הברית'? זה עניין של נקודת זמן נתונה. טראמפ הוא שיאן פשיטות הרגל בארצות הברית בשלושים השנה האחרונות. אבל עכשיו הוא באיזה סוג של פיק ברכבת ההרים הזו, כך ש'משגשג' זה כנראה עניין יחסי.

 האם הוא תומך בערכיה של ארצות הברית? ודאי לא באלו המתבטאים בשירה של אמה לזרוס "הקולוסוס החדש", החקוק על פסל החירות –

Give me your tired, your poor,

Your huddled masses yearning to breathe free,

The wretched refuse of your teeming shore.

Send these, the homeless, tempest-tost to me,

I lift my lamp beside the golden door! 

ספק עד כמה לזרוס עצמה הייתה עומדת בתנאיו של טרמפ להגירה. הדונלד טראמפים של אמצע המאה ה-19  לא הסתכלו בעין אוהדת על גלי ההגירה ממזרח אירופה, שכללו גם כמות אדירה של יהודים (שהצילה אותם מהשואה ויצרה את הנוכחות הבולטת של יהודים בציבוריות האמריקאית החיונית כל כך לקיומה של מדינת ישראל) ועקרונית היו מעדיפים להשאיר אותם קצת בחוץ. מה שמוביל אותנו ישירות לשלושת התנאים הראשונים – תמיכה בטרור, קנאות ושנאה ודחיית חוקת ארצות הברית. אלו תנאים מוזרים ממי שזוכה לברכתם של שני אירגונים העומדים בתנאים אלו באופן מזהיר – המפלגה הנאצית האמריקאית ואירגון הקו קלוקס קלאן.

מה שמשאיר לנו את השריעה. השריעה היא ההלכה המוסלמית. כל מוסלמי המתפלל חמש פעמים ביום, מעיד על אמונתו באללה, תורם לצדקה, מבצע את מצוות החאג'וצם ברמד'אן, תומך ב'חוקי השריעה'. אבל כמו שיטות משפט דתיות אחרות, כמו ההלכה, המדובר במערכת חוקים סבוכה, ובהקשר הפוליטי גם נותנת מרשם לניהול יחידה פוליטית ששונה במשהו מזה שטראמפ, או החוקה האמריקאית, היו תומכים בו. כך, למשל, אוסרת השריעה (וגם ההלכה) על תשלום ריבית, המנוע של השיטה הקפיטליסטית האמריקאית.

ועם כל זאת, יש מדינה אחת קטנה במזרח התיכון, בה נהוגים חוקי השריעה לגבי אזרחיה הרבה מעבר למתבקש מקיום בסיסי של מצוות הדת. ודווקא בפן מאוד בעייתי של מערכת חוקית זו, מערכת דיני המשפחה של השריעה – אלו הפטריארכליים, הדורשים אפוטרופסות לאישה מבוגרת, או מבדילים בין גברים ונשים בזכות הירושה. זו כמובן מדינת ישראל, שבשיטה הנהוגה בה בדיני משפחה מונהגת השריעה כפי שהיא מפורשת על פי האסכולה המשפטית החאנפית, כדין האישי – הנכפה על ידי המדינה – של חלק ניכר מאזרחיה. במובן זה כל אזרח ישראלי התומך בהמשך שיטת המילט 'תומך בשריעה'.

נראה שהקמפיין של טראמפ קצת כושל בארצות הברית. לא נורא, פיגוע גדול אחד והוא על הסוס שוב, עם שנאת זרים ומוסלמים. ככה זה עובד, אצלנו לפחות. אצלנו הוא לא צריך לחכות. הציבור שלנו קונה כבר שנים את ביבי, רק בגלל שהוא משדר את אותו סוג של גזענות זחוחה. ובאמת התבשרנו אתמול שטראמפ פתח את הקמפיין הישראלי שלו בקניון במודיעין.  שיהיה בסבבה. רוב הבוחרים האמריקאים היהודים שאני מכיר שחיים כאן בארץ ושומרים על זכות הבחירה דווקא משדרים איזה סוג של סלידה מהולה בפחד מהאיש, אבל אם מחפשים מצבור של מוחות חלולים לשטוף בגזענות עבור רווח פוליטי, בלי לשפוט לחומרה יותר מדי את תושבי מודיעין, ואת אלו מביניהם שהם אזרחים אמריקאים, הייתי אומר שהקניון שם הוא מקום טוב להתחיל בו כמו כל מקום אחר בארצנו.

