הקדשה

מלאכת כתיבת הדוקטורט עוד מעט והושלמה, ואני חושב למי להקדישו. את התזה הקדשתי לידידתי הטובה השופטת נסרין בשארה-כרייני ז"ל, שנהרגה בתאונת דרכים שבועות ספורים לפני שהגשתי את העבודה. על מנת שלא להשאיר מקום לפעולת עין הרע, מיהרתי להקדיש את הדוקטורט ולכרוך אותו כל עוד כל ידידי והיקרים לי שלמים ובריאים. הרבה הפכתי בשאלה מיהו שיפתח את הדוקטורט, ועמו ייפגש הקורא עוד לפני שייפגש עם הסולטאן עבד אל-מג'יד השני, ויליאם מונטגומרי ואט וז'אן בודן.

אבי סבתי, שלמה אלטר הלוי סגל היה דמות מיוחדת. כל ילדותי שמעתי מסבתי ומדודיה של אמי כי היה אחד מחברי נילי. התפקיד המדוייק שלו השתנה מסיפור לסיפור. סבתא סיפרה לי כי היה בקשר עם האוניה האנגלית. אחרים סיפרו שהיה עובר בכפרי הערבים, ואוסף ידיעות. הוא היה נפח במקצועו, אמן בפרזול סוסים, ואף המציא המצאה מיוחדת – תבנית מברזל בה היה יוצק סוכריות על מקל בדמות תרנגול שהיה סובב בכפרים ומוכר. דוד שלמה שהכיר אותו סיפר לי שהיה מעשן כרוני, לבוש בגלבייה, ודובר ערבית רהוטה.

כשהגעתי, ואני בוגר, למוזיאון נילי בזכרון יעקב, ציפיתי שאמצא פסל גדול בדמותו בכניסה, ולפחות לוח מתכת הקבוע בקיר המספר על עלילותיו הנועזות. לא היה פסל. לא היה שום אזכור בכתב. שום תמונה. כשפניתי לארכיון המוזיאון נאמר לי שבשריפה גדולה שהייתה שם בשנות החמישים נשרף עיקר הארכיון והסיכויים למצוא דבר מה הם קלושים.

או אז התחלתי להטיל ספק בסיפור, במיוחד שהוא נישא לאשתו השנייה (סיפור נישואיו הראשונים, והטרגדיה שבינו ובין בנו מנישואים אלו הוא סיפור אחר ויובא כאן אולי בפעם אחרת) בשנת 1919, וממנה נולדו לו כל ילדיו שהיו בחיים כשהייתי ילד. כל מי ששמע ממנו את סיפור נילי לא נוכח בשעת מעשה, אלא שמע זאת לאחר שהצד הנכון ניצח במלחמת העולם הראשונה. חיפושים רבים בארכיונים לא העלו דבר, והספק חלחל בלב.

והנה, ספר זכרונות של ברוך בן עזר (ראב) בשם שרה, על שרה אהרונסון ופרשת נילי שהועבר לדודה של אמי, יהודה, מאהוד בן עזר, העלה אוצר גדול. ברוך בן עזר, ממיסדי פתח תקווה, היה מקורב לאנשי נילי, ובמיוחד לשרה אהרונסון. וכך הוא כותב – (הסיטואציה היא כי שרה רוצה לצאת לטיול לילי לאור הירח, נשמה רומנטית. ראב קצת עייף) – "'לא איכפת לי, אני רוצה ליסוע…' מבלי לחכות אפילו לתגובתי היא השתערה לעבר האורווה – 'סגל, סגל, נא בטובך תחבוש את שתי הסוסות, כוכבה ואיילה. על כוכבה תחבוש את האוכף הגדול עבורי, בבקשה מהר, מהר!' סגל מפהק פיהוק ארוך על משכבו. היא פונה אלי ומסבירה כי האיצה בו כדי שהלבנה לא תברח.'לעת עתה אנחנו יכולים להתלבש עד שסגל יחבוש את הסוסים. שמע – אתה תיקח את הרובה שלך איתך, וכן את הכאפיה והעקאל שהביא לך אחי מדמשק, ואנוכי אתעטף בעבאיה החומה של אבשלום…"

הסצינה שהמ"פ מעיר בבעיטה את החימושניק כדי לצאת לטיול לאור הירח עם הפקידה הפלוגתית מוכרת היטב לכל חייל. עד כמה יצאה נפשי לאבי אבותי זה! וכן, הוא הסתובב שם בסביבה של נילי.

