הסטרנגלרס בישראל

פעם כשהייתי ילד, בערך לא יודע ארבע עשרה חמש עשרה כזה, הייתי מעריץ נורא שרוף של הביטלס. קניתי את הנרטיב הקוטנרי של חבר'ה פרועים ולא מסודרים שפתאום עברו איזה מהפך מרוקנ'רול בסיסי של שתי גיטרות, בס ותופים למשהו הרבה יותר מורכב כשהשיא (לטעמו של קוטנר) הוא 'יום בחיים' עם תזמורת שלמה שמשמיעים הפוך ופתאום מצלצל שעון מעורר או משהו כזה. היום אני קצת חושב אחרת. אני חושב שיש משהו נהדר ומשחרר ברוקנ'רול הבסיסי של הביטלס המוקדמים, ובמקומות שהם חזרו לבסיס גם באלבומים המאוחרים שלהם כמו החלקים ב'לט איט בי' שספקטור לא הצליח לחרב, או ב'הו דארלינג' באבי רואד, אז הם הכי הכי טובים, ושאמירה מוזיקלית היא הכי תקפה כשהיא הכי מזוקקת ולא צריך להחביא אותה מאחורי תזמורות והקלטות הפוכות וכינורות ונבל וחצוצרות, וסך הכל המילים שלהם הכי נהדרות ונוגעות כשהם לא שרים על אריות ים ובצלים מזכוכית, אלא 'אל תאכזבי אותי' למשל.

זאתי דוגמה מאוד טובה כי סך הכל הייתי עוד לפני הסיטואציה של 'Don't let me down' – הבחור הזה שמתאהב אהבה ראשונה ולא יודע אם זה יתפוס או לא אלא רק מבקש 'אל תאכזבי אותי'. והיי, נחשו מה? היא איכזבה אותי באבוה. טוב. אז עכשיו אני מבין כל מיני דברים שאז לא הבנתי, אבל זה ממש לא פייר כי אני באיזה שלושים וחמש שנה יותר מבוגר. איך הזמן עובר כשנהנים.

אז עקרונית הסטרנגלרס זה אותו דבר. מפאנק נורא בסיסי ובועט וצועק הם עברו ליצירות נורא נורא מורכבות ומלודיות, מין רוק מתקדם כזה, וזה עשה לי די סבבה. לא הייתי בוגר אז להבחין בין התופעה החברתית ובין המוזיקה. חשבתי שאם זה חבר'ה אנטי סוציאליים כאלה שלובשים מעילי עור ומחוררים את הפרצוף שלהם עם סיכות ביטחון ועושים תיספורות מוהוק, אז גם המוזיקה בטח לא משהו. היום אני גם מאוד מתחבר לתופעה החברתית – כי כשסיד וישס שר 'גוד סייב ד'ה קווין, ד'ה פאשיסט רג'ים' אז אני יודע על מה הוא מדבר, כי סורפרייז סורפרייז אני גם חי תחת משטר פשיסטי, אפילו יותר מזה שווישס המנוח חי בו. וגם הפאנק המוקדם של הקלאש והסטרנגלרס והפיסטולס ואולי כל מיני דברים שיצאו משם כמו הקיור (יודע שזאת לא דוגמה טובה) או הייזל אוקונור ובטח כל מיני צאצאים שלהם כמו הטוקינג הדז וכל הפוסט פאנק האמריקאי הזה זה דברים שאני שומע בסבבה, ואת הביטלס פחות. וכן, הפוליטיקה מתחברת לי עם המוזיקה, בטח אצל הקלאש, אבל זה גם מוזיקה סבבה, למרות שהם בדרך כלל למדו לנגן רק באלבום החמישי או השישי.

