טוהר הוואגינה היהודית סיבוב נוסף – ארי שביט

מישהו כאן נפל מהכיסא כשהתברר שהעיתונאי הבכיר המטריד מינית הוא ארי שביט? מישהו ממש ממש ממש הופתע מהדרך שבה העיתון לאנשים חושבים טיפל בעניין? הכתבה של דניאל ברין, הכתבת המוטרדת, לא ממש השאירה מקום לספק. חוץ מלכתוב את השם המפורש הכל היה שם – תאריך של סיבוב פירסום בארצות הברית לספר שיצא באנגלית, תיאור חיצוני, תיאור של המצב האישי. הכל שם. הארץ בהתחלה התעלם מהפירסום, לאחר מכן פירסם גירסה מאוד ערוכה של סיפורה של דניאל ברין, ורק כשכלו כל הקיצין פירסם 'התנצלות' של שביט. לא הבנתי שאם אני מנסה לנשק מישהי בכפייה ומציע לה 'להתרבות' איתי, זו הטרדה. נו באמת…

בואו נוריד שני דברים מהשולחן לפני שממשיכים – חוסר החיבה שלי לשביט ולכתיבתו והבעיות שיש לי עם 'הארץ'. כל מומר שהיה פעם שמאלן וראה את האור (במקרה של שביט האור הוא זה הנובע מחריץ התחת של ביבי) אינו זוכה לסימפטיה שלי. אבל הוא אינו גרוע או טוב מאחרים. עם 'הארץ' יש לי חשבון ארוך, שנובע מהתנסות אישית לגבי פרשה שסיקרו, לדעתי באופן מוטה ומעוות, ששיקף את מערכת הערכים האמיתית שלהם, ורמה עיתונאית ירודה מאוד. כך שלא מפתיעה אותי הדרך הפחדנית בה הגנו על העשב השוטה שצמח בערוגתם. מילים גבוהות יש להם הרבה. מי שרוצה לקרוא תיאור מפורט ומבהיל של הדרך בה הארץ פעלו במקרה הזה מוזמן לקרוא את 'תיקון עולם'.  כבר כמה שנים שהעיתון הזה לא נכנס אלי הבייתה בגירסה המודפסת. בלי לקרוא קצת באינטרנט אי אפשר, ובכל אופן. אתמול העיתון ירד לרמות שקשה מאוד לרדת אליהן. שיספרו לי מעכשיו על אתיקה עיתונאית. מיליונת'לפים מאמרים של גברת מג'ונדרת לא יכסו על הערווה הגברית שנחשפה שם.

אבל לא לשם כך התכנסנו היום. לא לשם כך טרחתי לשחזר את הססמה של הבלוג. כידוע, מתחילת ימיו של הבלוג, אי שם בישראבלוג, יש לי עניין מיוחד בשמירת טוהר הגזע וטוהר הוואגינה היהודית, בקטע של להב"ות כאלה, שממש דואגים לכך שהוואגינה היהודית הטהורה לא תחולל על ידי זין שעדיין נושא עליו את העורלה. בהתחלה הייתי ממספר את הפוסטים, אבל איפשהו הספירה הזאת אבדה. זה משהו שכנראה טבוע עמוק מאוד בחברה שלנו והדוגמאות נמצאות בכל מקום. הליברל המתחסד שביט סיפק תובנות נהדרות בהקשר הזה.

אז הנה הקטע הרלוונטי מהתיאור המחריד של דניאל ברין על אחד הערבים הקשים בחייה-

“First,” he said, “I want to get to know you better.” He asked me a series of personal questions — about my Jewish background, my family, my personal life; he wanted to know if the man with whom I’d attended his book event the night before was my boyfriend. His questions made me uncomfortable, but they weren’t all that surprising, actually — I’ve learned that if you’re Jewish and younger than 35, your relationship status is typically the first thing another Jew will ask about."

ככה זה כנראה עובד. איני יודע מהו שעשה שביט, הטוען כי לו ולאשתו יש 'הסדר', על מנת להפיג את בדידותו לאחר שסורב על ידי ברין, ואם הקפיד עם אחרות שתהיינה אף הן ממוצא יהודי. אבל העובדה היא שבטרם החל במלאכה וידא היטב היטב מהו הרקע הגזעי של המיועדת. אבל למטבע הזו שני צדדים. הגברת הגיעה יום לפני כן למסיבה עם בחור. ומה אם הוא לא יהודי? ומה אם היא שוכבת עם גוי? אין פלא שאביר כשביט נחלץ להגנת הוואגינה הטהורה, ומציע את שירותיו על מנת לגאול את הנסיכה במצוקה משבי הגויים. לא פלא שהוא מציע לה 'להתרבות' באחד הקטעים המחרידים בעדות של ברין –

“Don’t you have children?” I asked, trying to wedge conversation in front of contact.

He looked at me with a sly smile. “Yes,” he said, “and I’m not done yet. … ”

Even in the midst of such a profoundly awkward situation, I remember thinking that this was the first time any man had made a pass at me by suggesting we procreate.

יחסי מין, כידוע, לא רק גורמים לעונג, אלא מטרתם הראשונית היא רבייה. שביט כנראה לא שוכח את זה. ודאי שכל אישה – יהודיה טובה – תעדיף להתרבות עם יהודי טוב כשביט, מאשר עם 'חבר' שמוצאו הגזעי לוט בערפל. יש בזה סוג של אבירות. מתן אפשרות לברין לגאול את עצמה, למלא את ייעודה. להביא לעולם עוד שביטים קטנים שאביהם וגם אמם יהודים.  איני מבין מדוע היא כה מופתעת מהצעה זו 'להתרבות'. זה הרי ייעודה בחיים. אישה, אחרי הכל. ולא סתם אישה. יהודיה. מתחת לגיל 35. ומה יקרה אם השעון הביולוגי ימשיך לתקתק וזה לא יקרה? איך תמשיך נצחיות העם היהודי? הוא בסך הכל דורש שתמלא את חובתה. אני מבין שעולם המושגים בניו יורק שונה קצת. כנראה ששביט שכח את זה. או לא ידע זאת מעולם. רק כשהתחלתי לחקור את המילט הבנתי עד כמה עולם המושגים של מי שגדל וחונך מחוץ להסדר המילטי שונה משלי. לא כל אחד מודע לדברים האלה.