את ימיו האחרונים בילה בדלות הרעיונית והחומרית של שכונת מאה שערים. הוא חזר בתשובה, והתחרד. סבתי ספרה לי כי אסר עליה להצטרף ל'בני עקיבא' בשל החשש כי שם יש פעולות מעורבות לבנים ולבנות. היידיש, כך נדמה לי, החליפה את הערבית. לאחר מותו, ב-1941, התפרקה המשפחה. סבתי נישאה לאיש, ואחיה הקטנים נשלחו לבית היתומים דיסקין, עליו רצים סיפורי זוועה במשפחתי מזה שמונים שנה. הנה תמונה שצולמה בסמוך לפטירתו. הוא כמובן אינו מופיע בה אלא סבתי, היא בתו, ואחיה, רוב המופיעים בתמונה כבר אינם בין החיים.

HAYA

נקודת הכובד ההיסטורית והרעיונית של הדוקטורט הוא הרגע אותו אני מכנה 'הבין אימפריאלי' בו נכנס אלנבי דרך שער יפו אל העיר העתיקה בירושלים. האם היה אלתר עד לאירוע זה? אירוע שהיה לו חלק ולו קטן בהבאתו לעולם? משהו מרוחו נמצא בין השורות.

הרבה דברים לא אדע עליו. כיצד נראה? מכיוון שאם סבתי הייתה בעלת מאפיינים חיצוניים ייחודיים שאף אחד מהם לא עבר לילדיה, אני יכול לנחש כי היה דומה לבניו שכולם, כך דומה, נוצקו מתבנית אחת. גם מסע חייו, מסימטאות טבריה של היישוב הישן שם היה סבו הרב האשכנזי בשנים שלאחר הרעש הגדול ב-1837, אל זכרון יעקב, ומשם לירושלים, ובחזרה ליישוב הישן ואורחותיו, מסע שהביא לעולם שישה ילדים משתי נשים, על המסע הזה לא אדע דבר. כמו שלד של יצור פרהיסטורי שנותרו ממנו אך חוליות, שיניים, ושבריר של עצם הירך, נותר לי רק לדמיין את הענק המיתולוגי, הגדול מהחיים, שפעל פעם ואיננו עוד.

מצבתו נמצאת היום בהר הזיתים, לצד בנו יוסף שנפטר ממחלה לפניו. מצבה של עניים, מאבן ולא משיש. בתקופת הכיבוש הירדני, כשנעקרו מצבות שיש רבות, נותרה מצבתו מצבה יחידה שלא הושחתה בטווח של עשרות מטרים. ביום שישי, כשתעלה המשפחה אל הר הזיתים לבקר את האבות הרבים הקבורים שם, אומר תהילים אף לזכרו.

הדוקטורט מוקדש, אם כן, לשלמה אלתר הלוי סגל, נתין עות'מאני, חולם ולוחם.

ז'יז'קיזמים

חיפה, זו המעטירה, הרב תרבותית! אל הרצאתו של הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק יצאתי ממשרדי בעיר בה מפגינים התושבים כנגד מגורי ערבים בשכונה החדשה שהוקמה, ואת רכבי החניתי בשדרות בן גוריון המקושטות לחג המולד. חניתי מאוד רחוק מהתאטרון שנמצא ברח' שיבת ציון בצלו של בניין הטיל, והלכתי ברגל בעיר החוגגת.

את האירוע ארגן תאטרון חשאבי (مسرح خشبة) שזה כנראה חבר'ה שפרשו מתאטרון אל מידאן אחרי סיפורי ההצגה 'הזמן המקביל' ומקיימים תאטרון משלהם בעיר התחתית (ואכן, מנחה הערב, תאמר נאפר, הראפיסט, התחיל את הערב בתודה רבה מאוד למירי רגב). ההזמנה הייתה כתובה בערבית ובאנגלית, וציינה כי התאטרון נמצא ברח' אל חטיב, ולולא הייתי מתקשר להזמין כרטיסים ושומע כי התאטרון נמצא ברח' שיבת ציון לא היה לי מושג לאן להגיע. בערב כולו נאמרה רק מילה אחת בעברית, והיא על ידי האורח שאמר בשלב מסוים 'שיבולת', בהתייחס לסיפור הידוע על שבט בנימין. הנושא היה 'מיהו החולם ומיהו הראליסט במזרח התיכון', אך אני יכול לומר שישבתי במשך שעתיים של הרצאה מבלי שמישהו יתייחס או ינסה לתת תשובה לשאלה הזו.