חשבתי שזה מה שקרה לסטרנגלרס, שהם פתאום למדו לנגן, ונהיו מורכבים ומתוחכמים. אבל היום כשאני שומע אותם אני שומע גם בבלדות הכי רכות ומסחריות שלהם את הקלידן שלהם שהוא חתיכת בן זונה, ואת הבאס נותן קצב, מה שהיה להם כל הזמן גם בימים של הפאנק הבסיסי. מה שתפס אותי בזמן אמת, ב-1982 כזה היה ה'גולדן בראון' שזו בלדה ממש כאילו די… מושלמת אני חושב. היום אני אוהב בה דברים שלא אהבתי אז – טוב, אי אפשר לראות את הקליפ שלהם בלי לחשוב על אדוארד סעיד – אבל סך הכל זה שיר נהדר, נורא רומנטי כזה. לא ממש מבין על מה המילים, הקליפ מדבר על איזה מסע לארץ אקזוטית אולי מצרים, ושיט בנילוס או משהו כזה. על משהו שהיה ואבד. או שלא היה מעולם. משהו עצוב. יש מקום גם למשהו עצוב. לא צריך להיות כועסים כל הזמן.

טוב, סך הכל להקה פיצוץ ונורא שמחתי לראות שהם מגיעים לארץ בנובמבר. הם אף פעם לא היו גדולים ברמה של אנ'לא יודע דברים שהגיעו לארץ קודם כמו הסטונס או ניל יאנג. אז זה אומר שיש סיכוי שתהיה הופעה יחסית אינטימית. יותר היכל התרבות מפארק הירקון. אנ'לא יודע אם אני רוצה ללכת כי זה שלושה ימים אחרי שאלמוג מתגייסת ובטח יהיה הרבה טררם, וגם, אתם יודעים, ללכת להופעת רוק כשהבת בצבא. יש משהו יותר פאתטי? אפילו שש' אמרה שהיא מכירה קצת ואוהבת קצת, ושיש לי ממש סיכוי ללכת איתה אם ארצה. אז להיות שם עם כל בני החמישים פלוס ולהיזכר ב-1982. פאתטי כבר אמרתי? באבוה. אבל מצד שני, הסטרנגלרס. לדעתי הם כבר בסוף שנות השישים שלהם, ובטח אולי החליפו שלושה ארבעה אנשים בהרכב ונותר אולי רק הסולן שמכירים את הפרצוף שלו. ואולי לא. ראיתי וידיאו חדש שלהם מהופעה לא מזמן ונדמה לי שכולם שם היו קשישים. אז בכל אופן לא יהיו לי הרבה הזדמנויות.

הם כבר היו כאן פעם אחת או יותר. אני זוכר הופעה בפברואר 87. אבל הייתי עסוק בלהילחם בחיזבאללה עם השברייה בין השיניים ולהתעסק עם הזאתי מ'דונ'ט לט מי דאון' אז לא הלכתי. היום יש לי צ'אנס לתיקון עוול היסטורי. אז אולי אני אלך ואולי לא. יש לי זמן להחליט אני חושב. לא סגור על זה שלמרות שהפוסט הזה ייקרא בטח על ידי מיליוני אנשים ויעשה להם חשק ללכת אז אני צריך להיות נורא לחוץ על כרטיסים. זה לא הסיה הזאתי. מי מכיר היום את הסטרנגלרס?

ממתק? ספציפית אני נורא אוהב את הביצוע שלהם לשיר הזה, וגם הווידאו עם החרק הזה חמוד. זה שיר נהדר. הביצוע המקורי הוא של איזה להקה של להיט יחיד משנות השישים שנקראת קווסצ'ן מארק אנד דה מיסטריאנס. אבל השיר הזה בנוי על הסטרנגלרס. קאבר מושלם. הבאתי אותו כאן כמה וכמה פעמים. כי הנושא של 'את היית ממש לא בסדר איתי אבל בסוף אני יוצא בסדר ואת לא' זה תמיד להיט אצלי בכל הקשר. אז שיהיה עוד הפעם. תשעים ושש דמעות.

שחרורו של האזרח קצב

בסוף החודש תתכנס ועדת השחרורים כדי לדון בעניינו של האזרח משה קצב שנדון על עבירות מין לעונש של שבע שנות מאסר. המדובר, לטעמי, בעניין פרטי של אותו עבריין מין ובני משפחתו. עם זאת, אמירה שנויה במחלוקת של שרת המשפטים שלנו ולפיה תתמוך בחנינה אם ועדת השחרורים תחליט שלא להעניק שחרור מוקדם, הציתה מחלוקת. בניגוד למוצג באמצעי התקשורת – ובבית הדין הגבוה ביותר בעולם ערכאה דצוקרברג – אין המדובר בעניין של 'טוב' מול 'רע', ואם קצב יצא בשליש השמים לא יקרסו.

