אמריקה חלק שתיים – הרפובליקה של ורמונט

ורמונט היא מדינה נורא שמאלנית. בחיי. ביליתי 24 שעות נהדרות בעיר האוניברסיטה ברלינגטון שלחופי אגם שמפליין, שהסיבה היחידה לקיומה היא כנראה השמפליין קולג'. סך הכל אם היה להם מילט בארצות הברית וכנראה שיש סיבה טובה שאין, הייתי שולח להם קורות חיים, אבל אם אין מילט אני לא יכול לחשוב מה ירצו שאלמד שם. בקיצור, יש המון חצרות עם שלטים קטנים של ברני סנדרס, מראה עצוב וקצת פאתטי. נכנסתי לחנות של 'צדק ושלום', שמכרו בה כל מיני קשקושים (ש' קנתה מחרוזת מה זה מקסימה) אבל גם המון ספרות שמאל רדיקלי, פוסטרים נגד גיוס ונגד מלחמות ונגד קפיטליזם באופן כללי והמון חומר של 'בלאק לייווס מאטר'. המוכרים היו זוג מתנדבים שהיו לא אמריקנים בעליל. שחורים מאוד עם מבטא צרפתי כבד, ייתכן שממושבות צרפת באפריקה או מהאיטי. ילד בן שלוש שאל את אמא שלו מה זה המדבקה עם צבעי הדגל הגאה. היא הסבירה לו שזה צבעי הקשת בענן ושזאת אומרת שכולם הם שווים. שמאלן קטן וחמוד! רציתי לתת לו נשיקה. מסכן שיצטרך לגדול בארצות הברית של טראמפ.

הם שם בקטע של עידוד תוצרת מקומית. הייתי בברלינגטון ביום ראשון והיה שם יריד איכרים. היו המון חבר'ה עם תוצרת חקלאית אבל גם מבשלות בירה וודקה מקומיות. יש להם שם קטע עם 'מיקרו מבשלות' שהוא ממש נחמד והייתי יכול להשתלב. המון המון דגש על זהות מקומית ורמונטאית, ויש חנות שלמה בקניון שנקראת 'קיפ וורמונט ווירד' או 'תשמרו על וורמונט בתמהוניותה' הבכתי את עצמי ושאלתי את המוכרת למה הכוונה, ומה בדיוק מוכרים בחנות. מסתבר שיש איזה מיתוס שוורמונט היא מקום מוזר והם משתדלים לשמור אותו כך, נקי מהפרעות חיצוניות ולכן יש את החנוה הזאת שמה שהיא מוכרת זה זהות ורמונטאית תמהונית בצורה של סווצ'רים מדבקות לרכבים וכוסות קפה. עד כמה הייתי רוצה לראות תנועה כזו בגליל הד'אהריסטי!

כל הקטע האוטארקי הזה ממש יסייע לחבר'ה האלה להכריז על פרידה מהאיחוד אחרי שטראמפ יעלה לשלטון. זה כל כך מתבקש. מופרך? אתם צריכים להיות שם בשביל להבין. ורמונט, אגב, הייתה פעם רפובליקה, והצטרפה לאיחוד באיחור אופנתי של עשר שנים. זה יכול לקרות שוב. בבחירות עצמן לא נראה שיש להילרי איזה בעייה. לא ראיתי שם שלט אחד של טראמפ / פנס . הפעילות הכי ערה שם היא בצורה של בחורות שהסתובבו ביריד והחתימו אנשים על התחייבות להירשם להצבעה. כידוע, בארצות הברית לא מספיק להיות אזרח אלא צריך להיות מצביע רשום. זה מין מנגנון חמוד כזה שנועד להותיר בחוץ מיעוטים ועניים ועד כמה שאני מבין עובד לא רע. אני מקווה שאף אחד מהמחוקקים שלנו לא קורא את השורות האלה… לא נראה לי שהאוכלוסייה הדי עשירה ולבנה בצורה מאוד הומוגנית של ברלינגטון, שהיא בין היותר מודעות מבחינה פוליטית שראיתי באיזה שהוא מקום ממש צריכה את החבר'ה האלה בשביל להירשם להצבעה, אבל לא היה שם אחד שלא חתם אצל הבחורה הנחמדה וקיבל גם בונוס מדבקה של הילרי. יש לה חיוך מקסים, לא כמו לבוסית שלה, שהיא אחד האנשים השנואים באמריקה. ניגשתי וקשקשתי איתה קצת. והבטחתי לה נאמנה שלו הייתי אזרח ארצות הברית הייתי נרשם להצבעה ומצביע הילרי, ואף קיבלתי מדבקה נחמדה בצורה של משהו שמי שממש מתעקש יכול להבין שיש שם את האות אייטש' עם איזה חץ.

