תכניות פזורות שונות

פוסט מפוזר, למכורים בלבד.

עוד שבוע אני נוסע לארצות הברית לשבועים. לפני כן עוברת עלי תקופה קצת משונה שאני לא יכול להרחיב לגביה אבל מכל מיני סיבות שבעולם (חיי נישואי מאושרים כתמיד תודה מצטער לאכזב אתכן קוראותי) עברתי לגור אצל ההורים לשבועיים בגיל חמישים. גם הבריאות של ההורים טפו טפו טפו הכל בסדר. אבל זו חוויה די משונה המונעת ממני מחשבה סדורה וכתיבה מופתית.

אז יש שניים שלושה דברים שאני יכול לדבר עליהם ומי שיחזיק מעמד עד הסוף שיחזיק.

דווקא יש לי הרבה מה להגיד על הרכבות ואלה. אבל למה בעצם? מה אני צריך לשפוט בין כץ וביבי? לאחותי קוראים כץ. אני לא אובייקטיבי. מה שכן סך הכל מסתמן מהלך של הקדמת הבחירות ליום א' ואז כל האוטובוסים יהיו תפוסים עם החיילים, והערבים לא יוכלו לנהור לקלפיות. עוד מהלך גאוני של ראש ממשלתנו הראשון לזהות. עד כאן בעניין הזה כי באמת אי אפשר בלי.

בעניינים אישיים וענייני הסימולקרה הזדונית אכלתי אתמול במסעדה קינג ג'ורג' שזה רשת שספציפית הסניף שאכלתי בסטריט מול ברמת ישי. יש שם תמונה של ג'ורג' השני שזה כאילו הסמל של הרשת (למרות שכאילו ספציפית בדקור של המסעדה יש גם תמונות כלליות של היסטוריה של אנגליה מהפוריטנים במאה ה-17 ועד אשקרה ג'ורג' השלישי). אז ג'ורג' השני היה אחד הגדולים, והוא ניצח בקרב קאלודן (יותר נכון הבן שלו ויליאם שהיה בן זונה אמיתי) והיה בן זמנם של ד'אהר וקאנט וכל מה שמריח מהעשור החמישי של המאה ה-18 משחק אצלי תפקיד. אבל תהיתי בנפשי (בעוד אני אוכל סלט פטריות ובטטה – לא משהו לכתוב עליו ממש מוטבע ברוטב מתוק כזה) האם ג'ורג' השני אכל מעודו ולו מאכל אחד מאלו המופיעים בתפריט (העשיר והלא יקר) של מסעדת קינג ג'ורג'? ממש לא. שום דבר. עברתי מאכל מאכל ומשקה משקה. באמת! סך הכל תאמרו שניצל כי היה גרמני. אני מוכן להתערב שהיה די מתעצבן אם היה רואה את השניצל של קינג ג'ורג' כי שניצל עושים מעגל ולא מעוף. אז זו סימולקרה, אבל כאילו די שפירה. סימולקרה היא בדרך כלל זדונית ומאתמול אני חושב מה הזדון בלקרוא למסעדה קינג ג'ורג' ולשים תמונה של ג'ורג' השני, ולתת אוכל שאין לו קשר לג'ורג' השני, ולא מצליח למצוא אבל בטח יש.

16 באפריל 1746. אתם קולטים שהשנה היה שנה עגולה של קאלודן ועבר כאן ככה בלי שאיזכרנו? סך הכל היה שנה די סוערת מבחינה סקוטית עם המשאל עם והברקסיט. פיקשוש. נאסוף את השברים ונמשיך הלאה.

אז היה גם את יומולדת שבעים לשלום חנוך והשמיעו מיליון שירים שלו וגם את דפנה ארמוני. וקלטתי שהשנה שלושים שנה לאלבום 'דפנה ארמוני'. סך הכל לא אלבום משהו אם מקשיבים לו באוזן לא נוסטלגית. לא איזה יצירת מופת על זמנית ודווקא לשלום יש כמה כאלה. אבל אני כל כך אוהב אותו, וכל שיר שם מדבר אלי. אני אתן שלוש דוגמאות קצרות אפופות בנוסטלגיה –

כשהיינו בתיכון אז לא היה לנו בגרות בפיסיקה אבל היה לנו מבחן פנימי. היינו כיתה של מופרעים מוסללים לחינוך המקצועי והמורה שלנו היה בנאדם די מבוגר (אפילו בן חמישים יכול להיות, אשקרה רגל אחת בקבר) שלא הצליח להשתלט על הכיתה. אחרי שתפסנו את הפרינציפ היינו מקבלים אותו בזה שכל הכיתה הייתה עומדת על השולחנות ושרנו 'אלה אלה שמישהו יגלה לה' במהלך כל השיעור או עד שנמאס לו והוא הפסיק לנסות ללמד. יום אחד הוא בא עם גישה מקורית והבטיח לנו שאם לא נעמוד על השולחנות ונשיר, וניתן לו ללמד את השניים שרוצים ללמוד, אז הוא ייתן לכולנו שישים בתור הציון הפנימי ומי שייגש למבחן אז יקבל את הציון שיקבל במבחן. זה בערך עבד, כי אלה זה שיר גדול ולפעמים בא לנו לשיר. אבל לשניים שרצו ללמוד הוא עשה חתיכת מבחן שיצאו בוכים ואפילו הכשיל אחד מהם.  יש לסיפור הזה כל כך הרבה מוסר השכל שאני לא יודע מאיפה להתחיל.

היה גם את 'היא תיקח אותך'. הייתי בקורס מש"קים ואשקרה היה קשה נורא. ובאמת חסרו לי שיעורי הפיסיקה וגם במתימטיקה לא הייתי משהו. והייתי בחוליית מודדים שהייתי צריך לעשות כל מיני חישובים מסובכים בזמן קצוב, ובאמת בעייה. היינו נודדים במשך שעות על שעות בנגמ"שים כי באמת לא ידעתי גם לנווט, ואחרי כן בלילה מגיעים לאיזה הר באמצע שום מקום ומתחילים למדוד אותו. זה היה קשה ומדכא ברמה די גבוהה. היה לנו סמל מחלקה שקראו לו פיני, זאת אומרת זה מה שההורים שלו קראו לו וכולם קראו לו 'פיקי' שפתאום אנחנו כולנו מודדים הרים ונורא מעוצבנים ועייפים, אז שומעים בקשר 'היא תיקח אותך היא תיקח אותך'. אין מילים לתאר עד כמה זה הרים לנו את המורל, ואם כל הפגזים שטיווחתי מאז פגעו במטרה זה רק בגלל זה באמת.

