כל עפולה דודו מעפולה

הכותרת הזו נשמעת כמו איזה ניסוח נורא מתוחכם, נכון? משהו נוסח הפרדוקס של ראסל שהאם הקטלוג של כל הקבוצות שכוללות את עצמן צריך לכלול את עצמו. ובאמת אם מנתחים את המשפט הזה (לא מבחינה תחבירית. הוא לא תקין מבחינה תחבירית. אין שום דרך להפוך אותו לתקין מבחינה תחבירית. הוא לא אומר כלום. אנומליה פרגמטית) אז יש כאן איזה אמירה תיאולוגית כמעט על איזו מהות דודואית עפולאית שניתן לייחס אותה לכל מונאדה לייבניציאנית קנטיאנית שנמצאת באותו מרחב מטאפיסי / ממשי / וירטואלי הקרוי 'עפולה'. אז זהו שלא.

דודו הוא מתמודד באח הגדול וכל עפולאי באשר הוא מתבקש להצביע לו, וגם כל עפולה מלאה שלטים שהניחה העירייה עם הניסוח הזה, העילג משהו, רומזת שמי שאינו מצביע לדודו מעפולה אינו עפולאי.

סך הכל עולם הריאליטי הוא די מאוס, והוא הביא עלינו את הדונלד טראמפ, שזה סכנה עולמית ברמה של האנטיכריסט, ואלוהים ירחם עלינו אם זה יהיה נשיא ארצות הברית. אם מישהו נורא רוצה להשקיע בריאליטי אז הוא צריך לצפות גם בהישרדות (שני פרקים של שעתיים ועשרים כל שבוע) והאח הגדול (שידורים עשרים וארבע שעות ביממה) והדבר הזה שבוחרים זמר ואחרי כן אף אחד לא זוכר מיהו (לא יודע איפה זה משודר ומתי). וזה די נטל אם רוצים גם לנהל למשל חיי משפחה תקינים, או שהמוח לא יירקב לגמרי. אני אישית ויתרתי על שלושתם לטובת התכניות האלה בערוץ ההיסטוריה שקונים ומוכרים גרוטאות, אבל זו ההעדפה שלי וקשה לי להסביר אותה, ובקטע של באמת רלטיביזם תרבותי אין לי יכולת לנמק במה זה עדיף על זה (חוץ מזה שאת הגרוטאות מוכרים וקונים באשקרה חצי שעה והאח הגדול וההישרדות זה מינימום שעתיים) אז בכל אופן יש לזה בטח מיליונת'לפים צופים וכנראה שנורא חשוב שהזוכה של האח הגדול יהיה מעפולה.

זה משהו שלא הבנתי אף פעם. מי שזוכה במאסטר שף יודע לבשל, ומי שזוכה בכוכב נולד או איך שלא קוראים לזה היום יודע לשיר והזוכה בהישרדות יודע להדליק אש ולשרוד על אי בודד ולאכול ג'וקים או עיניים של פרות או מה שמסדרת שם ההפקה. מה יודע מי שזוכה באח הגדול?

מה אומר על תושבי עפולה שהזוכה באח הגדול הוא מעפולה? שהחינוך העפולאי משובח? שהעפולאים יודעים לכבוש לבבות? האם הוא 'רגיש' ו'אותנטי' יותר מאחרים וכך גם העפולאים? אותנטי, במובן של אידיאל הפרא האציל של רוסו? אדם שהולך עם האמת של עצמו, וכך גם כל העפולאים? רגישים, אותנטים? האם הכוונה ב'כל עפולה דודו מעפולה' הוא שכל העפולאים הם כדודו מעפולה?

אני לא סך הכל. לא רגיש. לא אותנטי. ובסך הכל עפולאי מאז שסבי נסחף לחופי הכרך הגדול בחיפושו אחר טחנת הקמח של קרמרמן שם שימש אחיינו כמנהל חשבונות, בשנת 1937. אבל אני מבין למה ראש העיר רוצה להשקיע בתדמית. וסך הכל יהיה ממש טוב לגאווה של העיר אם דודו מעפולה יזכה, וזה מצדיק את התקציב שהוצא לפירסום השלטים 'כל עפולה דודו מעפולה'.