את ז'יז'ק אני מכיר ומעריץ מזה שנים. בשלב מסוים של חיי האינטלקטואליים גיליתי שניתן לייחס לו כל אמירה שהיא, וכולם מהנהנים בראשם בהסכמה, ואכן את הרצאתי כנציג הבוגרים באוניברסיטה הפתוחה עם קבלת התואר השני פתחתי בציטוט המופרע והמומצא לחלוטין מראשי ”מייחסים לפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יזק את האמירה  כי הברירה העומדת בפני המנתחים את הסמנטיציזם ההרמנויטי אינה פשוטה: ללכת בעקבות כפל המשמעות של הסימולקרה הבודריארית, או להודות באפשרות קיומו של מסמל אבסולוטי". אם למדתי משהו בהרצאה הזו הרי זה שז'יז'ק לא יכול היה לומר את הציטוט הזה. הוא נמנע לחלוטין מבולשיט. למרות שההרצאה הייתה על רמה אקדמית מאוד גבוהה, והייתה מעין רכבת שדים של רעיונות ומושגים (בכטין, ראבלה, ג'ודית באטלר, מלקולם אקס, הם רק ארבע תחנות אינטלקטואליות שדיבר עליהן שעלו, בשליפה מזיכרוני) היא לא נגררה מעולם לעולם מושגים פוסט מודרני מעומעם, ונותרה בהירה ופשוטה. כך, בדיעבד, בקריאה נוספת גם כתיבתו האקדמית.

הוא עצמו הגיע למקום כחצי שעה לפני ההרצאה ודיבר עם הנוכחים. ניגשתי גם אני, כאחרונת המעריצות בנות ה-16 לג'סטין ביבר, וביקשתי ממנו את חתימתו על עותק של 'ברוכים הבאים למדבר של הממשי' שהבאתי עמי. החלפנו כמה מילים (הוא היה מאוד משועשע ששמי גל, בחורה באנגלית), והתרשמתי מהישירות והבלתי אמצעיות של האדם הזה, רושם שרק התגבר ככל שהערב נמשך. אם התחלתי את הערב כשאני מעריך את ז'יז'ק האינטלקטואל, הערב הסתיים כשאני אוהב את ז'יז'ק האדם.

ההרצאה התחילה בשטף של בדיחות גסות באנגלית שנמשך כחצי שעה. כשביליתי שבועיים בבה"ד 1 אני זוכר שנאמר לי שהדרך להכשיר מפקדים היא דרך 'מדיום החי"ר'. אפשר היה לבחור גם בסריגה או בהקלדה עיוורת, אבל הוחלט להעביר את התכנים דרך 'מדיום החי"ר'. מה שהביא כמובן לפרישתי המידית בטרם עת מהמוסד המאוד מכובד הזה, כי אני מעדיף הקלדה עיוורת. כך גם ז'יז'ק. הגסות, הברוטליות, היא רק מדיום. אבל ניכר בו שהוא נהנה מאוד מהמדיום שבחר. מאחורי ההומור – זוועה. ז'יז'ק הוא בוגר מלחמת האזרחים ביוגוסלביה, ולא ניתן היה שלא לשמוע את הדי הטבח ההדדי שהתרחש שם יותר מעשור בבדיחות האתניות שסיפר על מבחר העממים שם – 'איך מונטנגרי מאונן? חופר בור באדמה, טומן שם את הזין, ומחכה לרעידת אדמה' (מה שאמור היה להתייחס הן לעצלות המיוחסת למונטנגרים בהווי היוגוסלבי, והן להיות ארצם מועדת לרעידות אדמה). הצחוק אינו משחרר, אמר. 'שם הורד' הוא שקר (הכוונה לרומן של אקו, הסובב סביב כוחו המשחרר של הצחוק). בכטין, כשכתב על הקרנבל, בנה את המודל על הגולאג. יום אחד אתה מזכיר המפלגה הקומוניסטית רב כוח והשפעה, ולמחרת אסיר ללא שם במזרח הרחוק. כאן הרגשתי את מלוא כוחה של הזוועה.

