אופטימיות קוסמית

די ברור לי שחלק גדול מהמלחמה של המדינה שלי כרגע הוא בחזית ההסברה. ויש לי הרגשה שלשלוח את דני דנון לאו"ם שישים כיפה ויקריא מהתנ"ך במועצת הביטחון לא ממש עושה את העבודה. אבל עדיין אין משהו מאוס מסרטוני ההסברה האלה שמתרוצצים ברשת. בדרך כלל הם מביעים עמדה מטומטמת ומבוססת על שילוב של שקרים וצדקנות שאני לא הייתי מעלה בוויכוח פנימי בישראל, ובטח לא מפיץ בחוץ לארץ, אני חושב למשל מה הייתי חושב על סרטון שמנסה להראות את צדקת העמדה הסרבית בוויכוח על קוסובו, או מסביר למה הרוסים צודקים במזרח אוקראינה. לא הייתי מקדיש לזה את הדקה וחצי שזה דורש. שלא לדבר על הסרטונים המדממים של הפיגועים, וכל מיני דברים כאלה שפשוט מגעילים אותי ומזהמים לי את הפיד.

גם הפחות מגעילים הם עדיין מטומטמים במידה שקשה לתאר. המון חברים שלי שיתפו תמונה של גולדה שאומרת 'אם הערבים היו אוהבים את ילדיהם יותר ממה שהם שונאים את ילדינו, היה מגיע השלום'. גולדה. באמת. ראשת הממשלה הגרועה ביותר אי פעם, בהפרש של ערימות גוויות וטנקים שרופים מביבי. היא פשוט ישבה שם, סירבה לכל הצעת שלום, חיכתה שהערבים יפסיקו לשנוא את ילדיהם, ושלטה בדמיונה על אימפריה ישראלית מתעלת סואץ ועד קונייטרה, עד שהכל התפוצץ לנו בפרצוף. לשתף את האימרה הזאת שלה זה פשוט לירוק על הקברים של הרוגי מלחמת יום הכיפורים, שלא לדבר על הגזענות הדוחה.

אבל הנה סיפור קטן על הסברה שלא במתכוון. כאן המקום לווידוי קטן. אני מעריץ שוטה של הסידרה 'המפץ הגדול'. אין לי כוח להסביר למה, אבל זה פשוט קרה. אז במסגרת הזאת אני גם חבר פייסבוק של מיים ביאליק, השחקנית היהודיה הנפלאה שמשחקת את איימי פארה פאולר, חברתו הלא מסופקת של הגאון שלדון קופר (בעונה הזו האקס, אבל אני אופטימי בשביל שלדון שהם יחזרו להיות ביחד תוך פרק או שניים). בסידרה הם נקראים שלדון ואיימי, וביחד – שיימי. אז אתמול היא כתבה בפייסבוק שהם מצלמים פרק נורא מצחיק עם הרבה שיימי. הייתי בקטע של רחמים עצמיים אז כתבתי לה שבמצב הגרוע שיש בישראל הפרק השבועי של המפץ הגדול הוא בערך אחת ההפוגות היחידות שיש לנו מכל הזוועה שמסביב. תוך שנייה התחילו לזרום תגובות. מאות לייקים, ועשרות תגובות אוהדות. הנה הקישור, והנה צילום מסך למי שמתעצל.

BIALIK

כל התגובות – עשרות כאמור, היו אוהדות מאוד. חלק, כמובן, נשאו אופי דתי, יהודי או נוצרי, אבל חלק הביעו סתם סימפטיה והזדהות. אף אחד לא הביע כעס או שנאה, היה שם חיבור אנושי ברמה הכי בסיסית, לאדם שלא יכול לצאת מהבית בבוקר ולהבטיח לעצמו שיחזור בחתיכה אחת. אני חושב שהתוצאה הזו הייתה בגלל שלא יצאתי צדקן, או כועס, או מטיל אשמה, אלא סתם בנאדם שרוצה לחיות בשקט ולראות טלוויזיה. אגב, אני די בטוח שקהל הצופים של הסידרה (שהם כנראה קהל העוקבים של מיים ביאליק בפייסבוק) הוא לא אותו סוג של רפובליקן פונדמנטליסט שאצלו הקרב התקשורתי הוכרע מראש לטובתנו. המדובר בסדרה שיודעת לצחוק לא רע על האנשים האלו, ויש שם דמות (אמו של שלדון) שמגחיכה אותם באופן שלו הייתי נוצרי פונדמנטליסט, הייתי קצת מתעצבן.