משהו אישי קטן – אבלה את השבועיים האחרונים של ספטמבר בארצות הברית. טיול לפני גיוס של אלמוג. זמן לא רע לביקור ראשון (הייתם מאמינים? בן חמישים עוד מעט) ממש לפני הבחירות. אולי אכתוב משם קצת יותר. בימים האחרונים אני כותב כאן הרבה פחות בגלל עומס של עניינים ועומס החום, והבלוג ירד לשיאים שליליים של צפייה. מהסיבה הזו גם לא יינתן ממתק. שניים שלושה פוסטים אחרונים זכו למספרים מדאיגים ברמה השלילית של קוראים, ואני מאמין שהעוקבים אחרי בטוויטר ובפייסבוק פשוט חשבו שאני משתף שיר בגלל המנגנון הלא חכם של פירסום בוורדפרס שמקשר ליוטיוב במקום לפוסט הזה. בקיצקיצור – היו שלום. ותחזיקו מעמד בימים המשונים האמורים להגיע אחרי נובמבר.

Tonight Donald Trump has published his plan to fight terrorism, which actually sounds quite logical. Trump intends to prevent entry to the United States of people who match the following ideological criteria:

* Supporters of terrorist groups;

* Supporters biggotry and hatred;

* Those who do not believe in the United States Constitution;

* Those who  believe Sharia law should supplant American law;

* Those Who are not likely to flosurish in the United States ";

*  Those who do not accept the values of the United States.

It seems Trump himself may have problems in five categories out of six. Did he "flourish in the United States?" It's all a matter of a given point in time. Trump is the record holder of bankruptcies in the United States in the last thirty years. But now he is in some kind of peak point on this roller coaster, so 'flourishing', is probably a matter of perspective.

Does he accept the values of the United States? Certainly not those expressed in Emma Lazarus's poem "The New Colossus" inscribed on the Statue of Liberty –

Give me your tired, your poor,

Your huddled masses yearning to breathe free,

The wretched refuse of your teeming shore.

Send these, the homeless, tempest-tost to me,

I lift my lamp beside the golden door! 

I Doubt if Lazarus herself would comply with the Trump conditions of immigration. The Donald Trumps of the mid-19th century did not look favorably on immigration from Eastern Europe, which also included a vast amount of Jews (thus saved from the Holocaust and created the prominence of Jews in the US public sphere so essential for the existence of the State of Israel) and in principle they would prefer to leave them outside. Which leads us directly to the first three conditions – support for terrorism, fanaticism and hatred and rejection of the Constitution of the United States. These are strange conditions for a candidate who managed to win the endorsement of the Nazi party of the United states and the Grand wizard of the KKK. But hey, we have one more condition – no one would blame Trump for following the Sharia.

Sharia is Islamic religious law. Every Muslim who prays five times a day, testifies as to his faith in Allah, makes charitable contributions, thrives to visit Mekka (Haj), and fasts on the holy month of Rammadan – follows Sharia laws. But like other religious legal systems, such as Hallakha, the Jewish law, it is a complex and rich system of religious code that can be implemented in all aspects of life, and the Sharia's political context also gives prescription to manage political affairs in a somewhat different manner than Trump or the US Constitution would prescribe. Thus, for example, the Sharia (and Hallakha) forbid the payment of interest, which is the engine of the American economic system.

Nevertheless, there is one small country in the Middle East, in which Sharia law is enforced way beyond enabling Muslim citizens to practice the basics of their religion. And actually in a very troublesome aspect of its legal system, family law, to its full patriachal aspects- requiring male guardianship of any adult woman or differentiating between men and women regarding the right of inheritance. This is of course the State of Israel, implying the Sharia (in the way of the Hannafi legal school) as part of its millet system. Sharia is thus the personal law of all Israeli Muslim citizens, enforced in all matters of personal status. In this sense, every Israeli citizen supporting the current system of family law – the Ottoman millet system, actually endorses Sharia.

Trump's campaign seems a bit lagging behind in the US. Never mind, one big terrorist attack and he is riding high again on a wave of  xenophobia and hatred of Muslims. This is how it works, at least for us. In Israel he has no need to wait. Our public votes Bibi for decades, just because he conveys the same kind of smug racism. Indeed we were told yesterday that Trump opened his Israeli campaign in a Modiin mall, hoping to get votes of US citizens living in Israel, apparantly some 200,000 eligible voters.  Most US citizens living in Israel I know speak of Trump in a kind of revulsion mixed with fear, but if one looks for a stash of hollow brains to wash with racism for political gains, not disregarding the good people of Modiin I would say the mall there is a as good a place to start as any other in our country.

