פוקויאמה, ברלין, הברמאס, גידנס, פאראג'

בשנת 1989 עלה לגדולה הנביא היפני האמריקני פרנסיס פוקויאמה שטען במאמר משפיע שמה שאנחנו רואים בנפילת ברית המועצות הוא לא מהלך היסטורי, אלא קץ ההיסטוריה. נדונו, כך טען, להמשך קיום משמים, דמוקרטי ליברלי, כאשר במהלך בלתי נמנע צורת השלטון הדמוקרטית הליברלית תשרור בעולם כולו, ותסיים את הדבר הכאוטי הזה שנקרא היסטוריה אנושית. לו היה טורח לקרוא את ישעיה ברלין היה נמנע מלהפריח נבואות דטרמיניסטיות מסוג זה. מכל מקום, המאמר הפך לספר ב-1992. מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991 העלתה ספקות ראשונים, שודאי עלו בראשו של המו"ל. היום, עשרים וחמש שנים אחרי, הספר נקרא כבדיחה גרועה.

באופן דומה היו מי שחזו את קץ הלאומיות. לפחות זו האירופית. אנטוני גידנס (הייתי מרים אליו הבוקר טלפון, אבל אני לא סגור שהוא יענה) חזה הקמה של 'דמוקרטיה קוסמופוליטית' שתהיה כמובן סוציאל דמוקרטית, וזאת מכיוון ש'אין הגיון במאבק בפונדמנטליזם של השוק החופשי ברמה המקומית תוך הפקרתו למשול באין מפריע ברמה הבינלאומית'. הברמאס כתב ספר לא מאוד עבה אבל מאוד שגוי על 'הקונסטלציה הפוסט לאומית' שמגיע בערך לאותן מסקנות. הברמאס הוא לטעמי נביא אמת, הקול המוסרי הרם והצלול ביותר שיצא משני מקומות מאוד בעייתיים – גרמניה של המאה העשרים, והמסורת המרקסיסטית. אבל כאן הוא שגה במאה אחוזים. ברלין צדק. הוא הזהיר מפני הדטרמיניזם ההיסטורי. הוא התכוון לאותו דטרמיניזם טוטליטרי שהוא וטלמון מצאו את עקבותיו ברוסו, ומפורש בצורה הטובה ביותר אצל מרקס. הקידמה הצועדת והולכת ממשטר עבדים, אל המשטר הפיאודלי, אל הקפיטליזם ומשם אל מחוז החפץ של כולנו – הדיקטטורה של הפרולטריון. או אל שלושת הגימלים שאליהם מובילה אם לא ממש נזהרים המסורת של רוסו והגל – גיליוטינה, גסטפו, גולאג. איני מסכים עם ברלין בדברים רבים, אבל היה לו רדאר נהדר לגילוי בולשיט. כמי שהיה מאוד בקיא במקורותינו ודאי הכיר את האימרה המוכרת לכל ילד בישראל – 'מאז שחרב בית המקדש ניתנה הנבואה לשוטים'. אבל הדטרמיניזם הוא שגוי לא רק במסורת המרקסיסטית והטוטליטרית, הוא שגוי גם בכיוון הליברלי. גם הברמאס, גידנס ופוקויאמה לא היו צריכים להתנבא. והבוקר הנבואה של שלושתם הלכה למקום שנבואות הולכות אליו.

שלושתם, הברמאס, גידנס ופוקויאמה, הם ליברלים ורדרדים (טוב, הברמאס ניאו מרקסיסט מאסכולת פרנקפורט, וגידנס סוג של סוציאל דמוקרט בנוסח המאוד חמקמק של טוני בלייר. לא משהו שהגדרה רחבה מספיק של ליברליזם לא יכולה להכיל) שואפים לטוב. שמעו ילדים, והאזינו לדוד הטוב אבו אלמוג – אף פעם אל תזלזלו בטיפשות וברוע האנושיים. בימינו אלו הם לובשים את הגלימה של ה'לאומיות' והם קלף מנצח שאף ליברל ורדרד שואף טובות לא לוקח אף פעם בחשבון.

בנאום הניצחון שלו – טקסט מכונן של המאה ה-21 אם טרם היה כזה – סיפר מנהיג יוקי"פ עטור הניצחון נייג'ל פאראג' כי "נלחמנו נגד התאגידים הרב לאומיים, נלחמנו נגד הבנקים המסחריים הגדולים, נלחמנו נגד הפוליטיקה הגדולה, נלחמנו נגד השחיתות והמירמה" וחזה כי "אני מקווה שהניצחון הזה ימוטט את הפרוייקט הכושל ויוביל אותנו לאירופה של מדינות לאום ריבוניות, הסוחרות יחדיו, חברות ומשתפות פעולה".

