כנס הדוקטורנטים והדוקטורנטיות

שוב לקחתי על עצמי אירגונו של כנס, שיתקיים ב-31.5.2016 בחדר 3044 בפקולטה למשפטים בחיפה. בין יתר ההרצאות תהיה הרצאתי המרתקת 'על החקירה הגנאלוגית של מונחים משפטיים'. אסור להפסיד וגם יגיב עו"ד הרן רייכמן מהקליניקות שזה בכלל ערך מוסף. לאור התרגשותי מהכנס הקרב ובא גאלתי פוסט נשכח שפירסמתי ביוני 2013 בבלוג הקודם שנקרא 'יוצא מארון הספרים' ואני שב ומפרסם אותו כאן:

– אמא, אבא, יש לי משהו לספר לכם.

– אתה יודע, חמוד, שלא משנה מה זה, אנחנו אוהבים אותך.

– זה מאוד מקל עלי. אני… אני…

– תוציא את זה, חמוד. זה לא יכול להיות דבר רע.

– אני אינטרדיסציפלינרי.

– (בדמעות) – אבריימל'! זה אשמתך! זה הכל אשמתך! אתה רשמת אותו לספריה כשהיה קטן. אתה לקחת אותו למוזיאון. אתה!

– אמא!

– זה בסדר, חמוד. זה בסדר. אנחנו אוהבים אותך איך שאתה. זה כבר הרבה זמן?

– אתם יודעים. אחרי התואר הראשון לקח 13 שנים עד שנרשמתי לתואר השני. ונשבע לכם שאפילו לא הסתכלתי כל הזמן על…

– אף פעם?

– פעם אחת. קורס קטן קטנטן באוניברסיטה הפתוחה. 'אירופה ערש הלאומיות'.

– היסטוריה?

– כן, אבל הרבה יותר רחב. עם נגיעות במדע המדינה ובלימודי תרבות. רק רציתי להתנסות, אמא, רק פעם אחת.

– פעם אחת, הא?

– אבל… אבל… לימדו שם על הלאומיות לפי המוזיקה של סמטנה ושל ואגנר, והתמונות של קספר דוד פרידריך…

– מדעי הרוח?

– לגמרי. אבל זה היה רק פעם אחת.

– ואחרי כן?

-באמת כמה שנים הכל היה בסדר. הקורס בפתוחה היה עוד ב-1997. אבל הייתי כותב ביום טענות לבית המשפט בסדר דין מקוצר, וחוזר הביתה וכאילו הכל בסדר, אבל מתחת לכר – 'לאומים ולאומיות' של ארנסט גלנר.

– גלנר זה לא נשמע נורא.

– אבל זה הלך והחמיר. אחרי כן באו פוקו, וז'יז'ק, וגרמשי, ודרידה והברמס.

– פוסט מרקסיסטים ופוסט מודרניסטים?

– מאיפה את יודעת, אמא?

– הבן של השכנה סיפר לי. אל תסיט את הנושא!

– ונשבע לך שלא יכולתי יותר.

– מילא תגיד רולס או דוורקין, הם דיברו על צדק וזכויות שזה נושא משפטי מובהק. אבל ז'יז'ק? אתה וז'יז'ק?

– כן. נשברתי ורכשתי את 'ברוכים הבאים למדבר של הממשי' ב-2003 בשבוע הספר. בדוכן של רסלינג.

– תגיד, למה בכלל חשבת להגיע לשם? לדוכן של רסלינג? מה חשבת שתמצא שם? פסקי דין של אהרון ברק?

– הרגליים לקחו אותי לשם מעצמן. לא רציתי. נאבקתי. ונשברתי.

– ואז מה?

– ואז נרשמתי ללימודי דמוקרטיה רב תחומיים באוניברסיטה הפתוחה.

– רב תחומיים?

– רב תחומיים.

– וכל הזמן הזה אתה עובד כעורך דין פעיל ומופיע בבית המשפט. ואמא שלך המסכנה חושבת שהכל בסדר. אין לך רחמים?

– הייתי מופיע בבית המשפט, וטוען בתביעות פינוי, אבל בלב ניתחתי את כל הסיטואציה לפי תיאוריית השדות של בורדייה.

