מעוללות האפוקליפסה

א. על התגובה הראויה וזו שאינה ראויה.

מהי תגובתו של אדם בן תרבות השומע על פיגוע ובו נהרגו למעלה ממאה ועשרים אנשים? אבל. השתתפות בצער. רצון לסייע. סולידריות. זעם על המפגעים.

מהי תגובה לא ראויה של אדם השומע על פיגוע ובו נהרגו למעלה ממאה ועשרים אנשים? שמחה לאיד. הטפת מוסר. רצון לנצל את הפיגוע לצרכיך הפוליטיים והאחרים. 'אמרתי לכם'. 

ב. על מלחמת העולם השלישית.

רון בן ישי הכריז אתמול בטמקא על מלחמת העולם השלישית. ואלו דבריו: "הגיע הזמן שנכיר בכך: אנחנו בעיצומה של מלחמת עולם שלישית. מלחמה שתהיה שונה משתי קודמותיה אבל גם היא תתנהל בכל רחבי הגלובוס. ביבשה, באוויר ובים. זו מלחמה בין האיסלאם הג'יהאדיסטי לבין הציוויליזציה המערבית; מלחמה בין האיסלאם הקיצוני לבין כל מי שאינו מוכן להיכנע לערכיו ולתביעותיו הפוליטיות. את המלחמה הזו ניאלץ כאמור להילחם על הקרקע – בדיוויזיות ובטנקים אמריקניים, צרפתיים ובריטיים שייפעלו בסוריה ובעיראק וגם באמצעי ביטחון שיינקטו במעברי הגבול ועל-ידי יחידות מיוחדות וסוכנויות מודיעין בבלגיה, בצרפת, בגרמניה כמו גם בפיליפינים, בסין וברוסיה. את המלחמה הזו ננהל במימי הים התיכון וגם מהאוויר במטוסי קרב שיפציצו את ריכוזי דאעש ואל-קאעידה ברחבי אסיה ואפריקה ובאמצעי אבטחה שיינקטו בנמלי תעופה ובמטוסי נוסעים בכל רחבי העולם. זו תהיה דמותה של מלחמת העולם השלישית, שגם אנחנו חלק ממנה, ולא מהיום."

לפני שלוקחים את השברייה בין השיניים ומסתערים על הקרקע, אני ככה שואל, רגע. בסרט הזה לא היינו כבר? ב-2001? והמעורבות הזו, הדיוויזיות והטנקים האמריקאים הצרפתיים והבריטים שפעלו בעיראק, הם לא הגורם הישיר לזה שיש לנו היום דאעש? אולי משהו בכל שיטת החשיבה הזו לקוי? אולי מישהו כאן (בטח לא הפרשנים, המזרחיסטים והאיסלאמיסטים נוסח גיא בכור ורון בן ישי!) טועה פעם אחר פעם?

ועוד משהו קטן. כאילו כל הבלגן האתני הנוכחי שלנו התחיל, לדעתי משני פקידים, אחד צרפתי ואחד בריטי, בשם סייקס ופיקו, שישבו להם בחדרים מרווחים (אז לא היה מיזוג) בבירות אירופיות קרירות ומתחו קווים על מפה. מאז, כל התערבות מערבית במזרח התיכון נכשלה והביאה לתוצאות הפוכות. החל מטיפוח השושלת ההאשמית בעיראק על ידי לורנס איש ערב והערביסטים מהוויטהול (התוצאה הייתה שהעיראקים התמרדו בבריטים בהזדמנות הראשונה שהייתה להם במרד רשיד עלי אל כילאני ב-1941, וב-1958 נגררו גוויות בית המלוכה ההאשמי של עיראק ברחובות ביחד עם בן טיפוחיה של בריטניה הגדולה נורי סעיד) דרך הפיכת מוצאדק באיראן (את הלקח הזה ה-CIA היה צריך ללמוד. כנראה שזה מוסד שלא אוהב ללמוד) דרך הפלישות לעיראק בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21, ועד היום. משהו כאן לא עובד.

אסלאמיסטים זה דבר נחמד. באמת צריך להתפרנס, ולהכיר את האסלאם זה תמיד טוב. אבל בואו נזכור את הלקח הנהדר שלימדו אותנו הסובייטולוגים. אלו שבמשך שנים התפרנסו מלתת נבואות ותחזיות מדוייקות על העתיד לקרות לפי הסדר שבו עמדו הנכבדים על המרפסת בכיכר האדומה במצעד האחד במאי. עד שכל בניין הקלפים הזה קרס למול עיניהם הנדהמות לפני שמי מהם הספיק להגיד סובייטסקי סויוז. אגב, אני לא מוציא מכלל אפשרות שחלקם עשו הסבה לאסלאמיזם.

