את 'סוף הדרך / האופרה הצפה' של בארת קנה לי אבו אבשלום ליום הולדתי, ומסר אותו לידי כמה חודשים לאחר מכן. יום ההולדת הנ"ל חל בפברואר, וזו ראיה עד כמה הזיקה והציקה לי ההתמכרות ל'משחקי הכס' ולאחריה הניסיון לבלוע את 2666 של בולניו, שנמשך בעזרת השם מסוף מאי עד סוף אוגוסט. אמרתי לעצמי שאקדיש לבארת את יום כיפור, וכך היה. המדובר בספר לא חדש, ולמעשה בשני ספרים של אותו סופר. שניהם יצאו לאור ב-1955, ויצאו בהוצאה מאוחדת בהוצאת הספריה החדשה ב-1996 עם הדפסה מחודשת ב-2009. אין ספק שהמדובר בקלאסיקה אמריקאית של המאה ה-20, אבל, בין היתר, העובדה שהגוגל אינו כולל ביקורות משמעותיות על הספר, הביאה אותי לכתוב את הפוסט הזה.
בארת כתב את שני הספרים בהיותו בן 24, הישג משמעותי לכל הדעות. העלילה בשני הספרים די פשוטה (כתוב על גב הכריכה). באחד מהם מחליט עורך דין המעורב במשפט של ירושה להתאבד בעת הופעה של 'אופרה צפה' בספינת שעשועים באמצעות פיצוץ הספינה עם כל אשר עליה. בשני, מרצה צעיר לדקדוק נורמטיבי מוצא עצמו מעורב בפרשייה עם אישה נשואה, רעייתו של מרצה אחר באותו הקולג'. שני הגיבורים מדברים עצמם לדעת, מנתחים את עצמם ואת כל הסובב אותם עד זרא. אם נשמיט את המלל הפילוסופי – הגיגים, דיאלוגים – (הלא מאוד עמוק), נישאר עם בערך חמישים אחוז מהטקסט. כמעט כל הדיאלוג שבספר 'סוף הדרך' עוסק בבעיות פילוסופיות, בהן עוסקים הגיבורים בשעה שאחד מהם שוגל את אשתו של רעהו. 'האופרה הצפה' פחות קשקשני מהבחינה הזו, והפילוסופיה נותרת ברקע ולא מקבלת את קדמת הבמה, ועדיין הוא ספר מאוד פילוסופי.
אבל לא 'כבד'. שני הספרים משעשעים מאוד. תיאור מאבק הירושה ב'אופרה הצפה' בו יכול כל אחד מהצדדים לזכות אם בשלושה מיליוני דולר או ב-129 צנצנות חמוצים הכוללות את השפכים של המוריש, הוא משעשע ביותר, בין היתר כי הוא מדוייק מאוד מבחינה משפטית. התיאור המוטרף של חיי הקולג' הכפרי ב'סוף הדרך' הוא משעשע לא פחות. 'סוף הדרך' מרגש יותר, ומעניין יותר, אם כי 'האופרה הצפה' כולל יותר זיקוקי די נור מילוליים – פרק הכתוב במקביל בשני טורים עם שינויי נוסחאות קלים, חיקויים (שכנראה אבדו מאוד בתרגום) של מבטאים שונים, תיאורים פרטניים של הופעות מינסטרל.
ה'מינסטרל' הופעת הזמרים הכושים, היא נקודה חשובה. היום לא היה שורד תיאור כה לא 'פוליטיקלי קורקט'. שני הספרים נוגעים באומץ ראוי לתקופה בנושאים של מיניות, הפלות, יחסי גזעים, והממד הזה שלהם משעמם ומיושן, כי מה לעשות ומ-1955 עברנו את שנות השישים, עם המהפכה המינית ומהפכת זכויות האזרח. כך שנותרנו עם הטקסט הלא מאוד שערורייתי לכשעצמו.
המדובר למעשה בעלילות כמעט זהות, בהן חודר צד שלישי מעוניין למערכת יחסים בין זוג נשוי, פחות או יותר בעידודו האקטיבי של הבעל הנבגד. שתי העלילות מונעות על ידי מצב רפואי ביזארי של הגיבור (גיבור 'האופרה הצפה' לוקה במחלת לב העלולה להמיתו בכל רגע. גיבור 'סוף הדרך' לוקה בשיתוק מוזר היכול לשתקו לימים שלמים. שני המצבים מניעים קדימה את העלילה, ומשמשים לה אם כרקע, אם כסיבה ראשונית, ואם כדחיפה קדימה במקום בו היא נעצרת לרגעים). שתי העלילות מסתיימות במעין 'דאוס אקס מאכינה' שאינו פותר את הקונפליקטים המרכזיים. ב'האופרה הצפה' נכשלת התאבדותו הגרנדיוזית של הגיבור באופן סתמי, מבלי שהדבר מוסבר באופן מניח את הדעת. על סופו של 'סוף הדרך' לא אדבר. קריאת הספרים בזה אחר זה, כראי בו מהדהד הספר השני. נראה כי 'סוף הדרך' הוא העמוק והטראגי יותר, ו'האופרה הצפה' הוא אך השתקפות שלו במראה צבעונית ומעוותת.