נקודת הראות הייתה אירופית. משבר ההגירה מסוריה, עליית הימין הקיצוני, הטבח בשרלי הבדו, היו נושאים חוזרים. ההרצאה נגעה פחות למזרח התיכון (אם כי ניכר שאינו חובב גדול של ממשלתנו ושל העומד בראשה) ויותר לאירופה. מי שמאיים על אירופה – במובן של ערכי הפלורליזם, הדמוקרטיה, מדינת הרווחה, החשיבה החופשית, אינו האסלאם, אלא הימין הקיצוני. תמיד יהיו באירופה יותר נאצים מוצהרים מאשר מהגרים מוסלמים. האנשים האלו אינם חברים שלכם, אמר. הם שונאים אתכם יותר ממה שהם שונאים את המוסלמים. הממשלה שלכם, כאשר היא מדברת על כך שארגוני השמאל הישראלים מקבלים כסף בשביל לבגוד במדינה, משתפת פעולה עם הסטראוטיפ האנטישמי הגרוע ביותר, של היהודי שימכור את אמו בשביל כסף.

גם השמאל לא יצא נקי ממנו. השמאל ההומאניסטי המזויף, העיוור. האמירה השקרית ביותר שאני מכיר, אמר, הוא 'האויב שלי הוא מי שלא הקשבתי לדבריו'. יהודים, שאל, לו הייתם יושבים ומקשיבים להיטלר הייתם מפסיקים להיות אויבים? אף פעם איננו יכולים להבין את האחר לחלוטין, לחוות בהבנה מלאה תרבות אחרת, עולם אחר. כל מה שאנחנו יכולים הוא לזהות את המאבק. המאבק, הוא מה שמאחד אותנו. אם יינטל מאיתנו המאבק יקרוס הכל.

היו לו כמה תובנות נהדרות על ישראל והיהודים. היפה ביותר הייתה התובנה הקשורה ליחסנו לדת. הוא סיפר בדיחה על אדם שחשב שהוא גרגר של תירס, ואושפז בבית המשוגעים. לאחר עמל רב הצליחו הרופאים לשכנע אותו שאינו גרגר של תירס, והוא יצא לחופשי. מספר דקות לאחר מכן שב בבהלה. 'מה קרה?' שאלו הרופאים. 'ראיתי תרנגולת' אמר. 'אבל אתה כבר יודע שאינך גרגר של תירס, ושאינך מתאים למאכל התרנגולת' הרגיעו אותו הרופאים. 'אני יודע,' השיב. 'אבל איני בטוח שהתרנגולת יודעת'. כך בדיוק יחסנו לדת. מזוזה, ברית המילה, נישואי מילט – אני כמובן לא מאמין בבולשיט הזה, אבל זה בשביל הילדים, בשביל השכנים, בשביל לא להעליב את סבא. אני יודע שזה בולשיט, אבל אני לא בטוח שהתרנגולת יודעת.

אפרופו מילט, הייתה לו התבטאות נהדרת על האסלאם כדת של יתומים, בניגוד לנצרות והיהדות שהן דתות של משפחה. הוא גילה ידע ממש נהדר בקוראן, ועל אף שנתקל בבחור שהחליט להתווכח אתו ולהראות לו עד כמה אינו מבין, הצליח להשיב לו בלשונו. האומה ( أمة – קהילת המאמינים הנמצאת מעל לגבולות פוליטיים ואתניים) היא הדרך של האסלאם להתגבר על היתמות הזו, ואחד מאבותיו הרעיוניים של אידאל האחווה העל מעמדית של המרכסיזם. זו הברקה שאני לא יודע אם לא נשלפה במקום ונשכחה שנייה לאחר מכן, אבל משהו שאני יכול לקחת איתי אל הדוקטורט, ומתחבר מאוד לתכנים שכבר הבאתי מהסקוטי ויליאם מונטגומרי ואט, שדיבר על מוחמד כסוציאליסט.

