פסטאפרי, יה!

חברי כת הדוקיניאנים, האתיאיסטים הלוחמניים, הם בדרך כלל חבר'ה נחמדים. מתנשאים אבל נחמדים. אי אפשר לומר שאי פעם נמניתי ממש על שורותיהם, ובשנים האחרונות האתיאיזם הלוחמני שלי פינה מקומו להרמת גבה מהורהרת מלווה בציטוט – "There are more things in heaven and earth, Horatio, Than are dreamt of in your philosophy." בכל אופן שמתי לב שהסוג הזה של חוסר אמונה דווקני מלווה בדרך כלל גם בכל מיני דברים שפחות מדברים אלי כמו ליברטריאניזם איין רנדיאני של אני ואפסי עוד וכאלה, מה שבדרך כלל מתחבר עם יצור אנטי חברותי שיושב ליד מחשב במרתף של אמא שלו ושונא את כל העולם. זה כמובן סטיריאוטיפ שנכון רק באחוז מסויים מהמקרים, ויש ביניהם גם כאלו המסוגלים לקשרים חברתיים ובעלי יכולות סוציאליות ברמה סבירה. וזו הסיבה שמאוד שמחתי שניו זילנד התירה לאחרונה לחברי כת הפסטפארי המאמינים במפלצת הספגטי המעופפת לערוך טקסי נישואים.

מפלצת הספגטי המעופפת היא קטע של ניגוח אתיאיסטי שכאילו מאמינים במפלצת ספגטי מעופפת העשויה כמובן מספגטי עם גוף של כדורי בשר. משהו שהתחיל כנראה במלחמות על לימוד בבתי ספר על 'התפתחות תבונית' בארצות הברית במאה שעברה, ומשמש את האתיאיסטים הלוחמנים מהסוג הזה כדי להראות לאחרים עד כמה האמונות שלהם מגוחכות לעומת חוסר האמונה של האתיאיסטים. לאחרונה ניו זילנד התירה לכהני הדת הזו לערוך טקסי נישואים כנראה כי מישהו שם שכנע את הפקידים שם שהמדובר בארגון המקדם אמונה דתית או שיטה פילוסופית או הומניטרית.

האם זהו תקדים היסטורי? האם נפרצה הדרך למהפיכה הפסטפארית וחובבי המפלצת יוכלו בעתיד לערוך טקסי נישואין גם בישראל (כשמסננת פסטה הפוכה על ראשם והם לבושים בבגדי פיראטים כנהוג?). האם יוכר המילט הפסטפארי?

לא ממש.

במדינות שאינן נוהגות על פי השיטה הנהוגה במדינות האסלאם יש בנישואים שלושה שלבים. רישוי – מראש. עריכת הטקס. רישום – בדיעבד. בדרך כלל המדינה שומרת את השליטה ברישוי ורישום, מה שנותן את התוקף החוקי לנישואים (שהם מערכת של זכויות וחובות שהמדינה מכירה ואוכפת אם הם רושו מראש ונרשמו בדיעבד) ופחות איכפת לה מי עורך את הטקס ואיך, ואם מישהו מרגיש שלערוך נישואים עם מסננת פסטה הפוכה על הראש נורא מגדיר את הזוגיות שלו (וממש מצא אישה שמסכימה להיות חלק מהזוגיות הזו…?!) אז בסבבה.

וכך בארצות הברית למשל, יש מדינות שמאפשרות לכל אדם שהוא לערוך טקס נישואים (אלסקה, מסצ'וסטס, ורמונט ווירג'יניה), ושש מדינות (קולורדו, קנזס, מונטנה, פנסילבניה, ניו יורק וויסקונסין) מאפשרות לזוג הנישא לערוך את הנישואים של עצמו.  ב'מפץ הגדול' בחתונה של הווארד וברנדט, שאירעה בלחץ של זמן, כשהסתבר כי התור באולם העירייה גדול מדי, הסמיכו שלדון והחבר'ה את עצמם ככוהני דת, וביצעו את הטקס כ- 'Newly ordained ministers', למרות שעל פי עלילת הסידרה הווארד הוא יהודי כשר, וחברו ראג' הוא הינדי. זו רמת ההפקרות שניתן להגיע אליה כשאין מילט שמסדר את כולם לפי ארבע עשרה עדות דתיות. ותראו לאן עוד זה יכול להגיע.