'היא תיקח אותך' זה באמת שיר קצבי ויפה. מילים נהדרות של שלום. נורא מדליק. אז בקורס הזה (בחופשות מהקורס) התחיל הרומן הגדול של הצבא שלי, ובאמת המילים דיברו אלי שהיא תיקח אותי וזה. אני זוכר 'ותראה בתוך עיניה את פניהם של ילדיך'. שוין. נשמה רומנטית. אחרי שנה וחצי בערך נקלעתי למצב של 'אוהבת אותך עוזבת אותך' או יותר מדוייק 'התאהבתי בבחור אחד התאהבתי בשני' שני שירים מהתקליט האיום והנורא הזה שהייתי שומע שוב ושוב בשביל לפענח את מה שלא הסתדר עם'היא תיקח אותך' ששלום ודפנה הבטיחו לי וכוסאמא שלהם שיקרו במצח נחושה. דפנה ארמוני! ארור היום בו נכנסת לאולם ההקלטות! לא היית יכולה להסתפק בג'ינגלים?

לגבי 'ותראה בתוך עיניה את פניהם של ילדיך' אז ספציפית הסתבר שכל מה שהייתי צריך לעשות זה להסתכל בראי, כי הבת שלי לפחות זה גירסה בלונדינית בת תשע עשרה שלי. דומה בול.רק בלי זיפים, והקמטים האלה של גיל חמישים וכל זה. ועוד מעט היא תתגייס, אלוקים תשמור!

אבל כשאני מסתכל בעיניים של ש' אני רואה שם כל כך הרבה יותר ממה ששלום חנוך היה יכול לכתוב, ושדפנה ארמוני יכולה לשיר, שאני באמת צריך לכתוב שיר בעצמי. את יום השנה ה-25 לנישואים נחגוג בארצות הברית באיזה שמורת טבע בוורמונט או משהו.מאונט וושינגטון אני חושב. שם רואים את דגי הסלמון קופצים במעלה הזרם או את המוסים או האלקים עם הקרניים האלה.

אני נוסע גם לראות לווייתנים כי אין מעריץ של מובי דיק שמגיע לחוף המזרחי ולא עובר דרך ננטאקט. אמרתי את זה לאלמוג ואמרתי לה גם ש'מובי דיק' זה הספר הכי טוב שאי פעם כתבו, אז היא אמרה שאני אומר את זה על כל ספר. לא נכון! רק על נאמר השטן במוסקבה, ואם נחה עלי הרוח על 'לוליטה'. ובסדר גם על 'בלשי הפרא', ו'תמול שלשום' של עגנון… טוב. אני באמת אומר את זה על כל ספר.

אז מה היה לנו כאן? ביבי וכץ וג'ורג' השני ובודריאר (לא מוזכר בשם אבל הוא הכניס לי לראש את הקטע עם הסימולקרה הזדונית) ופיסיקה ושלום חנוך ודפנה ארמוני ואירועי 1987 והרמן מלוויל. נסיים בממתק. דפנה ארמוני למה לא. קליפ שכל כולו שנות השמונים. לא בקטע של נוסטלגיה אלא בקטע של תראו איך התקדמנו מאז. בעצם סטטיק ובן אל. תשכחו מזה. שחקי אותה דפנה.

עם אחד מדינה אחת

שערוריית מצעד הדגלנים ביום העצמאות הביאה לסערה זוטא ברשתות החברתיות הנמשכת כבר יומיים. יש מקומות שהוויכוח מתעלה לרמה גבוהה ומאזכר אישים כישעיה ברלין או בנדיקט אנדרסון, יש מקומות שפחות. אני רוצה לתרום כאן קריאה מושכלת של הטקסט הקצר הזה 'עם אחד – מדינה אחת' כסימולקרה (זדונית, כמובן). תחזיקו חזק, כי הנה זה בא. אשתדל לעשות את זה פשוט ככל האפשר.

קוראיו הוותיקים של הבלוג יודעים שאני נמנע ככל האפשר מלכנות אנשי ימין שאני מתנגד לדיעותיהם בשם 'נאצים'. את ידידי ד"ר עופר כסיף שקרא לשרת המשפטים שלנו 'חלאה ניאו נאצית' ביקרתי כאן במילים לא פשוטות. אולי כדאי להביא מקצת ממה שכתבתי אז – 'אם ניקח את מה שהפנר קרא לו 'השנים הטובות' של הנאציזם, בין 1934 – 1937, אנחנו עדיין לא שם. יש לנו פרלמנט פועל, חופש הדיבור מובטח (ולראיה, אדם קרא לשרת המשפטים ניאו נאצית) השלטון נקבע בבחירות, הכוח מבוזר בין רשויות ולא מאוחד אצל אדם אחד המחזיק במשרת הנשיא בשילוב עם משרת ראש הממשלה, מחנות ריכוז לאויבי המשטר לא נפתחו, מפלגות אופוזיציה פועלות, וכך גם אירגוני החברה האזרחית… אני חושב שדי ברור שאנחנו לא שם, ולא מתקרבים לשם. וגם איילת שקד לא תומכת (עד כמה שדיעותיה פסולות בעיני בעניינים רבים) ולו במקצת מהמאפיינים האלו, שהם מאפיינים בסיסיים של המדינה הנאצית בשנות השלושים.'

הנאציזם הוא תופעה אידיאולוגית ייחודית, בעלת גבולות ברורים. לא מספיק להיות גזעני בשביל להיות נאצי. לא מספיק להיות ימני בשביל להיות נאצי. בכלל, קשה מאוד להיות נאצי. צריך דרך חשיבה מאוד מסוימת ומאוד קיצונית, וזהו אתגר שבימינו, לאחר מוראות מלחמת העולם השנייה, יש מעטים שמצליחים בו.לכן האמירה שהסיסמה הזו מממשת את דברי סגן הרמטכ"ל שלנו על 'תהליכים המזכירים את גרמניה בשנות השלושים' היא פשטנית מאוד. התהליך הוא מעט מורכב יותר.

למה בדיוק התכוון כותב הסיסמה 'עם אחד – מדינה אחת'?