הצהרת בלפור

מהיר, קצר ופרובוקטיבי

שמעתי שלשום בתכנית הבינלאומית ברשת ב' – דווקא אחת הסבבות שיש ברדיו ובמקרה הזה איזה נחמה על השתלטות הביבי על העולם התקשורתי וכל זה – דיון מאוד מלומד בכוונות של אבו מאזן לתבוע את מלכת אנגליה או מי שזה לא יהיה על הנזק שנגרם לפלסטינים בהצהרת בלפור.

בפעם הקודמת שמשהו כזה עלה לכותרות זה היה סביב הכוונה של המצרים לתבוע את ישראל על יציאת מצרים. בקטע של תחזירו את כל מה שלקחתם מהפרעונים. סך הכל טריליוני דולרים, שלדעתי רק הפרשי הצמדה וריבית של חמשת'לפים שנה זה יוצא די הרבה אפילו בהערכה מאוד צנועה של הקרן. אז מי שלא לחץ על הקישור – ובאמת אל תטרחו – זה היה כבר ב-2003 והתביעה כנראה לא הוגשה, בטח בגלל האגרה. אחוז ורבע עם פתיחת התיק, ואם זה נקבע להוכחות עוד אחוז ורבע. כשמדברים בטריליוני דולרים זה מחסום בלתי עביר, אלא אם כן אתה דונלד טראמפ או משהו.

סך הכל תביעה די סבבית חוץ מהעניין של האגרה, כי הטענה 'אלוהים אמר לי לקחת לכם את כל הרכוש' לא ממש עובדת לפי אף חוק של אף מדינה (אלא אם כן אנחנו בקטע של תקציב לבחורי ישיבות וכאלה, אבל זה כבר דיון אחר), כך שאם עוברים את מחסום האגרה ומחסום ההתיישנות (שבע שנים על עילה רכושית. מה שכן, לדעתי כל פעם שמדפיסים את התנ"ך זו הודאה מחודשת שעוצרת את מרוץ ההתיישנות. יש פנים לכאן ולכאן), יש סיכוי לא רע.

אבל בעניין של בלפור אני אפילו לא נכנס לטיעוני ההגנה. אני רוצה להצטרף לתביעה ולומר בקול ברור, רם ונישא, ד'אהריסטי ופוסט קולוניאליסטי –

זכותנו לקיים מדינה יהודית בארץ הזאת לא נובעת ממכתב שכתב שליט קולוניאליסטי ללורד רוטשילד, שלשניהם אין עם תושבי הארץ הזו בעת כתיבת המכתב, לפניה או אחריה, ולא דבר. את השליט הקולוניאליסטי גירשנו בדם ואש (לאחר שבגד, הפר הבטחתו, ונעל את שערי הארץ כאשר הייתה שואה באירופה). לא היה לו מה לחפש במרחב הד'אהריסטי מלכתחילה. הלורד רוטשילד מייצג את היהודים רק במסגרת הפרוטוקולים של זקני ציון. לי אין מה לעשות איתו, ואין שום קשר אליו, וגם לא לסבא שלי שהיה עוד חי כשבלפור הבטיח לרוטשילד מה שהבטיח.

אנחנו כאן מכוחם של כמה דברים – הכרתו של האירגון היציג של המין האנושי, האומות המאוחדות, בזכותנו להיות כאן, בהחלטה ההיסטורית מכ"ט בנובמבר. מכוח זכות היסטורית שעוגנה במעש ובבנייה של אנשי היישוב הישן, של אנשי העלייה הראשונה והשנייה שקדמו להצהרת בלפור. מכוח היותנו עם ילידי, הנטוע באדמת הארץ הזו, מזרחי כמו הילד ההיפותיטי של מירי רגב וארז ביטון, מכוח הזמנתו של ד'אהר. מכוח כל דבר שאינו כוחה הכופה של מעצמה קולוניאלית.