אין המדובר בהכרעה עקרונית הנוגעת למעשיו, אלא בהכרעה שנוגעת בעיקר לנסיבות אישיות שלו, שלאזרח שאינו מקבל גישה לחומרים שעומדים בפני הוועדה קשה לדעת מה הן. סעיף 9 לחוק שחרור על תנאי ממאסר תשס"א – 2001 נוקב ברשימה ארוכה מאוד של קריטריונים לשחרור מוקדם שהוועדה צריכה לדון בהם. רובן נסיבות אישיות, ותוצאות של חוות דעת, שאף אחד מחוץ לוועדה, לרבות כל השופטים העליונים בפייסבוק, וביניהם כב' השופטת העליונה ביותר שלי יחימוביץ' לא יכול לדעת. שחרורו של האזרח קצב אינו עניין ציבורי, אלא עניין פרטי.

אגב, כדי להרגיע את הרוחות לכל מי שחושש שקצב יחזור על המעשים (ואיזה אישה שפויה תישאר איתו בארבע עיניים ולו לדקה?) הרי שיש חוק העוסק בפיקוח על עברייני מין שיצאו לחופשי, והוא חוק הגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו – 2006. אחת מעובדות הטריוויה המשפטיות המשעשעות ביותר שאני מכיר, היא שעל חוק זה חתום נשיא המדינה משה קצב, הוא ולא אחר.

אז למה בעצם התכנסנו כאן? כי כאן יש כבר עניין אחר, והוא התבטאותה של שרת המשפטים איילת שקד, שבניגוד להכרעתה של וועדת הערעורים בעניינו של האזרח קצב (עד כמה אני נהנה לכתוב צמד מילים אלו! כמו בית הדין במהפכה הצרפתית ששב וכינה את לואי ה-16, נינו של מלך השמש, בכינוי 'האזרח קאפה', על שם אבי אבותיו איג קאפה) כל כולה עניין ציבורי ולא פרטי.

חומרה יתרה יש לראות בעיתוי של אותה הדלפה מכוונת היטב ממשרדה של השרה. יש טעם לפגם באמירה המגיעה לאזניהם של חברי ועדת השחרורים, בהם שופטים שהם במובן ידוע עובדי משרד המשפטים, התלויים במידה ידועה בשרת המשפטים לשם קידומם, מהי התוצאה שהשרה רואה אותה כחיובית בדיון בעניין זה. 'רוח המפקד' הנושבת מן השרה נושבת בכיוון ברור, וכל חבר ועדה הקורא עיתון או צופה בטלוויזיה יכול לדעת בדיוק מה רוצה השרה שיחליט. מעבר לכך, אומרת השרה כי תהיה אשר תהיה הכרעת הוועדה, היא מעמידה את שיקול דעתה מעל הוועדה, ותפעל למתן חנינה בכל מקרה.

מדוע זה מצאה השרה לנכון לפעול באופן הפסול בו היא פועלת? מסתבר ששותף לעמדתה הנשיא ריבלין. ריבלין, בן דורו של קצב בהיררכיה הליכודית, וכמוהו שר בדרג בינוני שמסלול הקידום הפוליטי שלו נחסם ומצא דרך עקיפה להגיע לראש הפירמידה, הוא ודאי בעל רגשות עזים וסנטימנט ברור בעניין ולא אופתע אם יתבטא באופן חריף כנגד השחרור או בעדו. עמדתה של שקד מוקשית יותר, ויש לחשוב כדי להגיע למניעיה.