אז זהו שאני לא ממש סגור על זה כי כאילו יש לעפולה בעייה תדמיתית מסויימת שנובעת מזה שלאחרונה היא עולה לכותרות בקטע של האנשים האלה שלא רוצים לגור עם ערבים, והערבים שזכו במכרז. והמון אנשים שמחוץ לעפולה שיודעים שאני עפולאי (סוג של. לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב.) שואלים אותי על הקטע הזה ונורא דואגים. וגם קצת מזלזלים. באמת. סך הכל גם לראש העיר זה מלכודת. אם הוא ידבר נגד זה ויגיד שכאילו זה בסדר שיהיו בעפולה תושבים ערבים, אז העפולאים לא יצביעו בעדו. מצד שני לבוא ממש ולהגיד שלא רוצים ערבים בעפולה… לא נעים. אז ככה מנסים ללכת בין הטיפות.

לא שזה מצליח. לפני כמה זמן היה חנוכה של היכל התרבות שעבר שיפוץ, והוציאו המון הזמנות והביאו את דני רובס שסך הכל אמנם שיאו מאחוריו אבל בכל אופן איך הוא שר וכל זה, וגם שלמה גרוניך שאין טענות ואל נא תלך מעמי דודי ומאוד מכובד. ופתאום במקום לחגוג ולשמוע את הזמרים הבאמת מכובדים, ולשתות את הקוקטיילים וליהנות מתאורת נורות הלדים המאממת, עומדים אנשים וצועקים ומניפים שלטים שרוצים צביון יהודי והחגיגה התקלקלה.

אז יש לי רעיון. כי כאילו גם אם יזכה דודו מעפולה אני לא ממש סגור שזה יעשה טוב לעפולאים ולתדמית שלהם. כי מי זוכר מאיפה מגיע כל זוכה מהאח הגדול? מי זוכר מי זכה בעונה הקודמת ומאיפה הגיע? אז היחס בין השקעה לתמורה בשלטי החוצות הוא ספקולטיבי משהו. אז יש לי רעיון ממש פיצוץ. שראש העיר של עפולה יחסוך את הכסף על השקלים ועל האסמסים (ככה מצביעים?) ויעשה מין אסיפה כזאת שיזמין את החבר'ה הערבים שזכו במכרז לגור בשכונה בעפולה, ויסביר יפה מאוד שעפולה היא עיר המקדמת בברכה כל אזרח שרוצה לגור בה, ושלא מבדילים בין יהודי וערבי, ויש מקום לכולם. וזה יעשה יופי של יחסי ציבור ולא צריך להשקיע אפילו שקל.

אבל זה לא יקרה. זה לא הבון טון, הצייטגייסט. אנחנו יותר בקטע אחר בישראל 2016 ובטח בעפולה 2016.

סך הכל אני לא אומר שלא צריך להצביע בעד דודו מעפולה, כי אין לו קשר לכל העניין הזה והוא נורא רוצה לזכות באח הגדול ולקבל את הפרס ואולי גם תכנית בערוץ 24 או משהו כזה ואני מפרגן לו כי סך הכל גם אני עפולאי אותנטי ורגיש עמוק עמוק בלב השחור שלי. זה לא שאני אצביע לו, כי אני לא רוצה לבזבז על זה את החצי שקל על האסמאס ומספיק לי מה שראש העיר בזבז על שלטי החוצות, אבל אני בהחלט מפרגן. אז סיימנו בצורה חיובית ומפרגנת ואפשר לסיים עם ממתק.

מי שחושב שנפטרנו מווילי דיקסון אז הוא טועה. זה הספונפול שהוא כתב להאולינ' וולף מתי שהוא בשנות השישים. יש בזה איזה תובנה שנוגעת באופן עקיף לאח הגדול. או שלא. תעשו חיים ותצביעו לדודו מעפולה. למה לא?

פלשתינה – א"י

אני מאוד אוהב להחליף 'תמונת נושא' ו'תמונת פרופיל' בפייסבוק. לאחרונה עברה העיזה באר מהמשכן הזמני העשוי מעץ, שהיה בלתי אפשרי להפעיל בחורף, למשכן חדש בבית הכנסת הישן. אז עשינו פתיחה חגיגית, ולכבוד זה שיניתי את 'תמונת הנושא שלי' לאיזה פירסומת לעיזה (עזר. באו ארבעים אנשים לערב הפתיחה. היה גם יומולדת של ש'. נורא שמח) והיום כשזה נגמר והעיזה שוב פתוח שיניתי חזרה.