אסיים בכמה מילים של שביט עצמו. מהארץ -שביט בילה זמן רב עם צעירים יהודים בארצות הברית (מקווה שלא יצוצו עוד עדויות מהכיוון הזה ושברין הייתה אירוע חד פעמי בו הדחף להרבות יהודים בעולם גבר על שיקול הדעת) וממש התרשם שיש להם בעייה עם מדינת ישראל זאת הנהדרת, האפופה בנצחון ובטרגדיה כשם כותרת ספרו של שביט. וכך הוא כותב –

"בה בשעה שעשיתי ככל יכולתי כדי לשמש מעין תפסן בשדה שיפון — המנסה להחזיר מן הצוק יהודים צעירים שהמדינה היהודית חדלה לדבר על לבם — הבנתי מהו האתגר הקיומי האמיתי הנשקף לנו: ההתנגשות החזיתית בין הציונות לבין רוח הזמן של המאה העשרים ואחת. העובדה שבעוד שרוב הצעירים בצפון אמריקה ובאירופה אימצו ערכים אוניוורסליים, ישראל נתפשת כשבטית. העובדה שבעידן שבו שלושת החטאים הגדולים הם כוח, יחסנות ופרטיקולריות אנחנו נתפשים — באופן מעוות למדי — ככוחניים, יחסניים ופרטיקולריים."

'תפסן' תרתי משמע.

החיים שלנו תותים

הראיתם פעם משהו חסר משמעות יותר מהמצעד השנתי של גלגלצ? ואשקרה שמעתי את הדבר הזה. כי היו לי סידורים ונסיעות ובישולים וכל הזמן הרדיו היה פתוח על זה. נכנס מאוזן אחת יוצא מאוזן שנייה. הדבר העיקרי שהותיר עלי את רישומו הוא שירה של אגם בוחבוט 'כמו בריו' שלא הכרתי, אבל הזמרת היא בת 12 וביליתי דקות ארוכות בלשאול את עצמי אם זה עושה לה טוב השיר הזה או לא. אין שום סיבה שבעל בעמיו, בן חמישים (עוד מעט אבל מנסה להתרגל) יקדיש אפילו שנייה מזמנו לעניין הזה, אבל מסתבר שזה יצר איזה שיח מטורף, שהשיא שלו לדעתי הוא בפוסט פרוגרמטי של רות גביזון שמנתח לעומק את 'החיים שלנו תותים' וקובע, בהמשך למאמר של אלון עידן ב'הארץ' שגם אם המדובר בחוד החנית של הימין המתנחלי המשתלט על כל חלקה טובה, הרי שהתרופה לכך היא שגם השמאל יתחיל ליצור שירי פופ קליטים.

גביזון (וגם 'הארץ' וכל היתר) קצת מפספסים את העניין. היא הודתה שלא הקשיבה לשיר מעולם, ומן הסתם היה לה משהו טוב יותר לעשות בערב ראש השנה מלהקשיב למצעד. אני הקשבתי וזו הייתה חוויה מוזרה. זה היה כמו ילדה בת שלוש שמסדרת את הבובות שלה בשורה ובוחרת את איזה בובה היא הכי אוהבת. 'השיר האהוב ביותר' הוא 'השיר המושמע ביותר' מהסיבה הפשוטה שגלגלצ טוחנים אותו במוח מהבוקר עד הערב בלי הפסקה. בניסוח אחר – הבחירה ב'שיר השנה' משקפת פחות או יותר את הטעם האישי של דלית רוצ'סטר. או יותר נכון את מה שדלית רוצ'סטר חושבת שהמאזינים שלה רוצים לשמוע, כי אני סומך על אישה כזו שעיסוקה במוזיקה שכשהיא חוזרת הביתה מהעבודה ורוצה קצת להירגע היא לא שמה את חנן בן ארי במערכת. יש כאן איזה מעגל שוטה, כי היא משמיעה להם את מה שהיא חושבת שהם רוצים לשמוע, ומה שהם אולי רוצים לשמוע נובע בדיוק מזה שמשמיעים להם את זה כל היום.

נכון, נוצר כאן קורפוס של יצירה ישראלית לא יותר מדי מפוארת, שמדברת פחות או יותר על אותם נושאים – ענייני דור ה-Y שנורא קשה כאן אבל בסוף יהיה בסדר כי – ניו אייג' כלשהו. חנן בן ארי לא שונה מ'התקווה שש' או קפה שחור חזק או כל הזוועות האלה שהילדים האלה שומעים כי גלגלצ משמיעה להם. לא משהו מאוד עמוק. נכנס באוזן אחת יוצא מהשנייה. פופ קליל עם נגיעות קלילות של לפעמים רגאיי אבל לא ממש, לפעמים היפ הופ אבל לא בדיוק. קצת גיטרות אבל לא בדיוק רוק. כי חייבים להגיע לאמצע המושלם אחרת גלגלצ לא תשמיע אותך כל היום. אני מסרב להאמין שזו 'המוזיקה' של הדור הזה. הם שומעים גם דברים אחרים. בטוח.

כי אני שומע דברים אחרים. זמן הרדיו שלי הוא בדיוק שעתיים ביום כשאני בנסיעה, וגם אז אני שומע גם תכניות מלל ולא רק מוזיקה. את גלגלצ אני שומע רק כשמכריחים אותי (לבת שלי יש נטייה כזו). המוזיקה שלי כבר לא מגיעה מהרדיו. עברנו את שנות השמונים. אני שומע מוזיקה ממיליון מקורות אחרים. מיוטיוב וג'נגו ותחנות רדיו אינטרנטיות מחו"ל ודברים שחברים מעלים בפיד בפייסבוק, והמלצות של 'קולומבוס' ואנ'לא יודע מה. למה שדלית רוצ'סטר חושבת שאולי אני רוצה לשמוע יש מעט מאוד מקום בחיים שלי. וכך גם בחיים של הבת שלי. למרות שהיא מתה על גלגלצ. אפשר להיגנב על זה ולהעביר עם זה נסיעה ארוכה. אבל כשרוצים להתרגש או להעמיק הולכים למקום אחר.