לו היה חי בגרמניה בשנות השלושים, הדבר היה ברור. הסיסמה הזו ברורה ואף מתבקשת כמעט מאיש ימין רדיקלי בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, על כל שלושת חלקיה –

 רייך אחד – בגרמניה המחולקת והמפולגת, שנתלשו ממנה שטחים ונמסרו לסובבים אותה, יש חשיבות להדגיש את אחדותו של הרייך, מתוך מטרה להחזירו לגדולת העבר. לא עוד גרמניה ואוסטריה (וחלקים מפולניה, צ'כוסלובקיה, אלזס לוריין המוחזקת בידי צרפת, חבל הרוהר וחבל הריין בהם יושב צבא צרפתי) – כל מקום שהוא גרמני הוא חלק מן הרייך האחד.

עם אחד – החלק הזה בסיסמה, יותר ממה שהוא מדיר (את היהודים, למשל) הוא מכיל. הבעייה של גרמניה בשנות העשרים והשלושים בהן נהגתה הסיסמה, לא הייתה הבעייה היהודית. גם לא במוחו של היטלר. הבעייה הייתה העם הגרמני המפוצל לישויות רבות שונות. אוסטרים (לאום שהיטלר הכחיש את עצם קיומו) וגרמנים אתנים היושבים במקומות שונים כחבל הסודטים, ונאלצים להכפיף את השייכות שלהם לעם האתני הגרמני, לשייכות ליחידה הלאומית הפוליטית הצ'כוסלובקית (המומצאת והמלאכותית). זה החצי השני המתבקש של רייך אחד – עם אחד.

מנהיג אחד – מה שקרה ביום אחד הרה גורל בנובמבר 1918 היה לקיחת המדינה הריכוזית הגרמנית, בה שלט הקייזר, ונסיון להפוך אותה למדינה מבוזרת ודמוקרטית. פרידריך אברט ופיליפ שיידמן, וכל האנשים בעלי הכוונות הטובות שיצרו את מדינת ויימאר, שברו את המסורת הריכוזית הגרמנית. אל מולם עלו מנהיגים מטעם עצמם. כמובן אנשי ימין שכהיטלר עצמו שבו וניסו שוב ושוב לאתגר את ההנהגה הזו בפוטשים שנעו בין הפאתטי והמגוחך, לסכנה רצינית ומשמעותית (המשמעותי ביותר הוא 'הפוטש של קאפ' שהצליח למשך כמה ימים להחליף את השלטון החוקי של הנשיא אברט והקאנצלר גוסטב באואר בממשל צבאי, והיה צורך בשביתה כללית של כל העובדים במשק הגרמני כדי להחזיר את הממשלה החוקית). אך גם אתגרים מצד השמאל לא חסרו. הספרטקיסטים נמנים אצלי על הגיבורים האישיים, ואני מוקיר את זכרם של רוזה לוקסמבורג וקרל ליבקנכט הי"ד, אבל חייבים להודות שאלו היו חבר'ה די פרועים שהחלום הרטוב שלהם היה לחקות את החברים שלהם במזרח, מולדימיר איליץ' לנין ועד בלה קון, ולהשליט בגרמניה דיקטטורה של הפרולטריון. אל מול אלו צריך היה להבהיר במילים ברורות כי במדינה הנאצית החדשה יהיה לא רק עם אחד ורייך אחד, אלא גם מנהיג אחד.

הסיסמה הזו, כשהיא מועתקת למקומותינו ולזמננו היא חסרת מובן. אין לה שום משמעות או פירוש שניתן להעלות על הדעת. זה כמו שמישהו יתחיל לרשום על הקירות 'Tippecanoe and Tyler too', הסיסמה המנצחת במערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1840. טיפקנו וגם טיילר הם מזמן שוכני עפר, הוויכוח על זכויות המדינות הוכרע זה מכבר, והמפלגה הוויגית שהפיצול בשורותיה היה הדלק המניע של מערכת הבחירות, התפוגגה וירדה לתהום הנשייה. כך גם 'עם אחד – מדינה אחת'. חסר מובן מחוץ להקשר של גרמניה בשנות העשרים.

איש לא חושב שכל תושבי הארץ הם עם אחד, ולהיפך, דווקא אנשי הימין הקיצוני יודעים היטב לעשות את ההבחנה בין יהודים ובין מי שאינו יהודי. גם הימין הלא מאוד רדיקלי, הממוסד, המשלם עדיין מס שפתיים ל'שוויון זכויות המיעוטים' אצלנו, שכנראה אחד מאנשיו הוא שאירגן את הטקס, יודע היטב לעשות את ההבחנה הזו. לא ניתן להתגאות במדליקי משואות שאינם יהודים, נוסח הכומר גבריאל נדאף (נו באמת, אי אפשר היה למצוא פיתרון מכובד לעניין הזה? טוב שיש את הסיסמה הנאצית של הדגלנים, והחרפה הזו הוסטה אל הצד), ולדבר על 'עם אחד'. מהצד השני של המשוואה – צד ה'מדינה אחת' הרי שאין חבלי מולדת הנמצאים בשליטה זרה, או שקיימת בהם ישות פוליטית זרה הדורשים איחודם אל הקהילה הפוליטית הישראלית. אם כבר, בלענו יותר ממה שאנו מסוגלים לעכל.

אז למה התכוון המשורר? משברור לנו שאין שום דרך לקחת את המשוואה שהייתה נכונה בגרמניה בשנות העשרים והשלושים וליישם אותה (או שני שליש ממנה) בישראל ב-2016, הרי שיש תשובה אפשרית שאני יכול לחשוב עליה.

זו הסימולקרה הזדונית בפעולתה! דימוי חסר כל קשר למקור. מסמן שאיבד את המסומן שלו, ונע לו בעולם חסר תכלית. כי אם לוקחים (במודע או שלא במודע. אין לדעת מהיכן לקח אותו מתכנן טקסים אלמוני את הססמה, אם זכר אותה מתקופת לימודיו בבית הספר, או שסתם תפסה את עינו בצפייה בערוץ ההיסטוריה, ולאחר מכן נשכח מקורה, או שלא נשכח מקורה) סיסמה משנות השלושים, שהיא בעלת הקשר ומובן מובהקים, תולשים אותה ממקומה הטבעי ומשתמשים בה בהקשר זר, היא מאבדת את משמעותה.

את משמעותה הראשונית זאת אומרת.  כי הסימולקרה מתיימרת ליצור מעין עולם של היפר מציאות, הלוקח אותך בחזרה מכוח הדימוי חסר המקור ל'מודלים העוסקים בייצור ובשיווק אין סופי של ההיפר אמיתי' כמו שכתב בודריאר. המציאות ההיפר אמיתית שהסימולקרה הזו מייצרת היא מציאות נאצית. כי הסיסמה בה היא משתמשת היא נאצית. אנו נלקחים מכוח הסיסמה מן המציאות האמיתית מאוד של הדגלנים בהר הרצל במאי 2016 אל מציאות אחרת, שם היו דגלנים אחרים, בתקופה אחרת.