האמת אם אני כותב כאן כבר אחד הדברים המגעילים בחיים שלי שעשיתי זה להעביר את העיזה לפאב החורף אחרי שהצריף היה סגור משהו כמו שלושה חודשים. בית שימוש לעכברים, בחיי! אני באמת לא מבין את זה. חרא של עכברים בכל מקום. מרימים כוס, ומתחתיה יש. איך זה נכנס לשם? ובתוך המקרר. שלא לדבר על התכולה. אנשים פשוט זרקו לשם כל מיני דברים שכבר לא היו כל כך מזוהים. זה מזכיר לי שכשהייתי צעיר ויפה ובן 17 בקיץ שלפני הגיוס עבדתי במושב בערבה בתור גנן בגן ילדים בחופשה. הייתי שם עם אורית ב'י' ועם שאהבה נפשי דאז, ועם עוד מישהי, וסידרו לנו איזה בית שעמד שם ריק. מסתבר שחודשיים לפני כן בעל הבית נורא התעצבן על הבעלת בית והיכה אותה בפטיש בראש בארוחת הבוקר, וכשהגענו לשם אז ארוחת הבוקר עוד הייתה על השולחן. אז את העיזה העברתי ביחד עם חני ועם שאהבה נפשי דהיום, ואשקרה היה לי חתיכת דז'ה וו מהסרטים, למרות שאת העיזה העברנו בקור המקפיא של אשחר בפברואר, והחוויה הקודמת התרחשה בערבה ביולי וזה סרט לגמרי אחר.

ולעייננו. אז אחרי שכאילו הייתה הפתיחה החגיגית וזה, החלפתי את התמונת נושא לתמונת הנושא הרגילה שלי שהיא בעצם זה –

TANZIMAT

טוב. התמונה הזו אומרת לי המון המון דברים על עצמי ועל הדוקטורט שלי. על העיסוק שלי בפסיקה עתיקה ובהיסטוריה של המשפט וכל זה. וזה החזיק מעמד כתמונת הנושא שלי כמה וכמה חודשים אם לא יותר, ואף אחד לא אמר כלום. אבל עכשיו כשהעליתי את זה שוב זה הקפיץ את זה, ורצה הגורל שזה קרה בסוף השבוע ובו הדוקטור הטובה עינת ברקו קישקשה את השטות שלה על הפלסטינים ( דוקטור לקרימינולוגיה! כי סך הכל הקרימינולוגיה ממש מסמיכה בנאדם לקבוע כל מיני דברים בהיסטוריה ובמדע המדינה כמו להעלות את התמיהה אם אין פ' בערבית אז איך זה שיש פלסטינים?).

אז פתאום העלאת התמונה התמימה הזו נראתה כמו איזה אמירה פוליטית נועזת, אוונגרדית. המטורף השמאלן הזה ממש העלה תמונה שיש בה את המילה האסורה! וכך גם הייתה ההתכתבות הדי מוזרה בפייסבוק על הרקע של התמונה, שבה אני מנסה להסביר שזה כאילו הדבר הכי תמים בעולם, ולא התרסה כנגד היהדות, הציונות, הסדר הנכון של הדברים, אם תרצו ושרה נתניהו. שוין.

אז זה לא אמירה פוליטית מתריסה. זה חלק מההיסטוריה. באמת! פעם למקום הזה קראו ככה. לא יעזור בית דין. תעשו עם זה מה שאתם רוצים. אגב, בערבית זה היה ממש הרבה יותר גרוע, כי בערבית השם הרשמי של הטריטוריה שניתנה תחת חסות מנדט בריטי על ידי חבר הלאומים ב-1922 היה ממש כאילו הדבר הנוראי עצמו – فلسطين.