אז יש לזה משמעות כלכלית אדירה – כי בסך הכל שורה תחתונה גם בגלגלצ זה כסף. ויש לזה משמעות מבחינתו של חנן בן ארי שלמרות שהוא קצת מעצבן בקטע של לא לשיר עם נשים (אבל נחסך מאיתנו הדואט המרגש עם נינט טייב מצד שני) אני מאחל לו כל טוב. אין לזה שום משמעות אחרת. לא מוזיקלית. לא תרבותית. זו בועה עם שפה משל עצמה (מאגניבה. בעצם לא בטוח. שמעתי שעות של שדרנים וזמרורים המשבחים זה את זה. איני סגור על הטרמינולוגיה המדוייקת) ומעט מאוד משמעות מחוץ לבועה. מסמן שאיבד את המסומן. סימולקרה שפירה. לא משהו לענות בו. גביזון – רוצה לעשות טוב לעולם? תעזבי את חנן בן ארי. נראה אותך מתייחסת למאמר של איילת שקד ב'השילוח'. עם בן ארי את מבזבזת את הזמן.

ממתק לסיום. בארצות הברית הייתי בעיירה נורא עלובה שנקראת פרנקוניה, ניו המפשייר. יש שם 1,104 תושבים. נקלעתי בטעות לפאב שלהם, שבדיוק הייתה שם מסיבה מטורפת שכל תושבי העיירה מתחפשים לפיראטים ורוקדים ושותים כל הלילה. באמת! היה נורא סבבי ולא צפוי. וגם נורא שמח. הם יודעים לשתות שם בפרנקוניה – הבירה המקומית מבשלה מאוד לא מוכרת עם כמה סניפים בניו אינגלנד (ובפלורידה!) היא ה-SEA DOG שעושה נורא שמח, למרות שיותר התחברתי לסמואל אדמס הממוסדים יותר אבל עם IPA בועט וקטלני. והייתה אווירה נהדרת שאני מנסה (ולפעמים מצליח) להשיג בעיזה-בר של אנשים שגרים ביחד ואוהבים לבלות אחד עם השני. בהתחלה באמת הרגשתי שאני בסרט סוריאליסטי, אבל אז הבנתי שאלו פשוט האנשים הטובים של פרנקוניה שאחרי שבוע עבודה פשוט מתחפשים לפיראטים ושותים ורוקדים, וכמה שזה היה נהדר. אז הופיעה שם להקה איומה (אחת הסיבות שעזבתי את המקום בסופו של דבר) שנקראה 'ואן ביורנז' ששרה שירים די זוועתיים. אבל אף אחד לא שם לב כי כשהם הגיעו זה היה שעתיים אחרי שהכל התחיל וכולם כבר היו תחת השפעה זו או אחרת. אז הנה הואן ביורנז. לא משהו שיזכה בגלגלצ במצעד השנתי, או במקביל שלו בניו המפשייר. גם הסולנית הדי מדליקה שיש להם בקליפ הזה לא טרחה להגיע, ונשארנו רק עם הגברים שהם פחות מדליקים. השיר הזה הוא תאמינו או לא שיר אהבה לאייב לינקולן, עם מילים די מתחכמות ורמיזות מיניות שלא הבנתי, אבל שיהיה בסבבה. הנה נחשפתם למשהו שלא תחשפו לו בגלגלצ. או שתקשיבו עוד פעם לחנן בן ארי. לגיטימי.

בני ואני

הזכרון הראשון שלי מוויליאם פוקנר הוא מאוד שלילי. בילדותי היינו אני ואבי מנויים על ספריית 'בית אשכול' בגבעת המורה. אחת לשבוע לפחות היינו מגיעים לשם להחליף ספרים. זו הייתה ספרייה נהדרת עבורי – עולם ומלואו. אני מדבר על גיל חד ספרתי נמוך. אולי שש או שבע, וכבר קראתי ספרים 'של מבוגרים'. הרבה מאוד ממה שאני עכשיו אני חייב לספריה הזו. בכיתה ה' הייתי שוטף כבר בכל יצירותיו של אסימוב, למשל. בלעתי את מדף המדע הבדיוני שם מתחילתו ועד סופו. אבי שאל פעם את אחד מספריו של פוקנר, כמדומני 'הקול והזעם'. ומשניסה לקרוא בו מצא כי קורא קודם השתמש בו לציד זבובים, וכך כמעט בין כל שני עמודים היה זבוב מעוך באופן שהפך את הקריאה למאוד קשה ומאתגרת, הרבה מעבר להתמודדות עם הטקסט הפוקנרי לכשעצמו.

בני ציפר, ולא אחר, סידר לי השבוע חוויה מתקנת כשכתב כך –

RUTH

המביך שבפיסקה זו הוא לא ההשוואה (המופרכת, במחילה) לפוקנר, שגדול עלי בעשרים מספרים לפחות. אלא שהיא באה מספר ימים לאחר שני פוסטים זועמים שכוונו באופן אישי כלפי ציפר וכללו התבטאויות קשות כלפיו. התואנה הייתה כי ציפר כתב על עפולה באופן שנראה לי מתנשא ורע לב. ציפר עצמו מתקן זאת בטורו השבוע, שהפיסקה הזו היא אך חלק ממנו, ומתאר את עפולה תיאור הוגן ואפילו אוהד. מסתבר שנפגש עם ראש העיר, לאחר פירסום הטור, והלה עשה כל שביכולתו לשכנעו שאין המדובר במקום כה נידח ומגעיל, וציפר עצמו שעבר לגור בקיבוץ סמוך מבלה הרבה זמן בעיר ולמד לגלות את סוד קיסמה. אמון על 'חוק פו' ולפיו יש להבהיר לעיתים באינטרנט אם הכוונה היא צינית, אומר שכל מילה בפיסקה האחרונה היא מכוונת ואינה צינית. יש בעפולה קסם רב, ואני שמח בשביל ציפר שהוא נמצא בתהליך הגילוי שלו.

מבחינתי אני קורא עכשיו את אותו הפוסט שכתבתי, ומצטער על דברים שנכתבו בעידנא ריתחא כשנדמה היה לי שזר מתנשא פוגע בעירי האהובה. משרדי, בני, נמצא במרחק של מטרים ספורים מחנות 'קופיז' שבה ביקרת בעפולה. אתה מוזמן תמיד לכוס קפה, אם במשרד עצמו ואם ב'מקלות וניל' מוסד עפולאי מכובד, כוס קפה של סליחה הדדית וכבוד הדדי, ואולי גם החלפת דעות ורעיונות, מהסוג שאותו ניתן לעשות, לטעמי, אך בעפולה.