– סוציולוג? אין לך רחמים על האמא שלך? אין?

– וכתבתי תזה. באמת. אני מצטער אמא.

– אל תגיד לי שפירסמת משהו.

– מאמר ב'זמנים' ב-2011, ועכשיו עומד לצאת אחד נוסף ב'פוליטיקה' הקרוב.

– היסטוריה ומדע המדינה. יפה יפה. כך גידלתי אותך? כך?

– אבל אמא, זה פעם היה מאוד מקובל, בתרבויות אחרות.

– כן, אריסטו ואפלטון. עם כל הצעירים האלה באקדמיה. אבל הזמנים השתנו מאז.

– אבל גם ליאונרדו דה וינצ'י!

– הוא ברנסנס.

– ובמאה העשרים ויטגנשטיין, ואפילו טיורינג.

– טיורינג – תראה מה עשו לטיורינג! אתה רוצה להיות כמו טיורינג?

– אמא, הוא היה מתימטיקאי ופילוסוף. אני לא מתעסק עם מתימטיקה. מעט מאוד סטטיסטיקה בתזה ב-MA. לא יותר ממה שבאמת צריך.

– ואתה חושב שזה מרגיע אותי? טיורינג? ולחשוב שהאמא הזקנה שלך לא תראה אותך דוקטור. מי יסכים להנחות אותך עכשיו, מי?

– דווקא מצאתי מנחה נהדרת.

– משפטנית?

– מלמדת בפקולטה למשפטים.

– משפטנית???

– היסטוריונית.

– אוי א-ברוך!

– אמא, לא לבכות. יכול להיות יותר גרוע.

– איך יכול להיות יותר גרוע?

– כשחיפשתי מנחה הגשתי מועמדות גם למילגה של האיחוד האירופי בפקולטה לגיאוגרפיה בבאר שבע.

– גיאוגרפיה? באר שבע?

– אבל המנחה היה כל כך נחמד! והיה לי ממש סיכוי! והנושא של המילגה ממש התאים לתיאוריה שלי! והראיון הלך כל כך יפה!

– אני לא מכירה אותך יותר.

– אמא!

– טוב. בוא הנה. בוא. חיבוקי. הנה. כך יותר טוב. תשמיע לי שיר לסיום?

– מוזיקה אינטרדיסציפלינרית את אוהבת?

– יש לי ברירה?

– טוב, את קווין את מכירה?

– מה, הם אינטרדיסציפלינרים?

– הגיטריסט שלהם, בריאן מיי, הוא גם דוקטור לאסטרופיזיקה וכתב ספר על ההיסטוריה של היקום.

– דווקא עליו לא הייתי מאמינה.

ז'יז'ק, אזריה, ביבי

לפני כמה חודשים נכחתי בהרצאה של סלבוי ז'יז'ק בחיפה. פירסמתי אז פוסט די מפורט שעסק בקונצרט שנתן אליל הרוק הסלובני, וחשבתי שדיי בכך, אבל בימים האחרונים אני חוזר שוב ושוב לתובנה מרכזית מההרצאה. את תחילת ההרצאה הוא הקדיש לסתירה הקיימת בין שני סוגים של מוסכמות חברתיות – זו שרווחת בפועל וזו שמוצגת כלפי חוץ. הוא נתן שתי דוגמאות. כשהיה סטודנט תפרן בלובליאנה היה לו חבר עשיר. בכל פעם שהיו אוכלים צהריים ביחד במסעדה, היה ז'יז'ק מציע לשלם. היה ויכוח קצר שלאחריו היה החבר, כמובן, משלם. יום אחד הפתיע החבר את ז'יז'ק, והסכים לכך שז'יז'ק ישלם ללא ויכוח. ז'יז'ק המופתע לא הביא אפילו ארנק, כי היה ברור שבכל מקרה החבר העשיר ישלם את הארוחה, ונאלץ לבקש מן החבר לשלם. דוגמה נוספת היא שירותו בצבא יוגוסלביה במהלך שנות השבעים. כל חייל היה צריך לחתום על הצהרה ולפיה הוא משרת בצבא בהתנדבות בשל אמונתו במולדת היוגוסלבית הסוציאליסטית או איזה בולשיט מהסוג הזה. עכשיו, בשלב הזה יוגוסלביה הייתה קרועה לגזרים של עמים ועממים ששנאו זה את זה שנאת מוות, והוחזקו בתפר דק של המנהיג הקשיש טיטו, והשייכות לגוש המזרחי במלחמה הקרה, שכנראה לא היה מועדון התנדבותי, ונהג לשמור על מסגרות מהסוג הזה כדי להחזיק את חבריו במקום. אף אחד מכל מאות אלפי החיילים ששירתו בצבא היוגוסלבי לא האמין בסוציאליזם או במסגרת המשותפת לקרואטים, הסרבים, הבוסנים, הסלובנים, המונטנגרים והאלבנים. והנה בא החייל שסירב לחתום כי הוא מתנדב, ושאל את הקצין איך יכול להיות שהוא מתנדב, אם הוא מגוייס לצבא בכפייה ובאיום של ענישה חמורה. היה שם ויכוח ידידותי של כמה דקות, ולבסוף הסכים הקצין כי לטופס של אותו חייל תצורף הערה כי הוא אכן מתנדב, אך עושה זאת בשל כך שמכריחים אותו.