אנ'לא יודע. לי זה עשה טוב. וזה ממשיך. התגובות ממשיכות לזרום ולהגיע. עדיין מחכה לתגובת אורן חזן, אבל אולי הוא עסוק בלחגוג מאה שלושים ושישה ימים לתחקיר של ערוץ 2 שהאשים אותו בכל מיני דברים איומים אבל זה לא הזיז את הצ'ופצ'יק של הקומקום לאף אחד, והוא עדיין סגן יושב ראש הכנסת. אבל יש המון תגובות נהדרות אחרות. חמוד.

הממתק הוא כמובן הקטע האהוב עלי בסדרה בכל הזמנים. אני לא סובל את REM. אף פעם לא קניתי את הפוזה הבכיינית שלהם, והמילים והמוזיקה יותר מדי שכלתנים בשבילי. אין שם רגש אמיתי. אבל מה שמיים ביאליק עושה מ'אבריבדי הרטס' הוא פשוט נהדר. היא מפגינה כאן יכולת קומית מדהימה, כמו גם יכולת נגינה מפתיעה בנבל. ארבעים ושלוש שניות של תענוג.

דלז, הירש, דנון, ויינשטין, פראבו

הסיפור עם גל הירש ממלא אותי בעיקר בעצב רב. כאזרח חוויתי את מלחמת לבנון השנייה בעיקר ברקטות על הבית, חדשות איומות ברדיו עם שמות גיאוגרפיים מוכרים מאוד, וכעס אדיר על הנהגה פוליטית יהירה וכושלת, והנהגה צבאית – לא ממש משהו. העובדה שמקומות שהכרתי טוב מאוד מהשירות הסדיר, שנמצאו במרחק של קילומטרים ספורים מהגבול, אם לא ממש על הגבול, הפכו למוקד של קרבות קשים ובלתי מוכרעים, עם סיפורים מטומטמים על אנשים שנשלחים למות במקומות האלה בשביל 'תמונת ניצחון', מאוד הכעיסו אותי. איפשהו ב-2006 התחושה של הביטחון האישי שלי הלכה לעזאזל, ולא שבה. ההצפה של זה בשבוע האחרון הציפה אותי שוב באותם רגשות, וזה נורא לא נעים.

אז הוא גאון צבאי או כישלון? מי אני שאשפוט. הייתי גם יורד קצת על הקטע הפוסט מודרני עם דלז וגואטרי, אבל שוב, מי אני שאשפוט? מי לידי יתקע שהיישום שלי של הפוסט מודרניסטים הצרפתים בדוקטורט קרוב יותר לאיזה כוונה משוערת של ז'יל דלז מאשר של גל הירש ושמעון נווה. דלז עצמו הוא הראשון שיודה שאין ממש דרך לדבר על 'פירוש נכון' של טקסט. הוא בנה על זה קריירה לא רעה, ז'יל. ופאק, אפילו לא קראתי את 'אנטי אדיפוס'. הוא כבר שנים ברשימת הקריאה שלי ותמיד אני מוצא משהו יותר דחוף.

אבל סך הכל אם אני מיישם את פוקו בצורה מטומטמת בהקשר של המילט (ואני די בטוח שזה המצב. הוא נורא מסובך, מישל) אז אף אחד לא מת. אם מישהו בצה"ל לא הבין את בודריאר ובגלל זה אנשים מתו בשביל 'תמונת ניצחון' (כולל 34 הרוגי הסלוקי לא נשכח ולא נסלח. הייתי מפרט כאן 34 שמות אבל זה יפגום ברצף של הקריאה) אז יש כאן בעייה. יש לי הרגשה שפוסט מודרניזם בהקשר של צבא לא הולך משהו, אבל לא הייתי בשיעורים של שמעון נווה. אולי הם גילו משהו שפוקו אשקרה אף פעם לא חשב עליו? לך תדע. אני לא ביחסים של החלפת רעיונות עם נווה, תמרי או אפילו הירש וכוכבי, והם לא שולחים כתבי יד לרסלינג.