ציפי פישר, מגיבה קבועה כאן ואושיית בלוג, לה סיפרתי שבכוונתי לכתוב פוסט מפויס כתבה לי שקל מאוד לקנות אותי. נכון! כל השוואה במוסף ספרותי של עיתון יומי נפוץ לסופר זוכה נובל קונה אצלי סליחה ומחילה על כל עוולה שנעשתה כלפי (כמעט. אל תנסו אותי בזה. כמו עורך דין טוב רשימת החריגים היא מאוד ארוכה).

מה קרה כאן בעצם? יש שתי אפשרויות. האחת היא כי ציפר אכן ראה את האור בעצמו, ולבלוג שלי לא הייתה יד בדבר. זו אפשרות סבירה פלוס, והייתי שם עליה את כספי. רות אלמוג היא כותבת רבת שנים ועורכת ב'ספרות ותרבות' ומן הסתם דיברו שניים אלו על עפולה ושמי עלה מבלי שמי מהם היה מודע לדרמה המתחוללת בבלוג שלי על מספר קוראיו הדו ספרתי. האפשרות השנייה היא כי ציפר קרא את הפוסט (אולי בשל התכתשות הטוויטר שלי עם המו"ל שלו), וליבו נכמר. אני מתקשה להאמין. לאור מה שכתבתי עליו שם הדבר דורש תכונות של קדוש נוצרי מעונה, המגיש למכים בו את הלחי השנייה. קשה לי להאמין שעד כדי כך הגיע ב'חזרתו בתשובה' הפומבית. איני יודע גם אם אכן קרא את ספרי או שמע עליהם מרות אלמוג. אני לא כוס התה שלו, עד כמה שאני יודע. ההשוואה לפוקנר היא מיטב תפארת המליצה. אני כותב מותחנים בפרוטה (אבל כאלו שבאמת נותנים תמורה מלאה עבור הפרוטה), שעד כמה שאני מכיר את טעמו של ציפר, הם מאוד רחוקים ממנו. פרנסיס ג'ם אני לא. מן הסתם רות, שאני מעז לקוות שאני נמנה על תלמידיה האהובים, סיפקה לו את המידע.

אם כבר בענייני ספרות, מתי שהוא אני צריך לחזור לכתיבה ספרותית. הדוקטורט יוגש בעוד אחד עשר ימים. יש רק התקשקשות אחרונה עם הרשות ללימודים מתקדמים (דורשים שאגיע בעצמי עם עותק מודפס אך לא כרוך לאשר את הפורמט לפני שאני מגיש. אני חושב שיש מין המצאה כזו שנקראת אימייל שתחסוך לי את הנסיעה) והעניין כנראה מאחורי. פרוייקט אקדמי נוסף (שזו הפעם האחרונה שאני מזכיר אותו ולו ברמז) עדיין לא הגיע לשלבים מעשיים. אני גם כותב מחזה עם שותפה, אך הכתיבה בצוותא היא תהליך איטי המותיר זמן רב לכתיבה אחרת. אז? הסאגה הניאו-גותית הרומנטית, 'ד'אהר, איבתיסאם, והזומבים משפרעם' נכתבת לאיטה מזה עשור, ואני מתפתה לחזור אליה ולסיימה. אבל מה שכן קורה עכשיו ומאוד מרגש אותי זה שאני מחיה פרוייקט ישן ומנסה להוציא לאור ספר ילדים שכתבתי עם רוני אשכול המקסימה והנהדרת (אני כתבתי קצת, רוני כתבה קצת ואיירה הרבה). רוני משלימה אותי מהרבה בחינות. לא רק שיש בה את הקסם והתמימות ואהבת האדם שמשום מה נעדרים מכתיבתי, אלא שכשהעברתי לה את שני הפרקים הראשונים של הספר שכתבתי בלעדיה, החלה לאייר אותם בצורה כזו שהגיבורים קמו מול עיני לחיים, ולבשו צורה אחרת ומאוד שונה מזו שייעדתי להם, ולא נותר לי אלא לכתוב את יתר הסיפור מבעד העיניים שלה. ניסינו את ידנו בהוצאת הספר לאור לפני כארבע שנים, וכשלנו. מאז קרו דברים כאלו ואחרים בחיים שלי וגם בחיים שלה, ופתאום שנינו הבנו שעכשיו ממש, אפריל 2016, זה הזמן להתחיל שוב ולנסות לפרסם.

ממתק? מתבקש משהו כמו 'סורי סימס טו בי דה הארדסט וורד' של אלטון ג'ון (מגיע ממש לארץ. לא קונה כרטיסים. הוא חמוד אבל לא חמוד במידה שתביא אותי לגני יהושוע או איפה שזה לא יהיה) תקבלו צ'ארלס בראדלי. סתם כי בא לי.

לא גזעני, לא משפיל, אנושי

מכל האנשים שבעולם נכנסתי לוויכוחי טוויטר דווקא עם הפרופיל של עמוס שוקן. התוצאה – שרשור מרתק, שהבהיר לי ים של דברים שעד עכשיו לא הבנתי. אני די מעריץ של עמוס שוקן עוד מימי 'חדשות'. התרומה שלו לחברה הישראלית ולעיתונאות הישראלית היא מעבר למילים. אבל כך גם השרשור שאני הולך להביא. כמה מילות הבהרה. זו שיחה שהתנפצה לכמה שיחות משנה. המשוחחים אני, אנשים נוספים שמזדהים בכינויים שונים (אצרף לינק לכל דף טוויטר) שאני לא סגור על זה שאני יודע מי הם, ועמוס שוקן. כשאני מביא שיחה – אני מצרף לינק. מובאה מפרופיל טוויטר – לינק. המדובר בשיחה שהתחילה בהערה אחת והתפצלה לכמה שיחות. אני מביא תעתיק של שני הענפים העיקריים.

אני חושב שזה מסמך מאיר עיניים. אני לא מפרשן. לא מצנזר. מביא דברים בשם אומרם. שפטו בעצמכם.

עוד משהו לפני שמתחילים – הנושא הוא הטור של בני ציפר בנושא עפולה. מי שלא קרא את הפוסט שלי מאתמול צריך לקרוא אותו, וגם אולי את הכתבה המקורית של ציפר, בשביל להבין במה מדובר.