סך הכל בנובמבר בשנה הבאה יהיו חגיגות, ואיך שאני מכיר את השכנים שלנו, גם אירועי דמים, אם אלו לא יקרו או יקדימו מסיבה זו או אחרת, לא חסר ברוך השם. אני מקווה שלא להצטרף לחגיגות (אני נורא נגד קולוניאליזם. הקטע הזה שמאנגליה אומרים מה לעשות למישהו שלא נמצא באנגליה לא נראה לי ממש ממש דמוקרטי או מתקדם) וגם לא לאירועי הדמים. גזרו ושמרו.

מה שכן,רח' בלפור בהדר הכרמל הוא אחד הנחמדים. כשהייתי צעיר ועול בימים עבדתי שם באיזה משרד ברח' פבזנר, ואני מאוד אוהב את השכונות האלה ליד הטכניון הישן. גם בלפוריה אחלה מקום! באמת. כשהייתי סטודנט היה ספר בירושלים שנקרא יעקב הגיאוגרף, שתמיד היה שואל כל מיני שאלות גיאוגרפיות את הנעזרים בשירותיו, וכששמע שאני מעפולה סיפר לי סיפור ארוך על בלפוריה שאני באמת לא זוכר אבל אולי היה לו בן דוד שם או משהו. אז עפולה זו העיר הזאת שליד בלפוריה. כשהייתי בכיתה ה' החברה הכי ראשונה שלי הייתה מבלפוריה, (לא אתן את הפרטים המלאים מחשש עינא בישא של גוגעל ימ"ש) וזה מוביל אותנו לממתק. נשיקה לא הייתה שם כמובן (בלפוריה בסבנטיז. לא עלה על דעתי אפילו) אבל בלג בעומר נשארתי שם ליד המדורה כל הלילה וההורים שלי שלחו משטרה לחפש אותי.

השוטה של השולטאן.

השוטה של השולטאן התערב עם השולטאן שיש התנצלויות שהן יותר גרועות מהמעשה עצמו. כמה ימים לאחר מכן השולטאן הרגיש צביטה חזקה בעכוזו. כשהסתובב ראה לפניו את פניו המחייכות של השוטה. 'אוויל! איך העזת!' זעם השולטאן. 'מצטער, הו ח'ליפה,' אמר השוטה. 'חשבתי שהמדובר בגבירה אשתך'.

'בדברי התכוונתי למפלגה פוליטית מאוד מסויימת'. נכון. יא חתיכת שקרן, מסתכל לי בעיניים ומשקר. כולנו זוכרים איך שלטון הליכוד עמד בסכנה בגלל 13 המנדטים הקבועים של תקרת הזכוכית של הרשימה המשותפת. הם אלו שסיכנו את שלטון הליכוד, שבגללם היה צריך לגייס את אחרון הליכודניקים. באמת תירוץ נהדר. על פתקים כאלה המורה שלי הייתה אומרת ביסודי 'בפעם הבאה תשתדל יותר'.

לא איכפת לו מהערבים. לפני שנה בערך כשהיה גל הסכינאות שהתחיל לסחוף את ערביי ישראל (ונעצר בכוח של אנשים שבאמת רצו שלום, ורצו קירוב לבבות, ולמשל צעדו יד ביד בצומת משגב) אולי זה היה הזמן למחווה של פיוס. אז זה לא קרה. מה קרה עכשיו? אני מנחש אחד משני דברים. הקשר אזורי עם הגנרל הסעודי שביקר בארץ וכל זה, או תנאי של הממשל האמריקאי לחתום מהר על החוזה הבטחוני לפני שהקלף הבלתי צפוי טראמפ מחליף את אובמה (או מה שייתכן שיותר גרוע, הכתף הקרה של קלינטון שזוכרת את ביבי עוד מהכהונה ב-96 ומנחש שהזכרונות לא מי יודע מה משהו להתרפק עליו). כל קשר לערביי ישראל הוא מקרי. מישהו אנס אותו, רק צריך לברר מי.

אבל בואו ניתן לו צ'אנס. נאמר שהפעם הוא דובר אמת, נגד כל הסיכויים, נגד הניסיון עם ביבי. פעם אחת דובר אמת. אז יש לי רעיון. מחר מתכנסת בכנסת וועדה להשבת עקורי איקרית וברעם. גם ראש המפלגה שלך, זה ההיסטורי, בגין (כן, הצליל העמום שאתה שומע מכיוון הר הזיתים זה בגין מתהפך בקבר לאור מה שעשית למדינה שלו ולמפלגה שלו) חשב שהם צריכים לחזור. אז תבוא, תראה את הפנים שלך שם, למרות שיהיו שם בעיקר אנשים מהמפלגה הפוליטית המאוד מסויימת, ותתקן עוול היסטורי בן שישים ושמונה שנה. תראה רצינות. אתה יכול, אם אתה רק רוצה.

