אכט און פערציק

בשבוע שעבר כתבתי כאן פוסט פרוגרמטי שכלל התייחסות למלחמת האזרחים בסוריה וניתוח ההרכבים השונים של להקת ת'ין ליזי לדורותיה, בהקשר של ביקור במג'דל שמס. אבל מה הפוסט התחיל בפיסקה בה אני מסביר שהגעתי לחרמון לרגל חגיגת יום הולדת לי ולבני משפחתי. מי שמסתפק בתקציר של השורה הראשונה שמפרסם הוורדפרס הסיק שזה 'פוסט יום ההולדת' הידוע לשימצה ומהר לברכני. אז זה לא. זה היה הגיגים על סורים, דרוזים ואירים, ופוסט יום ההולדת מגיע ממש עכשיו ביום ה-6 בפברואר, (הוא יום הברווז הצולע) עצמו.

אז מדי שנה (בבלוג שהיה לי בישראבלוג) הייתי מחפש את מי צריך לעבור השנה. עברתי כבר את הרצל, ג'רי גרסיה וכאלה, שזה לא חוכמה, אבל כל שנה אני שואף להגיע רחוק יותר. השנה אני צריך לעבור את ויטני יוסטון ואל קאפון. אני אופטימי. כי קאפון המנוח חי אורח חיים אלים, לא משך ידו מן האלכוהול, סבל מעודף משקל קיצוני, והיה נתון להתקפות זעם. פלא שהגיע בכלל ל-48. ויטני – אללה ירחמה – הייתה גם בקטע של סמים ואלכוהול ומטופלת בבעל אלים. אני מושך ידי מן הסמים, אשתי היא מלאך עלי אדמות, והאלכוהול שאני שותה הוא אך מתנת האל לבני האדם עראק חדאד מירדן, שרק מיטיב עם הגוף והנשמה, כך שיש לי פור עליהם, ויש לי את כל הסיבות לקוות שאכן אוכל להיפגש עמכם גם בעוד שנה ביום ההולדת ה-49.

לפני כמה שבועות טיים אאוט תלביב פירסמו רשימה של ארבעים דברים שתלביבים צריכים לעשות עד גיל ארבעים. יצא לי משהו כמו עשרים ואחד ואני בן ארבעים ושמונה! אז חלק מהדברים נורא טריוויאלי. כמו לעשות ילדים, או קעקוע (עברה שנה מאז האחרון ומתחיל להתחשק לי עוד אחד) חלק מאוד לא ישימים כמו להוריד טורנטים, כי אין לי מושג מה זה טורנטים ואם שלי עלו כבר שצריך להוריד אותם. חלק נשלל על ידי הרגלי המגונים והשמרניים שאני עובד בעבודה אחת ונשוי לאישה אחת. אז כאילו כל הקטע של להתנסות עם בן מיני שמומלץ שם עד גיל ארבעים לא כל כך יעבוד אצלי, כי למרות שבסך הכל אני נורא ליברלי ופתוח, וגם אני מבין שתלביבים כבר לא מתרגשים מזה, וגם אני מבין שהומוסקסואליות היא אוסף של פרקטיקות גופניות המאוחדות על ידי השיח לכלל "זהות" מדומיינת אחת, אז בכל אופן להתעסק עם גבר עם הזיפים והכרס הקטנה וכל החבילה? גם אם ש' לא הייתה בתמונה זה לא משהו שהיה ממש תורם לי לסמן עליו V. אני לא מבין איך נשים מסתדרות עם זה. לא תודה.

אז מה כן? יש לי רשימה של דברים חמודים כאלה שלא כל אחד יכול שרציתי להספיק והספקתי. לדוגמה:

להיות העורך דין הזה שכשכתוב 'ההגרלה בפיקוח עורך דין' אז הוא עושה את ההגרלה. ההגרלה שבה מדובר התקיימה ב-1994 ומישהו מקריית ביאליק זכה במיקרוגל, ואז זה היה ביג דיל.

לשאול עד שאלה. לשמוע את התשובה. לחכות פאוזה רבת רושם, להרים גבה, ואז לומר בזלזול – 'אין לי עוד שאלות לעד הזה'.