המדבקה הזאת אמרה לי הרבה על השכלתנות של הדמוקרטים, ואם הם יפסידו אז בדיוק למה.. מדבקה עם סמל שלוקח חמש דקות להבין, מול גזען שמנופף אגרוף קמוץ לפנים  תמיד לוקח הגזען. אבל אני חושב שהם גם מבינים את זה בעצמם. אני לא רואה ממש הרבה טלוויזיה כי אין לי זמן, וגם כי צריך לעבור על מיליון ערוצים של פוטבול ומוזיקה לטינית בשביל להגיע לחדשות, אבל מה שכן ראיתי זה תשדיר נהדר של הילרי שמראים כל מיני וטרנים קטועי רגליים והורים שכולים וברקע האמירות המטומטמות של טראמפ על זה שג'ון מקיין פחדן או הקטע עם ההורים של החייל המוסלמי. זה היה תשדיר חזק, שנגע בנקודות הנכונות של רגש ופטריוטיזם

. .האמריקאים לא מטומטמים למרות שלפעמים מישראל זה נראה כך. שמעתי הרבה מאוד אנשים אומרים שהפיגועים בניו יורק (יומיים לפני כן הייתי בצ'לסי. השם ישמור! מצד שני אני חי בעפולה שמיום שנולדתי עד היום היו בה עשרות פיגועים ויותר גרועים) יעשו להילרי אפקט שמעון פרס ויעבירו המונים לתמוך בטראמפ. אז ניוז פלאש – אצל האמריקאים זה לא עובד ככה. רק אצל הישראלים. בכלל הייתה הרבה יותר היסטריה מהפיגועים האלה באתרי חדשות ישראלים מאשר בארצות הברית. הם לוקחים את זה קול, וגם אני לא סגור אם זה היה משפיע על ההצבעה לאיזה כיוון זה היה לוקח. ייתכן שהאמריקאים מבינים שצריך להיות יותר מגזען עם פה גדול בשביל ממש להתמודד עם טרור, משהו שאנחנו כושלים מלהבין פעם אחר פעם.

עכשיו אני בניו המפשייר, שיש בה נוכחות מוזרה של גארי ג'ונסון והליברטריאנים שלו. האמת היא שספרתי יותר שלטים של ג'ונסון מאשר של שני המועמדים הרפובליקני והדמוקרטית ביחד. יש לאמריקאים מין קטע כזה לשים שלט קטן בחצר ולתקוע לידו דגל של ארצות הברית. עד עכשיו בדרך כלל כשהייתי רואה שלט של טראמפ / פנס זה הלך עם קרבה לחנות נשק או משהו כזה. ג'ונסון חזק מאוד בכל מיני חצרות ירוקות ומטופחות. הוא נראה די רציני בהתחלה, אבל נפל בזה שבראיון עיתונאי הוא לא הצליח לדעת מה זה אלפו (חאלב) ומאז גם אני לא לוקח אותו ברצינות. ייתכן שהכלכלה מעניינת יותר את התושב הממוצע של ניו המפשייר מאשר חאלב.

הקרב המשמעותי הוא בין הסנטורית קלי איוטה לבין המושלת מגי חסן. איוטה צעירה רפובליקנית (מה זה צעירה, בת 48. הגיל הטוב ביותר להיות בו, אביב נעוריה)  וחסן מבוגרת ממנה בכמה שנים ודמוקרטית. אני מריח שאיוטה תנצח. או שיש לה יותר כסף לשלטים. ראיתי גם מועמדת בשם קארן לוזון, אבל זה היה שלט בודד ולא ברור לי למה היא רצה אם לסנאט, לסטייט סנאט או למשרת תופסת הכלבים של נורת' פרנקוניה, ורמונט בכל אופן שיהיה לה בהצלחה

עד כאן פוליטיקה אמריקאית. האמריקה הזאתי הגניבה את המחשב שלי שאני לא מצליח להעביר לכתיבה מימין לשמאל, וגם בגלל זה לאיהיה ממתק כי זה דורש מאמץ שאין לי כוח לעשות כרגע. היום אני עוזב את ניו המפשייר, השנואה מאוד על בני פלג בשל חוסר חיבתם של הניו המפשיירים לקליטה סלולרית, באמת! אין ברוב המקומות קליטה. איך הם חיים כך אני לא מבין, ונוסע למיין, יש שם איזה בר איילנד שאפשר גם לראות דובים ולוויתנים. ואולי אם יהיה מזל גם את ליאנה מורמונט. מתוקה.  מגיע אמי לילדה הזאת. אז תחזיקו מעמד, וניפגש מתי שהוא. .

תכניות פזורות שונות

פוסט מפוזר, למכורים בלבד.