באינדיאנה התירו לכל 'כוהן דת' לערוך נישואים, ואז מישהי, שהייתה ספרנית וחברה בארגון הומניטרי, הגישה שם בג"ץ מדוע לה אסור לערוך טקסי נישואים, ולכוהנת הגדולה של כת השטן השואבת את סמכותה מיחסי המין שהיא מקיימת עמו תדירות – מותר. בית המשפט העליון של אינדיאנה תהה גם הוא על אותה שאלה בדיוק, ומאז מותר גם למי שמייצג השקפה חילונית והומניסטית, ולא רק למי שמקדם השקפה 'דתית' לערוך טקסי נישואים באינדיאנה . ׁׁ(מי שרוצה לחפש אז פסק הדין נקרא -CENTER FOR INQUIRY, ET AL V. MARION CIRCUIT COURT CLERK, ET AL) אני מעריך שהתפתחות חוקית דומה הייתה בניו זילנד, וחוק הנישואים שם מאפשר לכל מי שמייצג אגודה הומניסטית לערוך טקס נישואין, וכך נכנסו לעניין גם הפסטפריאנים. לא חידוש גדול.

דרך אגב מי שמתעניין בנישואים לפי כת השטן מוזמן לקרוא איך טקס כזה מתרחש כאן וסך הכל זה נשמע די כיף ולא מזיק. התפלאתי לראות שגם כאן הזוג מתחייב לאהוב ולהוקיר אחד את השני ולא למשל לעקור זה לזה את הלב או משהו שיותר קשור בשטניות. אבל סך הכל זה נראה טקס די חמוד ואפילו מצחיק, ואני אישית הייתי מעדיף טקס כזה על חתונה אצל אברי גלעד או יאיר לפיד.

ואצלנו? מי אמר מילט ולא קיבל? אין רישוי של הנישואים. הרישום הוא 'לצרכי סטטיסטיקה בלבד' ולא קובע כלום. הדבר היחיד הקובע את תוקף הנישואים הוא עריכת הטקס על פי חוקי אחת מארבע עשרה העדות הדתיות המוכרות לפי דבר המלך במועצתו 1922. למדינה אין ממש אמירה. כך למשל אם יימצא הרב השיכור או הכומר השיכור (לקאדי אסור אלכוהול) שישיא זקן בן תשעים לשתי אחיות בנות 13, וזה יהיה מוכר על פי הדין המהותי של אותה עדה, אז  עורך הנישואים וגם המעורבים בחתונה עצמם יהיו צפויים לכל מיני עונשים פליליים אבל החתונה עצמה תופסת והזוג (או השלישיה) המאושרת ראויים יהיו להירשם כנשואים במרשם האוכלוסין.

אז עד כמה שניו זילנד עם כל הפסטה נראית מוזרה, אולי כדאי ללמוד משם משהו? פסטאפרי! יה!

הכוח מתעורר – ללא ספוילרים

לקחתי את פלג ל'מלחמת הכוכבים – הכוח מתעורר', והכמות (הניכרת אבל לא גדולה מדי) של אנשים מחופשים לדארת' ויידר או ליאה אורגנה שעמדו בתור, רמזה לי שההתרחשות האמיתית אינה על המסך, אלא במה שמעבר לו, ופחות או יותר הפוסט הזה יתעסק בדברים האלה, גם כי הסרט טרי מאוד ואני לא רוצה לתת ספוילרים. הרוב לא היו גיקים של סטאר וורס נוסח התרבות האמריקאית ו'המפץ הגדול' אלא אנשים כמוני, הורים שגדלו על הטרילוגיה הראשונה, ולוקחים עכשיו את הצאצא לטרילוגיה השלישית.

ובאמת, הסרט עשוי במכוון בשביל אנשים כאלו. המדובר כמעט ברימייק של הסרט הראשון מ-1977, כולל אותם קווי עלילה באופן מדוייק כמעט. הסרט רצוף במחוות לסרט הראשון, כולל שחזור של כמה מהסצינות המפורסמות, כגון 'פאב החייזרים' הידוע. בשלב מסויים המחוות האלה הופכות לעיקר הסרט, ועוברות את גבול המחווה. יש כמובן עדכונים ושיפורים שרובם בתחום ה'פוליטיקלי קורקט', כמו גיבור אפרו אמריקני, שהוא מושא האהבה של הגיבורה הלבנה (נדיר, אבל לא המציאו את הגלגל. ג'ים בראון וראקל וולש היו שם כבר ב-1969 עם '100 רובים') וכמו ש'פוליטיקלי קוראת' הבחינה, המון המון המון נשים בכל התפקידים – טייסות קרב, לוחמות, ואפילו דארת' ווידרית חמודה בקסדה כסופה בשם פאזמה.