'סוף הדרך' הוא, אם כן, היצירה המשמעותית יותר מבחינתי. והקריאה בו היא כמעט בלתי נסבלת לפמיניסט בן המאה ה-21 (על אף שהיא מהנה מאוד, ובחלקים רבים מרגשת), בשל היחס לאישה. האישה – רני מורגן שמה – הנדחפת על ידי בעלה באופן בלתי מוסבר לרומן עם מרצה צעיר בקולג' בו מלמד הבעל, ולאחר שהבעל 'מגלה' את הרומן הוא דוחק בה להמשיך בו בשל עקרונות של עקביות פילוסופית, עד לסיום הטראגי והמתבקש של מערכת היחסים (לא, האקדח המופיע במערכה הראשונה לא יורה בשלישית, וזו רק אחת מההברקות של בארת), היא יצור מושפל ומעונה, מוכה ונאנס. הבעל נוהג להכותה על מנת להעמידה על הדרך הנכונה לבטא את העקרונות הפילוסופיים של הזוגיות שלהם. המאהב ממשיך עמה ביחסי המין גם כשברור שהיא נדחפת לכך בניגוד לרצונה על ידי הבעל. היא עצמה חסרת עצמיות, כלי בלבד לשימושם של הבעל והמאהב. לפני שפגשה את הבעל חיה כאילו בחלום. היא מוצאת מימוש עצמי רק במסגרת הפילוסופיה של הבעל (האווילית לכשעצמה). הספר נקרא – די בניגוד לכוונת בארת, כסיפור ארוך בו שני גברים מתעללים באישה בכל דרך נפשית ופיזית שניתן להעלות על הדעת.
כשקראתי את הספר יכולתי לערוך את המקבילות לספר הגדול בן תקופתו, 'לוליטה' של נאבוקוב. גם שם המדובר במעין משולש אהבים, ועיירת הקולג' הפרובינציאלית בארצות הברית משמשת תפאורה לשניהם. לוליטה, המוצאת עצמה לכודה בין קווילטי והומברט, מושפלת ונאנסת בערך כמו רני מורגן במשחקים האכזריים שבין שני מעניה. לוליטה אומנם בת 12 כשמתחיל הספר, אך רני מורגן אינה בוגרת נפשית הרבה מעבר לזה (על אף שהיא בוגרת קולג', נשואה, עם שני ילדים). ולהיפך. מורגן מפגינה תלות ילדותית מוחלטת בגברים המנהלים את חייה. לוליטה, בניגוד לרני מורגן נהנית משנה או שנתיים של עצמאות, לאחר שהצליחה להימלט מהומברט ומקווילטי. שתי הנשים מוצאות את סופן באופן דומה. בזרם התודעה הארוך בגוף הראשון של שני הספרים, מצאתי נקודות מקבילות, והתבטאויות דומות. נראה שבארת קרא את לוליטה קרוא היטב. או שמוחות גדולים חושבים באופן מספיק דומה.
מדוע נהניתי כל כך מ'לוליטה' בעוד שאת 'סוף הדרך' מצאתי קשה לקריאה? מדוע כעסתי על הסטירה שמעניק ג'ו מורגן לאשתו כדי 'לאפס אותה' ולא כעסתי על מכה דומה שהעניק הומברט לאשתו הראשונה ולריה, בנסיבות דומות? ראשית, נבוקוב סופר גדול בהרבה מבארת. על אף שבארת אינו קוטל קנים. שנית, הומברט הוא אישיות שניתן להזדהות איתה ולהתייחס אליה. הוא אדם במלוא מובן המילה. המניעים שלו ברורים ומפורשים לאורך כל הספר. ההתלבטויות שלו הן התלבטויות אמת. הקורא נלקח על ידי נבוקוב למסע בתוך מוחו של פדופיל, מסע שאמור להיות איום ונורא, ומוצא עצמו בניגוד לרצונו מזדהה ואף מחבב את הומברט. ג'ייקוב הורנר של בארת אינו דמות אמיתית. הוא בבואה. משחק. השלכה של רעיון. הוא מונע על ידי מצב רפואי ביזארי (שמאובחן על ידי רופא מסתורי שבא ונעלם). הוא פועל מתוך מניעים פילוסופיים שאיש בעולם המציאות לא היה פועל לפיהם. לא ניתן להזדהות עמו. לכן ההזדהות בספר 'סוף הדרך' היא לא עם הפושע אלא עם הקורבן. וזו הזדהות נעימה פחות. כי סבלה של רני מוחשי יותר מזה של לוליטה, המעומעם בשל ראייתו דרך זרם התודעה המעוות של הומברט. וחשוב מכל – לוליטה הוא סיפור של חרטה, ומעגל של כפרה. שני הפושעים – הומברט וקווליטי – באים על עונשם. קווילטי נרצח על ידי הומברט. הומברט נדון למוות על רצח קווילטי. לפני מותו הוא מביע חרטה ומתוודה. גיבורי 'סוף הדרך' שהתעללו כך באישה אינם מגלים חרטה או כפרה. מצבם הנפשי בסופו של הספר זהה לזה שבתחילתו. ומלאכותי בעיקרו.
אז? כמובן לקרוא, כי אלו יצירות גדולות, משעשעות ומאתגרות. ולחשוב על הנשים שבחיינו ומה אנו עושים להן. ולראות איך בארת הצליח להעמיד שני ספרים כאלו בגיל 24 ולקנא. מי שלא צריך לקנא הוא סגן יושב ראש הכנסת הצעיר, אורן חזן, שהגיע להישג זה בגיל צעיר מאוד, אך זה עתה עברו 104 ימים מאז התחקיר של ערוץ 2 שהטיל ספק בכשירותו לתפקידו. נותר רק לקוות שלא כבארת שהגיע לשיאו בכתיבת שני ספרים אלו ולא הצליח לחזור על ההישג, צפויים לאורן חזן עוד חיים ארוכים של הישגים לטובת העם והאומה (או שיעיפו אותו כבר מהתפקיד הזה שאינו ראוי לו).
אבו אלמוג בוורדפרס 