אז הרגשתי לרגע שאני במין עולם מצחיק כזה של 1984 שבו כאילו אמירת העובדה הטריוויאלית ההיסטורית הכי פשוטה היא משהו אמיץ ואוונגרדי, התרסה נגד האח הגדול וכל זה. שהעיסוק בעבר הוא בעצם חתרנות. כי אפשר ממש לגלות דברים שהם נגד כאילו הגירסה הרשמית. ואין את האנשים הטובים במיניסטריון האמת שישתלו את העובדות הנכונות במקומות הנכונים. ואעמוד לבדי, עירום בכיכר העיר ואצעק – פלשתינה! וההרגשה הזו לא חלפה. חי ד'אהר! אלוהים יודע אם איזה קרימינולוג אחר או קרימינל אחר מהליכוד – האמת היא שבליכוד ובכלל בקואליציה לד"ר לקרימינולוגיה יש ימבה עבודה – לא יתחיל לדבר על ד'אהר ואלוהים יודע איזה סוג של שמאלן עוכר ישראל ייראה מי שעוסק בענייניו. לא אבל ברצינות. האנשים האלה לא מפחדים להחזיק עם שלם תחת כיבוש, לא מפחדים ממלחמת נצח, מטרור יחידים ואלוהים יודע מה. אבל הם מפחדים ממילה אחת קטנה. מצחיק. עצוב. מפחיד. לאי'ודע. קחו אותי החוצה ותירו בי על שכתבתי את המילה فلسطين. אם לא אמות מצחוק קודם לכן.

ממתק? נכון שלא נמאס לכם מווילי דיקסון? עקרונית לי לא נמאס, וזה ייקח לי עוד יום יומיים אז תסבלו בסבלנות. אז הינה ההוצ'י קוצ'י מן. בשעה השביעית ביום השביעי בחודש השביעי שבעת הרופאים אמרו –

להשתטות קצת, לפעמים

בגל העניינים השוטף אותנו (הלהיט של הבוקר – נצחונה של ענת ברקו בתחרות 'הכסיל התורן' בליכוד. הישג אל מול המועמד הנצחי אורן חזן – שהיום, אגב, מלאו 243 ימים לתחקיר ערוץ 2 והבחור עדיין סגן יושב ראש הכנסת היישמע?) להתייחס למשהו שקרה לפני שבוע זה ממש חדשות בעתיקות, אבל אנסה. אני מנסה להתייחס כאן להתבטאות של מירי רגב ולפיה בעקבות מותו של הזמר גבי שושן, היא תקים 'ערוץ נוסטלגיה', וכך תכיר האומה יקר וכבוד לאומניה.

האמת – היה לי עצוב על גבי שושן. הדרך שהעם הזה יודע להשליך אל הצד את טובי האומנים שלו לא חדלה להפתיע אותי. אני זוכר את דוד אבידן בסוף ימיו מתגולל בסחי ובצואה בדירת חדר מעוקלת בדרום תל אביב, שוקע בחובות של ההוצאה לפועל. והמדובר באחד האנשים שייזכרו לדורות, יוצר ענק שתרומתו לשפה העברית ולתרבות הישראלית היא בלתי ניתנת להערכה. יש לזה כמה פתרונות אפשריים, חלקם, מה לעשות, עוברים דרך המדינה. כסופר אני מכיר מנגנונים כאלה בצורה של פרסים ספרותיים, מענקים למיניהם (לא קיבלתי ולא קיבלתי) או אפילו תשלום שנתי על השאלה בספריות (דווקא מקבל מדי שנה. חמוד, אבל לא משהו שמסדר מצב כלכלי). תחנת רדיו נוסטלגית יכולה לסייע באיזה מידה למישהו כמו גבי שושן, להחזיר לתודעה, ולהעניק קצת תמלוגים על השמעות. זה נושא שאפשר להתווכח עליו. תקחו את 'כוורת' למשל. למה גידי גוב לא יורד מעל המסכים ומושמע בלי הרף ברדיו, ומן הסתם חי לא רע, בעוד שקלפטר מושמע בייחוד בהקשר של 'ערבי הוקרה' שנועדים לחלץ אותו ממצב כלכלי או בריאותי קשה או שילוב של שניהם כשנקודת הפתיחה היצירתית של שניהם היא שווה, והיותר מוכשר, לדעתי, הוא קלפטר? אין כאן עניין של אחריות אישית והתנהלות אישית? אפשר להפיל הכל על הקהל? על המדינה? ומדוע עלינו להיות אחראים להתנהלותו של שושן שבחר לעזוב קריירה מבטיחה בארץ לטובת סיר הבשר המובטח בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות? אבל נעזוב את זה ונמשיך הלאה. נוסטלגיה?