את הניסוח המבריק ביותר לרעיון הזה נתן ז'יז'ק בעמ' 81 של 'ברוכים הבאים למדבר של הממשי' (ועל העותק שממש אצלי בספריה יש חתימה שלו עם הקדשה ל'גל' שעלתה לי בלגלוג קל על המשמעות של שמי באנגלית) – "ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית הישנה והטובה, היה זה פשוט בלתי אפשרי בעליל שבאדם אחד יתמזגו כל שלושת המאפיינים הללו: אמונה שלמה באידיאולוגיה הרשמית, אינטליגנציה ויושר לב. שכן כך נתפסו הדברים: אם הנך מאמין ואינטליגנטי אינך ישר. אם הנך אינטליגנטי וישר: אינך מאמין. אם הנך מאמין וישר: אינך אינטליגנטי"

מה קורה כשנופלת המסיכה? רע מאוד. אני מניח שהשקר המוסכם החזיק במקום את ארוחות הצהריים של ז'יז'ק עם ידידו העשיר, ושלאחר שהמסיכה הוסרה החלה איזו אי נעימות מחלחלת לארוחות האלה, ושהן לא היו עוד כשהיו, אם המשיכו בכלל. כאשר הוסרה המסיכה ביוגוסלביה, הגענו לסרברניצה. שנאה אתנית משתוללת, ג'נוסייד, טבח הדדי.

הפרקטיקה בצבא ההגנה לישראל אף פעם לא הייתה לטובת מי שמרים את ידיו ונכנע (או סתם חוטף ארבעה כדורים בחזה וגוסס דקות ארוכות על המדרכה ללא טיפול). כל חייל מכיר סיפורים מן הסוג שסיפר אראל סג"ל על בוגי יעלון. מי שקצת פעל להוריד את המסיכה של 'טוהר הנשק' ולדבר תכל'ס היה הגרוע שברמטכלינו, רפול. על הפרקטיקה שלו אישית העיד אריה בירו, כשסיפר על רצח השבויים המצרים במיתלה. מעשיו כרמטכ"ל כגון החנינה לסגן דניאל פינטו שחנק ארבעה לבנונים והשליך את גופותיהם לבאר, מעידה על הגישה המאוד ישירה ועניינית שלו לעניינים מהסוג הזה. אבל לא צריך ללכת להיסטוריה. יש כל מיני וריאנטים של הגישה העניינית הזו המוכרים לכל חייל. אם זכורים לי תרגולי מסלולי החי"ר מן הטירונות ומקורס המש"קים, הרי שאלו תמיד הסתיימו ב'סריקה לאחור' כדי לוודא שלאחר ההסתערות לא נותר שם, מאחור, משהו שצריך לתת עליו את הדעת. הוראות מן הסוג הזה ברמה שונה של חומרה, של 'וידוא הריגה' תמיד היו תורה בעל פה שנלוותה לתורה שבכתב. העובדה כי מרבית המחבלים אינם יוצאים מפיגועי הדקירה כשהם בחיים מעידה בעדה. אזריה לא לבד. וידאו לא פחות מחריד היה רצח העובד הזר בתחנה המרכזית בבאר שבע.