וזה טוב שזה רימייק. כי הטרילוגיה השנייה, עם העיסוק האובססיבי שלה בפוליטיקה המאוד משעממת של הגלקסיה הרחוקה, הייתה ממש גרועה. ולמי שקצת מבין במונחי בסיס של מדע המדינה, הקטעים האלה הם לא רק משעממים פחד אלא גם ממש ממש אידיוטיים. אף פעם לא הבנתי למה הרפובליקה נלחמת כדי להמליך נסיכה. וכל הדיונים המעצבנים בסנאט של הגלקסיה, עם ג'אר ג'אר בינקס המתועב, פשוט נמרחו בלי סוף. אין את זה ב'כוח מתעורר' וטוב שכך. הפוליטיקה של 'הכוח מתעורר' (שוב, לא ספוילר. זה כבר בכותרות של הסרט. אלו שצבועות צהוב והולכות אחורה לתוך החלל) יש את 'המסדר הראשון' המתועבים, שנעשה כל מאמץ להקביל אותם ואת מפקדם הג'ינג'י (!) לנאצים, תוך חיקוי מודע לריפנשטאהל. נגד המסדר הזה נלחמת הרפובליקה אבל גם המחתרת, המונהגת על ידי נסיכה שהפכה לגנרל. נו, מילא. אם שואלים אותי אז המדובר בסך הכל בניסיון של שני הצדדים להשליט תיאוקרטיה. זו של 'הכוח האפל' וזו של הג'דיי, וכמי שחי ממש במה שהולך והופך לתיאוקרטיה, אני יכול לומר שזו נבלה וזו טריפה. סתם הרהור – שמה של הגיבורה REY ׁׁׁ- נכנסת לעלילה חמש דקות בערך לתוך הסרט אז אין ספוילר – הוא בספרדית 'מלך'. אז אנחנו לא רק בתיאוקרטיה, אלא גם בסוג מסויים של תיאוקרטיה תורשתית או מונרכיה תיאוקרטית. לא ראוי למאכל אדם. אבל אם קונים את האגדה הילדותית  שאלה ממש טובים ואלה ממש רעים אז אפשר נורא להינות. דרך אגב, הסרט נוקט עמדה בוויכוח הישראלי של היום על 'שוברים שתיקה'. אבל הבטחתי בלי ספוילרים, נכון?

אז באמת כל העיסוק האובססיבי של כל הסידרה ב'אבות ובנים' ויחסים בין דוריים, נמשך. הם נורא עסוקים במי אבא של מי, ואיך בדיוק מנהלים את היחסים האלה, למשל, כשהאבא בטרילוגיה הראשונה הוא נבל מוחלט הלבוש בגלימה ומסיכה שחורה, והבן הוא הטוב המוחלט הלבוש בחליפת ג'ודו לבנה. משהו מזה נמשך גם כאן. והעובדה שמרבית הקהל היה אבות וילדיהם תרמה מאוד לעניין הזה. לא יכולתי שלא לחשוב שאני לוקח את הבן שלי להרפתקה שאני חוויתי בתור ילד. את הסרט הראשון ראיתי בן תשע, ואת השלישי בן 15. פלג הוא עכשיו בן 15 אבל מהרבה בחינות הוא הקהל המושלם לסרט הזה, יותר מילד בן 9. האם אני רוצה שיהיו לו את החיים שלי היו? שיחווה את אותם דברים, רק טוב יותר? עם יותר נשים בצוותים הטכניים של החלליות ואפרו-אמריקאי בתור גיבור ראשי?

את התשובה נתנה סצינה אחת לקראת הסוף. החיבוק של קארי פישר בת ה-59 (ליאה אורגנה) עם דייזי רידלי בת ה-23 המשחקת את ריי.

פישר הייתה אחת הכוכבות הסקסיות של שנות ה-70. זה אולי לא עבד עלי בסרט הראשון, וכאמור הייתי בן 9, אבל הסצינה ב'שובו של הג'דיי' כשהיא בבגדי שפחה כבולה לערימת הגומי והפלסטיק של ג'אווה ההוט, בהחלט הייתה אחת האטרקציות של הסרט. כמובן שבסרט החדש יש מחווה נהדרת בדיוק לסצינה זו ממש. דרך אגב, התאהבתי בה ממש בתפקיד קטן שעשתה בתור האקס הנוקמנית של ג'ייק בלוז, ב'אחים בלוז'. גם כן, תחילת שנות השמונים. מאז עבר עליה די הרבה, ומתי שהוא לפני 5 שנים בערך ראיתי באחד הערוצים את הצגת היחיד שלה הנקראת בשם 'Wishful Drinking' ודי הזדעזעתי. על הבמה עמדה אישה גוצה ושמנמנה בת חמישים וחמש בערך, שבמספר הפעמים שחיקתה סצינות והעמדות מ'מלחמת הכוכבים' ניתן היה לחוש בבוז ובטינה שהיא חשה לעבר הזה שלה. ומה לא עבר עליה מאז? רומן עם פול סיימון ועם דן אייקרויד, נישואים לבחור נחמד שהסתבר כהומוסקסואל ועזב אותה לטובת גבר. אבחון של הפרעה דו קוטבית על כל המשתמע מכך – אישפוזים פסיכיאטריים, טיפול בנזעי חשמל, התמכרות לקוקאין. התמכרות לאלכוהול. והיי, הכל בגלל שהסכימה לתפקיד הקטן הזה של ליאה אורגנה.