אבל זה לא העניין. העניין הוא כזה. בכל רגע נתון נאמר שיש מאה תתי אלופים בצה"ל? לא מוגזם. אם נתחיל לספור תפקידים מגיעים למאה די בקלות. בואו נאמר שכל שנה שלושים מהם פורשים? הגיוני? ואז באים חדשים? אז עקרונית צריכים להיות בין שלוש מאות לחמש מאות תתי אלופים שפרשו מ-2006 עד היום. למה הירש?

כי במדינת ישראל אין כישלון של ממש. כי לא משנה כמה מזוויע הדבר שעשית, וכמה חרוץ היה הכישלון, אם אתה מספיק עקשן אפשר להפוך כל כישלון להצלחה. כל ועדת אלמוג לעיטור כבוד. ואז כשהולכים לבחור מפכ"ל לא מחפשים את אחד מכמה מאות תתי האלופים שפרשו לאחר קריירה צבאית מוצלחת, פשוט כי רצו להתחיל פרק חדש בחיים. צריך למצוא את זה שסוחב אחריו קופת שרצים, זה שמנסה לטהר את שמו, זה שבולט, זה שיעורר ויכוח.

למה בעצם?

כי השיקולים הם אף פעם לא ענייניים. כי לא מחפשים מפכ"ל שישקם את המשטרה – והיא די צריכה שיקום – אלא מישהו שהמינוי שלו יעשה רעש. ואז 'הראינו לשמאל' (כי תמיד השמאל הוא בעל העניין במינהל תקין) וגם 'השר הוכיח מנהיגות' וקידם את המעמד שלו בליכוד לעומת אנשים שסתם עושים רעש כמו מירי רגב. אז זה באמת לא משנה הרגשות של ההורים השכולים, או שלי (לא שכול. סתם כועס), או הרגשות של אנ'לא יודע כמה אנשים שסיפרו השבוע בכל מקום איך נשלחו למוות הם וחברים שלהם בלי ציוד מינימלי עם פקודות מטורפות בשפה שלא הבינו. מה שמשנה הוא שמפכ"ל שהמינוי שלו הוא מהטעמים האלה, פשוט לא יצליח. זה מתכון לכישלון.

אבל אין אף פעם במדינת ישראל מינוי ענייני. דני דנון שגריר באו"מ? אם באמת אנחנו רוצים להילחם את המלחמה הדיפלומטית ולנצח את ה-BDS, זה האיש? גם ביבי יודע שלא. אבל השיקול הוא לא ענייני. יש בטח איזה שיקול אסטרטגי ממש משמעותי שקשור בסניף הליכוד בירכא תחתית או משהו כזה, בפוליטיקה הפנימית הסבוכה שנועדה לקדם את ראש ממשלתנו לקדנציה חמישית.

ועוד מעט מחליפים לנו את ויינשטיין. כאן כבר קל יותר. האינטרס של שרת המשפטים הוא לצמצם את הסמכויות של היועמ"ש ולסרס אותו. ראש הממשלה רוצה מישהו שימסמס את החקירות בעניינים של המעון ושל שרה וכאלה. תשובה רוצה מישהו שיסדר לו את העניינים עם מונופול הגז כמו שצריך. אני כבר רואה את הליך האיתור והמינוי.

יש לי רעיון פגז. שפעם אחת ישאלו את השאלה הנכונה. האיש הזה מסוגל לשקם את המשטרה? האיש הזה מסוגל לייצג אותנו בכבוד במוסדות בינלאומיים? האיש הזה מסוגל לתת ייעוץ משפטי נכון לממשלה? לעמוד בראש התביעה הכללית? אבל זה רעיון מטורף מכדי שיישמו אותו.

לפאטי פראבו יש רעיון יותר מטורף – היא שוכבת אתך, אבל חושבת עליו. וואלה. מוסר איטלקי. Pazza Idea.