נוסטלגיה, לפי אבן שושן – 'געגועים עזים וכיסופים על הבית או על המולדת, התרפקות על זכר הימים שעברו'. טוב. כאן אני חייב טיפ לכותבי הדוקטורט ביניכם. תמיד כשאתם רוצים להדגיש נקודה רטורית ולפתוח דיון אטימולוגי בהגדרה שבינה לבין מה שאתם רוצים לכתוב אין ולו דבר, תתחילו מאבן שושן, מהדורת 1984. אוצר בלום! כך, למשל, חגגתי במשך שני עמודים מ-320 העמודים של הדוקטורט שלי על זה שההגדרה שם ל'אומה' היא 'עם, לאום', בעוד שההגדרה ל'לאום' היא 'עם, אומה', וההגדרה לעם היא כמובן 'אומה, לאום'. מזכיר את הבדיחה על זה שההגדרה לכינור היא 'צ'לו קטן' ולצ'לו 'כינור גדול'. זה היה פתיח משעשע לדיון מעמיק במושג ה'אומה' האסלאמי, על שורשיו בספר במדבר כה 15, חידוש מרעיש שלו היה הדוקטורט האמור נפוץ אל מעבר לשני האקדמאים שיבדקו אותו כבודק פנימי וחיצוני וישתעממו ממנו עד מוות, היה יכול לזעזע את אמות הסיפין של המזרח התיכון כולו, אבל לענייננו.

מה זה נוסטלגיה בעצם? נעזוב את אבן שושן. בואו נלך להגדרה יותר אינטואיטיבית. ונתעסק במוזיקה. אז ככה. אם אני שומע שיר ברדיו וממש נפעם מסולו הגיטרות, או מזה שאחרי כל השנים איתך רציתי להגיד לך אוהב אותך הרבה יותר מכל מה שנדמה לך (כמילותיו של המשורר הלאומי עומר אדם) אז זה לא נוסטלגיה, זה טעם מוזיקלי. אם אני שומע שיר ברדיו ומייד נזכר איך במסיבת סיום כיתה ג' רקדתי סירטאקי צ'יק טו צ'יק עם מלכת הכיתה לימי המאממת, ולאחר מכן כשחלקנו בחדר המדרגות החשוך סיגריה ראשונה שלחתי יד מהססת אל מתחת לחולצתה אז זה נוסטלגיה. השיר הזה יכול להיות מזעזע, ומנוגד לחלוטין לטעמי המוזיקלי כאדם בוגר, אך הוא הוטבע בי בצירוף של נסיבות כאותה עוגיית מדלן של פרוסט, ולוחץ תמיד על אותו כפתור, הוא כפתור הנוסטלגיה. כך למשל, אני נורא נוסטלגי לשיר וויאז' וויאז' של דיזיירלס, שזו לדעתי אחת הזוועות הגדולות של שנות השמונים (לא מביא את הקליפ, רק מקשר. אמיצי לב בלבד שאינם נרתעים ממוזיקה איומה ותסרוקות בלתי אפשריות מתבקשים ללחוץ על הקישור בזהירות המירבית) תמיד ייקח אותי לנסיעה אחת ברכבת שערכתי לצד אישה שמאוד אהבתי בתאריך המדוייק של 21.7.1987. בין זה לבין מוזיקה אין ולו דבר, לדעתי, זו התנייה פבלובית. ועדיין, זו סוג של הנאה ממוזיקה, ואסור לשלול שום סוג של הנאה ממוזיקה. אז למה לא לעשות בעצם תחנת רדיו נוסטלגית, ולרגע, כשהזפזופ על פני הערוצים בנסיעה במכונית יעבור על פני התחנה תשוב לימי המאמי להיות מלכת הכיתה ולא הפקידה המעצבנת מביטוח לאומי, והשנה תשוב להיות 1987 או 1977 או 1947?