ואחרון חביב – אין בשיחה הזו שום דבר חסוי. היא התנהלה בטוויטר, מקום בו יש לשוקן 7291 עוקבים, וגם מי שאינו עוקב (כמוני) יכול לראות את השיחה ולהצטרף אליה. לא חושף כאן שום דבר ששני קליקים לא יכולים לחשוף. אגב, ייתכן שהשיחות האלה ממשיכות תוך כדי כתיבה. זו תמונת מצב נכון לעכשיו.

דבר אחרון – הפרופיל המזדהה כ'עמוס שוקן' נחזה להיות הפרופיל הרשמי של עמוס שוקן. כך זה נראה לי ואני מצרף לינק. אם זה מתחזה -הוא די מתוחכם. כשאני כותב 'עמוס שוקן' הכוונה היא למי שכתב את הדברים בפרופיל הטוויטר 'עמוס שוקן'.

אז אחרי כל ההקדמות הנה –

שיחה ראשונה

Why not– ציפר לא אמר שהוא מפסיק לכתוב את הטור? אז מה פתאום הוא כותב נגד העפולאים?

המזכיר- מה יש לו נגד עפולאים? גם הוא לא אוהב את הטרנינג אדידס?

ויי נוט – כמה שהבנתי מהפוסט של אבו אלמוג הבעיה היא שעפולה רחוקה מתל אביב ואנשים שם הולכים להתפלל. קרא בעצמך.

המזכיר – אני באמת מתפלל כל יום שהממשלה תיפול, זה נחשב?

ויי נוט – כל עוד אתה לא הולך לבית כנסת זה בסדר מבחינת הארץ כנראה.

עמוס שוקן – דייויד לנדאו ז"ל, העורך הראשי של הארץ בשנים 2004-2008, חבש כיפה שחורה והלך לבית כנסת כמעט כל יום.

אבו אלמוג – באמת? כאחרון המובטלים העפולאים? לתפילת שחרית כשצריך לעבוד? וציפר אישר לו? אז למה הוא לא מאשר לי?

עמוס שוקן – תגיש בקשה מנומקת ונשקול.

אבו אלמוג – I am not amused.

עמוס שוקן – And why should you be? Neither am I

אבו אלמוג – העיתון שלך בחר לתקוף את עירי ואת תושביה. מישהו כאן צריך להיות משועשע אחרת אני לא רואה לזה סיבה טובה.

עמוס שוקן – העיתון לא בחר, בטח שלא לתקוף. עיתונאי אחד תיאר מה הרגיש בכמה שעות שבילה במקום מסוים בעפולה, ובמפגש עם כמה אנשים.

המזכיר – אם אני אתפלל שתעזוב אותנו בשקט זה יעזור? טוב הבנו שזה אפוס רחב יריעה בעל ערך ספרותי נדיר על עפולה.

עמוס שוקן – תציע לבני. אני לא מחליט בשבילו. אני מבין שהוא עבר לגור חלק מהזמן בעמק. אולי האפוס דווקא יהיה מעניין. בני כותב יפה.

המזכיר – אני אבקש מהקופאית בשופרסל לבקש ממנו, היא הרי מעריצה אותו מהטלוויזיה בטח לא מהעיתון.

שיחה שנייה – התפצלה באיזה שלב מהשיחה הראשונה. מביא מהקטע שפוצל בו נכנס שוקן לשיחה עם ההערה על דייויד לנדאו ז"ל.

עמוס שוקן – דייויד לנדאו ז"ל, העורך הראשי של הארץ בשנים 2004-2008, חבש כיפה שחורה והלך לבית כנסת כמעט כל יום.

המזכיר – אה, אז תגיד לבני ציפר שהוא יכול להמשיך.

עמוס שוקן – בטח אגיד לו. אם כל שבוע נקבל תרגום מקסים של שיר של פרנסיס ז'ם כמו שקיבלנו השבוע בטח כדאי שימשיך.

ויי נוט – דברים שלא נגמרים: היקום, תקוות האדם, התמיכה שלך בכותבים פוגעניים. אפשר לחשוב שאין עוד אנשי ספרות בישראל.

עמוס שוקן: בטח יש. העולם מלא מהם. לא מבין מה יש לך עם ציפר. יש אחרים מעולים.

ויי נוט: הבנאדם כותב דברים פוגעניים ומקבל במה ויד חופשית. השאלה היא מה יש לך עם ציפר.

עמוס שוקן: תקפיד לקרוא מדי שבוע את 'תרבות וספרות' שהוא עורך, ותבין בעצמך. מדור מעניין, מלוטש וברמה גבוהה.

ויי נוט: א. אפשר לערוך בלי לפרסם את הגיגיו. ב. מכירה את המדור, רענון השורות היה עושה לו רק טוב.

עמוס שוקן: מעניין אם יש לך הצעות גם לרענון מנתחי לב, למשל, או שרק בספרות ועריכה כל אחד מבין ובעל מקצוע.

ויי נוט: מסוכן להניח הנחות על אנשים שאתה לא מכיר. ספרות זה המקצוע שלי ומכירה די טוב מה קורה בישראל בתחום הזה.

עמוס שוקן: רבים אומרים לי את זה. כנראה בספרות ועיתונות כולם מבינים.

ויי נוט: עשה כטוב בעיניך זה לא ענייני. רק כשאתה נותן במה לאנשים שעיקר כוחם לפגוע באחרים אל תתפלא שהנפגעים מתלוננים.

עמוס שוקן: מצחיק. אייל גולן חוזר להתראיין בערוץ 2 ובידיעות וציפר פוגע באנשים. אבדן פרופורציות מוחלט.

ויי נוט: איך אייל גולן קשור לעניין? עובדה שאנשים נפגעים מציפר. עובדה שהוא כתב על עצמו שהוא פוגעני, ועובדה שהוא ממשיך.

עמוס שוקן: כתב טור חביב כמו טורים רבים אחרים שכתב במשך השנים בתרבות וספרות.

ויי נוט: הטור החביב שלו גזעני ומשפיל. אבל זה שיח חירשים. שיהיה לילה טוב.

עמוס שוקן: לא גזעני ולא משפיל. אנושי. לילה טוב.

