הסטרנגלרס בישראל

פעם כשהייתי ילד, בערך לא יודע ארבע עשרה חמש עשרה כזה, הייתי מעריץ נורא שרוף של הביטלס. קניתי את הנרטיב הקוטנרי של חבר'ה פרועים ולא מסודרים שפתאום עברו איזה מהפך מרוקנ'רול בסיסי של שתי גיטרות, בס ותופים למשהו הרבה יותר מורכב כשהשיא (לטעמו של קוטנר) הוא 'יום בחיים' עם תזמורת שלמה שמשמיעים הפוך ופתאום מצלצל שעון מעורר או משהו כזה. היום אני קצת חושב אחרת. אני חושב שיש משהו נהדר ומשחרר ברוקנ'רול הבסיסי של הביטלס המוקדמים, ובמקומות שהם חזרו לבסיס גם באלבומים המאוחרים שלהם כמו החלקים ב'לט איט בי' שספקטור לא הצליח לחרב, או ב'הו דארלינג' באבי רואד, אז הם הכי הכי טובים, ושאמירה מוזיקלית היא הכי תקפה כשהיא הכי מזוקקת ולא צריך להחביא אותה מאחורי תזמורות והקלטות הפוכות וכינורות ונבל וחצוצרות, וסך הכל המילים שלהם הכי נהדרות ונוגעות כשהם לא שרים על אריות ים ובצלים מזכוכית, אלא 'אל תאכזבי אותי' למשל.

זאתי דוגמה מאוד טובה כי סך הכל הייתי עוד לפני הסיטואציה של 'Don't let me down' – הבחור הזה שמתאהב אהבה ראשונה ולא יודע אם זה יתפוס או לא אלא רק מבקש 'אל תאכזבי אותי'. והיי, נחשו מה? היא איכזבה אותי באבוה. טוב. אז עכשיו אני מבין כל מיני דברים שאז לא הבנתי, אבל זה ממש לא פייר כי אני באיזה שלושים וחמש שנה יותר מבוגר. איך הזמן עובר כשנהנים.

אז עקרונית הסטרנגלרס זה אותו דבר. מפאנק נורא בסיסי ובועט וצועק הם עברו ליצירות נורא נורא מורכבות ומלודיות, מין רוק מתקדם כזה, וזה עשה לי די סבבה. לא הייתי בוגר אז להבחין בין התופעה החברתית ובין המוזיקה. חשבתי שאם זה חבר'ה אנטי סוציאליים כאלה שלובשים מעילי עור ומחוררים את הפרצוף שלהם עם סיכות ביטחון ועושים תיספורות מוהוק, אז גם המוזיקה בטח לא משהו. היום אני גם מאוד מתחבר לתופעה החברתית – כי כשסיד וישס שר 'גוד סייב ד'ה קווין, ד'ה פאשיסט רג'ים' אז אני יודע על מה הוא מדבר, כי סורפרייז סורפרייז אני גם חי תחת משטר פשיסטי, אפילו יותר מזה שווישס המנוח חי בו. וגם הפאנק המוקדם של הקלאש והסטרנגלרס והפיסטולס ואולי כל מיני דברים שיצאו משם כמו הקיור (יודע שזאת לא דוגמה טובה) או הייזל אוקונור ובטח כל מיני צאצאים שלהם כמו הטוקינג הדז וכל הפוסט פאנק האמריקאי הזה זה דברים שאני שומע בסבבה, ואת הביטלס פחות. וכן, הפוליטיקה מתחברת לי עם המוזיקה, בטח אצל הקלאש, אבל זה גם מוזיקה סבבה, למרות שהם בדרך כלל למדו לנגן רק באלבום החמישי או השישי.

חשבתי שזה מה שקרה לסטרנגלרס, שהם פתאום למדו לנגן, ונהיו מורכבים ומתוחכמים. אבל היום כשאני שומע אותם אני שומע גם בבלדות הכי רכות ומסחריות שלהם את הקלידן שלהם שהוא חתיכת בן זונה, ואת הבאס נותן קצב, מה שהיה להם כל הזמן גם בימים של הפאנק הבסיסי. מה שתפס אותי בזמן אמת, ב-1982 כזה היה ה'גולדן בראון' שזו בלדה ממש כאילו די… מושלמת אני חושב. היום אני אוהב בה דברים שלא אהבתי אז – טוב, אי אפשר לראות את הקליפ שלהם בלי לחשוב על אדוארד סעיד – אבל סך הכל זה שיר נהדר, נורא רומנטי כזה. לא ממש מבין על מה המילים, הקליפ מדבר על איזה מסע לארץ אקזוטית אולי מצרים, ושיט בנילוס או משהו כזה. על משהו שהיה ואבד. או שלא היה מעולם. משהו עצוב. יש מקום גם למשהו עצוב. לא צריך להיות כועסים כל הזמן.