לראות עם הילד שלי כוכבים נופלים בלילה שחור על גבעה בגליל.

לקבל דרגות של נגד בצה"ל.

להיפגש עם מלך אמיתי ממש.

מה אני רוצה להספיק עד גיל חמישים? אשקרה לא הרבה כי באמת אין עוד הרבה זמן. עוד שלושה ארבעה דברים קטנים לרשימה –

לשבת בוועדת הלסינקי ושיציגו אותי שם לרופאים בתור 'דוקטור אמיר', ושמי שלא מכיר יחשוב שאני לפחות נוירוכירורג ולא שילוב של ד"ר הו, ד"ר שקשוקה וד"ר מילט.

ללמד ממש קורס בכיתה של אנשים שעושים תואר אקדמי.

להיות בסיום קורס של הבת בצבא ולהתרגש ממש.

ריאלי? לפחות שניים מהשלושה.

ממתק?

אז הנה משהו לרגל חודש האבל על לכתו של המלך דוד אללה ירחמו. הנה ביצוע שאפילו עולה על המקור, וכמו שכבר כתבתי, אצל דייוויד זה די קשה. אלה מוט דה הופל, שזה להקה שרק אני והדוד שלי אבי מכירים. מי שרואה את השטחי רואה להקת גלאם רוק זוועתית. אבל הם באמת באמת גדולים! פרט מעטיפה של תקליט שלהם מקועקע לי על הרגל. באמת (לא להיבהל. כמו כל קעקוע אצלי יש כמה שכבות של משמעות, וזו רק אחת מהן). בקיצור שמעתי השבוע את המתרגם החדש של כתבי דיימון ראניון אומר שהתרגום התבקש כי העברית של אליעזר ככרמי לא משהו, והוא תירגם את 'Dave the dude' ל'דייב הזריז' כשבאמת צריך לתרגם משהו כמו 'דייב החבוב'. ואני אומר – הסירו ידיכם השפלות והטמאות מאליעזר כרמי! תרגומו הוא קדוש ומי שמשנה ולו אות יבוא על עונשו בעולם הבא. אז הנה 'אול דה יאנג דיודס'. ואני אולי בן ארבעים ושמונה אבל נראה מישהו שיעז להגיד שאני לא יאנג דיוד.

מזכרונותיו של קשיש סיעודי

פעם פעם כשהייתי צעיר ועול בימים היה במזרח רודן אכזר שאיים שישרוף את ישראל בטילים. ושיעשה את זה ב-16.1.1991. מכיוון שעברו מאז עשרים וחמש שנה ושבוע (וזו הסיבה של כתיבת הפוסט הזה) וישראל חטפה לא מעט טילים אבל איכשהו שרדתם לקרוא את השורות האלה, אתם מבינים שהוא לא הצליח. אבל סך הכל אנשים נורא פחדו ונלחצו. דורון נשר, אפילו בסוף השבוע שלפני סוף האולטימטום (היה אולטימטום. אנשים ממש חשבו שיש להם יומיים לחיות) עשה מערכון שכאילו הכל נגמר. זה די הלחיץ. סבא שלי, יליד 1904 שראה את מלחמת העולם הראשונה, השנייה, מלחמת העצמאות, קדש, ששת הימים, התשה, יום כיפור, לבנון הראשונה, ובטח שכחתי משהו באמצע (אבל לא נלחם ולו אף באחת מהן. היה בחור מוכשר סבא שלי. אני פחות) שאל אותי אם הגזים האלה זה כואב, ואמר שהוא לא מפחד למות, אלא שהוא רק חושש שהגזים כואבים. אמרתי לו שלא.