 האמת, אני מאוד אשמח אם אותו פקיד שהגה את הסיסמה יבוא ויסביר לי שאני טועה. יסביר לי שיש לסיסמה הזו איזה משמעות בישראל כיום שאינה קשורה לנאציזם, שיש לה איזה שורשים אידיאולוגיים או טקסטואליים במשהו שאינו הרייך השלישי, ומה מכשיר את אותה סיסמה להיות מוצגת על ידי חיילי צבא ההגנה לישראל, הצבא שאני עדיין גאה ללבוש מעת לעת את מדיו, בטקס יום העצמאות למדינת היהודים. אני שונא לחשוד באנשים שהם מייצרים היפר מציאות נאצית. זו מילה חזקה מאוד. וקשה מאוד.

יום אחרי עצמאות שמח לכל.

להשתטות קצת, לפעמים

בגל העניינים השוטף אותנו (הלהיט של הבוקר – נצחונה של ענת ברקו בתחרות 'הכסיל התורן' בליכוד. הישג אל מול המועמד הנצחי אורן חזן – שהיום, אגב, מלאו 243 ימים לתחקיר ערוץ 2 והבחור עדיין סגן יושב ראש הכנסת היישמע?) להתייחס למשהו שקרה לפני שבוע זה ממש חדשות בעתיקות, אבל אנסה. אני מנסה להתייחס כאן להתבטאות של מירי רגב ולפיה בעקבות מותו של הזמר גבי שושן, היא תקים 'ערוץ נוסטלגיה', וכך תכיר האומה יקר וכבוד לאומניה.

האמת – היה לי עצוב על גבי שושן. הדרך שהעם הזה יודע להשליך אל הצד את טובי האומנים שלו לא חדלה להפתיע אותי. אני זוכר את דוד אבידן בסוף ימיו מתגולל בסחי ובצואה בדירת חדר מעוקלת בדרום תל אביב, שוקע בחובות של ההוצאה לפועל. והמדובר באחד האנשים שייזכרו לדורות, יוצר ענק שתרומתו לשפה העברית ולתרבות הישראלית היא בלתי ניתנת להערכה. יש לזה כמה פתרונות אפשריים, חלקם, מה לעשות, עוברים דרך המדינה. כסופר אני מכיר מנגנונים כאלה בצורה של פרסים ספרותיים, מענקים למיניהם (לא קיבלתי ולא קיבלתי) או אפילו תשלום שנתי על השאלה בספריות (דווקא מקבל מדי שנה. חמוד, אבל לא משהו שמסדר מצב כלכלי). תחנת רדיו נוסטלגית יכולה לסייע באיזה מידה למישהו כמו גבי שושן, להחזיר לתודעה, ולהעניק קצת תמלוגים על השמעות. זה נושא שאפשר להתווכח עליו. תקחו את 'כוורת' למשל. למה גידי גוב לא יורד מעל המסכים ומושמע בלי הרף ברדיו, ומן הסתם חי לא רע, בעוד שקלפטר מושמע בייחוד בהקשר של 'ערבי הוקרה' שנועדים לחלץ אותו ממצב כלכלי או בריאותי קשה או שילוב של שניהם כשנקודת הפתיחה היצירתית של שניהם היא שווה, והיותר מוכשר, לדעתי, הוא קלפטר? אין כאן עניין של אחריות אישית והתנהלות אישית? אפשר להפיל הכל על הקהל? על המדינה? ומדוע עלינו להיות אחראים להתנהלותו של שושן שבחר לעזוב קריירה מבטיחה בארץ לטובת סיר הבשר המובטח בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות? אבל נעזוב את זה ונמשיך הלאה. נוסטלגיה?

נוסטלגיה, לפי אבן שושן – 'געגועים עזים וכיסופים על הבית או על המולדת, התרפקות על זכר הימים שעברו'. טוב. כאן אני חייב טיפ לכותבי הדוקטורט ביניכם. תמיד כשאתם רוצים להדגיש נקודה רטורית ולפתוח דיון אטימולוגי בהגדרה שבינה לבין מה שאתם רוצים לכתוב אין ולו דבר, תתחילו מאבן שושן, מהדורת 1984. אוצר בלום! כך, למשל, חגגתי במשך שני עמודים מ-320 העמודים של הדוקטורט שלי על זה שההגדרה שם ל'אומה' היא 'עם, לאום', בעוד שההגדרה ל'לאום' היא 'עם, אומה', וההגדרה לעם היא כמובן 'אומה, לאום'. מזכיר את הבדיחה על זה שההגדרה לכינור היא 'צ'לו קטן' ולצ'לו 'כינור גדול'. זה היה פתיח משעשע לדיון מעמיק במושג ה'אומה' האסלאמי, על שורשיו בספר במדבר כה 15, חידוש מרעיש שלו היה הדוקטורט האמור נפוץ אל מעבר לשני האקדמאים שיבדקו אותו כבודק פנימי וחיצוני וישתעממו ממנו עד מוות, היה יכול לזעזע את אמות הסיפין של המזרח התיכון כולו, אבל לענייננו.

מה זה נוסטלגיה בעצם? נעזוב את אבן שושן. בואו נלך להגדרה יותר אינטואיטיבית. ונתעסק במוזיקה. אז ככה. אם אני שומע שיר ברדיו וממש נפעם מסולו הגיטרות, או מזה שאחרי כל השנים איתך רציתי להגיד לך אוהב אותך הרבה יותר מכל מה שנדמה לך (כמילותיו של המשורר הלאומי עומר אדם) אז זה לא נוסטלגיה, זה טעם מוזיקלי. אם אני שומע שיר ברדיו ומייד נזכר איך במסיבת סיום כיתה ג' רקדתי סירטאקי צ'יק טו צ'יק עם מלכת הכיתה לימי המאממת, ולאחר מכן כשחלקנו בחדר המדרגות החשוך סיגריה ראשונה שלחתי יד מהססת אל מתחת לחולצתה אז זה נוסטלגיה. השיר הזה יכול להיות מזעזע, ומנוגד לחלוטין לטעמי המוזיקלי כאדם בוגר, אך הוא הוטבע בי בצירוף של נסיבות כאותה עוגיית מדלן של פרוסט, ולוחץ תמיד על אותו כפתור, הוא כפתור הנוסטלגיה. כך למשל, אני נורא נוסטלגי לשיר וויאז' וויאז' של דיזיירלס, שזו לדעתי אחת הזוועות הגדולות של שנות השמונים (לא מביא את הקליפ, רק מקשר. אמיצי לב בלבד שאינם נרתעים ממוזיקה איומה ותסרוקות בלתי אפשריות מתבקשים ללחוץ על הקישור בזהירות המירבית) תמיד ייקח אותי לנסיעה אחת ברכבת שערכתי לצד אישה שמאוד אהבתי בתאריך המדוייק של 21.7.1987. בין זה לבין מוזיקה אין ולו דבר, לדעתי, זו התנייה פבלובית. ועדיין, זו סוג של הנאה ממוזיקה, ואסור לשלול שום סוג של הנאה ממוזיקה. אז למה לא לעשות בעצם תחנת רדיו נוסטלגית, ולרגע, כשהזפזופ על פני הערוצים בנסיעה במכונית יעבור על פני התחנה תשוב לימי המאמי להיות מלכת הכיתה ולא הפקידה המעצבנת מביטוח לאומי, והשנה תשוב להיות 1987 או 1977 או 1947?