לא יקרה, נכון? ביבי זה ביבי. מילים יפות לא יכסו על זה שהוא מוביל את הממשלה הכי גזענית מיום שקמה המדינה, שפועלת בחוזק יד לרסק את שרידי הדו-קיום שעוד נותרו כאן, ושרק לאחרונה הובילה את חקיקת 'חוק ההדחה' שהיה עלבון קשה לכל ערבי ישראלי, והוביל לתחושה של הדרה ושלילת הייצוג הפוליטי של ציבור מאוד רחב.

לא נורא. אני לא יודע בדיוק מה קורה שם בלה"ב 433 או איפה שזה לא יהיה, אבל ארי הרו ממשיך לתת את העדויות. זה רק עניין של זמן ניפגש בסיבוב.

פוקויאמה, ברלין, הברמאס, גידנס, פאראג'

בשנת 1989 עלה לגדולה הנביא היפני האמריקני פרנסיס פוקויאמה שטען במאמר משפיע שמה שאנחנו רואים בנפילת ברית המועצות הוא לא מהלך היסטורי, אלא קץ ההיסטוריה. נדונו, כך טען, להמשך קיום משמים, דמוקרטי ליברלי, כאשר במהלך בלתי נמנע צורת השלטון הדמוקרטית הליברלית תשרור בעולם כולו, ותסיים את הדבר הכאוטי הזה שנקרא היסטוריה אנושית. לו היה טורח לקרוא את ישעיה ברלין היה נמנע מלהפריח נבואות דטרמיניסטיות מסוג זה. מכל מקום, המאמר הפך לספר ב-1992. מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991 העלתה ספקות ראשונים, שודאי עלו בראשו של המו"ל. היום, עשרים וחמש שנים אחרי, הספר נקרא כבדיחה גרועה.

באופן דומה היו מי שחזו את קץ הלאומיות. לפחות זו האירופית. אנטוני גידנס (הייתי מרים אליו הבוקר טלפון, אבל אני לא סגור שהוא יענה) חזה הקמה של 'דמוקרטיה קוסמופוליטית' שתהיה כמובן סוציאל דמוקרטית, וזאת מכיוון ש'אין הגיון במאבק בפונדמנטליזם של השוק החופשי ברמה המקומית תוך הפקרתו למשול באין מפריע ברמה הבינלאומית'. הברמאס כתב ספר לא מאוד עבה אבל מאוד שגוי על 'הקונסטלציה הפוסט לאומית' שמגיע בערך לאותן מסקנות. הברמאס הוא לטעמי נביא אמת, הקול המוסרי הרם והצלול ביותר שיצא משני מקומות מאוד בעייתיים – גרמניה של המאה העשרים, והמסורת המרקסיסטית. אבל כאן הוא שגה במאה אחוזים. ברלין צדק. הוא הזהיר מפני הדטרמיניזם ההיסטורי. הוא התכוון לאותו דטרמיניזם טוטליטרי שהוא וטלמון מצאו את עקבותיו ברוסו, ומפורש בצורה הטובה ביותר אצל מרקס. הקידמה הצועדת והולכת ממשטר עבדים, אל המשטר הפיאודלי, אל הקפיטליזם ומשם אל מחוז החפץ של כולנו – הדיקטטורה של הפרולטריון. או אל שלושת הגימלים שאליהם מובילה אם לא ממש נזהרים המסורת של רוסו והגל – גיליוטינה, גסטפו, גולאג. איני מסכים עם ברלין בדברים רבים, אבל היה לו רדאר נהדר לגילוי בולשיט. כמי שהיה מאוד בקיא במקורותינו ודאי הכיר את האימרה המוכרת לכל ילד בישראל – 'מאז שחרב בית המקדש ניתנה הנבואה לשוטים'. אבל הדטרמיניזם הוא שגוי לא רק במסורת המרקסיסטית והטוטליטרית, הוא שגוי גם בכיוון הליברלי. גם הברמאס, גידנס ופוקויאמה לא היו צריכים להתנבא. והבוקר הנבואה של שלושתם הלכה למקום שנבואות הולכות אליו.