ריבונות עאלק. ז'אן בודן קם לתחייה בדמותו מדושנת העונג של נייג'ל פאראג'. הקשב גם אתה מר פאראג'. הבעיות שלך עם הריבונות לא נגמרו. התאגידים הגדולים ימשיכו לעשות מה שהם רוצים על אדמתך, כמו שהם עושים בכל מקום. המדיניות הכלכלית לא תיחתך בוייטהול (כשם שלא נחתכה בבריסל) אלא במסדרונות של הבנק הבינלאומי וקרן המטבע הבינלאומית. אם חשבת שהגברת את הריבונות של בריטניה, אז מה שיקרה זה שהתנעת מחדש את הפרישה הסקוטית שתקרום עור וגידים למשאל חדש עם תוצאות חדשות בתוך כמה חודשים. מכיוון ששנג'ן מתה, גם הגבול הפתוח בין צפון אירלנד ואייר ייסגר, מה שיביא לפרישה של צפון אירלנד מהממלכה המאוחדת עוד לפני שתספיק להגיד 'שין פיין'. אבל סבבה. נפטרת מבריסל. שב ותנפנף ביוניון ג'ק כשהסטרלינג צונח לשיא שלילי של שלושים שנה. זה בטוח יעשה לך טוב.

נייג'ל פאראג' לא טיפש, וגם המצביעים שלו לא טיפשים. הם יודעים את כל זה בדיוק כמו שאני יודע. הסיפור הוא אחר. הם נפטרים מהצורך להתמודד עם בעיות ההגירה. או במילים אחרות הם חושבים שאם הם פורשים מהאיחוד הם לא מחוייבים למדיניות המרקלית של לקלוט את המהגרים, ומה שקורה במחנות הענק של המהגרים באירופה, ובמיוחד בזה הגדול הנמצא ליד הפתח הצרפתי של מנהרת התעלה מפסיק לעניין אותם. זה הנושא ואין בלתו. זה גם הנושא שמעלה את טראמפ (וההצלחה הזו של הברקסיט למרות כל הסיכויים ולמרות ההגיון מסמלת רע, רע מאוד, גם שם). אנשים שונאים את כל מי שקצת שונה מהם, ומצביעים בהתאם.

אין באירופה בעיית פליטים אמיתית. ירדן קלטה ב-2015 את אותו מספר שקלטה אירופה הגדולה, עם קצת פחות כוח אדם, משאבים, ויציבות כלכלית ומדינית. מה שקורה עכשיו לא מדגדג את היכולת הכלכלית שלהם. הוא מדגדג את הניאנדרטל הגזעני שבהם, והנה – השד הגזעני הקטן יצא ממחבואו. זה הברקסיט, וטראמפ, אבל גם עליית מפלגות הימין הרדיקלי שונאות הזרים בכל רחבי אירופה. החל ממארין לה פן, וכלה בחברים הטובים של הליכוד ממפלגת החירות באוסטריה. הונגריה כבר שם מזמן, ועוד מעט היא לא תהיה לבד.

בצד, דרך אגב, עומד אדם רע באמת, ולדימיר פוטין, וחוכך כפיים בהנאה. אני רואה איך המדינות הבלטיות (כולל לטביה, מולדתם של שניים משלושת הפילוסופים הגדולים של הליברליזם במאה ה-20, שקלאר וברלין) רואות בדיוק מה הולך לקרות, ומה הן צריכות לעשות כדי לא לזכות לביקור חוזר של אלו שהגיעו לכמה ימים ב-1945 ונשארו עד 1990. ורמז – זה לא לשלוח שירים באנגלית לארוויזיון (אגב, אות מבשר רעות אם אי פעם היה כזה היה ניצחון השיר האוקראיני שכולו התרסה לאומנית כנגד הרוסים על רקע הג'נוסייד במיעוט הטטרי). הימים האלה חלפו. פוטין כבר מזמן לא מזיז לו הריבונות שפאראג' מדבר עליה. תשאלו את תושבי חצי האי קרים. ומזרח אוקראינה (הרשימה לא סופית). חזרנו למאה ה-19 או לימים הרעים של המאה ה-20. אירופה מפולגת, נמשלת על ידי כוחות ימין רדיקלי, משטר ריבונות בין לאומי של כל דאלים גבר.