עוד שבוע אני נוסע לארצות הברית לשבועים. לפני כן עוברת עלי תקופה קצת משונה שאני לא יכול להרחיב לגביה אבל מכל מיני סיבות שבעולם (חיי נישואי מאושרים כתמיד תודה מצטער לאכזב אתכן קוראותי) עברתי לגור אצל ההורים לשבועיים בגיל חמישים. גם הבריאות של ההורים טפו טפו טפו הכל בסדר. אבל זו חוויה די משונה המונעת ממני מחשבה סדורה וכתיבה מופתית.

אז יש שניים שלושה דברים שאני יכול לדבר עליהם ומי שיחזיק מעמד עד הסוף שיחזיק.

דווקא יש לי הרבה מה להגיד על הרכבות ואלה. אבל למה בעצם? מה אני צריך לשפוט בין כץ וביבי? לאחותי קוראים כץ. אני לא אובייקטיבי. מה שכן סך הכל מסתמן מהלך של הקדמת הבחירות ליום א' ואז כל האוטובוסים יהיו תפוסים עם החיילים, והערבים לא יוכלו לנהור לקלפיות. עוד מהלך גאוני של ראש ממשלתנו הראשון לזהות. עד כאן בעניין הזה כי באמת אי אפשר בלי.

בעניינים אישיים וענייני הסימולקרה הזדונית אכלתי אתמול במסעדה קינג ג'ורג' שזה רשת שספציפית הסניף שאכלתי בסטריט מול ברמת ישי. יש שם תמונה של ג'ורג' השני שזה כאילו הסמל של הרשת (למרות שכאילו ספציפית בדקור של המסעדה יש גם תמונות כלליות של היסטוריה של אנגליה מהפוריטנים במאה ה-17 ועד אשקרה ג'ורג' השלישי). אז ג'ורג' השני היה אחד הגדולים, והוא ניצח בקרב קאלודן (יותר נכון הבן שלו ויליאם שהיה בן זונה אמיתי) והיה בן זמנם של ד'אהר וקאנט וכל מה שמריח מהעשור החמישי של המאה ה-18 משחק אצלי תפקיד. אבל תהיתי בנפשי (בעוד אני אוכל סלט פטריות ובטטה – לא משהו לכתוב עליו ממש מוטבע ברוטב מתוק כזה) האם ג'ורג' השני אכל מעודו ולו מאכל אחד מאלו המופיעים בתפריט (העשיר והלא יקר) של מסעדת קינג ג'ורג'? ממש לא. שום דבר. עברתי מאכל מאכל ומשקה משקה. באמת! סך הכל תאמרו שניצל כי היה גרמני. אני מוכן להתערב שהיה די מתעצבן אם היה רואה את השניצל של קינג ג'ורג' כי שניצל עושים מעגל ולא מעוף. אז זו סימולקרה, אבל כאילו די שפירה. סימולקרה היא בדרך כלל זדונית ומאתמול אני חושב מה הזדון בלקרוא למסעדה קינג ג'ורג' ולשים תמונה של ג'ורג' השני, ולתת אוכל שאין לו קשר לג'ורג' השני, ולא מצליח למצוא אבל בטח יש.

16 באפריל 1746. אתם קולטים שהשנה היה שנה עגולה של קאלודן ועבר כאן ככה בלי שאיזכרנו? סך הכל היה שנה די סוערת מבחינה סקוטית עם המשאל עם והברקסיט. פיקשוש. נאסוף את השברים ונמשיך הלאה.

אז היה גם את יומולדת שבעים לשלום חנוך והשמיעו מיליון שירים שלו וגם את דפנה ארמוני. וקלטתי שהשנה שלושים שנה לאלבום 'דפנה ארמוני'. סך הכל לא אלבום משהו אם מקשיבים לו באוזן לא נוסטלגית. לא איזה יצירת מופת על זמנית ודווקא לשלום יש כמה כאלה. אבל אני כל כך אוהב אותו, וכל שיר שם מדבר אלי. אני אתן שלוש דוגמאות קצרות אפופות בנוסטלגיה –

כשהיינו בתיכון אז לא היה לנו בגרות בפיסיקה אבל היה לנו מבחן פנימי. היינו כיתה של מופרעים מוסללים לחינוך המקצועי והמורה שלנו היה בנאדם די מבוגר (אפילו בן חמישים יכול להיות, אשקרה רגל אחת בקבר) שלא הצליח להשתלט על הכיתה. אחרי שתפסנו את הפרינציפ היינו מקבלים אותו בזה שכל הכיתה הייתה עומדת על השולחנות ושרנו 'אלה אלה שמישהו יגלה לה' במהלך כל השיעור או עד שנמאס לו והוא הפסיק לנסות ללמד. יום אחד הוא בא עם גישה מקורית והבטיח לנו שאם לא נעמוד על השולחנות ונשיר, וניתן לו ללמד את השניים שרוצים ללמוד, אז הוא ייתן לכולנו שישים בתור הציון הפנימי ומי שייגש למבחן אז יקבל את הציון שיקבל במבחן. זה בערך עבד, כי אלה זה שיר גדול ולפעמים בא לנו לשיר. אבל לשניים שרצו ללמוד הוא עשה חתיכת מבחן שיצאו בוכים ואפילו הכשיל אחד מהם.  יש לסיפור הזה כל כך הרבה מוסר השכל שאני לא יודע מאיפה להתחיל.