טוב, סך הכל להקה פיצוץ ונורא שמחתי לראות שהם מגיעים לארץ בנובמבר. הם אף פעם לא היו גדולים ברמה של אנ'לא יודע דברים שהגיעו לארץ קודם כמו הסטונס או ניל יאנג. אז זה אומר שיש סיכוי שתהיה הופעה יחסית אינטימית. יותר היכל התרבות מפארק הירקון. אנ'לא יודע אם אני רוצה ללכת כי זה שלושה ימים אחרי שאלמוג מתגייסת ובטח יהיה הרבה טררם, וגם, אתם יודעים, ללכת להופעת רוק כשהבת בצבא. יש משהו יותר פאתטי? אפילו שש' אמרה שהיא מכירה קצת ואוהבת קצת, ושיש לי ממש סיכוי ללכת איתה אם ארצה. אז להיות שם עם כל בני החמישים פלוס ולהיזכר ב-1982. פאתטי כבר אמרתי? באבוה. אבל מצד שני, הסטרנגלרס. לדעתי הם כבר בסוף שנות השישים שלהם, ובטח אולי החליפו שלושה ארבעה אנשים בהרכב ונותר אולי רק הסולן שמכירים את הפרצוף שלו. ואולי לא. ראיתי וידיאו חדש שלהם מהופעה לא מזמן ונדמה לי שכולם שם היו קשישים. אז בכל אופן לא יהיו לי הרבה הזדמנויות.

הם כבר היו כאן פעם אחת או יותר. אני זוכר הופעה בפברואר 87. אבל הייתי עסוק בלהילחם בחיזבאללה עם השברייה בין השיניים ולהתעסק עם הזאתי מ'דונ'ט לט מי דאון' אז לא הלכתי. היום יש לי צ'אנס לתיקון עוול היסטורי. אז אולי אני אלך ואולי לא. יש לי זמן להחליט אני חושב. לא סגור על זה שלמרות שהפוסט הזה ייקרא בטח על ידי מיליוני אנשים ויעשה להם חשק ללכת אז אני צריך להיות נורא לחוץ על כרטיסים. זה לא הסיה הזאתי. מי מכיר היום את הסטרנגלרס?

ממתק? ספציפית אני נורא אוהב את הביצוע שלהם לשיר הזה, וגם הווידאו עם החרק הזה חמוד. זה שיר נהדר. הביצוע המקורי הוא של איזה להקה של להיט יחיד משנות השישים שנקראת קווסצ'ן מארק אנד דה מיסטריאנס. אבל השיר הזה בנוי על הסטרנגלרס. קאבר מושלם. הבאתי אותו כאן כמה וכמה פעמים. כי הנושא של 'את היית ממש לא בסדר איתי אבל בסוף אני יוצא בסדר ואת לא' זה תמיד להיט אצלי בכל הקשר. אז שיהיה עוד הפעם. תשעים ושש דמעות.

טוהר הוואגינה היהודית חלק מי יודע כמה ועוד אחד

כשכתבתי בישראבלוג הייתה לי סידרת פוסטים בשם 'טוהר הוואגינה היהודית', שהתייחסה בדרך כלל לכל מיני ניסיונות לשמור על טוהר הוואגינה היהודית, כמו ההוראה של הממונה על השירות  הלאומי לא לאפשר משמרות לילה לבנות בבית חולים פן יפתו אותן הרופאים הערבים, או הסרטון ההזוי של משרד הקליטה בו הערל השוגל את הבחורה בניו יורק לא מבין מדוע הדליקה נרות ביום הזכרון וחושב שזו אך הזדמנות נוספת לטמא את הפות העברי הקדוש, וכאלה. אז היום רביניאן.

הארץ כבר הסביר את הבעייתיות בעמדה של הסופרת עצמה, הרואה את 'ההתבוללות' באופן שלילי ואידך זיל גמור. אבל אין לי ויכוח עם רביניאן. היא כתבה יצירת ספרות, טובה יותר או פחות, ולא מניפסט פוליטי.