ממתק? בואו ניזכר בשיר האסטוני החמוד לאירוויזיון 2001. היו ימים.

שנה בוורדפרס

 היום לפני שנה ביצעתי את המעבר מ'ישראבלוג' לוורדפרס. אם את פוסט הסיכום השנתי הייתי נותן בישראבלוג בסוף אוקטובר, הוא היום בו פתחתי את הבלוג לראשונה, כאן עברתי לחמישי במאי.

סך הכל אני לא מצטער כי הפלטפורמה הזו יותר יציבה, ואני לא צריך לפחד כל הזמן שהבלוג ייסגר וצריך לגבות. גם מבחינה טכנית האפשרויות כאן בערך פי תשע עשרה ממה שנותן ישראבלוג. מה שכן איבדתי את הקהילה (למרות שיש כמה בלוגרים אהובים שאני ממשיך לעקוב אחריהם ולהגיב שם והם ממשיכים לעקוב אחרי ולהגיב לי כאן) ובמיוחד איבדתי חשיפה מסויימת שהייתה לי בנענע 10 שהיו לפעמים שמים פוסטים שלי בעמוד החדשות שלהם. אבל ההפסד שלהם. נשארו עם רביב דרוקר מואב ורדי ונדב אייל. פחחח… כאילו מי קורא לילד שלו מואב?

מבחינת מספרי קוראים יש באמת ירידה מסויימת שנובעת בדיוק מהעדר החשיפה הזו. המספר הגלוי לכל הוא כ-18,000 כניסות בשנה מה שאומר חמישים כניסות ליום בערך שזה סבבה.

קצת סטטיסטיקה –

הפוסט הנקרא ביותר הוא הפוסט על גל בק והוא נקרא ביותר לא בשל האיכות שלו אלא בגלל שאיריס בוקר שיתפה אותו בפייסבוק לטריליוני המעריצים שלה. השני הנקרא הוא הפוסט על הקוראן, שגם הוא שותף בדף של החבר'ה האלה מהקוראן בלשון אחר, והביא לי גם קוראים ממקומות אקזוטיים כמו הרש"פ ומצרים.

הפוסטים הפחות נקראים הם התרגומים שלי לאנגלית. יכול להיות שיש אנשים שקוראים את זה כמו סטפני או הדודה שלי בת'. אבל המספר שלהם הוא חד ספרתי נמוך – בערך אצבעות כף יד אחת של לוחם הנדסה קרבית, וזה לא שווה את המאמץ.

הפוסט שאני הכי אהבתי השנה ולדעתי שיא היצירה בכל הדורות הוא הפוסט על יזהר אשדות ואם מישהו מכם לא קרא אותו אז תעזבו את הפוסט המעפן הזה ותקראו אותו.

הסתכלתי קצת על פוסטים של ימי שנה קודמים בישראבלוג ובדרך כלל הייתי כותב שם על מה שאני מצפה לשנה הבאה בכתיבה ומה שעבר השנה. סך הכל הפוסט האחרון מהסוג הזה היה באוקטובר 2014 (כי את אוקטובר 2015 כבר ביליתי כאן). אז קצת התלוננתי על כל מיני דברים מהסוג ש'אי אפשר לכתוב עליו כאן' שאכן אירעו ולא היו סבביים בכלל. הצטרפה אליהם תאונת דרכים חביבה, שבה שברתי שלוש צלעות. הייתי באיזה לימבו שבין קבלת ההערות לשלב א' של הדוקטורט והאישור לעבור לשלב ב' שלא נראה כל כך בטוח, ובשל כך הופיע שם גם המשפט הבא –

"היום למשל עברה בראשי המחשבה שבאמת לא יהיה אסון אם מחשבותי הבלתי מעובדות המערבבות את תורתו של ז'אן בודן עם כתביו של שייח' אל אסלאם מוסטפא סברי אפנדי – זה שהורה על ביטול חוק המשפחה העות'מאני במדינה העות'מאנית ב-1919, ומייד לאחר מכן הבריטים באו וקיבלו את אותו החוק עצמו כאן כחוק המדינה – לא תקבלנה את הגושפנקא האקדמית ותמשכנה לשעשע אותי בלבד. אבל כתבתי בכל אופן שעתיים על התחולה של החקיקה הירדנית בעניין הנזאע והשיקאק, ולרגע היה לי קצת נחמד. אבל אז שבה תחושת המועקה – האם מישהו באמת יקרא את זה אי פעם?"