יש עוד כמה שיחות ברוח זו, ואפשר לחפור בטוויטר כדי להוציא אותן. אני חושב שאני נותן לציבור (המאוד מצומצם שקורא את הבלוג הזה, ודאי מצומצם בהרבה מאלפי העוקבים של שוקן) שירות שכאני מביא את הדברים בפורמט הזה ובמקום הזה. מעתה אקרא את 'הארץ' קצת אחרת, אם אקרא אותו. אבל כמו שאמרתי, שפטו בעצמכם.

 

ציפריזמים

מצאתי עצמי פטור מלהתייחס לאמירתו של הפרובוקטור ציפר באשר למקורות ההשראה של אייל גולן ומידת הלגיטימיות שלהם, וזאת משום שרבים ואחרים מיהרו לדרוש את עלבון הנשים ולטעון כי האמירה בנוגע לכך שעל מנת ליצור את אמנותו הנשגבה על האמן – יהא זה גתה או אייל גולן – לשגול נשים צעירות אינה ראויה. אך עפולה, מי ידרוש את עלבונה?

לאחר שהיכה על חטא, וסיפר כי הוא מנסה להוריד מעליו את המסיכה, והפסיק לכתוב את טורו בעמוד האחורי של הארץ ביום שישי, כתב השבוע, במדור התרבות והאמנות 'יומן בלי אף טיפה פוליטיקה' ובו רשמי ביקור בעפולה. מסתבר שיצא לביקור בבירת העמק, ובין היתר היה במרחק של כעשרה מטרים ממשרדי, בחנות קופיז ממש בה אני קונה בחמישה שקלים הפוך אחד אחוז. התוצר של הביקור הזה הוא כתב שיטנה מבחיל כנגד העיר ותושביה, שהשורה התחתונה בו היא כי 'ברור שיש בעיר הזאת משהו לא רגיל, נידח ועלוב בלי שום סיבה, שהרי אנחנו במרחק נסיעה של שעתיים מתל-אביב'. איך הם מעזים לחיות במרחק של שעתיים מתל אביב הקרתנים האלו? והוא נתקל בשורה של טיפוסים – 'קבוצה של נהגי אוטובוס ערבים של אגד' ש'תפסו את מקום הנהג העברי' (מפגן של גזענות מבחילה במדור הספרות והאמנות של העיתון לאנשים חושבים, ולא, למשל בביטאון להב"ה. גם 'ישראל היום' היה זורק פיסקה מסוג זה לפח האשפה) 'אישה חסרת שיניים', 'חסר בית' שהפך 'גינונת מצחינה משתן' למעונו, 'אישה מבוגרת, כפופה' המתאפרת ליד השופרסל כדי להיות יפה בעת הקניות, וקופאית נואשת. בקופאית זו יש ייאוש וטירוף קטן, 'והיא נתלתה בי – באדון שנראה לה מכובד – בתקווה עמומה, אולי, לגאולה'.

הרעיון שבו, בציפר, בשל היותו תלביבי (כמצב מנטלי בו יכול האדם להיות בין אם מגוריו בפועל הם בחפציבה או ברעננה) – אותה ישות נשגבת של חיים רוחניים עילאיים הנמצאת אך במרחק שעתיים נסיעה מעפולה, ובה אין שומעים את דיבורי היום יום ששמע ציפר בעפולה ובבית שאן – יש משהו מאוד נשגב שעצם נוכחותו יכולה לגאול את הקופאית, הוא הקו המנחה של הכתבה. ציפר עובר בעפולה, מחלק ציונים. התחנה המרכזית אינה נאה, לטעמו, אך חנות 'מגדן' היא פינת חמד. אשרינו שזכינו לכך.

היומן הזה, כולו פוליטיקה. הראייה מלמעלה למטה, ההדרה, ההשפלה, ההגחכה, של השוליים הגיאוגרפיים והמנטליים של המדינה, אך ורק בשל מיקומם בשוליים, היא ראייה פוליטית. היא נובעת מרצון לשמר את ההגמוניה. ההגמוניה הזו, שבהעדר מילה טובה יותר נקרא לה 'אשכנזית' (וזאת, בדומה ל'תלביבי' לא כמוצא גנטי אלא כהלך רוח, כקבוצה חברתית), אבדה זה מכבר. הנשק היחיד שיש לאינטלקטואל האשכנזי המקונן על אובדן ההגמוניה כנגד אובדן ההגמוניה הוא הלעג והבוז, ואת אלו אין ציפר חוסך מעמנו. זה לא עניין של 'ימין' או 'שמאל'. ציפר אינו 'שמאל' בשום מובן שאני יכול לחשוב עליו. הוא מעין גרבוזאי שאינו מבין את פולחן קברי הקדושים, ומתפלא מהיכן נמצאים כל האנשים המגיעים לתפילת שחרית לבית חב"ד, בשעה שבה אנשים צריכים להימצא בעבודה. אמירה החמורה בדיוק כאמירתו המטומטמת של גרבוז.

אני אומר אמירה נורא פשוטה – אחרי טור מסוג זה, אין עוד סיבה ש'הארץ' ימשיכו להעסיק את ציפר. כל עוד את האידיאלים הנשגבים באמת שהעיתון הזה מחוייב להם, ימשיך לייצג ציפר, לא תהיה להם אחיזה. אינך יכול ללגלג על אזרחי עפולה על כך שהם הולכים לבית הכנסת בשעות הבוקר, ולאחר מכן לקוות שיקבלו ברצינות את הטור של גדעון לוי על עוולות הכיבוש, או את מאמר הדעה של עמוס שוקן על שלטון החוק והחקיקה הגזענית החדשה. לא הולך ביחד להיות גזען ולהטיף כנגד גזענות. לטעון שעצם נוכחותך יכולה לגאול את הקופאיות בעפולה, ולהסתכל לאותן קופאיות בגובה העיניים ולדבר איתן על פוליטיקה של חירות ושוויון.