כי סך הכל יש כאן איזו בעייה. בואו ניקח את גבי שושן. שש עשרה מלאו לנער יצא ב-1973. זאת אומרת שהוא יכול להיות נוסטלגי לאנשים שהיו כאן בארץ בתקופה הזו, ונמצאים כיום בשנות השישים לחייהם. אחוז מזערי מהאוכלוסייה. חלק ניכר מבני השישים כיום נוסטלגים לאנ'לא יודע מי. אלה פוגצ'ובה? כך שהנוסטלגיה היא ממש עניין של הבנייה. השיר הזה הובנה כנוסטלגי, כך שגם לגבי יש לו ניחוח נוסטלגי, למרות שאני הייתי קטן מכדי לאהוב אותו בזמן אמת, 1973, כשהייתי בן חמש. דוגמה נהדרת להבנייה כזו היא סרטי אסקימו לימון שהפכו את המוזיקה הקיטשית של שנות החמישים (איי אם א סולג'ר, א לונלי סולג'ר, אווי פרום הום, ת'רו נו וויש אוף מיי און!) ל'נוסטלגיה' המובנית של ילידי שנות השישים והשבעים. כאן אנחנו זוחלים אל פאתי הסימולקרה הזדונית, ואל המסמנים שאיבדו את מסומניהם ולהיפך, אבל בפעמים קודמות שדיברתי על הסימולקרה הסתבר לי שרבים מקוראי אינם מבינים במה מדובר, אינם מכירים את המושג ואיש, כולל אלו שהשלימו כבר את הקריאה ב'סימולקרות וסימולציה' של בודריאר, אינו מבין למה זה כל כך מרגיז אותי, אז אסתפק באזכור. בכל אופן, אם נחזור אל הנושא. הנוסטלגיה אינה אינדיבידואלית, פרי נסיבות, אלא נושא של הבנייה חברתית. שיר מסומן כ'נוסטלגי', ובשל כך הוא 'נוסטלגי'. נמשיך הלאה.

ובהבנייה חברתית אנחנו מבינים, נכון מירי? נכון שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים להגיד לאחרים מה לחשוב? ומה ליצור, ואיך? ורק מה שאנחנו חושבים שהיא תרבות היא באמת תרבות? וזה כבר פחות סבבה. והיי, אם היו מגדירים את התחנה כ'אולדיז' לא הייתה לי בעייה. כי ל'אולדיז' יש מבחן אובייקטיבי, הוא מבחן הזמן. ההגדרה כ'נוסטלגיה' מדברת ישירות על הבנייה. לא רוצה הבנייה. רוצה את החופש להחליט לעצמי מה נוסטלגי בשבילי.

אז? במדינה המסוגרת מכל צדדיה בגדרות, שנועדו להגן עלינו מפני חיות הבר שמבחוץ, אשב ביישובי המוקף אף הוא בגדר גבוהה שנועדה בערך לאותו דבר, ובו קבוע שער צהוב, והכניסה אליו ניתנת רק לבעלי זיקה יהודית וציונית, אשב ואשמע בתחנת הרדיו (שמן הסתם תחליף את 88 האהובה עלי בתור 'תחנת הנישה של קול ישראל (בפירוק מתקדם)) נוסטלגיה יהודית וציונית מהי.

“Two gin-scented tears trickled down the sides of his nose. But it was all right, everything was all right, the struggle was finished. He had won the victory over himself. He loved Big Brother.”

ממתק? משהו נוסטלגי? הנה משהו שיכול להיראות נוסטלגי, וילי דיקסון באקדור מן מ-1970. העניין הוא שבזמן אמת ב-1970 אני הייתי בן שנתיים ולא הכרתי את דיקסון, והרדיו שכן שמעתי היה עסוק בלהשמיע את פסטיבל הזמר וליל חניה, ולפעמים גם את גבי שושן. אבל לפני כמה ימים נסעתי בחמש בבוקר להביא את אלמוג לאיזה מיונים בצבא במסגרת שנת השירות שלי כנהג וסבל, ומישהו ב-88 FM השמיע את כל האלבום של דיקסון 'איי אם דה בלוז' שלא ממש היכרתי, ונגנבתי לגמרי, במיוחד מהבאקדור מן. היי, ואני מוכן להתערב שזה לא משהו שישמיעו בתחנת הנוסטלגיה של מירי רגב.

המשטר הפאשיסטי

הקליק חוזרים! חוזרים! וואו!

טוב. שמעתי אתמול משהו מהחדש שלהם אתמול ברדיו ולא נפלתי מהכיסא. אבל זה עשה לי המון מחשבות. כשהייתי נער הם היו 'הפאנק הישראלי'. זאת אומרת שהם התלבשו שחור ושמו ליפסטיק שחור ובמקום לשיר על נבנה ארצנו ארץ מולדת הם שרו על אינקובטור. ואו.

אבל הם לא היו פאנק. הם היו משהו שמנסה לחקות משהו ששמעו בחו"ל מבחינה חיצונית. אבל המלודיות של 'לא רוצה שתדליקו לי נר' הן אותן מלודיות סאשה ארגוביות שהמוזיקה הישראלית המחורבנת נגועה בהן ולא יכולה להשתחרר. תשמיעו לג'וני ליידון את הדבר הזה ותשאלו אותו מה דעתו. האמת היא שהם היו יותר 'גל חדש' מפאנק, אבל גם כאן סאשה ארגוב לא הולך טוב. נכון, הם נורא התאמצו עם שמות מגעילים לשירים כמו 'זרע ניוון' ו'שעת הזאבים'. אבל תראו מה נשאר מזה אחרי שלושים שנה. 'אל תדליקו לי נר' שזה באמת המנון שאפשר לשיר בגמר כוכב נולד כשכל הקהל מחזיק מצתים באוויר.