אז כנראה שכסף קונה הכל, ואני לא יודע אם זה עניין דיגיטלי או שמישהו העביר אותה תכנית של דיאטה וכושר מזורז, אבל היא איבדה קצת משקל וקצת את המרירות והעצב בפנים, למרות שהם עדיין מאוד ניכרים (האמת, החיים של ליאה אורגנה בסרט לא הרבה יותר סבבה מאלו של קרי פישר. אם כי במציאות הדמיונית הזו אין סמים ואלכוהול ומוסדות פסיכיאטריים, כך שנראה שזה לפחות נחסך ממנה) והיא שבה לאותו תפקיד שנוא – ליאה אורגנה.

ריי, היא שחקנית אלמונית בת 23 בשם דייזי רידלי, שהיא 'הדור החדש' של הטרילוגיה. למרות ש'הדור הישן' עוד חי וקיים (חוץ מויידר שדי מת על אמת ב'שובו של הג'דיי' ולרגע מחריד אחד רואים מה נהיה מהגוויה שלו בסרט הזה) אז אף אחד לא יקנה כרטיס לראות מה עושה הריסון פורד בן ה-73 לקארי פישר בת ה-59, אלא אם כן יקראו לזה 'שובו של המטפל הפיליפיני' או משהו כזה, וימתגו את זה בתור דרמה על גיל הזהב.  אבל לא, יש שחקנים חדשים וצעירים ומדליקים כמו הדייזי רידלי. והיא כאמור בת 23 אז כל הקטע של ההתמכרויות והיגון והנזעי חשמל עוד עקרונית לפניה.

אז מתי שהוא לקראת סוף הסרט השתיים האלו מביטות זו בזו ומתחבקות. זה היה הרגע הכי משמעותי בסרט. כי יצאתי קצת מהעלילה, וחשבתי על רידלי ופישר. רידלי הצעירה, כשהיא מסתכלת בעיניים של האישה הזקנה הזו שהייתה פחות או יותר קורבן לאותו מנגנון הוליוודי מטורף שהיא עכשיו נכנסת אליו, ובכל אופן ניגשת אליה ומחבקת אותה ומקבלת על עצמה מרצון את הקללה הזו. אין זה פלא שהאמירה 'May the force be with you', נאמרת בין ליאה לריי, יותר מסוננת כקללה בין השיניים מאשר כאיחול של ממש.

ואז שאלתי את עצמי אם בזה שאני לוקח את הבן שלי לסרט זה אין בעצם אמירה מהסוג הזה, על ההמשכיות הבין דורית. משהו נוסח 'ודור צאצאים שנדון למאה שנות בדידות לא ניתנת לו הזדמנות שנייה על פני האדמה הזו'.

שיהיה. בכל אופן, נורא כיף מלחמת הכוכבים. תלכו. מיי דה פורס בי וויז' יו. אני אוהב אותך ליאה!

 

 

אופטימיות קוסמית

די ברור לי שחלק גדול מהמלחמה של המדינה שלי כרגע הוא בחזית ההסברה. ויש לי הרגשה שלשלוח את דני דנון לאו"ם שישים כיפה ויקריא מהתנ"ך במועצת הביטחון לא ממש עושה את העבודה. אבל עדיין אין משהו מאוס מסרטוני ההסברה האלה שמתרוצצים ברשת. בדרך כלל הם מביעים עמדה מטומטמת ומבוססת על שילוב של שקרים וצדקנות שאני לא הייתי מעלה בוויכוח פנימי בישראל, ובטח לא מפיץ בחוץ לארץ, אני חושב למשל מה הייתי חושב על סרטון שמנסה להראות את צדקת העמדה הסרבית בוויכוח על קוסובו, או מסביר למה הרוסים צודקים במזרח אוקראינה. לא הייתי מקדיש לזה את הדקה וחצי שזה דורש. שלא לדבר על הסרטונים המדממים של הפיגועים, וכל מיני דברים כאלה שפשוט מגעילים אותי ומזהמים לי את הפיד.