שלושתם, הברמאס, גידנס ופוקויאמה, הם ליברלים ורדרדים (טוב, הברמאס ניאו מרקסיסט מאסכולת פרנקפורט, וגידנס סוג של סוציאל דמוקרט בנוסח המאוד חמקמק של טוני בלייר. לא משהו שהגדרה רחבה מספיק של ליברליזם לא יכולה להכיל) שואפים לטוב. שמעו ילדים, והאזינו לדוד הטוב אבו אלמוג – אף פעם אל תזלזלו בטיפשות וברוע האנושיים. בימינו אלו הם לובשים את הגלימה של ה'לאומיות' והם קלף מנצח שאף ליברל ורדרד שואף טובות לא לוקח אף פעם בחשבון.

בנאום הניצחון שלו – טקסט מכונן של המאה ה-21 אם טרם היה כזה – סיפר מנהיג יוקי"פ עטור הניצחון נייג'ל פאראג' כי "נלחמנו נגד התאגידים הרב לאומיים, נלחמנו נגד הבנקים המסחריים הגדולים, נלחמנו נגד הפוליטיקה הגדולה, נלחמנו נגד השחיתות והמירמה" וחזה כי "אני מקווה שהניצחון הזה ימוטט את הפרוייקט הכושל ויוביל אותנו לאירופה של מדינות לאום ריבוניות, הסוחרות יחדיו, חברות ומשתפות פעולה".

ריבונות עאלק. ז'אן בודן קם לתחייה בדמותו מדושנת העונג של נייג'ל פאראג'. הקשב גם אתה מר פאראג'. הבעיות שלך עם הריבונות לא נגמרו. התאגידים הגדולים ימשיכו לעשות מה שהם רוצים על אדמתך, כמו שהם עושים בכל מקום. המדיניות הכלכלית לא תיחתך בוייטהול (כשם שלא נחתכה בבריסל) אלא במסדרונות של הבנק הבינלאומי וקרן המטבע הבינלאומית. אם חשבת שהגברת את הריבונות של בריטניה, אז מה שיקרה זה שהתנעת מחדש את הפרישה הסקוטית שתקרום עור וגידים למשאל חדש עם תוצאות חדשות בתוך כמה חודשים. מכיוון ששנג'ן מתה, גם הגבול הפתוח בין צפון אירלנד ואייר ייסגר, מה שיביא לפרישה של צפון אירלנד מהממלכה המאוחדת עוד לפני שתספיק להגיד 'שין פיין'. אבל סבבה. נפטרת מבריסל. שב ותנפנף ביוניון ג'ק כשהסטרלינג צונח לשיא שלילי של שלושים שנה. זה בטוח יעשה לך טוב.

נייג'ל פאראג' לא טיפש, וגם המצביעים שלו לא טיפשים. הם יודעים את כל זה בדיוק כמו שאני יודע. הסיפור הוא אחר. הם נפטרים מהצורך להתמודד עם בעיות ההגירה. או במילים אחרות הם חושבים שאם הם פורשים מהאיחוד הם לא מחוייבים למדיניות המרקלית של לקלוט את המהגרים, ומה שקורה במחנות הענק של המהגרים באירופה, ובמיוחד בזה הגדול הנמצא ליד הפתח הצרפתי של מנהרת התעלה מפסיק לעניין אותם. זה הנושא ואין בלתו. זה גם הנושא שמעלה את טראמפ (וההצלחה הזו של הברקסיט למרות כל הסיכויים ולמרות ההגיון מסמלת רע, רע מאוד, גם שם). אנשים שונאים את כל מי שקצת שונה מהם, ומצביעים בהתאם.

אין באירופה בעיית פליטים אמיתית. ירדן קלטה ב-2015 את אותו מספר שקלטה אירופה הגדולה, עם קצת פחות כוח אדם, משאבים, ויציבות כלכלית ומדינית. מה שקורה עכשיו לא מדגדג את היכולת הכלכלית שלהם. הוא מדגדג את הניאנדרטל הגזעני שבהם, והנה – השד הגזעני הקטן יצא ממחבואו. זה הברקסיט, וטראמפ, אבל גם עליית מפלגות הימין הרדיקלי שונאות הזרים בכל רחבי אירופה. החל ממארין לה פן, וכלה בחברים הטובים של הליכוד ממפלגת החירות באוסטריה. הונגריה כבר שם מזמן, ועוד מעט היא לא תהיה לבד.