בזמן אמת לא סבלתי פאנק. בדיוק בגלל החיצוניות. לא נדלק מסיכות ביטחון באף. למרות החיבה לקעקועים שפיתחתי באופן פאתטי בשנות השלושים לחיי, פירסינג לא עשה לי את זה אף פעם. פרט לנקבים שנולדתי איתם, אין נקב בגופי. החיצוניות של העניין דחתה אותי. מעילי העור השחורים והמתכת נראו לי ילדותיים. היום, כשזקנתי ושבתי זה בערך מה שאני שומע. הקלאש הקלאסיים, הסטרנגלרס המוקדמים, כל מיני כאלה שצצים כאן בבלוג הזה פעם ב-. אבל זה סוג מסויים מאוד של מוזיקה, והקליק זה לא המוזיקה הזו. הם גם לא מספיק מתוחכמים כדי להיות גל חדש שבאמת היה אז דבר שקורה ועושה דברים טובים. הם לא היו טוקינג הדס, או החונקים בגילגול הפוסט פאנקי שלהם או סופט סל. הם גלגלצ עוד לפני שהמציאו את גלגלצ, ואיזה מעבר חלק לעובד אפרת מהקליק לגידי גוב, חוה אלברשטיין ונורית גלרון.

פורטיס התקרב לאנרגיות האלה של הפאנק האמיתי באלבום הראשון שלו, אבל אחרי כן קרו לו כל מיני דברים, שהסתיימו בזה שזה ששר 'רד רד מעל מסך הטלוויזיה שלי' מוכר את הנשמה פעמיים שלוש בשבוע באקס פקטור. (למרות שיש לי ולו אותה חולצת הומר סימפסון ואני חושב שזה מדליק).

אז אין כאן פאנק, ואף פעם גם לא היה כאן פאנק. מה שאומר הכי הרבה על פאנק בישראל זה השיר 'נצמדנו', שזו הביוגרפיה הבדיונית של מה היה קורה לשלמה ארצי אם הוא היה זמר שוליים כושל כמו שהיה רוצה להיות, ולא אמצע המיין סטרים הישראלי. אז בשיר הזה, הייתה לו להקה בשנות השבעים, וכשהוא איחד אותה השדר צעק 'הפאנק הפאנק חזר לעיר'. היית רוצה. כשהסקס פיסטולס התאבדו על הבמה אתה הוצאת את 'גבר הולך לאיבוד'. כן זה עם המלודיות והפסנתר. זה היה עוד לפני שפגשת את לואי להב. (השיר הזה, נצמדנו, הוא סוג זדוני במיוחד של סימולקרה, בדיוק בגלל העניין הזה של הביוגרפיה המומצאת, בה כל מסמן איבד כל מסומן וכל מסומן איבד כל מסמן, אבל זה כבר קצת מסבך מה שעד עכשיו היה פוסט די קליט).

והמילים. נו באמת. 1982 שיא השפל של בגין ושרון, קצת לפני או בדיוק בעת, או קצת אחרי לבנון הראשונה, שזו התרמית המדממת ביותר בתולדות מדינת ישראל, והקליק שרים את המחאה האיומה 'לא צריך שתדליקו לי נר, כלום לא בוער'. ברבאק, אפילו ירדנה ארזי הוציאה אז תקליט יותר בועט. איפה "God save the Queen, the fascist regime" של הפיסטולס? איפה המילים הכואבות של הקלאש? והאנשים האלה לא חיו תחת משטר פשיסטי. הם חיו תחת הניאו ליברליזם של תאצ'ר שזה לא הרבה יותר טוב אבל זה לא ממש פאשיזם. אבל אנחנו בתקופת בגין, כאילו, אז זה התחיל. ו'פאשיזם' זה לא משהו שהמנוח היה רחוק ממנו. בעצם שני המנוחים כי גם שרון בעסק. אף פאנקיסט ישראלי אף פעם לא בעט למקום הנכון. מתקן. אף פאנקיסט ישראלי אף פעם לא בעט.

הם נורא חמודים, ועכשיו משמיעים אותם ברדיו בקטע של נוסטלגיה, והם שופטים באקס פקטור, ודני דותן עושה סרט על לא תאמינו המורד הגדול והפאנקיסט הבועט מתי כספי.

האמת שכל פעם שהמוזיקה הישראלית ניסתה לעשות משהו שרואים בחו"ל, יצא אותו דבר. כך זה עם אסתר שמיר שניסתה להיות מרד נשי כואב ויצא לה 'המקום הכי נמוך בתל אביב' שאיך נאמר זה במסורת שירי תנועת הנוער כשמקשיבים לזה היום. או דייוויד ברוזה עם 'קלף' שאמור היה לייצב לו תדמית של רוקר אכזר וגם טבע בבוץ של מלחמת לבנון הראשונה, והיום שומעים בייחוד בזכות המילים הנהדרות של יונתן גפן, ובלדות בלוז רכות כמו 'דניאלה'.

אבל זה בסדר גמור, כי אני רואה באקס פקטור איך הזמרים שם מחקים חיקוי מושלם של מה שהם שומעים בגלגלצ ובא לי לשבור את הטלוויזיה. אז בכל רע יש גם קצת טוב. מצד שני ברוזה ושמיר ופורטיס והקליק ניסו לחקות משהו טוב, וזה די קשה. לחקות את ברונו מארס זה קל ואשקרה גם אני יכול.

אז הנה אני רוצה להראות משהו די הפוך. איך מישהו לוקח משהו נהדר ומלודי וקליט, והופך אותו למשהו שנורא קשה לשמוע אבל נוגע בדיוק במקום הנכון בשיפולי הבטן.

אז זה הממתק שלנו להיום. זה לא פאנק, אבל זה מה שבא לי לשמוע, והאמת סך הכל הפוסט הזה נכתב בשביל להביא את זה. טום וייטס סי אוף לאב.