אם הגעתי מז'יז'ק אל הדוקטורט (בו הוא מוזכר בחטף, ובאי הסכמה – קשה לבנות טיעון לוגי מבוסס על הקליידוסקופ הז'יז'קי) נראה שהגיע הזמן לסיים את הפוסט הזה. אני חוזר אל המאבקים שלי, שלז'יז'ק אין מושג מהם. אל היישוב בו אני גר המוקף גדר גבוהה ובה נטוע שער צהוב, ואל העיר בה אני עובד, בה נאבקים התושבים כנגד מגורי ערבים בשכונתם. אבל יש לי המון תובנות חדשות, וספר חתום.

רק עוד תובנה אחת – קטנה. יום אחד לאחר ההרצאה שבתי לעיר התחתית לפסטיבל א-שאם (مهرجان الشام) ואכלתי ארוחת צהריים נחמדה במסעדה שאמורה הייתה להגיש מאכלים שרקח שף ערבי במיוחד לפסטיבל. הוגשו לי מבחר מאכלים בבישול עילי נחמד, כולל בלילת סולת במי ורדים לקינוח שכונתה 'לילות בירות', ותערובת עשבי בר ופיסטוק, שבינם ובין הבישול הערבי המוכר לי היטב והאהוב עלי מאוד אין ולו דבר. זו הייתה אותה רב תרבותיות מזויפת שעליה דיבר ז'יז'ק. העיר התחתית עוברת תחייה של ממש, ובזמן האחרון אני מבלה בה יותר ויותר. יש שם פאבים נהדרים ומסעדות, וקמפוס הנמל, ומכללת כרמל (שאני זומם ללמד בה בשנה הבאה אולי) וגרפיטי נהדרים על בניינים, ופסלים מגניבים. והערבית נשמעת כמו העברית. וזו כבר התחלה. אבל את הנכבה, ששינתה את פניה של העיר, לא ניתן להשיב לאחור, והמאכלים שיוגשו בפסטיבלים במסעדות הקטנות של העיר יהיו תמיד צל חיוור לדבר האמתי שהלך ללא שוב. דווקא אותו תאטרון מורד, הנמצא לא ברחוב שיבת ציון אלא ברח' אלחטיב (כנראה שמו של הרחוב לפני 1948) הוא שמוריד את המסיכה וחושף את המאבק האמתי המבעבע מתחת לפני השטח.

ויליאם מונטגומרי ואט, סמואל אדמס, יונה וולך תוניסיה וחסדו של האל הטוב

בימים האחרונים הייתה לי הרגשה שהלכתי לעולמי ונידונתי לגיהינום והתחלתי לרצות את העונש, ושום דבר במזג האוויר או בחדשות או בעולם מסביב לא סתרו את ההרגשה הזאת.

אבל החיים ממשיכים, מזג האוויר הזוועתי הזה יעבור מתי שהוא ואני מנסה לכתוב פוסטים אופטימיים אחרי שכמה פוסטים זועמים במיוחד בימים האחרונים נכתבו והושלכו אל הפח.

אז ככה – התנין מתחרה בתחרות הבירה השנתית סמיואל אדמס לונגשוט. ניר קיפניס מסנהדרינק מספר ששלב השיפוט מאחורינו והשנה הייתה רמה נהדרת של מבשלות מיקרו בוטיק שזה אשקרה אני וש' והתנין. היום אנחנו נוסעים למפגש היכרות לטעום את הבירות של יתר המיקרו בוטיק או משהו כזה, ובשבוע הבא אנחנו ממש מפעילים דוכן של תנינים בפסטיבל הבירה ופרטים בהמשך. כן אנחנו ממש נוסעים לתלביב החמה והלחה שלכם, שיש בה מתקפת חולדות וכל כולה חסומה בגלל הרכבת הקלה הזאתי. זה רק שתבינו עד כמה אנחנו אוהבים בירה כי אנחנו שונאים את תלביב. לא את התלביבים כשהם בודדים ובנסיבות מיוחדות. אבו אבשלום אתה כמובן החריג. בכל אופן נתקלתי גם בשיר הבא של יונה וולך ואני חושב שהוא הולך על התווית הבאה של התנין, שזה גם בירה שמדברת לאינטלקט –