גם הפחות מגעילים הם עדיין מטומטמים במידה שקשה לתאר. המון חברים שלי שיתפו תמונה של גולדה שאומרת 'אם הערבים היו אוהבים את ילדיהם יותר ממה שהם שונאים את ילדינו, היה מגיע השלום'. גולדה. באמת. ראשת הממשלה הגרועה ביותר אי פעם, בהפרש של ערימות גוויות וטנקים שרופים מביבי. היא פשוט ישבה שם, סירבה לכל הצעת שלום, חיכתה שהערבים יפסיקו לשנוא את ילדיהם, ושלטה בדמיונה על אימפריה ישראלית מתעלת סואץ ועד קונייטרה, עד שהכל התפוצץ לנו בפרצוף. לשתף את האימרה הזאת שלה זה פשוט לירוק על הקברים של הרוגי מלחמת יום הכיפורים, שלא לדבר על הגזענות הדוחה.

אבל הנה סיפור קטן על הסברה שלא במתכוון. כאן המקום לווידוי קטן. אני מעריץ שוטה של הסידרה 'המפץ הגדול'. אין לי כוח להסביר למה, אבל זה פשוט קרה. אז במסגרת הזאת אני גם חבר פייסבוק של מיים ביאליק, השחקנית היהודיה הנפלאה שמשחקת את איימי פארה פאולר, חברתו הלא מסופקת של הגאון שלדון קופר (בעונה הזו האקס, אבל אני אופטימי בשביל שלדון שהם יחזרו להיות ביחד תוך פרק או שניים). בסידרה הם נקראים שלדון ואיימי, וביחד – שיימי. אז אתמול היא כתבה בפייסבוק שהם מצלמים פרק נורא מצחיק עם הרבה שיימי. הייתי בקטע של רחמים עצמיים אז כתבתי לה שבמצב הגרוע שיש בישראל הפרק השבועי של המפץ הגדול הוא בערך אחת ההפוגות היחידות שיש לנו מכל הזוועה שמסביב. תוך שנייה התחילו לזרום תגובות. מאות לייקים, ועשרות תגובות אוהדות. הנה הקישור, והנה צילום מסך למי שמתעצל.

BIALIK

כל התגובות – עשרות כאמור, היו אוהדות מאוד. חלק, כמובן, נשאו אופי דתי, יהודי או נוצרי, אבל חלק הביעו סתם סימפטיה והזדהות. אף אחד לא הביע כעס או שנאה, היה שם חיבור אנושי ברמה הכי בסיסית, לאדם שלא יכול לצאת מהבית בבוקר ולהבטיח לעצמו שיחזור בחתיכה אחת. אני חושב שהתוצאה הזו הייתה בגלל שלא יצאתי צדקן, או כועס, או מטיל אשמה, אלא סתם בנאדם שרוצה לחיות בשקט ולראות טלוויזיה. אגב, אני די בטוח שקהל הצופים של הסידרה (שהם כנראה קהל העוקבים של מיים ביאליק בפייסבוק) הוא לא אותו סוג של רפובליקן פונדמנטליסט שאצלו הקרב התקשורתי הוכרע מראש לטובתנו. המדובר בסדרה שיודעת לצחוק לא רע על האנשים האלו, ויש שם דמות (אמו של שלדון) שמגחיכה אותם באופן שלו הייתי נוצרי פונדמנטליסט, הייתי קצת מתעצבן.

אנ'לא יודע. לי זה עשה טוב. וזה ממשיך. התגובות ממשיכות לזרום ולהגיע. עדיין מחכה לתגובת אורן חזן, אבל אולי הוא עסוק בלחגוג מאה שלושים ושישה ימים לתחקיר של ערוץ 2 שהאשים אותו בכל מיני דברים איומים אבל זה לא הזיז את הצ'ופצ'יק של הקומקום לאף אחד, והוא עדיין סגן יושב ראש הכנסת. אבל יש המון תגובות נהדרות אחרות. חמוד.

הממתק הוא כמובן הקטע האהוב עלי בסדרה בכל הזמנים. אני לא סובל את REM. אף פעם לא קניתי את הפוזה הבכיינית שלהם, והמילים והמוזיקה יותר מדי שכלתנים בשבילי. אין שם רגש אמיתי. אבל מה שמיים ביאליק עושה מ'אבריבדי הרטס' הוא פשוט נהדר. היא מפגינה כאן יכולת קומית מדהימה, כמו גם יכולת נגינה מפתיעה בנבל. ארבעים ושלוש שניות של תענוג.