נכון, כמה וכמה מהסופרים שאצלי בפיד בפייסבוק (יש לי כמות גדולה ממה שניתן היה לחשוב) מיהרו והצביעו על היצירות שלהם ככוללות אלמנטים התבוללותיים, או הצהירו על כוונותיהם לכתוב רומן עב כרס הכולל מעשים שלא ייעשו בין בתולות בת ציון וערלים. וזאת כמובן במטרה שהיצירות תיפסלנה על ידי משרד החינוך, והם יעשו את הקופה שרביניאן עשתה על חשבון הטיפשות והגזענות של אחשדרפני בנט. וכך, גם אני יכול לספר על 'לילה אדום' המסתיים בנשיקה לוהטת בין מילאד הערבי הנוצרי לשרון ממן היהודיה הכשרה. אבל זה לא העניין. ספרות היא ספרות. פוליטיקה היא פוליטיקה. קו התפר הוא תמיד בעייתי. פוסט נפרד. נמשיך הלאה.

העניין הוא עם המצקצקים. עם כל חברי הכנסת מהשמאל ומהמרכז, מהרשימה המשותפת ועד ללפיד (איש המרכז הקיצוני) שיודעים לצקצק היטב בלשונם כאשר פוסלים ספר על 'התבוללות' אבל סובלים מזה שבעים שנה, מהן כמה וכמה עשרות שנים בשלטון, את שיטת המילט העות'מאנית המחלקת אותנו לארבע עשרה עדות דתיות שהמשויכים אליהם יכולים להתחתן אך ורק בינם ובין עצמם.

כן, הכוונה אליך איימן עודה. איפה במצע של המשותפת דרשתם את ביטול שיטת המילט? איפה עלתה הדרישה הזו במצע של כל אחת ואחת מהמפלגות המרכיבות את הרשימה המשותפת לפני שהתאחדתם? טוב לכם ערבים חביבים בתוך הקופסה שלכם. אתם לא רוצים לצאת. אולי אתם לא אוהבים ממש יהודים? או את הרעיון שיהודים יתחתנו עם ערביות או ערבים עם יהודיות או ערבים עם יהודים או ערביות עם יהודיות? לך תדע.

וכן הכוונה בוז'י ולפיד ובעצם גם ליברמן (האלקטורט שלו הוא הנפגע העיקרי מהמילט. עשרות אלפים מהם, אם לא יותר, מוגדרים חסרי דת וחייבים לנסוע לחוץ לארץ בשביל להתחתן). אם היה איכפת לכם זה כבר מזמן היה נגמר, המילט. בכמה ממשלות אחדות ישבתם? כמה דרישות אולטימטיביות העליתם? והמילט? מחייך כבר ארבע מאות שנה ועוד היד נטויה לעוד ארבע מאות כאלה.

אז סך הכל בנט הוא גזען של קיץ. כזה שנכנס לחדר וישר רואים גזען. עודה ובוז'י ולפיד וליברמן הם גזענים של חורף. כאלה שנכנסים לחדר, מורידים את המעיל, פושטים את הסוודר, חולצים את המגפיים – והנה – גזען. תפסיקו לצקצק. גם אם מיליוני בנות שבע עשרה חרמניות תקראנה את 'גדר חיה' ותרוצנה להתבולל, המילט ימנע את זה מהן. בנט אומר בעצם את מה שכולכם חושבים.

אז מה אתם באים בטענות לפקידה שפסלה את הספר? באמת. היא תוצר של השיטה. והיא אומרת מה שכולכם חושבים. נחמד ללמוד על זה בשיעורי ספרות. כמו 'החטא ועונשו'. אבל אף אחד לא ממש ילך להרוג זקנות עם גרזן, נכון? יש תמיד פער בין העולם הדמיוני של הספרות ובין עולם המעשה בו החוק אוסר את מה שהדמיון יוצר.