בצד, דרך אגב, עומד אדם רע באמת, ולדימיר פוטין, וחוכך כפיים בהנאה. אני רואה איך המדינות הבלטיות (כולל לטביה, מולדתם של שניים משלושת הפילוסופים הגדולים של הליברליזם במאה ה-20, שקלאר וברלין) רואות בדיוק מה הולך לקרות, ומה הן צריכות לעשות כדי לא לזכות לביקור חוזר של אלו שהגיעו לכמה ימים ב-1945 ונשארו עד 1990. ורמז – זה לא לשלוח שירים באנגלית לארוויזיון (אגב, אות מבשר רעות אם אי פעם היה כזה היה ניצחון השיר האוקראיני שכולו התרסה לאומנית כנגד הרוסים על רקע הג'נוסייד במיעוט הטטרי). הימים האלה חלפו. פוטין כבר מזמן לא מזיז לו הריבונות שפאראג' מדבר עליה. תשאלו את תושבי חצי האי קרים. ומזרח אוקראינה (הרשימה לא סופית). חזרנו למאה ה-19 או לימים הרעים של המאה ה-20. אירופה מפולגת, נמשלת על ידי כוחות ימין רדיקלי, משטר ריבונות בין לאומי של כל דאלים גבר.

ממתק? בואו ניזכר בשיר האסטוני החמוד לאירוויזיון 2001. היו ימים.

REDEMPTION!

כאשר נבחר טראמפ לנשיאות ארצות הברית הדבר לא בא בהפתעה. מזה חודשים היה ברור שתופעת טראמפ אינה ניתנת לעצירה, וסגנית שרת החוץ הורתה כבר בחודש יוני לעובדי המשרד להכין תכנית פעולה מסודרת ליום שאחרי, אם כי זו, משפורסמה, זכתה לביקורת שכן היא סבבה סביב רעיון של מפגש בו יינתן לנשיא החדש מודל של בית המקדש על הר הבית, תוך ניסיון לשכנעו בשלט פירסומת מניאון שיוצב בחזית הבניין ל'מלון טראמפ' שייבנה כדי לקלוט את עולי הרגל.

השבועות הראשונים לא הראו על הסערה שעתידה להתחולל. נאום הכניסה לתפקיד בינואר 2017 היה מתון להפליא, ודיבר על איחוד, אחדות, ושלום עולמי. בשבת הראשונה בה שימש בתפקיד הנשיא הלך, בלוויית בתו איוונקה הנשואה ליהודי, לבית כנסת, וצולם כשהוא עם כיפה גדולה על ראשו, ואף לחץ את ידו של רב הקהילה. העניינים התחילו להתערער כשנחשפה עיסקה סיבובית בה איפשר לאיראן יד חופשית בכל מקום במזרח התיכון אם זו תאפשר למיעוטים האתניים החיים בה שאינם מוסלמים את  צריכת האלכוהול, ותייבא כמותג בלעדי את 'וודקה טראמפ'. כשניסה נתניהו לנאום בקונגרס בנסיון לשכנע להצביע כנגד העיסקה, הכריז טראמפ כי הוא 'אישיות לא רצויה' ואסר על כניסתו לתחומי ארצות הברית.

הבעייה העיקרית הייתה במדיניות הפנים שלו. כשנחשפו ההקלטות בהן דיבר על ה'פאקינג בלידינג הארט ג'ואיש ליברלז' בהקשר של תנועת המחתרת שאיפשרה תפילה אסלאמית בחשאי, והסתירה היספנים ומוסלמים שסומנו לגירוש, היה ברור כי על אף ההקשר המשפחתי של טראמפ, הוא אינו נרתע מאמירות קשות כנגד היהודים. כשנחשף תא המחתרת שפוצץ פיצוצים אסטרטגיים בחומה ההולכת ונבנית בין ארצות הברית למקסיקו, והסתבר כי מרכזו הוא בבית כנסת קונסרבטיבי בעיירה פורדס' מדואוז בסמוך ליוסטון, טקסס, הבינו רבים כי הכתובת נמצאת על הקיר.

