אז אני מאוד מאוד קשיש או לא?

על סיאה אף פעם לא שמעתי עד תחילת השבוע. ומאז אני לא מפסיק לשמוע עליה. שיש לה פאות וכזה. אחרי כן גם התחילו לשדר ברדיו את השירים שלה, זאת אומרת ברדיו שאני שומע. וסך הכל אני מכיר את כולם. זה הדבר המאוס הזה עם השנדליר (שהיה שלב מתי שהוא בשנה שעברה שנשבעתי שאני אתלה מהשנדליר את מי שישמיע אותו שוב בטווח שמיעה שלי) ועוד כל מיני כאלה ומסתבר שהיא באמת כוכבת גדולה והאייקון של הדור של הבת שלי וממלאת את פרק הירקון ועוד נותר תור בחוץ של מי שלא הצליח להשיג כרטיס.

מה אני אעשה שכל השירים האלה בגלגלצ נשמעים לי אותו דבר? לא אומרים לי כלום. לא מרגשים אותי. נכנס בצד אחד של האוזן יוצא בשני.לא מצליח להבדיל בין סיאה לבין אני לא יודע מי כי אין לי מושג איך קוראים לזמרות האלה.

אז אני מאוד מאוד קשיש? ואם הייתי בן 16 הייתי אוהב את סיאה? בטח היה לי איזה רגש נוסטלגי אליה כשהייתי מגיע לגיל חמישים, אבל ממש לאהוב את הדברים האלה? זה לא מוזיקה הגלגלצ הזה. זה ההוראות של המכונות שמשודרות בביפים אלקטרוניים לבטריות האנושיות שכלואות במטריקס.

הייתה לי פעם חוויה דומה לזה שממש הכרתי שניים שלושה שירים של סיאה (היא תעביר ככה ערב שלם או שבאיזה שלב פשוט ישימו ברמקולים את הפלייליסט של גלגלצ והיא תרד בשקט מהבמה ותאכל מנגו מקולף בלי שאף אחד ישים לב?) כשהייתי בטעות בערב של פבלו רוזנברג ועידן יניב. סך הכל זה לא היה טעות כי קיבלתי כרטיסים חינם מחבר. ועם כמות משמעותית של אלכוהול היה אפשר להעביר את הערב בסבבה. אבל מה שהגניב אותי זה שהכרתי את כל המילים של כל השירים. באמת. בחיי אדוני אמת התורה. וזה הדהים אותי כי כאילו מאיפה? כשמשמיעים את זה ברדיו אני מעביר תחנה אם יש בטעות תחנה שמשמיעה את זה. זה באמת קליט אבל לא עד כדי כך קליט. שרידים של זיכרון פרוטוטיפי יונגיאני? אבל אמרנו כבר שזה פסבדו מדע. אין לי הסבר. יש דברים בשמים ובארץ, הורציו, שלא חלמת עליהם בפילוסופיה שלך. כמו למשל השירים של עידן יניב. וסיאה.

אז אני קשיש נרגן? או סתם בנאדם שלא אוהב פופ?

וכשהייתי ילד אהבתי פופ?

יש כמה דברים שיכולים להיחשב פופ שאהבתי. למשל הקארס. יש עכשיו סידרה נהדרת שנקראת חסרי מוח. מין מותחן מדע בדיוני פוליטי ממש מעולה. והכרתי שם את העלמה מרי אליזבת' ויינסטד שקרובה עד כדי סכנה למודל התיאורטי. אז זה קטע של חייזרים שמשתלטים על המוח של בני אדם וגורמים להם להשמיע את יו מיי ת'ינק של הקארס, שזה די מטורף ומצחיק כמו כל הסידרה הזאת. ונזכרתי כמה אהבתי את זה, וזה פופ. אבל קצת יותר רוקנרולי משל סיאה. גם כל מיני דברים אחרים מהסוג הזה כמו סטיב מילר באנד (או להקת סטיב מילר באנד ולהקתו כמו שהיו קוראים להם ברשת ג' בימים הטובים) או ג'יי ג'יילס באנד (מישהו זוכר את זה?) זה היה פופ, אבל זה היה גם רוקנרול די פרוע. אני די בטוח שלא הייתי סובל את סיאה אם הייתה פותחת את הסירנות אזעקה שלה ב-1984 למשל. לא סבלתי את מייקל ג'קסון והוא היה בערך פי עשרים יותר גדול.

