פוקויאמה, ברלין, הברמאס, גידנס, פאראג'

בשנת 1989 עלה לגדולה הנביא היפני האמריקני פרנסיס פוקויאמה שטען במאמר משפיע שמה שאנחנו רואים בנפילת ברית המועצות הוא לא מהלך היסטורי, אלא קץ ההיסטוריה. נדונו, כך טען, להמשך קיום משמים, דמוקרטי ליברלי, כאשר במהלך בלתי נמנע צורת השלטון הדמוקרטית הליברלית תשרור בעולם כולו, ותסיים את הדבר הכאוטי הזה שנקרא היסטוריה אנושית. לו היה טורח לקרוא את ישעיה ברלין היה נמנע מלהפריח נבואות דטרמיניסטיות מסוג זה. מכל מקום, המאמר הפך לספר ב-1992. מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991 העלתה ספקות ראשונים, שודאי עלו בראשו של המו"ל. היום, עשרים וחמש שנים אחרי, הספר נקרא כבדיחה גרועה.

באופן דומה היו מי שחזו את קץ הלאומיות. לפחות זו האירופית. אנטוני גידנס (הייתי מרים אליו הבוקר טלפון, אבל אני לא סגור שהוא יענה) חזה הקמה של 'דמוקרטיה קוסמופוליטית' שתהיה כמובן סוציאל דמוקרטית, וזאת מכיוון ש'אין הגיון במאבק בפונדמנטליזם של השוק החופשי ברמה המקומית תוך הפקרתו למשול באין מפריע ברמה הבינלאומית'. הברמאס כתב ספר לא מאוד עבה אבל מאוד שגוי על 'הקונסטלציה הפוסט לאומית' שמגיע בערך לאותן מסקנות. הברמאס הוא לטעמי נביא אמת, הקול המוסרי הרם והצלול ביותר שיצא משני מקומות מאוד בעייתיים – גרמניה של המאה העשרים, והמסורת המרקסיסטית. אבל כאן הוא שגה במאה אחוזים. ברלין צדק. הוא הזהיר מפני הדטרמיניזם ההיסטורי. הוא התכוון לאותו דטרמיניזם טוטליטרי שהוא וטלמון מצאו את עקבותיו ברוסו, ומפורש בצורה הטובה ביותר אצל מרקס. הקידמה הצועדת והולכת ממשטר עבדים, אל המשטר הפיאודלי, אל הקפיטליזם ומשם אל מחוז החפץ של כולנו – הדיקטטורה של הפרולטריון. או אל שלושת הגימלים שאליהם מובילה אם לא ממש נזהרים המסורת של רוסו והגל – גיליוטינה, גסטפו, גולאג. איני מסכים עם ברלין בדברים רבים, אבל היה לו רדאר נהדר לגילוי בולשיט. כמי שהיה מאוד בקיא במקורותינו ודאי הכיר את האימרה המוכרת לכל ילד בישראל – 'מאז שחרב בית המקדש ניתנה הנבואה לשוטים'. אבל הדטרמיניזם הוא שגוי לא רק במסורת המרקסיסטית והטוטליטרית, הוא שגוי גם בכיוון הליברלי. גם הברמאס, גידנס ופוקויאמה לא היו צריכים להתנבא. והבוקר הנבואה של שלושתם הלכה למקום שנבואות הולכות אליו.

שלושתם, הברמאס, גידנס ופוקויאמה, הם ליברלים ורדרדים (טוב, הברמאס ניאו מרקסיסט מאסכולת פרנקפורט, וגידנס סוג של סוציאל דמוקרט בנוסח המאוד חמקמק של טוני בלייר. לא משהו שהגדרה רחבה מספיק של ליברליזם לא יכולה להכיל) שואפים לטוב. שמעו ילדים, והאזינו לדוד הטוב אבו אלמוג – אף פעם אל תזלזלו בטיפשות וברוע האנושיים. בימינו אלו הם לובשים את הגלימה של ה'לאומיות' והם קלף מנצח שאף ליברל ורדרד שואף טובות לא לוקח אף פעם בחשבון.

בנאום הניצחון שלו – טקסט מכונן של המאה ה-21 אם טרם היה כזה – סיפר מנהיג יוקי"פ עטור הניצחון נייג'ל פאראג' כי "נלחמנו נגד התאגידים הרב לאומיים, נלחמנו נגד הבנקים המסחריים הגדולים, נלחמנו נגד הפוליטיקה הגדולה, נלחמנו נגד השחיתות והמירמה" וחזה כי "אני מקווה שהניצחון הזה ימוטט את הפרוייקט הכושל ויוביל אותנו לאירופה של מדינות לאום ריבוניות, הסוחרות יחדיו, חברות ומשתפות פעולה".

ריבונות עאלק. ז'אן בודן קם לתחייה בדמותו מדושנת העונג של נייג'ל פאראג'. הקשב גם אתה מר פאראג'. הבעיות שלך עם הריבונות לא נגמרו. התאגידים הגדולים ימשיכו לעשות מה שהם רוצים על אדמתך, כמו שהם עושים בכל מקום. המדיניות הכלכלית לא תיחתך בוייטהול (כשם שלא נחתכה בבריסל) אלא במסדרונות של הבנק הבינלאומי וקרן המטבע הבינלאומית. אם חשבת שהגברת את הריבונות של בריטניה, אז מה שיקרה זה שהתנעת מחדש את הפרישה הסקוטית שתקרום עור וגידים למשאל חדש עם תוצאות חדשות בתוך כמה חודשים. מכיוון ששנג'ן מתה, גם הגבול הפתוח בין צפון אירלנד ואייר ייסגר, מה שיביא לפרישה של צפון אירלנד מהממלכה המאוחדת עוד לפני שתספיק להגיד 'שין פיין'. אבל סבבה. נפטרת מבריסל. שב ותנפנף ביוניון ג'ק כשהסטרלינג צונח לשיא שלילי של שלושים שנה. זה בטוח יעשה לך טוב.