מלתעותיו הן פסוקת רגליה
טבורה עינו
הוא יכול להיות כל דבר התנין הזה

הדוקטורט הולך ונכתב והולך ונכתב ואשקרה אני ממש בפרק הסיכום ואחרי כן יוותר לי לכתוב רק את המבוא. הנס שהיה צריך להיות קרה אתמול. הלכתי כבר כמה פעמים לחפש אחרי הערת שוליים מהערך 'אומה' באנציקלופדיה של האיסלם, ולא מצאתי את הספר שאוזכר בהערה שהיה 'מוחמד במדינה' של איזה ויליאם מונטגומרי ואט. ואתמול אמרתי שלא אתייאש ואחפש אולי ליד כי לפעמים מישהו שם ספר במדף מעל או מתחת לאן שהוא צריך להיות ושם הוא היה. ואז פתחתי בעמ' 241 וחסדו של האל הטוב נגלה אלי, וזה לא הפעם האחרונה בפוסט הזה שזה קורה.

הוואט הזה ממזר וכתב בדיוק את הדבר שאני צריך בשביל לסגור הרמטית את הדוקטורט עם כל הקישורים מכל המקומות. כמו החתיכה האחרונה בפאזל. אני כבר עשרים וארבע שעות חושב איך אני אכתוב את זה ונורא מתלהב מעצמי. אחרי כן קצת גיגלתי עליו ומסתבר שמדובר בבחור נחמד, סקוטי פרסבטריאני מאוד דתי עם שריטה לנביא מוחמד שאשקרה כתב סדרת ספרים (מוחמד במכה ומוחמד במדינה) שמציגים את הנביא מוחמד כנביא מקראי ומוסרי ואפילו קצת סוציאליסט. אדוארד סעיד קורא לו אוריינטליסט, וביליתי כמה שעות מרתקות בספריה בלהוציא מאמרים שוצפים וקוצפים של חבר'ה שלא כל כך אוהבים את האוריינטליסטים וקוראים לו עוד בכל מיני שמות יותר גרועים, ואשקרה אם הוא היה נופל לידיים של דאעש או משהו הוא לא היה גומר טוב, אבל אני קורא לו חמוד. והוא חמוד. תודו שלא שמעתם עליו קודם. אני חושב לעשות פעם פוסט עם כל האנשים המעניינים שנפגשתי בהם בדוקטורט שלי כמו הבחור מפתח תקווה שהתחתן שבע פעמים והתגרש שבע פעמים ולא עבר דרך הרבנות, או זאת ששכבה עם השחקן ויליאם הרט בקולורדו וטענה שהם נשואים לפי חוק המדינה וכאלה. אז לוואט יהיה שם מקום של כבוד.

קצת קשה לעשות סנדביץ' של אלכוהול איסלאם ואלכוהול, אז אני פשוט אומר כמו בחדשות ונעבור לנושא אחר לגמרי, או כמו ביהדות להבדיל אלף אלפי הבדלות, ולהסביר שאני מאהל אל כיתאב ואני מגלה את הכבוד הרב ביותר לאסלאם, בערך ברמה של וואט שחשב שהנביא אכן היה עד להתגלות אלוהית, אם לא יותר אפילו אבל אני יהודי רפורמי ואני חייב אלכוהול בקטע של הקידוש לשבת, אז כבר אם שברנו את העיקרון, אז אני הולך עד הסוף. ובכל אופן תוניסיה היא גם מדינה מוסלמית, ומיצרים שם את הבוכא, וממש מצאתי חנות שמוכרת בוכא תוניסאית אוריגינל ושתיתי את זה בשבת על המרפסת והייתה בריזה קרירה וסבירה, וראיתי הקלטה של מיי קיצ'ן רולס שזה כמו מסטרשף האוסטרלי רק יותר מעניין, ושתיתי את הבוכא עם קרח וזה היה אות לחסדו של האל הטוב שמשום מה נסתר בשבועות האחרונים.

ממתק? אחד האלבומים האהובים עלי הוא צ'יילד איז דה פד'ר אוף מן של דם יזע ודמעות, בין היתר כי הוא יצא לאור ממש באותו יום שבו אני יצאתי לאור. אבל תמיד חשבתי שאל קופר קצת מתחכם ולא קניתי את הפוזה עד הסוף. בת' הארט מראה איך באמת עושים את זה וג'ו בונמאסה עוזר לה. תקשיבו ובסבבה.