מה, הקארס היו משהו! היה להם את הסולן הכי מכוער בעולם ריק אוקייסיק, שהיה נשוי לדוגמנית העל פאולינה פוריצקובה, והקליפים שלהם היו מטמטמים והיו מראים אותם בעד פופ עם אהוד מנור וענת דולב נבג"מ זיע"א (נשמתם בגנזי מרום זכרם יגן עלינו אמן) וואו עכשיו אני נשמע ממש כמו קשיש סיעודי שמעלה זכרונות ממלחמת השחרור.

אז מי שהולך לדבר הזה תעשו חיים. אני הולך לשים את השיניים התותבות בצינצנת ולשמוע קצת קארס. אז הנה הם לדור שלא ידע את יוסף. או שידע את סיאה אני לא יודע מה יותר גרוע.

מילת מילט ביום

אני מנוי על די הרבה דפי פייסבוק שמתיימרים ללמד אותי דבר אחד קטן על משהו שאני אוהב פעם ביום. יש את הדף המקסים כלמה/מילה ערבית ביום, בהנהלת חנין מג'אדלה הנהדרת, יש את הדף חדית' אחת ביום, שמוסיף לי הרבה, שכן בניגוד לקוראן ששני תרגומים שלו לעברית פתוחים על שולחני בזה הרגע, החדית' היא הרבה פחות נגישה לקורא העברי, ועוד דפים כמו ספר של רסלינג ביום המאוד משעשע וגם כל מיני 'מילה אכדית ביום', 'שיר אחד ביום', 'ח"כ אחד ביום' (בונה על בחירות אחת לרבעון?) מחקר אחד ביום ועוד ועוד.

אז חשבתי על 'מילה על המילט ביום', ופירסמתי בפייסבוק שאלה מי בכלל יקרא את הדבר הזה. זה לא שוס היסטרי כמו 'ספר של רסלינג ביום' והרבה פחות נגיש, אבל לדעתי יש כאן צירוף של רכיב מאוד בסיסי בחיים ובזהות שלנו, שאף אחד לא ממש יודע עליו כלום, ושאני יכול ליצור תערובת של מידע אינפורמטיבי נהדר, עם זוטות נוסח 'הידעת' ('הידעת – המילט הקטן ביותר במדינת ישראל הוא המילט הבהאי, שהוכר על ידי המדינה בשנת 1971. בשל כך שהבהא אוללה עליו השלום אסר על מאמיניו לגור בישראל בקביעות, מספר האזרחים השייכים למילט הבהאי הוא אפס) עם כל מיני דברים נורא אבסורדיים שתפסו לי את העין (נוסח 'אשת איש הנשואה לרווק' בפונק שלזינגר שהוא להיט היסטרי משנת 1962 ועד היום ואנשים ממש ייגנבו אם אני אסביר את זה כמו שאני יודע) ושאנשים יבינו באיזה מערכת הם בדיוק חיים, מה הכללים, מה הגבולות ובכלל.

אז ככה. קיבלתי כל מיני תשובות מתחכמות נוסח 'אם יחשבו שזה 'מילה ביום על המילף' אז יהיו לך הרבה קוראים'. אז אני מסתייג מהביטוי הסקסיסטי והשוביניסטי מילף, על אף ההכרה הטמונה בו שהאישה מגיעה לשיא חיוניותה ויופיה בגילאי ה-40+ ובמיוחד בגיל 48, ומי שמחפש חומר על מילף שילך למקום אחר.  האמת, אני לא מתפלא שזה נמאס על הסובבים אותי מי שנמצא בעיזה בר מספיק זמן יודע שאחרי כוסית או שתיים ולרוב גם בלעדיה, השיחה תמיד מגיעה לזה. היו שניים שהביעו עניין אמיתי וכן, וסך הכל לא משהו שמצדיק פתיחת דף.

וחבל, כי זה הדברים הקטנים והסמויים מהעין שמכתיבים את עצם ההתנהגות היום יומית שלנו, הסדר משפטי ששולט ביד רמה בכל תושבי הארץ הזו משנת 1922, ושרד מלחמת עולם, מלחמת עצמאות, ושבעים בערך שנות מדינה, ולא מתכוון ללכת לאף מקום, למרות שמבקשים ממנו יפה. ואני מוכן להתערב שאפילו הקוראים המאוד אינטליגנטים והמאוד ידענים של הבלוג הזה לא מנחשים אפילו עד איזה עומק מגיעה מאורת הארנב.

אני מסוגל להבין מי שנמצא בסביבתי הקרובה שמסתייג, כי בכמה שנים האחרונות זה כל מה שאני מדבר עליו או עושה (נוסח ש', שכשאמרתי לה שאני בטוח שלדף שאפתח יהיו הרבה קוראים ושהוא יהיה ויראלי, אמרה 'גם איידס זה וירוס'.). אבל סתם אנשים מהיישוב שלא צפויים להתקפות המילט שלי בארוחת צהריים למשל, למה שלא ידעו? אם להישאר בעולם המונחים של המטריקס, כולכם לוקחים את הגלולה הכחולה, כשמוצעת לכם הגלולה האדומה, וחבל.