חי ד'אהר! אני לא בטוח שהטור הזה יזכה לעשרה קוראים (התעבורה בבלוג די דלה לאחרונה). ובאמת, עפולה היא טרף קל. קל מאוד לצאת, כתלביבי, להגנת הנערות שנפגעו בפרשת אייל גולן, והרבה יותר קשה להכניס עצמך בעורו של איש הפריפריה, ולחוש על בשרך את הלעג והבוז, שבמידה זו או אחרת אתה – כתלביבי – שותף להם במודע או שלא במודע. אבל אני את שלי עשיתי. אלוף בן, עורך 'הארץ' – אם אתה קורא את המילים האלה (ואני מניח שלא תקרא), מגיע לי הסבר למה הרשית לכתב השטנה הזה להופיע בעיתון שלך. ואתה יודע מה? את ההסבר הזה אתה חייב יותר לעצמך. יש כאן כשל מערכתי ברמות שקשה לתאר, דווקא כשהיה צריך לפקח, לנטר, לבדוק, נכנס פמפלט גזעני בשערי מדור התרבות והאמנות. אני מתאר לעצמי את מאמר המערכת של הארץ לו היה מישהו בעיתון אחר כותב שהנהג הערבי תפס את מקומו של הנהג העברי. כתוב לעצמך מאמר מסוג זה, והסק מסקנות פרסונליות כלפי כל מי שהיה מעורב בכך שאמירה זו הופיעה מעל דפי העיתון שייסד גרשום שוקן.

 

מין, אישה, ומטען הבושה

קוראיו הוותיקים של הבלוג הזה שמו, מן הסתם, לב לכך שיש לי פעילות אקדמית ענפה שאינה מתבטאת בכתיבת הדוקטורט, אבל מעולם לא כתבתי כאן מהי. זה עניין של אתיקה בסיסית. אני עוזר מחקר של פרופסורית מקסימה ודוקטורית מקסימה לא פחות, ומחוייב בשתיקה באשר לחומרים המחקריים שאני נחשף אליהם, כל עוד המחקר נמצא בשלבי עבודה וטרם התפרסם.

אז לפני שנה וחצי בערך הפכתי להיות עוזר מחקר. זו הייתה תוצאה של שיחת טלפון כמעט מקרית, שלאחריה זומנתי לפגישה, ונמסר לידי קלסר אפור ובו המון מאמרים באנגלית. זו הייתה שבת של קריאה בלתי פוסקת, שלאחריה הבנתי שאני נכנס לאחת ההרפתקאות האקדמיות הגדולות של החיים שלי. הנושא היה מרתק – 'כלכלת המין'. תהליך העבודה היה מבחינתי תענוג של ממש. פינג פונג משולש של מיילים משלוש תיבות דואר, אחת בחיפה, אחת בעפולה ואחת באשחר, בקצב של סיעור מוחות מהיר שעדיין לא ידעתי כמוהו, והתוצר שהלך והתגבש מול עיני היה לא פחות ממהפכני.

המאמרים עוד לא התפרסמו (לא לדאוג. התקבלו לפירסום, ויתפרסמו ב'משפטים' בשני חלקים) אבל היום התפרסמה כתבה ב'הארץ' בה שוטחות הפרופסורית והדוקטורית את משנתן. לחלק מהקוראים והקוראות כאן, שמישל פוקו הוא לא כוס התה שלהן, והעוגיה שלצידו זה לא סעיפי חוק העונשין, יש אפילו יתרון בקבלת הגירסה ה'פופולרית' הקצרה יותר והמרוכזת יותר של המאמר עצמו שאורכו עשרות רבות של עמודים. אז הנה זה בא. כלכלת המין (או 'קלקלת המין'). תיאוריה חדשנית המתארת מנגנון פטריארכלי ומשפטי המביא להכפפה ודיכוי של נשים באמצעות קנס בושה המודבק לכל גילוי של מיניות נשית. אני יותר מגאה שהיה לי חלק במחקר הזה.

זה כנראה (ולעולם לא אבין מדוע) נושא מושך ומעניין יותר מן המילט, ואני מניח שגם לאחר פירסום הדוקטורט הכתבה במגזין הארץ העוסקת בתיאוריות האחרונות על המילט תאחר לבוא. אבל המבט הוא אותו מבט, הרואה את החומה הפטריארכלית המקיפה אותנו – גברים ונשים – ומנסה לפרוץ בה עוד לבנה, ועוד אחת.

אז זה הקישור לכתבה, ולא להתעצל ולקרוא מהתחלה ועד הסוף. אבל אני בטוח שגם אם לא הייתי אומר הייתן קוראות את זה מהתחלה ועד הסוף. זה פשוט מעניין, ותחשבו שהייתה לי את הזכות הענקית להיות עם שתי אלו במשך שנה וחצי, ולחיות באופן יום יומי את הנושא הזה. תודה שולמית, תודה קארין-כרמית.

עד לאן תגיע השחיתות!

הידד ל'הארץ' חושף השחיתויות. מה היינו עושים בלעדיו?  איך היינו יודעים שהפרקליטה שמייצגת את נתניהו בתביעה שהגיש מני נפתלי קודמה לפרקליטת מחוז ירושלים? וואו! המושחת הזה נתניהו. ושרה. דוחפים את אנשי שלומם לכל מקום אפשרי. תיכף ימנו את מושיק גלאמין להיות נשיא בית המשפט העליון.

אז זהו, שלא.

גילוי נאות כזה? אני בעל קשרים כאלה ואחרים למילייה החברתי של עו"ד כוכבית נצח-דולב, וקשר משפחה מסויים לקודמתה בתפקיד ליאורה חביליו. משזה נאמר, אני בטוח שאם יעמידו אותי במסדר זיהוי הן לא תדענה לזהות אותי ושמי, לכשעצמו, לא יאמר להן דבר. את נצח-דולב לא פגשתי מעודי. עם חביליו אני נפגש פעם בעשרים שנה כשהקצוות המשפחתיים הרחוקים מאוד מתחברים, נאמר בחתונה של החוליה המשותפת. אפשר להמשיך?

נתחיל מאי הדיוקים בכותרת שכולה רמיזה מכוערת. לא, היא לא 'מייצגת את נתניהו'. המדובר בעובדת מדינה שכירה, עורכת דין בפרקליטות, שקיבלה לטיפולה תיק שהגיש עובד כנגד משרד ראש הממשלה, וכן נגד עזרא סיידוף העובד במשרד ראש הממשלה ונגד ראש הממשלה עצמו. אין לה כל רווח אישי מניהול התיק, היא מקבלת את משכורתה, אין לה מי יודע מה בחירה איזה תיק לקבל, וגם אם היא מייצגת את נתניהו באופן אישי, אני בספק אם נפגשה עמו מעודה. היא גם לא מונתה ל'פרקליטת מחוז ירושלים", אלא ל'פרקליטת מחוז ירושלים (אזרחי) שזו משרה בעלת סמכויות קטנות יותר וצוות אדם קטן יותר מ'פרקליט מחוז' סתם. אבל למה לדייק אם אפשר סתם לרמוז?