אז מהבחינה הזו די התגברתי והכל בסבבה. קיבלתי את האישור לעבור לשלב ב'. בשנה וחצי השלמתי את הכתיבה. סביר להניח שברגעים אלו ממש יושב מישהו וקורא את מחשבותי הלא מעובדות על ז'אן בודן ושייח' אל אסלאם מוסטפא סברי אפנדי. ופסימיות שחורה היא אף פעם לא מתכון טוב לכתיבה, למרות שנובמבר 2014 היה אכן מהחודשים הגרועים בחיים שלי ממש.

 אז אני מצפה בשנה הבאה לכתוב כאן הרבה ובסבבה. מבחינה אישית השנה הבאה תסתובב סביב הדוקטורט – קיבלתי או לא קיבלתי הערות, תיקנתי אותן או לא תיקנתי וזה. אולי גם המאמצים שלי למצוא מקום ללמד. כנראה גם הגיוס של אלמוג. וכמובן הדבר הרע והבלתי צפוי.

את התכנית הגרנדיוזית והבלתי סבירה מבחינה פיננסית של חורף בעיירה צ'יקן באלסקה החליפה תכנית יותר צנועה שעדיין משוועת למקורות מימון של סתיו בניו אינגלנד, ואלמוג תצלם שם את השלכת, ואני וש' נזרוק המון כסף על חתונת הכסף. זה יכול להיות היילייט נחמד לשנת השומה השוטפת מאי 2016 – מאי 2017.

אז עכשיו למשל אני יוצא לבית משפט השלום בצפת (בגלל יום השואה וזה הפוסט נכתב בבוקר ונמסר לפרסום מושהה בערב שזה פיצ'ר נחמד של וורדפרס שאין בישראבלוג למשל) שזה אחד המקומות שאני שואל את עצמי אם יש הצדקה ממשית לקיום שלהם ואם התגמול הכספי שאני מקבל על להגיע לשם ממש שווה את זה ואין לי תשובה סגורה במאה אחוז וכולי תהיות ותמיהות. מצד שני ד'אהר וזה – כאילו עדיף בית משפט שלום נידח בצפת על כל היכלי המשפט בעיר תלביב.

ועוד משהו ככה לפני סיום – אם יש לכם איזה ביקורת או בקשה או הערה – אז הסיכום השנתי הזה זה הזמן וזה המקום. לא מבטיח ליישם, אבל תמיד פתוח לשמוע.

ממתק – פעם חשבתי שהוא קצת מפגר רינגו והשיר אידיוטי. היום אני מבין בדיוק כל שורה ב – Gotta pay your dues if you want to sing the blues, and you know it don't come easy. אני ככה קצת מרגיש כך לגבי הכתיבה בבלוג הזה. חוץ מזה באמת שיר נחמד. באמת רינגו לא גאון, אבל הוא סבבה. יומולדת שנה שמח לבלוג הזה ולהתראות בפוסט הבא ובשנה הבאה.

הקדשה

מלאכת כתיבת הדוקטורט עוד מעט והושלמה, ואני חושב למי להקדישו. את התזה הקדשתי לידידתי הטובה השופטת נסרין בשארה-כרייני ז"ל, שנהרגה בתאונת דרכים שבועות ספורים לפני שהגשתי את העבודה. על מנת שלא להשאיר מקום לפעולת עין הרע, מיהרתי להקדיש את הדוקטורט ולכרוך אותו כל עוד כל ידידי והיקרים לי שלמים ובריאים. הרבה הפכתי בשאלה מיהו שיפתח את הדוקטורט, ועמו ייפגש הקורא עוד לפני שייפגש עם הסולטאן עבד אל-מג'יד השני, ויליאם מונטגומרי ואט וז'אן בודן.

אבי סבתי, שלמה אלטר הלוי סגל היה דמות מיוחדת. כל ילדותי שמעתי מסבתי ומדודיה של אמי כי היה אחד מחברי נילי. התפקיד המדוייק שלו השתנה מסיפור לסיפור. סבתא סיפרה לי כי היה בקשר עם האוניה האנגלית. אחרים סיפרו שהיה עובר בכפרי הערבים, ואוסף ידיעות. הוא היה נפח במקצועו, אמן בפרזול סוסים, ואף המציא המצאה מיוחדת – תבנית מברזל בה היה יוצק סוכריות על מקל בדמות תרנגול שהיה סובב בכפרים ומוכר. דוד שלמה שהכיר אותו סיפר לי שהיה מעשן כרוני, לבוש בגלבייה, ודובר ערבית רהוטה.