שובו של המסומן

מי מאיתנו לא התרגש מהתמונות הנהדרות שזכינו לחזות בהן של הכוכב פלוטו? אשקרה די התרגשתי. ובאמת קשה לרגש אותי בדברים שלא קשורים לאימפריה העות'מאנית או למאסטר שף. סך הכל תחשבו על זה שמישהו באמת לקח חללית שנסעה עשר וחצי שנים ומצלמת גוף חללי (זה לא ממש כוכב לכת) נורא נורא קטן שנורא קשה להגיע אליו. זה משהו שאבות אבותינו שהסתכלו בכוכבים רק יכלו לחלום עליו. וילדי ילדינו יצאו לשם לחופשות קיץ כי נורא חם כאן באוגוסט ובפלוטו זה 218 מינוס, ויש טיסות נהדרות בדקה התשעים שחבל"ז והמלון יוצא יותר זול מחופשת סקי בשאמוני שכבר עשינו פעמיים בשנים הקודמות וכבר נמאס.

מה שכן המפגש הזה סימן עבורי עוד ניצחון אנושי בקרב המתמיד נגד הסימולקרה הזדונית, והמסמן שב ומצא את המסומן. -כאן קישקוש פוסט מודרני של שש שבע פיסקאות מי שרוצה יכול לגשת ישר לסטיבי ריי בסוף –

'פלוטו' מהיכן? פלוטו אותר, וסומן בטעות ככוכב לכת על ידי אסטרונום אמריקאי בשם קלייד טומבו בשנת 1930. הוא עבד במצפה של פרסיבל לואל, ולכן קרא לחפץ השמימי שאיתר (לאחר שחישובים הראו שהוא נמצא שם מספר שנים לפני כן) בשם פלוטו, שפרט לכך שהוא שם של אליל קדמון, הוא כולל גם את שתי האותיות הראשונות של פרסיבל לואל – PL שזה גם הסימון האסטרונומי שלו.

אוראנוס, כשאותר, נקרא בתחילה על שם הרשל, מגלהו. וכך הסתובב לו במערכת השמש הרשל ביחד עם כל האלים היוונים והרומים במשך כמה שנים, עד שמישהו הבין שמשהו כאן חורק, והחליף את השם ל'אוראנוס' שנראה קצת יותר מתאים. נראה שטומבו רצה לחסוך ללואל, אותו העריץ, גורל דומה.

ואכן, ככל שמתרחקים מהשמש, כך המצב הופך להיות יותר קודר. אם אנחנו מסתדרים עם ונוס, אלת היופי, או מרקורי, שליח האלים, הנמצאים קרובים יותר לשמש, עניינים מסתבכים קצת עם מארס, אל המלחמה, ולאחר מכן עם יופיטר אבי האלים, ואז מגיעים לאוראנוס, שמה שאני זוכר לגביו הוא שאכל את ילדיו בהתקף טירוף. (אם כבר אנחנו בסימולקרות, הרי שבמשך כמה שנים פעלה בצומת משגב מסעדה בשם 'אוראנוס', ותמיד תהיתי מה המנות המוגשות שם, ואם הם מודעים להקשר הקולינרי של השם. היום פועלת באותו מקום עצמו מסעדה בשם 'אלרוביאן' או בעברית 'החסילון' שזה לדעתי שיפור הרבה יותר משופר והרבה יותר מעורר תאבון). פלוטו גם כן הולך במסורת הזאת. פלוטו הוא האדס, אליל השאול במיתולוגיה היוונית-רומית.

רצה הגורל ובשנת 1930 רצה וולט דיסני לקרוא בשם לכלבלב החמוד שילווה מעכשיו את מיקי מאוס שהיה מאוד פופולרי. איפשהו בתרבות ההמונים האמריקאית של השפל הגדול היה לאסטרונומיה בכלל, וללואל בפרט דימוי של משהו מרתק ומלהיב. לואל 'גילה' את התעלות על מאדים, שלא היו קיימות אלא בדמיונו, ואנשים כמו אדגר רייס בורוז הפכו את זה לסדרה של ספרים פופולריים שהתרחשו בכוכבי לכת רחוקים, בהם גיבורים שריריים הצילו נסיכות במצוקה. בורוז, הזכור כיום בשל 'טרזן' היה מעיין נובע לסדרות מסוג זה, שמהן שרד עד היום רק טרזן במצב טוב.זו עטיפת הספר 'בארסום, נסיכת המאדים' לכשעצמה פיסה נהדרת של אר-נובו נוסח שנות העשרים. מקור – ויקישיתוף.

BARSOOM

אני יכול לדמיין את וולט דיסני כקורא נלהב של סדרת 'ברסום' המתרחשת על המאדים, שהתפרסמה באמצע שנות ה-עשרה (אם כי כדיסני, אמן המתקתקות החסודה, מן הסתם הותיר את הסרט הארוטי המצויר 'ברסום' במגירות החשוכות של דמיונו) קולט שגילו כוכב חדש בשם פלוטו, ומייד מחליט לקרוא כך לכלב שיצר. וכך אירע שאליל המוות הנורא, שנתן את שמו לכוכב הקפוא, הרחוק והמסתורי, הפך לכלבלב חמוד.

סימולקרה? זה עוד כלום. הגלגול הסופי היה בספר הילדים הקלאסי 'איה פלוטו' שם הפך פלוטו שלנו בשנת 1956 לאותו כלבלב מקיבוץ מגידו. אך בעוד שפלוטו המצוייר היה סוכן של הקפיטליזם האמריקאי הדורסני וההוליוודי במלוא רמ"ח אבריו, פלוטו הגולדברגאי הוא סוכן נאמן של האתוס הקיבוצי השיתופי, הבז למנעמי החיים אותם חומד פלוטו המצוייר, בדיאלוגים כמו "שלום לך פרה, את עושה קצפת? / טיפש קטן, הפרה עונה, אני מייצרת חלב לגבינה". לא לנו היא הקצפת. זו נותרת לקפיטליסטים מהוליווד. אנחנו בקיבוץ מגידו, בעמק יזרעאל, בשנות החמישים.

כך הפך אליל המוות האיום לכלבלב סוציאליסט. קוראיו הנאמנים של הבלוג הזה יודעים שאני סבור שהסימולקרה (המכונה אצלי תמיד בצירוף 'הסימולקרה הזדונית') היא אם כל חטאת, ושיש להחזיר לכל המסמנים את המסומן המקורי תיכף ומייד. לכן עד כמה שמחתי כשפלוטו שב לקבל את משמעותו המרושעת, האכזרית, הקפואה כאשר נפגש עם החללית 'אופקים חדשים' (שאשקרה מסמנת אופקים חדשים!) מי ייתן ובמהרה בימינו אמן ישוב כל מסמן למסומן, וכל מסומן למסמן, ובא לציון גואל.