הכתבה ממשיכה ומתארת את מעלליה האיומים של הגב' נצח דולב בעת שחקרה את מני נפתלי. שומו שמים. היא בחרה שלא להגיש תצהיר של שרה נתניהו, ושופטת בית הדין לעבודה מתחה ביקורת על קו ההגנה שלה כשחקרה את נפתלי. איך הגיעה אישה כה מושחתת וחסרת יכולת למעמד כה רם?

אני מניח שהכתבת היא בעלת נסיון מועט יותר בניהול תיק אזרחי גדול מהגב' כוכבית נצח, וכך גם רוב קהל הקוראים. האישה עורכת דין בפרקליטות כבר 21 שנה. אז ככה – ניהול קו חקירה והגשת תצהירים זה פררוגטיבה של עורך הדין שמנווט את הספינה. ירצה – יגיש. ירצה – לא יגיש. ירצה – ישאל שאלה בחקירה נגדית, ירצה – לא ישאל. אם יפעל נכון – ינצח. אם ישגה – יפסיד. לדברים שנאמרים במהלך הדיון חשיבות נמוכה בהרבה בעניין הזה מהתוצאה הסופית.

נאמר שחקירה מסויימת, לאו דווקא החקירה של מני נפתלי, אורכת שעות רבות. נאמר שהשופטת, וגם הקלדנית, הן בסך הכל בני אדם. הן רעבות. לפעמים צריך פיפי. אולי יש ילד חולה בבית ורוצים לדאוג לשלומו. אולי סתם השופטת קבעה עם חברה לבלות בערב והיא מבינה שככל שהחקירה הזו תימשך, כך הזמן שיהיה לה להתקלח ולהתרענן בבית לפני יפחת. לך תדע. אז החקירה – שחשפה עניינים מהותיים וחשובים והתמשכה באופן מזהיר עד עכשיו פתאום נראית לא רלוונטית, כי הקיבה מקרקרת והשלפוחית לוחצת, והמקלחת קורצת. אז מעירים איזה הערה כדי לקטוע קו חקירה שמתמשך, ולאפשר להזיז את התיק הלאה. אם זה באחד ממיליון תיקים שבהם שרה נתניהו לא מעידה, ההערה – שמטיבם של דברים לא נרשמת בפרוטוקול – נשכחת אחרי שנייה. בתיק הזה הכל נרשם, ומחר כותרת ראשית – בית המשפט מתח ביקורת על הפרקליטה.

ואתם יודעים מה? אני רוצה פרקליטה שתייצג את המדינה שלי ששואלת שאלות קשות ולא צפויות. שמגיעה למקומות שלמי שתובע מיליוני שקלים מהמדינה לא נעים לענות עליהם. שעושה לצד השני חיים קשים. שנלחמת בשבילי. שמוכנה לספוג ביקורת של בית משפט ובלבד שתדגיש נקודה. כשקראתי את הדיווחים מבית המשפט הרגשתי שעושים בשמי עבודה טובה. גם עכשיו אני מרגיש כך.

כי כשמני נפתלי תובע את המדינה, אז כמה שאני לא סובל את נתניהו, האינטרס הישיר שלי הוא שהוא לא יקבל מהמדינה כספים שלא מגיעים לו. נכון, כולנו רצינו (כולנו -השמאלנים הבוגדנים, אלה שהצביעו המחנה הציוני וגרוע מכך) שכל עלילות שרה תחשפנה, בדיוק יומיים לפני הבחירות. אבל כשעל הפרק כמה מיליוני שקלים שיכולים לשמש היטב את המדינה במקום אחר, אני רוצה לצד המדינה פרקליטה קשוחה ורעה, שתוודא שהכסף הזה לא יוצא סתם.

ולא שהיא כזו קשוחה ורעה. אלו שאלות די חלביות. אני עצמי שאלתי עדים שאלות גרועות מאלה, וגם קיבלתי נזיפות גרועות מאלה.

אז מה הבעיה? הבעיה היא שמישהי שעושה בשבילי כבר עשרים ואחת שנים את העבודה ומייצגת את כולנו בבית המשפט, שיכולה הייתה בטח לעשות הון במגזר הפרטי, אבל בחרה בשירות הציבורי, שנבחרה בוועדת מכרזים של אנשים טובים והגונים כולם על סמך יכולת ורקורד מקצועי, מישהי שכנראה הייתי מאוד רוצה לראות לצידי כשתובעים אותי, מוכפשת סתם, ואפילו לא באמירה מפורשת אלא ברמיזה מרושעת, המבוססת על אי דיוקים משמעותיים.

זה כל מה שהיה לכתוב על 21 שנות קריירה של כוכבית נצח בשירות המדינה? עיון בתכנה המשפטית 'נבו' מעלה ששמה מופיע 110 פעמים במשפטים שונים. סקירה מהירה מראה שהיא ניצחה שם בכמה משפטים חשובים ומשמעותיים. זה טוב, כי היא ייצגה את המדינה ובטח חסכה לנו המון כסף. לא שהמדינה תמיד צודקת. אבל אנחנו לא במשפט הפלילי. זה משפט אזרחי. דיני תכנון ובנייה. מכרזים. דיני עבודה. אני רוצה תוצאה צודקת והוגנת שהתקבלה אחרי שפרקליט מוכשר ייצג את הצד של המדינה.

ולא שאין שם מה לחקור, בסביבה של נתניהו ומינויים וכאלה. זה מה שמעצבן בכתבה הזו. יש כאן אפקט כפול. מחפשים במקום הקל, מתחת לפנס, במינוי מאוד פומבי שנעשה בשקיפות מלאה, עם קשר מינימלי לנתניהו, במקום לחקור במקומות קשים יותר ואפלים יותר, ובטח יש מה ואיפה. והצד השני של העניין זה שבפעם הבאה שהעיתון הזה יצעק 'זאב, זאב' לא יאמינו לו. ואיך שאני מכיר את נתניהו ואת 'הארץ' תהיה הפעם הבאה.

אבל צריך למכור עיתונים כי נתניהו מחלק אותם חינם. זה סבבה, אבל למה על הגב של כוכבית שלא עשתה לכם שום דבר רע?

ממתק? לא מגיע לכם. קוראי הארץ שכמותכם. אני כועס עליכם.