ומגדול ועד קטן

אבוי לנו מן השולטאן

כי לא ניתן להימלט

מדין ודוולט

מולכ ומילט.

זה שיר נהדר שכתבתי שאני חושב שישמש כדברי סיכום בדוקטורט, ומי שלא מבין מה כתוב שלא יבוא בטענות כי אם הייתי פותח דף ומסביר אז הייתם מבינים ובסבבה (הארבע שורות האחרונות זה הסיסמה של האימפריה העות'מאנית המאוחרת. דין – דת. דוולט – מדינה. מולכ – קניין. מילט – עדה דתית.)

 אגב. נפתח מכרז פתוח לכל לפיסקה שתהיה המובאה בתחילת הדוקטורט – קטע משיר או מספר. עקרונית חשבתי על משהו מרומאו ויוליה (קללה על שני בתיכם! או על ארבע עשרה עדותיכם הדתיות!) אבל קראתי ולא מצאתי משהו מתאים. אני חושב על משהו של אדוניס. אם למישהו יש רעיון אחר זה הזמן והמקום.

ודווקא, לאור התגובות, כמה שתתחננו לא אפתח את הדף. רק אני אדע. ומי שיקרא את הדוקטורט. היתר בעיה שלהם. נעלבתי. גל אמיר לא חברה וגל אמיר לא משחקת.

שלא ייגמר לעולם

בשבועות הזה קרה לי דבר מוזר. ניסיתי לנצל את שלושת הימים הרצופים לכתיבה. אבל כשהבנתי שאני כותב מהר מדי, ועוד מעט אסיים את תת הפרק, האטתי במכוון והספקתי הרבה פחות ממה שיכולתי. אני מפחד שזה ייגמר.

השבוע מלאו לנסיגה מלבנון 15 שנים. דברים קרו שם בבועה של זמן. מבחוץ זה לקח את הזמן שזה היה צריך לקחת, בין 85 ל-88. מבפנים זה נמשך לנצח. אני חושב שהבנאדם מתחיל להיות בנאדם רק בגיל 19 בערך. נולדתי ב-1987. אבל השנה היא עדיין 1987 והמקום הוא עדיין נבי אל עוואדי.

"בעומק החדר היו עדיין המדפים מלאים ספרים סתומים, מגילות קלף ושולחן עבודה נקי ומסודר, והדיו שעודנה טריה בקסתות. בחדר עמדו אותו אוויר טהור, אותו זוך שקוף, אותה חסינות מאבק ומחורבן שידע אאורליאנו השני בילדותו… 'ברור שאיש לא היה כאן כבר מאה שנים. בטח יש כאן גם נחשים' אמר הקצין לחיילים לפני שסגר את הדלת"

זהו התיאור ב'מאה שנים של בדידות' של אותו חדר שהזמן קפא בו ביום שלישי אחד, לפני מאה שנה. אלא שהזמן אינו קופא באמת, רק לאותם יחידי סגולה או אומללים שנלכדו בו. ליתר האנושות המדובר בחדר מלא אבק, שהוזנח כבר מאה שנה.

לא מאה שנה אלא חמש עשרה שנה. אותה עמדת תצפית בנבי אל עוואדי שכשאני הייתי בה ב-1986 הסתובבו בה עוד יומני תצפית מ-1978, ודאי נראתה כמו שהייתה בזמני באותו יום של הנסיגה בשנת 2000. אולי הייתה קצת יותר מבוצרת או מבוטנת. החיזבאללה נהיו רעים יותר וטכנולוגיים יותר ככל שהתקרבה הנסיגה. את העמדה עצמה ודאי פוצצו. או שלא. אני לא חושב שזו נקודה ממש אסטרטגית למי שמסתכל דרומה. אולי זו גבעה נטושה. חורבה. אבל אם אגיע לשם בשתיים בלילה אשמע את ההמיה החרישית של מכשיר ראיית הלילה, את הגנרטור הפועל על הטיפות האחרונות של הדלק, כי התצפיתן מתעצל לצאת החוצה ולתדלק אותו, את הלחישות של המארבים במכשירי הקשר.