כי סך הכל יש כאן איזו בעייה. בואו ניקח את גבי שושן. שש עשרה מלאו לנער יצא ב-1973. זאת אומרת שהוא יכול להיות נוסטלגי לאנשים שהיו כאן בארץ בתקופה הזו, ונמצאים כיום בשנות השישים לחייהם. אחוז מזערי מהאוכלוסייה. חלק ניכר מבני השישים כיום נוסטלגים לאנ'לא יודע מי. אלה פוגצ'ובה? כך שהנוסטלגיה היא ממש עניין של הבנייה. השיר הזה הובנה כנוסטלגי, כך שגם לגבי יש לו ניחוח נוסטלגי, למרות שאני הייתי קטן מכדי לאהוב אותו בזמן אמת, 1973, כשהייתי בן חמש. דוגמה נהדרת להבנייה כזו היא סרטי אסקימו לימון שהפכו את המוזיקה הקיטשית של שנות החמישים (איי אם א סולג'ר, א לונלי סולג'ר, אווי פרום הום, ת'רו נו וויש אוף מיי און!) ל'נוסטלגיה' המובנית של ילידי שנות השישים והשבעים. כאן אנחנו זוחלים אל פאתי הסימולקרה הזדונית, ואל המסמנים שאיבדו את מסומניהם ולהיפך, אבל בפעמים קודמות שדיברתי על הסימולקרה הסתבר לי שרבים מקוראי אינם מבינים במה מדובר, אינם מכירים את המושג ואיש, כולל אלו שהשלימו כבר את הקריאה ב'סימולקרות וסימולציה' של בודריאר, אינו מבין למה זה כל כך מרגיז אותי, אז אסתפק באזכור. בכל אופן, אם נחזור אל הנושא. הנוסטלגיה אינה אינדיבידואלית, פרי נסיבות, אלא נושא של הבנייה חברתית. שיר מסומן כ'נוסטלגי', ובשל כך הוא 'נוסטלגי'. נמשיך הלאה.

ובהבנייה חברתית אנחנו מבינים, נכון מירי? נכון שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים להגיד לאחרים מה לחשוב? ומה ליצור, ואיך? ורק מה שאנחנו חושבים שהיא תרבות היא באמת תרבות? וזה כבר פחות סבבה. והיי, אם היו מגדירים את התחנה כ'אולדיז' לא הייתה לי בעייה. כי ל'אולדיז' יש מבחן אובייקטיבי, הוא מבחן הזמן. ההגדרה כ'נוסטלגיה' מדברת ישירות על הבנייה. לא רוצה הבנייה. רוצה את החופש להחליט לעצמי מה נוסטלגי בשבילי.

אז? במדינה המסוגרת מכל צדדיה בגדרות, שנועדו להגן עלינו מפני חיות הבר שמבחוץ, אשב ביישובי המוקף אף הוא בגדר גבוהה שנועדה בערך לאותו דבר, ובו קבוע שער צהוב, והכניסה אליו ניתנת רק לבעלי זיקה יהודית וציונית, אשב ואשמע בתחנת הרדיו (שמן הסתם תחליף את 88 האהובה עלי בתור 'תחנת הנישה של קול ישראל (בפירוק מתקדם)) נוסטלגיה יהודית וציונית מהי.

“Two gin-scented tears trickled down the sides of his nose. But it was all right, everything was all right, the struggle was finished. He had won the victory over himself. He loved Big Brother.”

ממתק? משהו נוסטלגי? הנה משהו שיכול להיראות נוסטלגי, וילי דיקסון באקדור מן מ-1970. העניין הוא שבזמן אמת ב-1970 אני הייתי בן שנתיים ולא הכרתי את דיקסון, והרדיו שכן שמעתי היה עסוק בלהשמיע את פסטיבל הזמר וליל חניה, ולפעמים גם את גבי שושן. אבל לפני כמה ימים נסעתי בחמש בבוקר להביא את אלמוג לאיזה מיונים בצבא במסגרת שנת השירות שלי כנהג וסבל, ומישהו ב-88 FM השמיע את כל האלבום של דיקסון 'איי אם דה בלוז' שלא ממש היכרתי, ונגנבתי לגמרי, במיוחד מהבאקדור מן. היי, ואני מוכן להתערב שזה לא משהו שישמיעו בתחנת הנוסטלגיה של מירי רגב.