נייג'ל פאראג' לא טיפש, וגם המצביעים שלו לא טיפשים. הם יודעים את כל זה בדיוק כמו שאני יודע. הסיפור הוא אחר. הם נפטרים מהצורך להתמודד עם בעיות ההגירה. או במילים אחרות הם חושבים שאם הם פורשים מהאיחוד הם לא מחוייבים למדיניות המרקלית של לקלוט את המהגרים, ומה שקורה במחנות הענק של המהגרים באירופה, ובמיוחד בזה הגדול הנמצא ליד הפתח הצרפתי של מנהרת התעלה מפסיק לעניין אותם. זה הנושא ואין בלתו. זה גם הנושא שמעלה את טראמפ (וההצלחה הזו של הברקסיט למרות כל הסיכויים ולמרות ההגיון מסמלת רע, רע מאוד, גם שם). אנשים שונאים את כל מי שקצת שונה מהם, ומצביעים בהתאם.

אין באירופה בעיית פליטים אמיתית. ירדן קלטה ב-2015 את אותו מספר שקלטה אירופה הגדולה, עם קצת פחות כוח אדם, משאבים, ויציבות כלכלית ומדינית. מה שקורה עכשיו לא מדגדג את היכולת הכלכלית שלהם. הוא מדגדג את הניאנדרטל הגזעני שבהם, והנה – השד הגזעני הקטן יצא ממחבואו. זה הברקסיט, וטראמפ, אבל גם עליית מפלגות הימין הרדיקלי שונאות הזרים בכל רחבי אירופה. החל ממארין לה פן, וכלה בחברים הטובים של הליכוד ממפלגת החירות באוסטריה. הונגריה כבר שם מזמן, ועוד מעט היא לא תהיה לבד.

בצד, דרך אגב, עומד אדם רע באמת, ולדימיר פוטין, וחוכך כפיים בהנאה. אני רואה איך המדינות הבלטיות (כולל לטביה, מולדתם של שניים משלושת הפילוסופים הגדולים של הליברליזם במאה ה-20, שקלאר וברלין) רואות בדיוק מה הולך לקרות, ומה הן צריכות לעשות כדי לא לזכות לביקור חוזר של אלו שהגיעו לכמה ימים ב-1945 ונשארו עד 1990. ורמז – זה לא לשלוח שירים באנגלית לארוויזיון (אגב, אות מבשר רעות אם אי פעם היה כזה היה ניצחון השיר האוקראיני שכולו התרסה לאומנית כנגד הרוסים על רקע הג'נוסייד במיעוט הטטרי). הימים האלה חלפו. פוטין כבר מזמן לא מזיז לו הריבונות שפאראג' מדבר עליה. תשאלו את תושבי חצי האי קרים. ומזרח אוקראינה (הרשימה לא סופית). חזרנו למאה ה-19 או לימים הרעים של המאה ה-20. אירופה מפולגת, נמשלת על ידי כוחות ימין רדיקלי, משטר ריבונות בין לאומי של כל דאלים גבר.

ממתק? בואו ניזכר בשיר האסטוני החמוד לאירוויזיון 2001. היו ימים.

omne animal

אתמול בבוקר כתבתי פוסט ארוך שהתכוונתי לפרסם לאחר שאגיש את הדוקטורט. הוא כלל סטטיסטיקות משעשעות על היצירה המוגמרת, ואני קורא אותו כרגע כמפגן של נרקיסיזם המעריץ את עצמו שכולו טפיחה עצמית על השכם, ולכן חסכתי אותו מכם.

היה סך הכל מאוד מרגש. נפגשתי עם ש' אחראית תכנית הדוקטורט ועם פ' המנחה והחתמתי אותן. שתיהן התרגשו מאוד ביחד איתי. מרכזת התכנית לתארים מתקדמים (גם היא ש') הצטלמה איתי בעת שהגשתי את שלושת הכרכים עבי הכרס (313 עמודים, ד'אהר אל עומר מוזכר בדיוק פעם אחת. יירגן הברמס 67 פעמים – והנה מעט מהסטטיסטיקה שחשבתם שחסכתם). כמובן שפירסמתי בפייסבוק וקיבלתי טונות של אהבה.

אחרי כן הסתובבתי קצת ונהייתי נורא עצוב. נפגשתי עם שלומי בספריה שכבר לא היה לי מה לעשות בה. אחרי כן עם מיכל וניבין ב'פלפלת', שמעתה אזדמן אליה הרבה פחות. פגשתי את שאול בדרך, וגם את נמרוד. כולם היו מאוד מאושרים ושמחים בשמחתי. וזה מאוד ריגש אותי. מיכל גם הביאה לי שוקולד מהמפעל של הקיבוץ, ומתנה, וברכה נפלאה שסיפרה על הדברים החשובים בחיים (רמז – לא המילט). והיה גם איזה פורום של אקדמאים (אסור לי לספר כי זה פורום מחתרתי).