אבל זו מסיכה שצריך לשמור עליה. גם כדי שאפשר יהיה להיעלב עד מוות מאנשים כמו שרת החוץ השבדית או הסנאטור או הסנאטור פטריק לייהי, שממש מעלילים עלינו שמוציאים אצלנו להורג אנשים ללא משפט. גם בשביל שצה"ל לא יהפוך למיליציה בה כל חייל מוסמך לגזור גזר דין מוות על כל מי שהוא רוצה. בוגי מבין את זה, וכך גם אייזנקוט.

אבל זה כבר מאוחר מדי הסוסים ברחו מן האורווה. זה לא רק הרחוב (בתקופת ביבי – מקום גזעני, מוסת, משולהב) שרובו תומך במעשהו של החייל, גם כאשר מוסרים כל הנימוקים נוסח 'חשש שהייתה במקום חגורת נפץ' (נו באמת…). הנימוק 'מחבל לא צריך לצאת חי מפיגוע' לא רק שנאמר אם מראש ואם בדיעבד על ידי הרבה מאוד נבחרי ציבור, אלא הוא גם מעין הגיון עממי שהתגבר על המסווה הדק של 'טוהר הנשק'. וזה מחלחל אל השופט הצבאי שפסק אתמול מה שפסק, ובמיוחד אל המסית והמדיח שהביא אותנו למצב העגום הזה, בנימין נתניהו, שטילפן אל אביו של החייל.

השיחה הזו היא נקודת שפל שאליה ביבי טרם הגיע. לא רק שזו התערבות גסה ומכוערת בהליך השיפוטי (הוא כבר התרגל לזה מבג"צ של מתווה הגז. אלא ששם זה לא הלך לו. ייתכן שסבר שהשופט הצבאי קצת יותר נתון למניפולציות מהסוג הזה משופטי בג"צ), אלא שזה פשוט נקיטת צד בוויכוח הערכי, באופן הגס והברוטלי ביותר, וכמובן בצד הלא נכון. זה גרוע יותר מ'השמאלנים שכחו איך זה להיות יהודים', או 'הערבים נוהרים באוטובוסים'. זו כניעה ליצרים השפלים ביותר של הגורמים האנרכיסטיים ביותר. זה לעמוד בקו אחד עם ברוך מרזל. לפעול להפוך את הצבא למיליציה העממית של חברון, כשכל הגורמים המקצועיים מהרמטכ"ל ועד שר הביטחון עומדים בצד השני, ודי בטוח שהוא מבין טוב מאוד מה הוא עושה.

כאמור, ז'יז'ק הראה לנו מה קורה כשיורדת המסיכה. אנחנו לא בדרך לשם, אנחנו כבר שם. זה לא שאם תרד המסיכה יהיו קורבנות בנפש, אלא שהמצב הזה שבו כל אדם רואה עצמו מוסמך לערוך משפט שדה לכל אדם אחר בכל סיטואציה נתונה ולהוציאו להורג הוא כבר פרקטיקה שרובנו תומכים בה כבר כמה חודשים, ומי שלא תומך בה השלים איתה. עכשיו יש גם חותמת כשרות של ראש הממשלה. ושל בית הדין הצבאי. וכאלה. עכשיו אנחנו גם מדברים על זה. וגאים בזה. וזה הפרצוף שלנו בעולם. יש איזה הרגשת שחרור בזה שפתאום כל המשא המיותר הזה של תרבות אנוש נפרק מעמנו. מצד שני… בעצם אין צד שני. ישוחרר החייל הגיבור! יוחלף אייזנקוט באזריה. בואו נראה להם מה זה!

ז'יז'קיזמים

חיפה, זו המעטירה, הרב תרבותית! אל הרצאתו של הפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יז'ק יצאתי ממשרדי בעיר בה מפגינים התושבים כנגד מגורי ערבים בשכונה החדשה שהוקמה, ואת רכבי החניתי בשדרות בן גוריון המקושטות לחג המולד. חניתי מאוד רחוק מהתאטרון שנמצא ברח' שיבת ציון בצלו של בניין הטיל, והלכתי ברגל בעיר החוגגת.