כאישה צעירה בעלת עמדות שניתן לכנותן פמיניסטיות, יש להניח שהמקום הטבעי של שקד הוא בקרב המקהלה הפמיניסטית (קוראי בלוג זה יודעים שבכל מקום בו מוזכר פמיניזם הכוונה היא לסופרלטיב) היוצאת כנגד השחרור המוקדם, ולא בקרב מחייבי השחרור המוקדם. מבחינה פמיניסטית המדובר באדם שביצע כל חטא שניתן לבצע כנגד אישה – לא רק שאנס בנסיבות חמורות מאוד, אלא גם יצא במסע ציבורי להכפשת המתלוננות, דבר המביא לסיכון שמתלוננות אחרות שיראו את שנעשה למתלוננות אלו יחששו מלהגיש את תלונתן. מקומה הטבעי של שקד הוא בדיוק לצד הנשים הצעירות שנפגעות מעבירות מין, ולא לצד האנסים. לכל הפחות היא יכולה לשתוק. לא רק זה, אלא שמפלגתה, הבית הלאומי, הביעה עמדה ברורה מאוד בעניין עבירות המין כשהקיאה מתוכה את יינון מגל, שנחשד במעשה שאינו מתקרב מבחינת חומרתו למעשים בהם הורשע קצב. עמידתה לצד קצב לא יכולה להוסיף לה נקודות בקרב האלקטורט שלה – אנשי הבית הלאומי שערכי המשפחה קרובים ללבם, וליבם גס באנסים ועברייני המין. יש להניח שעמדה ציבורית בעד קצב לא נותנת לה נקודות גם בקרב אנשי משרדה שעמלו מאוד על מנת להביא את קצב למקום בו הוא נמצא.

אז מה גרם לה לנקוט בעמדה ההפוכה? איזה אינטרס עומד מאחורי ההצהרות? לטובת מי פועלת השרה? או כמו שלנין היה ודאי שואל – QUI BONO?

עד כמה שחשבתי אני יכול להגיע רק למסקנה אחת. היא פועלת לטובת הגילדה. זו של הפוליטיקאים המקצועיים. זו נקודת ההתייחסות המשותפת. היום קצב מחר אני. וכשיגיע תורי ארצה ששר המשפטים ינהג עמי ברחמנות. פוליטיקאי צריך להיות מורם מעם. לקבל סדרי דין מיוחדים, הקלות מיוחדות, יחס מיוחד. זה ההסבר היחידי שאני יכול למצוא לעמדה הזו. אם מישהו יכול לתת הסבר אחר  (כולל השרה עצמה. איילת – תהיי בנאדם ותסבירי. נורא קשה לי לחשוב עלייך את הדבר הזה. את שרת המשפטים שלי.) אז הוא מוזמן. יש כאן מנגנון תגובות.

ממתק? יאללה, למה לא. כמה שהיא עצבנה אותנו השקד מגיע לנו להאזין למוזיקה טובה. יש איזה להקת פאנקי שנקראת סולייב שהוציאה ב-2010 תקליט של ביצועי פאנקי אינסטרומנטליים של הביטלס שנקרא ראבר סולייב, במחווה ל'ראבר סול' הקלאסי של הביטלס שזה עתה מלאו חמישים שנה (אוי לנו ואבוי לנו) ליציאתו. רוב הביצועים שם לא משהו לדעתי, למרות שהחברה מסולייב הם גדולי הפאנקי עלי אדמות, אבל 'שיז סו האבי' כנראה נורא מתאים לפאנקי, ויצא להם משהו מאוד מגניב. כמובן אין הכוונה לשרה שקד, שאינה כבדה בשום מובן שאני יכול לחשוב עליו.

תחי המלכה.

היום הוא יום היסטורי בתולדות הממלכה המאוחדת. היום הוא היום בו הפכה אליזבט השנייה (לבית זקסה קובורג גותה / הנובר, המכונה מטעמי תעמולה 'וינדזור') למונרך הבריטי שזמן שלטונו הארוך ביותר. בקיצור עברה את סבתא רבא ויקטוריה ביום. עד מאה ועשרים.

אז? מבחינה אנושית המדובר, כך ראינו, בזקנה שמרנית ואטומה מבחינה רגשית. שנות מלכותה היו שנים של פירוק האימפריה, ודעיכה אכזרית של מדינת הרווחה שהוקמה בשנים שקדמו לעלייתה לכתר, על ידי קלמנט אטלי, ואנשי הממשלה הטובה ביותר שאי פעם משלה בבריטניה (למרות הכתם השחור משחור של ארנסט בווין) – הרברט מוריסון, אניירין בוואן, סטפורד קריפס, יו דאלטון, יו גייטסקל, אלן וילקינסון, עמנואל שינוול והיועץ הכלכלי מארץ החלומות ג'ון מיינארד קיינס. ממשלה ששלטה זמן קצר, קצר מדי, והקימה מדינת רווחה נהדרת תוך הלאמה של תשתיות בסיס, רק כדי שתהיה מפורקת כעבור כמה שנים באכזריות וביעילות על ידי הקצבים התאצ'ריסטים ויורשיהם. מתוך שישים ושלוש שנות שלטונה שלט הלייבור רק אחת עשרה שנה, כשחלק מהן שולט ה'ניו לייבור' של בלייר, שהיה שונה מאוד מהלייבור הקלאסי וסיבך את בריטניה במלחמה ההזויה והמיותרת בעיראק.