והנה מה שיהודיה כשרה וטובה, שחוללה על ידי היידגר הגוי הנאצי הטמא, ידעה להגיד, בספר שלה 'אייכמן בירושלים' על שיטת המילט שלנו. הדברים נכתבו לפני למעלה מחמישים שנה, והמילט עדיין חי, למרות הזעקה. אז אם ארנדט לא הצליחה, והיא משקל כבד, אז אתם מפחדים מרביניאן? מבחינה אינטלקטואלית ארנדט אוכלת אותה לארוחת צהריים בלי מלח. אז הנה מה שלחנה יש לומר -"אייכמן בירושלים – דו"ח על הבנאליות של הרוע" שתרגם אריה אריאל, בהוצאת בבל, שנת 2000 עמ' 16 –

"נראה שאזרחי ישראל, חילונים כדתיים, מסכימים שיש צורך בחוק האוסר נישואי תערובת… יש משהו עוצר נשימה בתמימות שבה גינתה התביעה את חוקי נירנברג הידועים לשימצה משנת 1935, אשר אסרו נישואי תערובת ומגע מיני בין יהודים לגרמנים. אלה מבין העיתונאים שהכירו את הנושא היו מודעים היטב לאירוניה שבדבר, אבל לא הזכירו זאת בדיווחיהם. זה לא הזמן המתאים, הם סברו, למנות בפני היהודים את הליקויים בחוקיה ובמוסדותיה של מדינתם."

תפסיקו לצקצק תתחילו לעשות. תבטלו את המילט, ותזדיינו עם ערבים. ועם יהודיות. ועם מי שבא לכם.

ממתק? הקלאש מגניפיסנט סבן. לא בגלל שזה קשור למשהו. סתם כי בא לי לשמוע.

המשטר הפאשיסטי

הקליק חוזרים! חוזרים! וואו!

טוב. שמעתי אתמול משהו מהחדש שלהם אתמול ברדיו ולא נפלתי מהכיסא. אבל זה עשה לי המון מחשבות. כשהייתי נער הם היו 'הפאנק הישראלי'. זאת אומרת שהם התלבשו שחור ושמו ליפסטיק שחור ובמקום לשיר על נבנה ארצנו ארץ מולדת הם שרו על אינקובטור. ואו.

אבל הם לא היו פאנק. הם היו משהו שמנסה לחקות משהו ששמעו בחו"ל מבחינה חיצונית. אבל המלודיות של 'לא רוצה שתדליקו לי נר' הן אותן מלודיות סאשה ארגוביות שהמוזיקה הישראלית המחורבנת נגועה בהן ולא יכולה להשתחרר. תשמיעו לג'וני ליידון את הדבר הזה ותשאלו אותו מה דעתו. האמת היא שהם היו יותר 'גל חדש' מפאנק, אבל גם כאן סאשה ארגוב לא הולך טוב. נכון, הם נורא התאמצו עם שמות מגעילים לשירים כמו 'זרע ניוון' ו'שעת הזאבים'. אבל תראו מה נשאר מזה אחרי שלושים שנה. 'אל תדליקו לי נר' שזה באמת המנון שאפשר לשיר בגמר כוכב נולד כשכל הקהל מחזיק מצתים באוויר.

בזמן אמת לא סבלתי פאנק. בדיוק בגלל החיצוניות. לא נדלק מסיכות ביטחון באף. למרות החיבה לקעקועים שפיתחתי באופן פאתטי בשנות השלושים לחיי, פירסינג לא עשה לי את זה אף פעם. פרט לנקבים שנולדתי איתם, אין נקב בגופי. החיצוניות של העניין דחתה אותי. מעילי העור השחורים והמתכת נראו לי ילדותיים. היום, כשזקנתי ושבתי זה בערך מה שאני שומע. הקלאש הקלאסיים, הסטרנגלרס המוקדמים, כל מיני כאלה שצצים כאן בבלוג הזה פעם ב-. אבל זה סוג מסויים מאוד של מוזיקה, והקליק זה לא המוזיקה הזו. הם גם לא מספיק מתוחכמים כדי להיות גל חדש שבאמת היה אז דבר שקורה ועושה דברים טובים. הם לא היו טוקינג הדס, או החונקים בגילגול הפוסט פאנקי שלהם או סופט סל. הם גלגלצ עוד לפני שהמציאו את גלגלצ, ואיזה מעבר חלק לעובד אפרת מהקליק לגידי גוב, חוה אלברשטיין ונורית גלרון.

פורטיס התקרב לאנרגיות האלה של הפאנק האמיתי באלבום הראשון שלו, אבל אחרי כן קרו לו כל מיני דברים, שהסתיימו בזה שזה ששר 'רד רד מעל מסך הטלוויזיה שלי' מוכר את הנשמה פעמיים שלוש בשבוע באקס פקטור. (למרות שיש לי ולו אותה חולצת הומר סימפסון ואני חושב שזה מדליק).