כשהגעתי, ואני בוגר, למוזיאון נילי בזכרון יעקב, ציפיתי שאמצא פסל גדול בדמותו בכניסה, ולפחות לוח מתכת הקבוע בקיר המספר על עלילותיו הנועזות. לא היה פסל. לא היה שום אזכור בכתב. שום תמונה. כשפניתי לארכיון המוזיאון נאמר לי שבשריפה גדולה שהייתה שם בשנות החמישים נשרף עיקר הארכיון והסיכויים למצוא דבר מה הם קלושים.

או אז התחלתי להטיל ספק בסיפור, במיוחד שהוא נישא לאשתו השנייה (סיפור נישואיו הראשונים, והטרגדיה שבינו ובין בנו מנישואים אלו הוא סיפור אחר ויובא כאן אולי בפעם אחרת) בשנת 1919, וממנה נולדו לו כל ילדיו שהיו בחיים כשהייתי ילד. כל מי ששמע ממנו את סיפור נילי לא נוכח בשעת מעשה, אלא שמע זאת לאחר שהצד הנכון ניצח במלחמת העולם הראשונה. חיפושים רבים בארכיונים לא העלו דבר, והספק חלחל בלב.

והנה, ספר זכרונות של ברוך בן עזר (ראב) בשם שרה, על שרה אהרונסון ופרשת נילי שהועבר לדודה של אמי, יהודה, מאהוד בן עזר, העלה אוצר גדול. ברוך בן עזר, ממיסדי פתח תקווה, היה מקורב לאנשי נילי, ובמיוחד לשרה אהרונסון. וכך הוא כותב – (הסיטואציה היא כי שרה רוצה לצאת לטיול לילי לאור הירח, נשמה רומנטית. ראב קצת עייף) – "'לא איכפת לי, אני רוצה ליסוע…' מבלי לחכות אפילו לתגובתי היא השתערה לעבר האורווה – 'סגל, סגל, נא בטובך תחבוש את שתי הסוסות, כוכבה ואיילה. על כוכבה תחבוש את האוכף הגדול עבורי, בבקשה מהר, מהר!' סגל מפהק פיהוק ארוך על משכבו. היא פונה אלי ומסבירה כי האיצה בו כדי שהלבנה לא תברח.'לעת עתה אנחנו יכולים להתלבש עד שסגל יחבוש את הסוסים. שמע – אתה תיקח את הרובה שלך איתך, וכן את הכאפיה והעקאל שהביא לך אחי מדמשק, ואנוכי אתעטף בעבאיה החומה של אבשלום…"

הסצינה שהמ"פ מעיר בבעיטה את החימושניק כדי לצאת לטיול לאור הירח עם הפקידה הפלוגתית מוכרת היטב לכל חייל. עד כמה יצאה נפשי לאבי אבותי זה! וכן, הוא הסתובב שם בסביבה של נילי.

את ימיו האחרונים בילה בדלות הרעיונית והחומרית של שכונת מאה שערים. הוא חזר בתשובה, והתחרד. סבתי ספרה לי כי אסר עליה להצטרף ל'בני עקיבא' בשל החשש כי שם יש פעולות מעורבות לבנים ולבנות. היידיש, כך נדמה לי, החליפה את הערבית. לאחר מותו, ב-1941, התפרקה המשפחה. סבתי נישאה לאיש, ואחיה הקטנים נשלחו לבית היתומים דיסקין, עליו רצים סיפורי זוועה במשפחתי מזה שמונים שנה. הנה תמונה שצולמה בסמוך לפטירתו. הוא כמובן אינו מופיע בה אלא סבתי, היא בתו, ואחיה, רוב המופיעים בתמונה כבר אינם בין החיים.

HAYA

נקודת הכובד ההיסטורית והרעיונית של הדוקטורט הוא הרגע אותו אני מכנה 'הבין אימפריאלי' בו נכנס אלנבי דרך שער יפו אל העיר העתיקה בירושלים. האם היה אלתר עד לאירוע זה? אירוע שהיה לו חלק ולו קטן בהבאתו לעולם? משהו מרוחו נמצא בין השורות.