ועוד משהו קטן בהקשר הזה, שנת 1930 היא גם השנה בה התגלה הפלוטוניום, שכמובן קיבל את שמו בהשראת 'פלוטו' הפרסיבל לואלי, אבל פלוטוניום – עד כמה שהוא פופולרי בימים האחרונים – הוא כבר נושא לפוסט נפרד.

אז עקרונית אם מגלים כוכב חדש אני ממליץ לקרוא לו על שם סטיבי ריי ווהן, כי רק הוא יודע לנגן ככה, והוא גם מת נורא צעיר וחראם.

אליפסיס

בפעם השלישית שמישהו שיתף את הדבר הזה בפייסבוק שלי קפץ הפיוז, והחלטתי לכתוב את הפוסט הזה. זה פוסט שעוסק בשטויות שנכתב יום אחרי פוסט פרוגרמטי זועם שעוסק בנושא היהדות הרפורמית, ביום של ההחלטה הנבונה והמרגשת להפריד באוטובוסים בין יהודים ופלסטינים, אז תבינו כמה זה מפריע לי. אז הנה זה – התבשמו.

SHAKESPEAR

שייקספיר לא אמר את זה. איך אני יודע? כי שייקספיר לא היה משתמש בסימן ה'…' המכונה אליפסיס. השימוש המודרני בסימן הזה במשמעות של 'וואלה יש לי עוד משהו מאוד עמוק להגיד אבל תבינו לבד' התחיל בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20.

סך הכל המדובר בטקסט מאוד מעניין ורווי סתירות פנימיות. יש בו מעין הקדמה האומרת 'אל תצפה לשום דבר מאנשים כי הם מאכזבים, אז אם תנמיך את הציפיות תהיה מאושר', ולאחר מכן זה גולש לכל מיני מקומות עם ההמלצה המצויה בדיסוננס עם עצמה של – תחיה במלוא העוצמה, אבל תחשוב לפני כל פעולה. כי אף אחד אחר לא יעשה זאת במקומך.  זרם תודעה מבולבל משהו וניו אייג'י זה עומד בניגוד לשאר מכלול יצירתו של הגאון מסטרטפורד אופון אייבון, כך שגם שלא קראתי את מלוא כתביו עד תומם בשפת המקור (נותרו לי עוד שלושה עמודים ב'טימון איש אתונה' וככה את המערכה האחרונה שלא זורמת ב'קוריולאנוס') אני יכול להיות די בטוח ששייקספיר לא אחראי לזה.

איך זה נוצר? ברור שמישהו כתב את זה ומי שכתב את זה יודע שזה לא שייקספיר שכתב. מן הסתם הוא חשב שזה יקבל יותר עוצמה אם הוא ייחס את זה לשייקספיר, ולא ירשום 'משה אברהם אמר…". בהתחשב באי הקוהרנטיות של הטקסט (שצבר לדעתי מאות שיתופים) הוא צדק, אבל מה הוא רצה להשיג? פעולה ממשית לפי המתווה הזה היא בלתי אפשרית, בשל כך שאיני יכול 'לחיות במלוא העוצמה' ו'להקשיב לפני שאני מדבר'. 'החיים קצרים ולכן תאהב אותם' הם גם כן לא משהו ברמה של הציווי הקטגורי, אלא המלצה אמורפית למדי. אם רצה להשיג תהילה בניסוח חד של עקרונות חיים שיהפכו את כולם למאושרים, הרי שלא היה צריך לייחס את דבריו לשייקספיר ולהישאר אלמוני.

זו הסימולקרה! הזדונית! במלוא תפארתה ורשעותה! סוג מוזר של מסמן שאיבד את המסומן. אוויר ריק המופרח אל חלל האוויר רק כדי להיפגש שם בעוד אוויר ריק. נמלטת ממשמעות, ובה בעת בפוסט זה ממש נטענת במשמעות. אז בקטע הפוסט מודרניסטי, הבודריארי, הזה גם אני הייתי יכול לשים 'לייק', אבל ראבק, מה כל אלו שאינם שוטפים בתורתו של בודריאר יעשו? מה לעזאזל הם חשבו לעצמם כששמו לייק?

טוב. כששייקספיר רצה להביע את אכזבתו מהמין האנושי, הוא ידע לעשות את זה יותר טוב מהפייסבוקיסט האלמוני יוצר הסימולקרה. בואו נשליך אל הצד את הסימולקרה הזדונית ונהגה במקור הנשגב – המלט. מערכה שנייה תמונה שניה.

that this goodly frame the earth, seems to me a sterile promontory; this most excellent canopy the air, look you, this brave o'er hanging firmament, this majestical roof, fretted with golden fire: why, it appeareth no other thing to me, than a foul and pestilent congregation of vapours. 'What a piece of work is a man! How noble in reason, how infinite in faculty! In form and moving how express and admirable! In action how like an Angel! in apprehension how like a god! The beauty of the world! The paragon of animals! And yet to me, what is this quintessence of dust? Man delights not me; no, nor Woman neither;

או בתרגומו של ג. א. אלמוג –

…שהאדמה הטובה הזו נראית לי אך כרמה צחיחה; שכיפת השמיים המופלאה, התלויה מעלינו כגג קסום, משובצת באש מוזהבת, נראית לי אך כאסופת אדים מבאישה ומצחינה; כמה מופלאה יצירת האדם! כמה אציל בתבונתו? אין סופי ביכולותיו, בתנועתו ובצורתו כה נערץ, בפעולותיו ייראה כמלאך, בהבנתו ידמה לאל. היופי שבעולם, כתר עולם החי. ועבורי, מהו זה, אך אפר ועפר? לא אמצא עונג באדם. גם לא באישה.

לפעמים, כשהעולם רע אלי, או כשאיני מוצא עונג באדם, או אף גם לא באישה, אני מזמזם את זה לעצמי.

מי שכן גורם לי עונג הוא ריצ'רד אי. גראנט שנתן את הביצוע האולטימטיבי למונולוג הזה בווית'נייל ואני ב-1987. מי שהגיע לשיא הזה בגיל 30 בסרטו הראשון, ולאחר מכן בילה קריירה שלמה בלשחק את 'האנגלי המופרע' בסרטים כמו 'האדסון הוק' ו'ספייס וורלד', יכול אולי להתחבר לטקסט שלמעלה ברמה של אין מה לצפות מהחיים והייתי צריך לחשוב לפני. אז סגרנו מעגל. והנה – גראנט בתפקידו הגדול ביותר. וילדים – תיזהרו מסימולקרות, הן נושכות, ולא לשתף אם אתם חברי פייסבוק שלי כי זה עולה על העצבים.