לא הפריחה הכלכלית, החברתית והתרבותית הנהדרת של שנות ויקטוריה, ואפילו לא העוז והגבורה של שנות אביה וסבה ג'ורג' החמישי והשישי. דעיכה אפורה למדינת עולם שלישי בקצווי אירופה, גרורה של ארצות הברית, זנבנב של גרמניה מבחינה כלכלית. לא שליטת הימים, בקושי שולטת בתעלה, שאת המנהרה שמתחתיה צריך לסגור פן יעברו בה הפליטים.

גם מבחינה תרבותית, בואו נאמר, לא גליק גדול השישים שנים האחרונות. לא קם תחת אליזבת השנייה מישהו כמו שייקספיר של סבתא רבא אליזבט הראשונה (האמת – בני דודים רחוקים. הבתולה הייתה טיודור. אליזבת, כאמור, צאצאית לבית הנובר, שיובאו בייבוא אישי מגרמניה עקב קשר מפוקפק של ממזרות לאחד הסטיוארטים השובבים, כשהיה צורך בנסיך פרוטסטנטי יציב אחרי המהפכה המהוללת, כשהג'יימסים המודחים לבית סטיוארט עקבו בעניין אחר הנעשה בממלכה מעבר לתעלה. אותם ההנוברים, שעקב מנהגם לייבא חתנים מגרמניה הפכו בשלב מסויים לזקסה קובורג גותה) לא קם גם דיקנס, וויילד או שאו של סבתא ויקטוריה. האישיות הדגולה ביותר שקמה במהלך השנים הללו, ג'ון לנון, פרולטר עד עמקי נשמתו, ביטא את הבוז העמוק שהוא חש למלכה ולמוסד המלוכה כשביקש מהיושבים בכיסאות היקרים באלברט הול לשקשק בתכשיטיהם, כאשר היושבים בכיסאות הזולים מוחאים כפיים, מתוך ידיעה שאליזבת נמצאת בקהל.

אז? אז הגיע הזמן לשים לזה סוף. הרפובליקה האנגלית. מדינה של שוויון מעמדי שכל אחד בה שווה לאחר אינה נראית חלום רחוק. זה ייתכן. זה אפשרי. מדברים על זה בגלוי. אפשר לחכות כמה שנים שהזקנה תמות. אמא שלה הלכה בגיל מאה, אבל אצלה זה כבר לא נראה רחוק כל כך.

אני לא קורא לנהוג בצ'רלס כשם שהוא רוצה שינהגו בו, לפי מנהגי ימי הביניים בהם יש שליט פיאודלי שאחרים חייבים לו בחובות נאמנות, ולערוף את ראשו כנהוג אז, כפי שעשה הפרלמנט לבן שמו, צ'רלס הראשון. בסך הכל משהו כזה, בשביל להיות יעיל באמת נוסח בית רומנוב, היה מחייב גם להתקדם לבנו הקיימברידג' וילדיו, ואני מעולם איני קורא לרצח תינוקות. אבל מה שכן, להעביר את התינוקות למשפחת אומנה טובה, רצוי מהגרים פקיסטנים, שיגדלו אותם כאזרחים מועילים יצרנים ומשולבים בחברה ולא כחבורת הפרזיטים והנצלנים שהיו גדלים אצל אבא ויליאם ואמא קייט. וילמדו אותם קצת אורדו ואולי גם קצת אסלאם. מה רע? בסך הכל אם דיאנה לא הייתה בורחת מהפפרצי, והיה מסתדר לה כמו שצריך עם דודי אל פאיד, הייתה להם סבתא מוסלמית. אללה ירחמה.

ממתק? בסך הכל לביטלס היו גם רגעים טובים איתה. חוץ מהקטע עם הג'וינט בשירותים שלה כשקיבלו את אביר האימפריה הבריטית. הנה רגע כזה, מתוק במיוחד.