הרבה דברים לא אדע עליו. כיצד נראה? מכיוון שאם סבתי הייתה בעלת מאפיינים חיצוניים ייחודיים שאף אחד מהם לא עבר לילדיה, אני יכול לנחש כי היה דומה לבניו שכולם, כך דומה, נוצקו מתבנית אחת. גם מסע חייו, מסימטאות טבריה של היישוב הישן שם היה סבו הרב האשכנזי בשנים שלאחר הרעש הגדול ב-1837, אל זכרון יעקב, ומשם לירושלים, ובחזרה ליישוב הישן ואורחותיו, מסע שהביא לעולם שישה ילדים משתי נשים, על המסע הזה לא אדע דבר. כמו שלד של יצור פרהיסטורי שנותרו ממנו אך חוליות, שיניים, ושבריר של עצם הירך, נותר לי רק לדמיין את הענק המיתולוגי, הגדול מהחיים, שפעל פעם ואיננו עוד.

מצבתו נמצאת היום בהר הזיתים, לצד בנו יוסף שנפטר ממחלה לפניו. מצבה של עניים, מאבן ולא משיש. בתקופת הכיבוש הירדני, כשנעקרו מצבות שיש רבות, נותרה מצבתו מצבה יחידה שלא הושחתה בטווח של עשרות מטרים. ביום שישי, כשתעלה המשפחה אל הר הזיתים לבקר את האבות הרבים הקבורים שם, אומר תהילים אף לזכרו.

הדוקטורט מוקדש, אם כן, לשלמה אלתר הלוי סגל, נתין עות'מאני, חולם ולוחם.

נצחונו של ז'אן בודן

עשרים וארבע השעות האחרונות ראו שתי התפתחויות שלכאורה אין קשר ביניהן. באחת, לוותה מדינה אירופית כסף מאחיותיה על מנת לפרנס אורח חיים בטלני ונהנתני של אזרחיה, ומשהגיע זמן הפרעון, עלתה שם לשלטון מפלגת שמאל קיצוני שסירבה לשלם את החובות, ולהתחייב לתנאים אותם העמידו הנושים, תוך שהיא מעמידה את מדינתה בסיכון של פשיטת רגל, את אזרחיה בפני אי וודאות פיננסית מהיכן יגיע הלחם לשולחנם מחר, ואת היבשת כולה בפני תוהו ובוהו. באחרת כשל ראש הממשלה שלנו להעביר את מתווה הגז, מקום בו אנו זקוקים ליזמתם של האנשים הטובים שהשקיעו מכספם ולקחו סיכון בן מאות מיליוני דולרים על מנת לאתר את הגז ולשווקו, אל מול לחץ פופוליסטי של 'פעילים חברתיים' שכל מטרתם היא למנוע מהיזם להרוויח את המגיע לו, ולהרתיע יזמים אחרים תוך יצירת מצב בו יישאר הגז במעבה האדמה ולא יהיה בו שימוש.

נו… גם זו דרך לראות את הדברים. על העם היווני ניתן לומר הרבה דברים. בטלן ונהנתן הוא לא. למרות שסך הכל במה שהביאו אלי האולימפוס למין האנושי כדי שייהנה מהזמן הקצוב שיש לו על פני האדמה, אין כמו ה-Tsikoudia לעונג, וזה מה שסובאי השנאפס לא יבינו לעולם. ובכל אופן, העם הזה היה אחד הראשונים להתנער, במלחמת חירות הירואית, מעול האימפריה העות'מאנית (שכידוע מדינת ישראל עודה מצויה תחתיו, לפחות במה שנוגע לנישואים וגירושים). בשנות החשיכה של המאה שעברה, תחת הנהגת הרודן יואניס מטקסס התנגדו בהתחלה בהצלחה מרובה לפלישת האיטלקים, ואף הדפו אותם בחזרה לשטחם וגזלו נתח נכבד מאדמת אלבניה שהייתה אז שטח איטלקי, ולאחר מכן עמדו בגבורה כנגד הנאצים, בתחילה במלחמה אבודה מראש, ולאחר מכן בשנות גבורה ומחתרת שמעטים הדומים להם באירופה הכבושה. העם הזה יודע להילחם על חירותו.

וזה בדיוק מה שהם נלחמים עליו. וגם אנחנו.