אבל תחושה של ריקנות גדולה. שקמים בבוקר ואין מה לכתוב ומה לתכנן. שפתאום עשיתי את מה שרציתי לעשות ואני לא יודע מה עוד אני רוצה אם בכלל. שהמילט עומד על כנו גם אחרי שהדוקטורט הוגש. כן, יש חרדה מהבודק האלמוני (ביחד עם אמונה עזה באיכות העילאית של המוצר העומד לבדיקה) אבל גם שאלה מה הלאה ומה עושים עם זה ולמה עשיתי את זה.

כמו שכתב פרויד וייחס לגאלנוס – post coitum omne animal triste est.

אתמול בלילה נישקתי

סך הכל המצב מביא לדברים די הזויים, שאחרי שכל הבלגן יעבור והעשן יתפזר לא נאמין שעינינו היו עדות להם, כמו הדבר הזה

–

אז אפשר לקחת מכאן לכל מיני מקומות. לקרב המזרחיים נגד גרבוז, ולפוסט סקולריזם של הברמס וכאלה, ואם הבוחרים של איתן כבל באמת רוצים באחדות העם סביב מזוזה עם מירי רגב, או שיש להם רעיונות אחרים איך ועם מי להפגין אחדות, ואם הקטע הזה לא מדיר יותר אנשים (לא יהודים, לא דתיים, סתם כאלה עם פוביה מחיידקים) ממה שהוא מאחד,  או איפה אורן חזן בעניין הזה (132 יום לתחקיר עם הזונות בבולגריה, והבחור עדיין סגן יור הכנסת) אבל יש לי תובנה נהדרת ומצילת חיים –

אם כל אחד יסתובב עם מזוזה ניידת, ואחת לכמה שניות ינשק אותה אז לא יהיה בעיות מי לנו ומי לצרינו, ואם הבחור שדקרו בגלל שהוא נראה ערבי בקריית אתא או האריתראי קורבן הלינץ' היו מנפנפים במזוזה ניידת כזו אז אולי מצבם היה יותר טוב.

אז כתבתי שיר. בעצם מיקי שביב כתב ומיקה קרני שרה. אני רק קלקלתי. בכל אופן –

מדוד מדוד

אני בודק אפשרויות

זה די נשמר בי

עוד משיעורי תלמוד

קצת התרגשתי

מפשטות ההיענות

זה מין מצב כזה

גובל ברוח שטות

גרבוז – אתה יודע שאני עוד בשבילך

אבל –

אתמול בלילה נישקתי מזוזה

נישקתי מזוזה.

נצחונו של ז'אן בודן

עשרים וארבע השעות האחרונות ראו שתי התפתחויות שלכאורה אין קשר ביניהן. באחת, לוותה מדינה אירופית כסף מאחיותיה על מנת לפרנס אורח חיים בטלני ונהנתני של אזרחיה, ומשהגיע זמן הפרעון, עלתה שם לשלטון מפלגת שמאל קיצוני שסירבה לשלם את החובות, ולהתחייב לתנאים אותם העמידו הנושים, תוך שהיא מעמידה את מדינתה בסיכון של פשיטת רגל, את אזרחיה בפני אי וודאות פיננסית מהיכן יגיע הלחם לשולחנם מחר, ואת היבשת כולה בפני תוהו ובוהו. באחרת כשל ראש הממשלה שלנו להעביר את מתווה הגז, מקום בו אנו זקוקים ליזמתם של האנשים הטובים שהשקיעו מכספם ולקחו סיכון בן מאות מיליוני דולרים על מנת לאתר את הגז ולשווקו, אל מול לחץ פופוליסטי של 'פעילים חברתיים' שכל מטרתם היא למנוע מהיזם להרוויח את המגיע לו, ולהרתיע יזמים אחרים תוך יצירת מצב בו יישאר הגז במעבה האדמה ולא יהיה בו שימוש.

נו… גם זו דרך לראות את הדברים. על העם היווני ניתן לומר הרבה דברים. בטלן ונהנתן הוא לא. למרות שסך הכל במה שהביאו אלי האולימפוס למין האנושי כדי שייהנה מהזמן הקצוב שיש לו על פני האדמה, אין כמו ה-Tsikoudia לעונג, וזה מה שסובאי השנאפס לא יבינו לעולם. ובכל אופן, העם הזה היה אחד הראשונים להתנער, במלחמת חירות הירואית, מעול האימפריה העות'מאנית (שכידוע מדינת ישראל עודה מצויה תחתיו, לפחות במה שנוגע לנישואים וגירושים). בשנות החשיכה של המאה שעברה, תחת הנהגת הרודן יואניס מטקסס התנגדו בהתחלה בהצלחה מרובה לפלישת האיטלקים, ואף הדפו אותם בחזרה לשטחם וגזלו נתח נכבד מאדמת אלבניה שהייתה אז שטח איטלקי, ולאחר מכן עמדו בגבורה כנגד הנאצים, בתחילה במלחמה אבודה מראש, ולאחר מכן בשנות גבורה ומחתרת שמעטים הדומים להם באירופה הכבושה. העם הזה יודע להילחם על חירותו.

וזה בדיוק מה שהם נלחמים עליו. וגם אנחנו.