לפני שירדה החשיכה הם היו מתניעים את כל הכלים בבת אחת, שם למטה, כדי לטעון את מכשירי הקשר, וכדי שלא ידעו מהרעש של המנוע כמה כלים נמצאים שם בדיוק. הדבר האחרון שהייתי שומע לפני שירדה השמש זה 'תחנות קלף היכון להגר. אחת שתיים שלוש. הגר'. אני לא הייתי צריך להתניע כי הייתי למעלה והיה לי גנרטור דולק כל הערב, והייתי צריך רק לתדלק אותו אחת לכמה זמן. אהבתי את השקיעות. את השעה הזו שהבתים הרחוקים רוקדים מול המשקפת. בגלל האפקט הזה של האופטיקה.

אבל עכשיו אין שם כלום.

כשזה היה ידעתי שזה ייקח כמה זמן שזה ייקח. זה נסחב עוד קצת כי עשיתי את זה גם שלוש שנים במילואים. הפעם האחרונה שהייתי בלבנון הייתה ב-1991 בראס ביאדה. זה היה יותר כמו חופשה על הים. הגזרה המערבית תמיד הייתה שקטה יותר ונחמדה יותר. הם היו דגים שם עם חומרי נפץ. אחת לכמה דקות היית שומע 'בום' מהחוף ורואה עמוד של מים עולה באוויר. משום מה היו קוראים לזה 'גזר'. לא זוכר אם כשעזבתי את ביאדה בפעם האחרונה ידעתי שלא אגיע יותר לעולם ללבנון. אבל כשהייתי בסדיר ידעתי שזה ייגמר וידעתי מתי. ורציתי שזה ייגמר.

זה לא השאיר מאחוריו שום דבר. יש לי תמונות מהבופור כי הוא היה יותר פוטוגני. עם המצודה וכל זה, והנוף הנשגב באמת של הליטאני. נבי אל עוואדי זה סתם גבעה. והייתי אמור להתחיל את החיים האמיתיים שלי, וללמוד, ולהקים משפחה וכל זה.

הדוקטורט ישאיר אחריו מסמך שיתוייק בספרייה באוניברסיטת חיפה ואף אחד לא יקרא. ואני לא יודע מה אני אעשה אחריו כי בחישוב הכי אופטימי עם הקצב הכי מהיר אני אהיה בן חמישים כשזה יקרה. אני לא יודע אם אזכר למשל במדף השמורים בספריה בכזו חיות וחדות כמו שאני זוכר את העמדה בנבי. אני חושב שלא תהיה לי אף פעם פרספקטיבה של שלושים שנה.

אבל זה פחות או יותר בשליטה שלי. היום הבנתי שמה שחשוב זה לא התוצאה אלא הדרך. ואני איפה שהוא אחרי האמצע של הדרך הזאת, וזה מאוד עצוב לי. יש לי 170 עמודים, ו-47,000 מילים. אני חושב שאני אגיע ל-250 עמודים ומשהו כמו 70,000 מילה. זה יכול להיות כמו הסוודר הזה של פנלופה. שהיא ארגה בכל בוקר ופרמה בכל ערב, מחכה ליוליסס שישוב. אני יכול למשוך את העשרים אלף מילה שנותרו לי עוד הרבה זמן, ולהגיע בדיוק לדדליין בנובמבר 2017. אבל זה לא יהיה פייר למשפחה שלי או למנחה שלי ובסופו של דבר לעצמי. אני חושב שאקח חופש ביולי ועד הראשון בספטמבר הטקסט של הדוקטורט יהיה כתוב, אם לא יקרה משהו לא צפוי ולא טוב. זו רק ההתחלה של העבודה כי אחרי כן יש פינג פונג עם המנחה, ותיקונים, ושיפוצים, והדבר המאוס שנקרא הערות שוליים, אבל זה העיקר וזה יכול להיות מאחורי וזה מפחיד.

קורים דברים דרמטיים. עם כל ההאטה המכוונת גיליתי אתמול דבר חשוב וזה עד כמה עמוק הולכת אי ההבחנה של המילט בין כושר לצורה בנישואים, או כמו שאומר מורפיאוס לניאו – see how deep the rabbit hole goes. ניסיתי לחשוב עכשיו על דברים שראיתי בצבא כמו שהטנק ירה ממרחק של חצי קילומטר על הבית הזה בג'רג'ועה והמחבל שעמד שם על הגג וירה צרורות פשוט נעלם בענן של אבק. זו אותה הרגשה בערך. מוזר.

הבת שלי הולכת היום לנשף סיום התיכון. אחרי כן היא מתחילה שנת שירות. היא עומדת להיכנס לתוך הבועה שלה. אני יודע את זה והיא לא.

כשאצא מהבועה הנוכחית אחפש עוד בועה. החלטתי.