וודי אלן היה הראשון שניצל את זכותו על פי חוק השבות. הוא נקלט בקיבוץ לוטן שבערבה, והיה למעשה לאזרח הישראלי הראשון שזכה באוסקר על הרימייק שלו ל'דליה והמלחים' הקלאסי שצולם כולו בדיר העיזים של הקיבוץ, במצלמת כתף אחת שלושים וחמישה מילימטר, ונחשב כמופת סגנוני וכשירת הברבור של היוצר המהולל. קליטתו של בוב דילן בבית אלפא לא איחרה לבוא. אם כי האלבום 'אלפא ביתא' שכלל השפעה של מוזיקה מזרחית ומאוואלים של אייל גולן נכשל כישלון חרוץ בעולם, על אף ששני שירים הצליחו להיכנס לפלייליסט של גלגלצ. שניים אלו סימנו את הדרך לגל העלייה הגדול ביותר שהגיע לישראל מאז שנות התשעים.

קליטת העלייה האמריקאית הייתה קלה בהרבה מזו של קליטת העלייה הרוסית בשנות התשעים. העולים היו ברובם מבוססים, דוברי עברית בחלקם, רבים מהם תושבים חוזרים. שנתו השלישית של טראמפ כנשיא ראתה כבר שניים וחצי מיליון אזרחים יהודים שעזבו את ארצות הברית, כחציים הגיעו לישראל.

האיום הקואליציוני שאם לא יעבור 'חוק הרפורמים' יפרשו הבית היהודי ויהדות התורה מהקואליציה עשה את שלו. לא רק שהמקוואות עברו להשגחתה הבלעדית של הרבנות הראשית, ו'רחבת ישראל' בכותל נסגרה, היו גם איסורים משונים יותר כמו האיסור לקרוא לרבנים ולרבות הרפורמים בשם 'רב' או 'רבה' אלא 'רבאיי', וכינויו של בית הכנסת הרפורמי רק כ'טמפל'. העתירה כנגד חוק איסור הנחת תפילין לנשים הייתה תלויה ועומדת בבג"צ כשמשפטה של ענת הופמן נמשך. העובדה שנהגה להגיע לדיונים כשהיא עטויה בטלית ותפילין רק הלהיטה את הרוחות, וגזר הדין המתון יחסית – שישה חודשי מאסר על תנאי וקנס של עשרת אלפים ש"ח, לא סייע להרגיען. העובדה כי הקהילה הרפורמית בישראל מנתה כבר כמיליון נפשות, לא ממש נקלטה אצל מקבלי ההחלטות בליכוד.

כשברני סנדרס התפקד למרצ, כולם אמרו שזה גימיק. אבל הסקרים התחילו להראות על שינוי דמוגרפי עמוק ושינוי דפוסים אצל הבוחר הישראלי. האיחוד עם מפלגת העבודה לא איחר לבוא. סנדרס סימן את שלי יחימוביץ' כמספר 2 שלו וכיורשתו העתידית. ואכן, הרטוריקה הסוציאליסטית של השניים לא הייתה מאוד שונה. המפלגה החדשה שהקים נקראה 'גאולה' או באנגלית הסנדרסית החיננית כל כך – רידמפשן! כשקיבל סנדרס פרס נובל לשלום בשל בריחתו ההירואית ממחנה המעצר בגואנטנמו והתנגדותו לעריצות הרודן טראמפ, בערך שלושה חודשים לפני הבחירות, הדבר שימש כבום של יחסי ציבור שאפילו הקרב בין שלושה מטוסי F-35 של חיל האוויר, לבין חיל האוויר המשותף האיראני רוסי אמריקאי מעל שמי סוריה לא הצליח לעמעם.

ביומו הראשון כראש ממשלה ביטל סנדרס את שיטת המילט, בטענה כי היא ארכאית ואינה דמוקרטית. לוועידת השלום שיזם הגיעו מנהיגי מצרים, סעודיה ויתר מדינות ערב המתונות. אך חיבוקו החם את אבו מאזן סימן את הכיוון אליו הוביל מבחינה מדינית. נאומו בוועידה נחשב לנאום גטיסבורג הישראלי וסימן עידן חדש. עם הדחתו של טראמפ על ידי הקונגרס בשל הסתבכותו בפרשת 'פוטין גייט' והשוחד בן מאתיים מיליארד הדולרים, ששולם לכיסו האישי תמורת העלמת העין מכיבושה של בלגיה על ידי רוסיה, ניתן היה להתחיל ולהעריך את התנועות הטקטוניות ששלוש השנים בין 2017 ל-2020 יצרו במדיניות החוץ העולמית. החיבוק החם בין הנשיאה קלינטון שזכתה סוף סוף בבחירות של 2020, ובין ראש הממשלה סנדרס הראה כי על אף שהפצעים היו עמוקים, הם היו בדרך להחלמה.