היה זה ז'אן בודן שניסח את עקרון הריבונות בספרו 'ששת הספרים על הרפובליקה' ( Les six livres de la république ) שיצא לאור בשנת אדוננו 1576. עקרון זה ניתן לביטוי במילים 'אחדות הכוח בטריטוריה נתונה שאינה ניתנת לחלוקה או להעברה'. למה הכוונה? נאמר שאני בשנת 1575, שנה לפני בודן. ואני פרנסואה הגידם שגנב תפוחים מגנו של הדוכס מבורגונדי. אם אובא למשפטו של הדוכס, יפעיל זה את חוק דוכסות בורגונדי, ויכרות את ידי (כבר עברתי סיבוב כזה, ולכן אני גידם, אבל לא משנה). אם חלילה אובא למשפט המלך, יכרות הלה את ראשי, לפי חוק המלך. אם אמלט מרודפי ואגיע עד לכנסייה, אוכל לעמוד למשפט הכנסייה, ואז תעמוד בפני הברירה להיות מוטבע בשמן רותח או לומר שבע פעמים את תפילת אווה מריה. העניין מסתבך אם נניח שהדוכס מבורגונדי הוא גם נכדו של הדוכס מקיימברידג' האנגלי, וככזה וסאל של מלך אנגליה, מה שאומר שאוכל לטעון כי יש להפעיל בענייני את המשפט המקובל האנגלי העתיק מני זמן, ולהפעיל את מבחן האורדליה ולפיו משליכים אותי לנהר ואם אצוף אני אשם אך אם אטבע אני חף מפשע. מסובך? כך זה באירופה הקדם מודרנית. ערימה של סמכויות חופפות ומקבילות. בכל מקום התשובה לכל שאלה משפטית נתונה יכולה להיות באחת מכמה רמות, ובאחד מכמה מקומות.

מה שבודן אמר הוא שבטריטוריה שלי יש רק מקור אחד לתשובה. רק חוק אחד שחל. זה החוק של הריבון. לא משהו חיצוני. לא משהו פרטי. לא משהו כנסייתי. רצון הריבון הוא היחיד שקובע. איש מבפנים או מבחוץ לא יכול לקבוע מקום בו הריבון אומר את מילתו.

זה עיקרון חמוד. איך זה עובד בפועל? למעשה היום, בגרמניה הפדרלית, התשובה לכל שאלה שעולה יכולה להינתן באחת מכמה רמות. זה יכול להינתן ברמה המקומית, ברמת המדינה (ממדינות גרמניה), ברמה הפדרלית, או ברמה מעליה, כאשר מי שמחליט אינו יושב בברלין אלא בבריסל. יש לפעמים מילה גם לתאגידים בינלאומיים או לבנק העולמי. בעולם של ימינו מדינה אינה יכולה לנהל כל מדיניות מונטרית שבא לה. היא כפופה לאמנות בינלאומיות, לגופים בינלאומיים כמו הבנק העולמי, או קרן המטבע העולמית, ואם היא – כמו יוון – חלק מהאיחוד האירופי, היא גם מוותרת על חלק גדול מהסמכויות שלה ונותנת להמון גופים חיצוניים (ולכאורה עליונים ברמה ביחס אליה) להתערב בענייניה הפנימיים. הריבונות היא לא מה שהייתה פעם. אם נשוב לפרנסואה הגידם, ונאמר שהיום אלפתרידס הגידם נאשם בקטיף תפוחים לא חוקי, אז ייתכן שיש איזה הנחיות מבריסל מתי מותר לקטוף תפוחים וכמה, ואם מרשיעים אותו יש לו ערכאת ערעור בבית הדין האירופי לזכויות האדם המצוי הרחק מעבר להישג ידו של הריבון בכל מקרה.

אז יש כמה אנשים – כמו יירגן הברמאס שהוא בדרך כלל מאוד חכם אבל כאן לדעתי הוא פיספס – שהחליטו שתם עידן הריבונות והתחיל העידן הפוסט לאומי או הקונסטלציה הפוסט לאומית (כתב גם ספר כזה. מומלץ לקרוא. יש בעברית. בכלל כדאי לקרוא כל מה שהברמאס כתב כי הוא אליל. הוא לא מבריק בזיקוקין דינור מילוליים כמו ז'יז'ק, ולמעשה הוא יבש כמו שרק ניאו מרכסיסט גרמני מאסכולת פרנקפורט יכול להיות, אבל אם מתגברים על זה זה פשוט דברי חוכמה שחבל על הזמן) והיום אי אפשר לדבר על ריבונות ברצינות.

אנחנו דווקא מאוד אוהבים את הריבונות שלנו. למעשה אנחנו שואפים להרחיב את תחומה ולהדק אותה. תשאלו את לב לבייב מה אמר לו בית המשפט העליון שלנו כשניסה להקים כאן בית סוהר פרטי. הסבירו לו במילים יפות שבמדינה ריבונית רק הריבון יכול להפעיל אלימות כלפי האזרחים בתוך הטריטוריה. אפשר גם לעיין בסעיף 97 ויתר סעיפי חוק העונשין העוסקים ב'פגיעה בריבונות' ולמצוא שבמדינתנו מי שפוגע בריבונות דינו מוות. בחיי אלוהים אמת התורה. זה מה שכתוב.