בלילה שלפני הלילה שלפני סוף האולטימטום קיבלתי טלפון מחבר בשתיים בלילה אם גייסו אותי. אמרתי שלא, והתקשרתי ליחידה. קצינת הקישור אמרה שלעת עתה לא צריך אותי, אבל סבב טלפונים מהיר הבהיר שגייסו את כל הצוות חוץ ממני. נורא נעלבתי, לקחתי את עצמי בטרמפים באמצע הלילה, נפרדתי בנשיקה נרגשת מש' (שאמרה שאם אני הולך בלי שמגייסים אותי אין לי למה לחזור. כשבאמת חזרתי לקח לי שעתיים של תחנונים לשכנע אותה לפתוח את הדלת) והגעתי לבסיס הזה ששם היה כל הצוות. גייסו אותנו בהליך נורא מהיר, זרקו עלינו ימבה ציוד, ואחרי כל מיני הרפתקאות שלא מן העניין כאן – עם מכונית מגוייסת ומצבר שלא עבד – שלחו אותנו להר הזה באמצע השטחים.

מה שעשיתי אז זה שהפעלתי את המכשיר המאוד סודי הזה שעושה את הדברים שהיו סודיים ב-1991, והיום בטח הקינדרלאך לכל אחד יש בפלאפון משהו שעושה אותו דבר רק יותר טוב ועובר שלב בקאנדי קראש תוך כדי. היה בזה יחידה D ששקלה 35 קילו, והתפקיד שלי עוד מהסדיר היה לסחוב אותה ממקום למקום, כי לא כל כך ידעתי להפעיל את הדבר עצמו, כי נקלעתי ליחידה די במקרה וההכשרה שלי הייתה בכלל במשהו אחר שעושה משהו דומה רק בלי כל הטכנולוגיה. חשבתי שאם לא יהיה מי שיסחוב את יחידה D אז כל הצוות, ובכלל כל היחידה, וכל האוגדה וכל צה"ל יקרסו, ולכן מיהרתי להתנדב.

אז שלחו אותנו להר המגעיל הזה שבשביל להגיע אליו צריך לעבור דרך עיר יותר מגעילה בשטחים. כשעברנו שם היינו אחרי שני לילות ללא שינה, וכולנו נרדמנו כמו בולי עץ. נסענו בטנדר סיטרואן המגוייס ונקלענו למארב אבנים נורא נחמד. בשנייה ששמעתי צעקות והרגשתי פגיעה בדפנות של האוטו האינסטינקט הקרבי זרק אותי על הרצפה של הטנדר וכך היה גם כל יתר הצוות. היינו בערימה על הרצפה, ורק היה חסר מישהו שישליך שם בקת"ב לקבינה בשביל שיהיה שמח. אבל הקצין שלנו אין לו אלוהים ירד מהאוטו ודפק חמישה כדורי הולופוינט באוויר מהאקדח שלו והניס את הפורעים. אחרי כן הוא פשוט לעג לנו כל המלחמה – כי זה מה שזה היה – והראה לנו כל מיני התכתבויות מטורפות שהוא ביקש החזר על העלות של הכדורים שהיו מהנשק הפרטי שלו ולא נתנו לו. מה שכן איך להגיד בעדינות – לא הייתי מתחלף עם הבעלים של הטנדר המגוייס. אחד הקורבנות היחידים של המלחמה הזו.

אז היינו בשטחים וממש פיספסנו את כל המלחמה כי היא הייתה בתל אביב. זה ממש מטומטם. קטע פסיכי. היינו בנגמ"ש וכל לילה חיכינו. אם היו אומרים לנו את המילה הסודית היינו פותחים את המפות ומסתערים מזרחה באומץ. אבל לא אמרו לנו אותה. זה היה הר די מגעיל, ואחרי כן ירדנו משם לאיזה מקום אחר וחיכינו שם עוד כמה שבועות עד שאחרי חודש שחררו אותנו. הספקתי עוד איזה שבועיים מלחמה, בירושלים שלא היו בה טילים, אבל היו חייבים להסתובב עם המסיכות אב"כ המצחיקות האלה כל הזמן.