אז אין כאן פאנק, ואף פעם גם לא היה כאן פאנק. מה שאומר הכי הרבה על פאנק בישראל זה השיר 'נצמדנו', שזו הביוגרפיה הבדיונית של מה היה קורה לשלמה ארצי אם הוא היה זמר שוליים כושל כמו שהיה רוצה להיות, ולא אמצע המיין סטרים הישראלי. אז בשיר הזה, הייתה לו להקה בשנות השבעים, וכשהוא איחד אותה השדר צעק 'הפאנק הפאנק חזר לעיר'. היית רוצה. כשהסקס פיסטולס התאבדו על הבמה אתה הוצאת את 'גבר הולך לאיבוד'. כן זה עם המלודיות והפסנתר. זה היה עוד לפני שפגשת את לואי להב. (השיר הזה, נצמדנו, הוא סוג זדוני במיוחד של סימולקרה, בדיוק בגלל העניין הזה של הביוגרפיה המומצאת, בה כל מסמן איבד כל מסומן וכל מסומן איבד כל מסמן, אבל זה כבר קצת מסבך מה שעד עכשיו היה פוסט די קליט).

והמילים. נו באמת. 1982 שיא השפל של בגין ושרון, קצת לפני או בדיוק בעת, או קצת אחרי לבנון הראשונה, שזו התרמית המדממת ביותר בתולדות מדינת ישראל, והקליק שרים את המחאה האיומה 'לא צריך שתדליקו לי נר, כלום לא בוער'. ברבאק, אפילו ירדנה ארזי הוציאה אז תקליט יותר בועט. איפה "God save the Queen, the fascist regime" של הפיסטולס? איפה המילים הכואבות של הקלאש? והאנשים האלה לא חיו תחת משטר פשיסטי. הם חיו תחת הניאו ליברליזם של תאצ'ר שזה לא הרבה יותר טוב אבל זה לא ממש פאשיזם. אבל אנחנו בתקופת בגין, כאילו, אז זה התחיל. ו'פאשיזם' זה לא משהו שהמנוח היה רחוק ממנו. בעצם שני המנוחים כי גם שרון בעסק. אף פאנקיסט ישראלי אף פעם לא בעט למקום הנכון. מתקן. אף פאנקיסט ישראלי אף פעם לא בעט.

הם נורא חמודים, ועכשיו משמיעים אותם ברדיו בקטע של נוסטלגיה, והם שופטים באקס פקטור, ודני דותן עושה סרט על לא תאמינו המורד הגדול והפאנקיסט הבועט מתי כספי.

האמת שכל פעם שהמוזיקה הישראלית ניסתה לעשות משהו שרואים בחו"ל, יצא אותו דבר. כך זה עם אסתר שמיר שניסתה להיות מרד נשי כואב ויצא לה 'המקום הכי נמוך בתל אביב' שאיך נאמר זה במסורת שירי תנועת הנוער כשמקשיבים לזה היום. או דייוויד ברוזה עם 'קלף' שאמור היה לייצב לו תדמית של רוקר אכזר וגם טבע בבוץ של מלחמת לבנון הראשונה, והיום שומעים בייחוד בזכות המילים הנהדרות של יונתן גפן, ובלדות בלוז רכות כמו 'דניאלה'.

אבל זה בסדר גמור, כי אני רואה באקס פקטור איך הזמרים שם מחקים חיקוי מושלם של מה שהם שומעים בגלגלצ ובא לי לשבור את הטלוויזיה. אז בכל רע יש גם קצת טוב. מצד שני ברוזה ושמיר ופורטיס והקליק ניסו לחקות משהו טוב, וזה די קשה. לחקות את ברונו מארס זה קל ואשקרה גם אני יכול.

אז הנה אני רוצה להראות משהו די הפוך. איך מישהו לוקח משהו נהדר ומלודי וקליט, והופך אותו למשהו שנורא קשה לשמוע אבל נוגע בדיוק במקום הנכון בשיפולי הבטן.

אז זה הממתק שלנו להיום. זה לא פאנק, אבל זה מה שבא לי לשמוע, והאמת סך הכל הפוסט הזה נכתב בשביל להביא את זה. טום וייטס סי אוף לאב.