וכך גם היוונים. מי ששם לב לריטוריקה של ציפראס ימצא דיבורים על 'כבוד'. זה שם אחר ל'ריבונות'. זה העניין האמיתי. נעזוב מי צודק. מה שקרה הוא שכשהתחיל המשבר (ולא משנה מי אשם) הכתיבו האנשים הטובים בברלין ובבריסל, וגם בבנק העולמי וכאלה, מדיניות של צנע. אחרי חמש שנים זה לא עבד. מדינה אחרת שחושבת קצת להתפתח ולא רק להחזיר חובות הייתה אומרת 'אנחנו עושים חושבים'. מנסה כל מיני טריקים כמו פיחות של המטבע, ובכך להאיץ את הפעילות המשקית ואת הצמיחה. אבל מה לעשות כשאתה חלק מגוש היורו ואת המטבע מדפיסים בבריסל?

המאבק הוא למעשה מאבק לעצמאות יוונית מול תכתיב חיצוני שמוכתב על ידי אינטרס חיצוני וזר. לגרמנים לא איכפת מיוון. יוון היא נטל עליהם. כל הרעיון של צירוף המדינות האלו לגוש היורו היה שגיאה מבחינתם מהתחלה, חוץ מאלו שהיה להם חלום אימפריאלי שבו הכלכלה הגרמנית תגיע למצב של אימפריה יבשתית אירופית עם מושבות כפופות שהם ניסו בשנת 1940 ולא הלך (אגב, מהתחלת המשבר יעצתי לגב' מרקל שתכבוש את יוון, נוסח 1941, זה יעלה לה פחות ממה שיעלה לה לנהל את המשבר הזה בכל צורה שהוא לא ייגמר). הגרמנים רק רוצים לגמור את זה מה שיותר בזול ועם מה שפחות זעזועים, ואם דורסים בדרך מדינה אמיצה וקטנה, שיהיה. Been there, done that.

ציפראס למעשה אומר – אני מדינה ריבונית. אני עושה מה שטוב לי. או מה שאני חושב שטוב לי. יש לי את הזכות לנהל מדיניות עצמאית. את זה אפשר לפחות לכבד. אני אישית מעריץ את זה. אני מחזיק לו אצבעות. לו ולעם היווני.

ואצלנו?

אצלנו די ברור מי הריבון. בממשלה בה שלושה שרים הם בעלי אינטרס מוצהר בצד הטייקוני של משק הגז, ועל ידי ראש ממשלה שפועל לפי פקסים זועמים ממשרדו של אדלסון, האם באמת ניתן לומר שהריבון מקבל את כל ההחלטות או שהם מתקבלים על ידי גורם חיצוני פרטי?

נכון, עשינו אתמול שריר, אנחנו, העם. באמצעות נציגינו, יהיו אלו בלתי ראויים ככל שיהיו (ובדרך חשפנו גם די הרבה דברים מפחידים, כמו העובדה שניסו להעביר את ההחלטה בלי לחשוף את המתווה המדוייק). אבל הדרך עוד רחוקה. האנשים האלו שולטים בנו, ואם יקרה הצפוי ויתנו להם את השליטה באוצרות הטבע של מדינת ישראל, הם ימשיכו לשלוט בנו עוד ועוד. כמו היוונים, מסרנו את ריבונותנו מרצון לגורם זר. שלא כמו היוונים הדברים אינם נעשים בגלוי, במשאל עם, אלא בחדרי חדרים.

אבל אתמול היה יום קטן של ניצחון לבודן. לא שהריבונות בנוסח של בודן היא משהו ריאלי, או שיש בה איזה משהו טוב אינהרנטית, אבל אם אני שואל את עצמי מי צריך להגיד לי מה לעשות, התשובה 'הריבון' יותר יפה בעיני מ'האיחוד האירופי', 'קרן המטבע' או 'שלדון אדלסון'. בודן באמת כנראה עלה על משהו חשוב.

Aufklärung, Suzie Q עזמי בשארה, פוגרטי

בורחס נשאל פעם מהי המילה האהובה עליו בשפה האנגלית, והשיב כי היא המילה uncanny. מה היו הסיבות לכך לא אדע. לי אישית קשה מאוד להחליט וסך הכל אני חושב ש- upgrade מבטאת עבורי איזו כמיהה ישראלית מצויה לקבל משהו טוב שלא ממש מגיע לך. אבל בשפה הגרמנית המילה היא ללא ספק Aufklärung (נאורות) שמזכירה לי שבשפה הזו דיברו גם קאנט והברמס, ולא רק אייכמן והימלר. יש לה גם צליל חמוד כזה של אאוף בהתחלה, מין אנחת רווחה, עד שמגיעים ל'רונג' בסוף שהוא מאוד גרמני, אבל זה הז'אנר אין מה לעשות. יש גם אומלאוט שזה בכלל פיצ'ר שאין באנגלית למשל. וזה האומלאוט החמוד שמעל האה, שממש ברור איך הוגים אותו. כמעט. אולי.

האם עולם תוכן זה זר לכותביו וקוראיו אוהבי עמם והפטריוטים של ישראל היום? האם אלו נתקלו במאמרו של קאנט 'הנאורות מהי' (Was ist Aufklärung?)  במקור או בתרגום? האמת היא שהגרמנית שלי היא די דלה, וחוץ מאוצר מילים העוסק בדרכים שונות לבצע ג'נוסייד באופן ביורוקרטי, וקצת פה ושם מונחים פילוסופיים, אני לא ממש שוטף. לכן נזקקתי לתרגום לאותו מאמר בסיסי, ומי סיפק לי אותו? עזמי בשארה.