היה גם את 'היא תיקח אותך'. הייתי בקורס מש"קים ואשקרה היה קשה נורא. ובאמת חסרו לי שיעורי הפיסיקה וגם במתימטיקה לא הייתי משהו. והייתי בחוליית מודדים שהייתי צריך לעשות כל מיני חישובים מסובכים בזמן קצוב, ובאמת בעייה. היינו נודדים במשך שעות על שעות בנגמ"שים כי באמת לא ידעתי גם לנווט, ואחרי כן בלילה מגיעים לאיזה הר באמצע שום מקום ומתחילים למדוד אותו. זה היה קשה ומדכא ברמה די גבוהה. היה לנו סמל מחלקה שקראו לו פיני, זאת אומרת זה מה שההורים שלו קראו לו וכולם קראו לו 'פיקי' שפתאום אנחנו כולנו מודדים הרים ונורא מעוצבנים ועייפים, אז שומעים בקשר 'היא תיקח אותך היא תיקח אותך'. אין מילים לתאר עד כמה זה הרים לנו את המורל, ואם כל הפגזים שטיווחתי מאז פגעו במטרה זה רק בגלל זה באמת.

'היא תיקח אותך' זה באמת שיר קצבי ויפה. מילים נהדרות של שלום. נורא מדליק. אז בקורס הזה (בחופשות מהקורס) התחיל הרומן הגדול של הצבא שלי, ובאמת המילים דיברו אלי שהיא תיקח אותי וזה. אני זוכר 'ותראה בתוך עיניה את פניהם של ילדיך'. שוין. נשמה רומנטית. אחרי שנה וחצי בערך נקלעתי למצב של 'אוהבת אותך עוזבת אותך' או יותר מדוייק 'התאהבתי בבחור אחד התאהבתי בשני' שני שירים מהתקליט האיום והנורא הזה שהייתי שומע שוב ושוב בשביל לפענח את מה שלא הסתדר עם'היא תיקח אותך' ששלום ודפנה הבטיחו לי וכוסאמא שלהם שיקרו במצח נחושה. דפנה ארמוני! ארור היום בו נכנסת לאולם ההקלטות! לא היית יכולה להסתפק בג'ינגלים?

לגבי 'ותראה בתוך עיניה את פניהם של ילדיך' אז ספציפית הסתבר שכל מה שהייתי צריך לעשות זה להסתכל בראי, כי הבת שלי לפחות זה גירסה בלונדינית בת תשע עשרה שלי. דומה בול.רק בלי זיפים, והקמטים האלה של גיל חמישים וכל זה. ועוד מעט היא תתגייס, אלוקים תשמור!

אבל כשאני מסתכל בעיניים של ש' אני רואה שם כל כך הרבה יותר ממה ששלום חנוך היה יכול לכתוב, ושדפנה ארמוני יכולה לשיר, שאני באמת צריך לכתוב שיר בעצמי. את יום השנה ה-25 לנישואים נחגוג בארצות הברית באיזה שמורת טבע בוורמונט או משהו.מאונט וושינגטון אני חושב. שם רואים את דגי הסלמון קופצים במעלה הזרם או את המוסים או האלקים עם הקרניים האלה.

אני נוסע גם לראות לווייתנים כי אין מעריץ של מובי דיק שמגיע לחוף המזרחי ולא עובר דרך ננטאקט. אמרתי את זה לאלמוג ואמרתי לה גם ש'מובי דיק' זה הספר הכי טוב שאי פעם כתבו, אז היא אמרה שאני אומר את זה על כל ספר. לא נכון! רק על נאמר השטן במוסקבה, ואם נחה עלי הרוח על 'לוליטה'. ובסדר גם על 'בלשי הפרא', ו'תמול שלשום' של עגנון… טוב. אני באמת אומר את זה על כל ספר.

אז מה היה לנו כאן? ביבי וכץ וג'ורג' השני ובודריאר (לא מוזכר בשם אבל הוא הכניס לי לראש את הקטע עם הסימולקרה הזדונית) ופיסיקה ושלום חנוך ודפנה ארמוני ואירועי 1987 והרמן מלוויל. נסיים בממתק. דפנה ארמוני למה לא. קליפ שכל כולו שנות השמונים. לא בקטע של נוסטלגיה אלא בקטע של תראו איך התקדמנו מאז. בעצם סטטיק ובן אל. תשכחו מזה. שחקי אותה דפנה.