היה זה ז'אן בודן שניסח את עקרון הריבונות בספרו 'ששת הספרים על הרפובליקה' ( Les six livres de la république ) שיצא לאור בשנת אדוננו 1576. עקרון זה ניתן לביטוי במילים 'אחדות הכוח בטריטוריה נתונה שאינה ניתנת לחלוקה או להעברה'. למה הכוונה? נאמר שאני בשנת 1575, שנה לפני בודן. ואני פרנסואה הגידם שגנב תפוחים מגנו של הדוכס מבורגונדי. אם אובא למשפטו של הדוכס, יפעיל זה את חוק דוכסות בורגונדי, ויכרות את ידי (כבר עברתי סיבוב כזה, ולכן אני גידם, אבל לא משנה). אם חלילה אובא למשפט המלך, יכרות הלה את ראשי, לפי חוק המלך. אם אמלט מרודפי ואגיע עד לכנסייה, אוכל לעמוד למשפט הכנסייה, ואז תעמוד בפני הברירה להיות מוטבע בשמן רותח או לומר שבע פעמים את תפילת אווה מריה. העניין מסתבך אם נניח שהדוכס מבורגונדי הוא גם נכדו של הדוכס מקיימברידג' האנגלי, וככזה וסאל של מלך אנגליה, מה שאומר שאוכל לטעון כי יש להפעיל בענייני את המשפט המקובל האנגלי העתיק מני זמן, ולהפעיל את מבחן האורדליה ולפיו משליכים אותי לנהר ואם אצוף אני אשם אך אם אטבע אני חף מפשע. מסובך? כך זה באירופה הקדם מודרנית. ערימה של סמכויות חופפות ומקבילות. בכל מקום התשובה לכל שאלה משפטית נתונה יכולה להיות באחת מכמה רמות, ובאחד מכמה מקומות.

מה שבודן אמר הוא שבטריטוריה שלי יש רק מקור אחד לתשובה. רק חוק אחד שחל. זה החוק של הריבון. לא משהו חיצוני. לא משהו פרטי. לא משהו כנסייתי. רצון הריבון הוא היחיד שקובע. איש מבפנים או מבחוץ לא יכול לקבוע מקום בו הריבון אומר את מילתו.

זה עיקרון חמוד. איך זה עובד בפועל? למעשה היום, בגרמניה הפדרלית, התשובה לכל שאלה שעולה יכולה להינתן באחת מכמה רמות. זה יכול להינתן ברמה המקומית, ברמת המדינה (ממדינות גרמניה), ברמה הפדרלית, או ברמה מעליה, כאשר מי שמחליט אינו יושב בברלין אלא בבריסל. יש לפעמים מילה גם לתאגידים בינלאומיים או לבנק העולמי. בעולם של ימינו מדינה אינה יכולה לנהל כל מדיניות מונטרית שבא לה. היא כפופה לאמנות בינלאומיות, לגופים בינלאומיים כמו הבנק העולמי, או קרן המטבע העולמית, ואם היא – כמו יוון – חלק מהאיחוד האירופי, היא גם מוותרת על חלק גדול מהסמכויות שלה ונותנת להמון גופים חיצוניים (ולכאורה עליונים ברמה ביחס אליה) להתערב בענייניה הפנימיים. הריבונות היא לא מה שהייתה פעם. אם נשוב לפרנסואה הגידם, ונאמר שהיום אלפתרידס הגידם נאשם בקטיף תפוחים לא חוקי, אז ייתכן שיש איזה הנחיות מבריסל מתי מותר לקטוף תפוחים וכמה, ואם מרשיעים אותו יש לו ערכאת ערעור בבית הדין האירופי לזכויות האדם המצוי הרחק מעבר להישג ידו של הריבון בכל מקרה.

אז יש כמה אנשים – כמו יירגן הברמאס שהוא בדרך כלל מאוד חכם אבל כאן לדעתי הוא פיספס – שהחליטו שתם עידן הריבונות והתחיל העידן הפוסט לאומי או הקונסטלציה הפוסט לאומית (כתב גם ספר כזה. מומלץ לקרוא. יש בעברית. בכלל כדאי לקרוא כל מה שהברמאס כתב כי הוא אליל. הוא לא מבריק בזיקוקין דינור מילוליים כמו ז'יז'ק, ולמעשה הוא יבש כמו שרק ניאו מרכסיסט גרמני מאסכולת פרנקפורט יכול להיות, אבל אם מתגברים על זה זה פשוט דברי חוכמה שחבל על הזמן) והיום אי אפשר לדבר על ריבונות ברצינות.