בשארה זה היה, מסתבר, אקדמאי לפני שהיה מרגל. ובמסגרת זו ערך ספר בשם 'הנאורות – פרויקט שלא הושלם' ובו תרגומים למאמרים שונים בנושא 'הנאורות'. קאנט והברמס נמצאים שם, ועוד כמה וכמה טובים ויפים שחיוו דעתם בנושא, וביניהם גם עזמי שלנו. סך הכל, תמיכתו של בשארה במשטר הסורי, שאשקרה לא טורח לבסס את מעשיו לא על הציווי הקטגורי, וגם לא על מאמרו של קאנט על 'השלום הנצחי' גורמת לי לחשוד שעזמי לא ממש הפנים את התכנים, אבל זה כבר סיפור אחר.

הקובץ עצמו הוא די חשוב, ואהין לומר שאיני יודע איזה נזק גרם בשארה לישראל כמרגל – וסך הכל הטילים שטיווח כוונו אלי ממש! באופן אישי! – אבל חלק מזה אולי מתקזז עם תרומתו לעריכת הקובץ הזה, כי מי שרוצה, למשל, כמוני, לבסס את החלק התיאורטי של הדוקטורט שלו על בסיס מודרני מוצק, צריך להסביר קודם לכן למה הוא עוצר את הקו במודרנה ולא גולש לפוסט מודרנה, וכאן הקובץ 'הנאורות – פרויקט שלא הושלם' נותן בסיס תיאורטי חמוד ובעברית במקום לקרוא ים חומר באנגלית או חלילה בגרמנית. זה גם טקסט בסיסי מאוד בתארים פחות מתקדמים, ואם אני הייתי מעביר כל קורס שהוא בנושאים של דת ומדינה / היסטוריה של החשיבה המערבית או משהו כזה, הייתי נותן אותו כקריאת חובה. סך הכל שם מופיעה ההבחנה של קאנט בין שיקול הדעת הפרטי לזה הציבורי, שהיא א' ב' של כל דיון אקדמי בנושאים האלה. והאמת שלא רק אני חושב כך, אלא גם, מסתבר, אנשי המכללה האקדמית תל אביב יפו. ואלו ההינו לתת את המאמר של קאנט כחומר קריאה לתלמידיהם.

טוב שיש ישראל היום שחושף את הדברים האלה מישהו מהתלמידים קרא פחות או יותר את הדף הראשון של הספר (שכתוב: עורך, עזמי בשארה) והרים טלפון ליעל ברנובסקי כתבתנו לענייני חינוך, וזו, נאמנת לתפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה או מה שזה לא יהיה שישראל היום עושה כתבה כתבה בכותרת 'זעם במכללה – עזמי בשארה בחומר הלימוד' ובה הלינה כי  "סטודנטים הלומדים במכללה האקדמית תל אביב־יפו הופתעו לגלות כי ברשימת הקריאה שלהם נמצא גם מאמר מתוך ספר בעריכתו של עזמי בשארה, שגם כתב את המבוא אליו".  הנה הכתבה במלואה, ואני לא יכול להחליט אם היא יותר מחרידה או יותר משעשעת. תגובתה האפולוגטית של המכללה האקדמית תל אביב־יפו הייתה כי היא מוסד אקדמי ופלורליסטי, ובאמת מי שכתב את המאמר זה קאנט ועזמי רק ערך.

זה לא עזר. הסטודנטית הזועמת ציינה כי ""אולי בשם החופש האקדמי אפשר ללמד כל טקסט, אבל בשם חופש הביטוי וערכי הצדק סטודנטים במכללה זכאים, ואף חייבים, למחות על העוול הנורא הזה".

סך הכל, על זה שאינה מבחינה בין קאנט איש המאה ה-18 ועזמי בן המאה ה-21 ובין חומר אקדמי ומה שעשה או שלא עשה כותב החומר האקדמי (היידגר הוא דוגמה טובה. חבר רשום במפלגה הנאצית ובנאדם שאי אפשר ללמוד פילוסופיה בלי לקרוא. וגם קארל שמיט בעצמו נאצי לא קטן, אלא מה שרונן שובל מ'אם תרצו' נורא אוהב להסתמך עליו), ורוח האנטי אקדמית הכללית שנושבת מהרעיון להרים טלפון לעיתונאי ולמחות על חומר קריאה שנתנו לך לקרוא הייתי מכשיל אותה בקורס 'תולדות הרעיון הפוליטי'. אבל מה, הרעיון שבשם חופש הביטוי חייבים לצנזר חומר אקדמי הוא כל כך נהדר, ופוסט מודרניסטי והפוך על הפוך (בטח אפשר למצוא אותו איפשהוא אצל בודריאר. או דרידה. בעצם אצלם אפשר למצוא כל דבר) שהייתי מעביר אותה בהצטיינות ופוטר אותה מקריאת חובה נוספת. בעצם אורוול. טוב, הלאה.