הלילה של הטילים הראשונים הייתי במשמרת על הנגמ"ש בחוץ עם בחור ירושלמי נחמד שנקרא אבי. בפנים היה מין מקלט ענקי כזה בתוך ההר עם דלת ענקית כזאתי מברזל, שגם אם הייתה פוגעת פצצת אטום מי שבפנים היה שורד, אבל אני לא רוצה לאתגר את זה. כשהתחיל כל הבלגן החארות שבפנים פשוט סגרו את הדלת ולא נתנו לנו להיכנס. לא ממש נלחצנו כי לא היה לנו רדיו ולא הבנו מה קורה, רק שמייבשים אותנו במשמרת ונסגרו בפנים ולא באים להחליף אותנו. אחרי כמה זמן כשראו שאנחנו חיים בלי מסיכה ונושמים פתחו לנו את הדלת. היו שם אנשים לחוצים עם מסכות, ורק אנחנו באנו מבחוץ והיינו עוד בלי מסיכות על הפנים. היו לנו שתיים דווקא אחת אזרחית ואחת צבאית. את האזרחית לא רצינו לפתוח והצבאית הייתה מאוד מסריחה ולא האמנתי ביעילות שלה. אנשים כולם היו עם מסיכות וכל מיני לבוש מגן. אחד הזריק לעצמו אטרופין. שמחתי שביליתי את הדקות הראשונות האלה במקום שלא ידעתי מה קרה כי היה שם קבוצה של כמה עשרות לוחמים אמיצים במילואים ובסדיר מכל זרועות צבא הגנה לישראל שדי הזינו את ההיסטריה אחד של השני.

נורא התגעגעתי לש', ונשבעתי שכשאשוב משדה הקרב אתחתן איתה וכך היה. עוד הספקתי לחוות איתה את החוויה של חדר אטום עם ניילונים ואיזוליר בנד וכאלה. חבר של אבא שלי היה מושבניק אז חזרתי מעפולה איזה יום עם בערך חצי חממה. אחרי כן לקח לי שעות להוריד את זה וגם הקירות של הבית השכור לא מה שהיו לפני. אבל לא היה בית בישראל בלי הכתמים האלה של הדבק שנתלש. מי שלא מבין הייתה הוראה להדביק ניילונים על החלונות. זה טוב נגד טילים. באמת! זה ומסיכת אב"כ. ומזרק אטרופין. אני הייתי מת לפני שהייתי דופק את הדבר הזה על הירך. גם רוב הסיכויים שזה היה הפוך ומשפד לי את היד ומעיף את כל החומר החוצה. אני מכיר את עצמי בקטעים האלה.

היה גם באבא בובה אבל לא ראיתי אותו כי הייתי במילואים ולא הייתה לנו טלוויזיה.

ראש הממשלה היה יצחק שמיר. אז חשבתי שיותר גרוע מזה קשה למצוא, היום אני יודע יותר טוב.

נכון שזה נראה מצחיק ורחוק ולא רציני? אז בטח הכיבוש.

ממש לא. הייתה לי לפני כמה ימים מחשבה די זוועתית שנולדתי אחרי הכיבוש ובטח אמות לפניו.

כשדייוויד בואי מת היה לי לחץ אטומי בלימודים. הייתי נותן שעתיים בוקר לפני שיצאתי לעבודה מה שחייב אותי לקום כל בוקר בארבע וחצי ושעתיים אחרי ששבתי מהעבודה, וארבע עשרה שעות שישי ושבת. אז לא כתבתי כאן כל כך, ועכשיו כבר מאוחר מדי ועברו למת הבא (הזהו מהאיגלס. לא אבידה גדולה אם אתם שואלים אותי. בטח שחבל למשפחה שלו וזה אבל אני לא מחזיק מהאיגלס). דווקא היה לי מה לכתוב על דייוויד אללה ירחמו זיע"א נבג"מ (זכרו יגן עלינו אמן נשמתו בגנזי מרום). אני לא מביא ממש משהו שלו, אלא את הייזל אוקונור שרה רוק'נרול סואיסייד, שזה הביצוע הכי גדול לדייויד בואי שאני מכיר, כי נורא קשה לעשות לו קאברים. שמעתי את זה באחת התכניות של המרתונים לזכרו ודי נגנבתי. וגם המילים על הזמן השוחק וכל זה מתאימות לאווירה העגמומית והנוסטלגית של הפוסט הזה.