אנחנו דווקא מאוד אוהבים את הריבונות שלנו. למעשה אנחנו שואפים להרחיב את תחומה ולהדק אותה. תשאלו את לב לבייב מה אמר לו בית המשפט העליון שלנו כשניסה להקים כאן בית סוהר פרטי. הסבירו לו במילים יפות שבמדינה ריבונית רק הריבון יכול להפעיל אלימות כלפי האזרחים בתוך הטריטוריה. אפשר גם לעיין בסעיף 97 ויתר סעיפי חוק העונשין העוסקים ב'פגיעה בריבונות' ולמצוא שבמדינתנו מי שפוגע בריבונות דינו מוות. בחיי אלוהים אמת התורה. זה מה שכתוב.

וכך גם היוונים. מי ששם לב לריטוריקה של ציפראס ימצא דיבורים על 'כבוד'. זה שם אחר ל'ריבונות'. זה העניין האמיתי. נעזוב מי צודק. מה שקרה הוא שכשהתחיל המשבר (ולא משנה מי אשם) הכתיבו האנשים הטובים בברלין ובבריסל, וגם בבנק העולמי וכאלה, מדיניות של צנע. אחרי חמש שנים זה לא עבד. מדינה אחרת שחושבת קצת להתפתח ולא רק להחזיר חובות הייתה אומרת 'אנחנו עושים חושבים'. מנסה כל מיני טריקים כמו פיחות של המטבע, ובכך להאיץ את הפעילות המשקית ואת הצמיחה. אבל מה לעשות כשאתה חלק מגוש היורו ואת המטבע מדפיסים בבריסל?

המאבק הוא למעשה מאבק לעצמאות יוונית מול תכתיב חיצוני שמוכתב על ידי אינטרס חיצוני וזר. לגרמנים לא איכפת מיוון. יוון היא נטל עליהם. כל הרעיון של צירוף המדינות האלו לגוש היורו היה שגיאה מבחינתם מהתחלה, חוץ מאלו שהיה להם חלום אימפריאלי שבו הכלכלה הגרמנית תגיע למצב של אימפריה יבשתית אירופית עם מושבות כפופות שהם ניסו בשנת 1940 ולא הלך (אגב, מהתחלת המשבר יעצתי לגב' מרקל שתכבוש את יוון, נוסח 1941, זה יעלה לה פחות ממה שיעלה לה לנהל את המשבר הזה בכל צורה שהוא לא ייגמר). הגרמנים רק רוצים לגמור את זה מה שיותר בזול ועם מה שפחות זעזועים, ואם דורסים בדרך מדינה אמיצה וקטנה, שיהיה. Been there, done that.

ציפראס למעשה אומר – אני מדינה ריבונית. אני עושה מה שטוב לי. או מה שאני חושב שטוב לי. יש לי את הזכות לנהל מדיניות עצמאית. את זה אפשר לפחות לכבד. אני אישית מעריץ את זה. אני מחזיק לו אצבעות. לו ולעם היווני.

ואצלנו?

אצלנו די ברור מי הריבון. בממשלה בה שלושה שרים הם בעלי אינטרס מוצהר בצד הטייקוני של משק הגז, ועל ידי ראש ממשלה שפועל לפי פקסים זועמים ממשרדו של אדלסון, האם באמת ניתן לומר שהריבון מקבל את כל ההחלטות או שהם מתקבלים על ידי גורם חיצוני פרטי?

נכון, עשינו אתמול שריר, אנחנו, העם. באמצעות נציגינו, יהיו אלו בלתי ראויים ככל שיהיו (ובדרך חשפנו גם די הרבה דברים מפחידים, כמו העובדה שניסו להעביר את ההחלטה בלי לחשוף את המתווה המדוייק). אבל הדרך עוד רחוקה. האנשים האלו שולטים בנו, ואם יקרה הצפוי ויתנו להם את השליטה באוצרות הטבע של מדינת ישראל, הם ימשיכו לשלוט בנו עוד ועוד. כמו היוונים, מסרנו את ריבונותנו מרצון לגורם זר. שלא כמו היוונים הדברים אינם נעשים בגלוי, במשאל עם, אלא בחדרי חדרים.

אבל אתמול היה יום קטן של ניצחון לבודן. לא שהריבונות בנוסח של בודן היא משהו ריאלי, או שיש בה איזה משהו טוב אינהרנטית, אבל אם אני שואל את עצמי מי צריך להגיד לי מה לעשות, התשובה 'הריבון' יותר יפה בעיני מ'האיחוד האירופי', 'קרן המטבע' או 'שלדון אדלסון'. בודן באמת כנראה עלה על משהו חשוב.