לא הייתי מקדיש לזה פוסט שלם, וגם התגוששות פייסבוק כל היום עם נח ואביעד, אילולא היה בלבי חשש רציני ועמוק שבמצב הנוכחי של איוש משרת שר החינוך באדם חסר תואר ראשון, ואיוש משרת שרת התרבות באישה הנוהגת להצטלם מחוייכת עם כהניסטים שבאמת מישהו יוציא את הספר הזה מתכנית הלימודים. כאן ועכשיו אני אומר – אני לא יודע אם אי פעם אעמוד מול כיתה, אבל אם כן, זה יהיה אחד הספרים שאדבר עליהם. הוא מאוד בסיסי בהשקפת העולם שלי. זה קאנט. אי אפשר ללמוד שום דבר בלי קאנט. גם אם ערך אותו עזמי, וגם אם זה עוול נורא לדרוש מסטודנט לקרוא משהו שעזמי ערך. עוול עוול אבל קאנט תדעו כי אי אפשר להיות אקדמאי במדעי הרוח או החברה בלי להכיר את קאנט. 'צטער.

טוב. עד כאן. ממתק? אם אתם שואלים את עצמכם למה פוסט יום אחר יום, ויש עבודה ודוקטורט ועניינים, וגם אתם בטח יש לכם משהו יותר טוב לעשות, אז ככה – מחר אני נוסע לארבעה ימים לרודוס ולא לוקח איתי מחשב כי אני רוצה לנוח עם 2666 של רוברטו בולניו ולא לחשוב על שום דבר חוץ ממנו וש' בבגד ים. אז זה ככה בשביל להשאיר לכם טעם טוב בפה. וגם היום יומולדת שבעים של גדול הגדולים כמוהו כקאנט אלא שקאנט לא התחרע על הבמה בוודסטוק, וזה ג'ון פוגרטי וגם אם כתבתי אתמול פוסט כי הארץ עצבנו אותי אז לא יעזור בית דין וחייבים לציין את התאריך הזה. הבחור בן שבעים, ודווקא נראה בסדר. ראיתי אותו לא מזמן בפרק של סידרה אמריקאית נורא מטומטמת שנקראת המאתר (שבאמת ירדה אחרי עונה אחת אם זה בגלל שהייתה מטומטמת או כי הכוכב הראשי שלה – מייקל קלארק דנקאן שזה השחור הענק מגרין מייל – מת) שהוא שיחק שם את עצמו והמאתר איתר את הגיטרה שלו שהלכה לאיבוד או משהו, והוא נראה בסדר גמור ונורא צעיר ועד מאה ועשרים ותמשיך ככה. אז הנה קרידנס בסוזי קיו. לא מקורי שלהם, אבל זה הביצוע הכי סבבי והכי מוכר. וגם מהאלבום הראשון וגם זה קרידנס מזוקק וכמה שאני יותר מזדקן אני יותר אוהב אותם ודי להשתפך. ביי! – עולה על המטוס לרודוס –

קרקס המילט הנודד ייטה אוהלו

במסגרת הלימודים שלי אני צריך לעבור 'סמינר דוקטורנטים' שבו אנו יושבים פעם בשבועיים ושומעים הרצאות אחד של השני. החובה היא להשתתף בזה שלושה סמסטרים, אבל אני ממשיך להגיע לשם גם בסמסטר הרביעי כי האנשים פשוט מעניינים אותי ואני לא רוצה לאבד קשר עם האוניברסיטה. הכתיבה היא תהליך בודד מאוד, ואני מנסה לעשות כל מה שאפשר כדי להפיג את הבדידות הזאת.

שמתי לב לזה שבאופן כללי מציגי המחקרים מתחלקים לשניים – אנשי המצגות והדוברים בעל פה. שמתי לב גם שככלל הצגות המחקר שנעשו ללא מצגת טובות בהרבה מאלו שנעשו עם מצגת. כמובן שלכלל הזה יש חריגים – והחריג הברור זה את/ה שלמרות שהצגת עם מצגת ההצגה שלך הייתה נהדרת והזלתי בה דמעה חרישית, והכוונה לא אלייך בכלל. אבל ברוב המקרים זה תופס. כמובן שיש מקומות שמצגת היא מחוייבת. בכנסים האלה של פאנל של שישה דוברים בחצי שעה – מצגת זה ממש משהו שמצפים לו. זה מחוייב מהפורמט. אם יש לך חמש דקות (או רבע שעה) אתה לא יכול ממש להעביר נושא כמו שצריך, והמצגת היא גם כלי למקד את תשומת הלב של המשתתפים, וגם להחמיק פרטי מידע שייקח יותר זמן להקריא בקול. אבל אם יש נאמר – חצי שעה עד שעה או אפילו שעה וחצי לדבר, אסור אסור אסור מצגת. למה?

* המצגת היא כלי זיכרון חיצוני. היא זוכרת בשבילי. אם אני מתאמץ לזכור בעצמי, החומר מוטמע אצלי הרבה יותר טוב, ובסופו של דבר גם עובר טוב לקהל.

* כתוצאה מזה – כשאני מדבר בעל פה נשמע שאני מבין על מה שאני מדבר. מצגת יכולה להידרדר בסוף להקראה של טקסט, אם הדובר לא מספיק מיומן / עצלן / לא בכושר / סובל מדלקת ריאות סופנית כמו שאני הייתי בכנס ההיסטוריונים בת"א במרץ. זה כבר קצת זלזול בצופים וקצת בזבוז של הזמן שלהם כי אפשר היה פשוט לשלוח אליהם את המצגת במייל ושיקראו אותה בזמנם הפנוי.