ג. אז מה כן?

הטבח בפריז הוא כנראה מחיר קטן מאוד שצריך היה לשלם עבור התועלת שמביא דאעש. הוא קו החיים שמחזיק את שושלת בשאר אל אסאד בסוריה, בכך שהוא נותן סוג של לגיטימציה למשטר הג'נוסייד הזה, ומאפשר לפטרונים שלו במוסקבה ובטהרן להעניק לו סיוע. הוא משאיר את הנוכחות המערבית – ארצות הברית, בריטניה, צרפת, במזרח התיכון, מקום בו המנהיגים הפוליטיים של המערב, שהציבור שלהם נכווה מהמלחמות האין סופיות שהסתיימו בתבוסה מוחצת באפגניסטן ובעיראק, רואה אותם מחוייבים פוליטית להקטין את הנוכחות הזו. לממשלת ישראל הוא מייצג רוח רפאים שניתן להפחיד איתה את הציבור לאחר שהדחליל הקודם, האיום הגרעיני האיראני, קרס לחמש עשרה השנים הבאות. בעיראק ובסוריה המדובר בחבורה של מופרעים על טויוטות. מדינה של ממש המצויידת בצבא מודרני, כמו ירדן, מצליחה להדוף אותם משטחה. הם לא ממש איום. אפשר לחסל אותם ברבע שעה. אף אחד לא רוצה. אני צופה להם חיים ארוכים כדחליל במשך כמה וכמה שנים, עד שיתייצב איזה סטטוס קוו בסוריה ובעיראק בהסכמה בין המעצמות, ואולי כוחות איזוריים כתורכיה ואיראן, והצורך בהם ייעלם.

המבט צריך להיות מופנה, אם כן, לאירופה פנימה. אל המפגעים – אותם צרפתים ואירופאים צעירים שיוצאים אל המזרח התיכון, וחוזרים לאחר מכן לבצע פיגועים. מה מניע את האנשים האלה? מדוע הם כל כך שונאים את המדינות שקלטו אותן, העניקו להם מקלט, עבודה, דיור? מה גרם לג'ון הג'יהאדיסט לעזוב את השכונה הלונדונית בה גדל ולהתחיל לערוף ראשים? וקאליבלי? התשובה היא מורכבת, והתגובה גם היא צריכה להיות מורכבת. גם במישור המיידי, המודיעיני, לסמן את האנשים היוצאים למזרח התיכון, לעקוב אחרי תנועותיהם, לאתר אותם כשהם שבים לאירופה. אבל גם במישור הרחב יותר. לשאול כיצד ניתן – וניתן – להתייחס לציבור המוסלמי הגדול שגר באירופה, תוך כיבוד ושמירה על התרבות והערכים האירופים מחד, והתייחסות לרצונות, לשאיפות, לתקוות של המהגרים מאידך.

התשובה תמיד צריכה להיות מורכבת,  וכמו כל תשובה, לכלול רכיב של כיבוד הדדי ולא של שינאה. לכן אותם גורמי ימין באירופה, כמו מארי לה פן, שצפויים להרוויח מאוד מהאווירה שבעקבות הטבח, הם לא הפתרון. הם רק יחריפו את הבעיה. לכל מי שתולה, כאן בישראל, תקוות באנשים כאלה, אני סתם מעלה ספקולציה שהם לא אוהבים יהודים הרבה יותר ממה שהם אוהבים מוסלמים. מי שגדלה בבית של מכחיש השואה הגדול ביותר באירופה, יהיה לה קצת קשה להתייחס אל היהודים, אם בארצה ואם בישראל, באופן אוהד. אפשר לשנוא גם יהודים וגם מוסלמים. באמת.

כאן צריך, בהיעדר יכולת לסמוך על פרשנות האסלאמיסטים, על תום ליבם ותבונתם של מנהיגי המערב במלחמה בדאעש, ועל מפלגות ימין קיצוני באירופה, להיעזר במצפן שלעולם אינו טועה. במילה האחת – סולידריות. גם סולידריות עם הפריזאים ביום אבלם. אבל גם עם כל הסובלים והמעונים במרחב הגדול הזה שבין עיראק ופריז. והצרפתים היו שהמציאו את הסיסמה שצריכה לעבוד גם כאן. ליברטה, אגליטה, פרטניטה. הדגש צריך להיות על הפרטניטה. האחווה, הסולידריות, היא ולא אחרת שיכולה להביא את החירות והשוויון.

הממתק להיום היא כמובן סימפטיק של פינק מרטיני, בערך השיר הכי פריזאי שאני מכיר.