* בשיחה אפשר לאלתר, ולהגיע למקומות שהקהל לוקח אותך, באופן מילולי או לא מילולי. צריך להיות כמובן שלד בסיסי שאי אפשר לסטות ממנו, אבל צריך לתת מקום גם לזרימה חופשית. מצגת הורגת את האפשרות הזאת.

* תקשורת צריכה להיות חופשיה ובלתי מופרעת. זה הדבר הכי בסיסי בכל מערכת יחסים בין בני אדם. הברמאס עשה על זה קריירה (תיאוריה של הפעולה התקשורתית. תמצאו ותקראו. כדאי) אבל לא צריך לקחת את זה למקומות מאוד עמוקים בשביל לדעת שזה עובד. בחקירה של עד בבית המשפט, אם משוחחים איתו בנועם הליכות שיחה חופשית ורגועה מוציאים ממנו כל מה שרוצים. אם מתעסקים עם ניירות וכאלה – איבדתם אותו. אם עושים את הטעות של עורכי דין טירונים ומנסים לעצבן אותו ולהוציא אותו מאיזון – לא תקבלו ממנו כלום. זה קצת יותר מסובך כי הקבוצה שצריך להתייחס אליה בחקירה כוללת גם את השופט, את עורך הדין של הצד שכנגד ולפעמים גם את הקלדנית ואת הלקוח שלי שיושב מעוצבן מאחורה ולא מבין למה אני כל כך נחמד אל הצד השני. אבל זה העיקרון הבסיסי. בין הדובר ובין הקהל צריך לעבור קו תקשורת בלתי מופרע. ברגע שמתעסקים עם מצגת, החל משתי הדקות בהתחלה שמנסים להעלות אותה ולא מצליחים, וכלה בכל פעם ש – לוחצים על הכפתור להעביר שקופית ומסתכלים לשנייה אחורה לראות שהיא ממש עברה, וקוראים אותה קצת – איבדתם את התקשורת עם הקהל. זה מצטבר בסופו של דבר למשהו לא טוב.

* הצד השני של זה הוא שבימינו הטרופים גם לקהל לא כל כך איכפת ממך. הם יושבים בדרך כלל עם לפטופ פתוח, ואתה צריך להתחרות תחרות עזה עם פייסבוק, או עם מיליון מסרונים ווצאפים שהם מקבלים במהלך ההרצאה וחייבים, אבל פשוט חייבים להתייחס אליהם. אז אם אתה מתעסק עם המצגת אתה שקוע בענייניך והם שקועים בענייניהם ויש דו קיום מאוד נחמד, אבל לא העברת להם מה שרצית. אם אתה נועץ בהם מבטים עזים ללא הרף, פחות נעים להם לעשות לייק לתמונה של חתול בפייסבוק. זה עד כדי כך פשוט. משפט כמו 'בניגוד למושג 'סובייקט בתהליך' של ז'וליה קריסטבה, המודל האידיאלי המתבסס על דיבור סטנדרטי – גם כשאין הוא ממומש במלואו – הינו נייח וסגור בכוח', אם הוא מוקרא ממצגת, לא יישמע ולא יובן. כשהוא נאמר בשכנוע עצמי, מזכרון, תוך נעיצת מבטים רבי רושם בקהל – מישהו שם ינסה להבין למה אני, לעזאזל מתכוון.

אז? אז זו המיומנות הכי בסיסית שצריכה להיות לדובר. פשוט לדבר. אם מישהו לא מסוגל לעשות את זה בלי מצגות ובלי שטויות, הוא לא שולט במיומנות הכי בסיסית של העיסוק האקדמי. כמו הפוליטיקאים, שהדבר הכי בסיסי שלהם (ולפעמים הם באמת גם עושים אותו, לרוב כגימיק) זה להפוך ארגז ירקות, לעמוד עליו, ולדבר. למי שאין את זה שיילך הבייתה.

אז? אז יש לי שתי הזדמנויות נהדרות לתרגל את זה. תיקון שבועות ב-23.5 בקהילה הפלורליסטית בכרמיאל (שזה כולל את הרפורמים, הקונסרבטיבים, והזרם החילוני שגם יש דבר כזה ויש לי אפילו חברים מאוד טובים שם) ששם אני מרצה על הנושא המאוד חשוב ומעניין את הכל של המילט, תחת הכותרת המטעה משהו 'רות המואביה ופסיקת בג"צ', שזה ניסיון של הרב שלי לעשות פופולריזציה לנושא, כי הוא לא ממש מבין איזה סוחף קהל זה המילט, ועד כמה יש צמאון אדיר להבין מהו ולהתמודד עמו. אחרי כן ב-5.6 יש פסטיבלימוד גליל שזה לימוד והרצאות משותפים על נושא של 'שכנות' ומה יותר 'שכנות' ממילט? שם אפילו תופיע מירה עוואד, ואני מה זה מקווה שלא תבחר אחרי כן ללמוד בקבוצה שלי כי זה יוציא אותי מאיפוס יותר מהמצגת, וכל הקטע של הסרת מחסומים חוקיים ליחסים בין בני עדות שונות ייראה פתאום משהו מלאכותי שנוצר כדי לכבוש את ליבה של אלילת האלילות (למרות שלבי תמיד יהיה נתון לש').

בקיצור קרקס המילט הנודד ייטה אוהלו. ממתק?