את האירוע ארגן תאטרון חשאבי (مسرح خشبة) שזה כנראה חבר'ה שפרשו מתאטרון אל מידאן אחרי סיפורי ההצגה 'הזמן המקביל' ומקיימים תאטרון משלהם בעיר התחתית (ואכן, מנחה הערב, תאמר נאפר, הראפיסט, התחיל את הערב בתודה רבה מאוד למירי רגב). ההזמנה הייתה כתובה בערבית ובאנגלית, וציינה כי התאטרון נמצא ברח' אל חטיב, ולולא הייתי מתקשר להזמין כרטיסים ושומע כי התאטרון נמצא ברח' שיבת ציון לא היה לי מושג לאן להגיע. בערב כולו נאמרה רק מילה אחת בעברית, והיא על ידי האורח שאמר בשלב מסוים 'שיבולת', בהתייחס לסיפור הידוע על שבט בנימין. הנושא היה 'מיהו החולם ומיהו הראליסט במזרח התיכון', אך אני יכול לומר שישבתי במשך שעתיים של הרצאה מבלי שמישהו יתייחס או ינסה לתת תשובה לשאלה הזו.

את ז'יז'ק אני מכיר ומעריץ מזה שנים. בשלב מסוים של חיי האינטלקטואליים גיליתי שניתן לייחס לו כל אמירה שהיא, וכולם מהנהנים בראשם בהסכמה, ואכן את הרצאתי כנציג הבוגרים באוניברסיטה הפתוחה עם קבלת התואר השני פתחתי בציטוט המופרע והמומצא לחלוטין מראשי ”מייחסים לפילוסוף הסלובני סלבוי ז'יזק את האמירה  כי הברירה העומדת בפני המנתחים את הסמנטיציזם ההרמנויטי אינה פשוטה: ללכת בעקבות כפל המשמעות של הסימולקרה הבודריארית, או להודות באפשרות קיומו של מסמל אבסולוטי". אם למדתי משהו בהרצאה הזו הרי זה שז'יז'ק לא יכול היה לומר את הציטוט הזה. הוא נמנע לחלוטין מבולשיט. למרות שההרצאה הייתה על רמה אקדמית מאוד גבוהה, והייתה מעין רכבת שדים של רעיונות ומושגים (בכטין, ראבלה, ג'ודית באטלר, מלקולם אקס, הם רק ארבע תחנות אינטלקטואליות שדיבר עליהן שעלו, בשליפה מזיכרוני) היא לא נגררה מעולם לעולם מושגים פוסט מודרני מעומעם, ונותרה בהירה ופשוטה. כך, בדיעבד, בקריאה נוספת גם כתיבתו האקדמית.

הוא עצמו הגיע למקום כחצי שעה לפני ההרצאה ודיבר עם הנוכחים. ניגשתי גם אני, כאחרונת המעריצות בנות ה-16 לג'סטין ביבר, וביקשתי ממנו את חתימתו על עותק של 'ברוכים הבאים למדבר של הממשי' שהבאתי עמי. החלפנו כמה מילים (הוא היה מאוד משועשע ששמי גל, בחורה באנגלית), והתרשמתי מהישירות והבלתי אמצעיות של האדם הזה, רושם שרק התגבר ככל שהערב נמשך. אם התחלתי את הערב כשאני מעריך את ז'יז'ק האינטלקטואל, הערב הסתיים כשאני אוהב את ז'יז'ק האדם.

ההרצאה התחילה בשטף של בדיחות גסות באנגלית שנמשך כחצי שעה. כשביליתי שבועיים בבה"ד 1 אני זוכר שנאמר לי שהדרך להכשיר מפקדים היא דרך 'מדיום החי"ר'. אפשר היה לבחור גם בסריגה או בהקלדה עיוורת, אבל הוחלט להעביר את התכנים דרך 'מדיום החי"ר'. מה שהביא כמובן לפרישתי המידית בטרם עת מהמוסד המאוד מכובד הזה, כי אני מעדיף הקלדה עיוורת. כך גם ז'יז'ק. הגסות, הברוטליות, היא רק מדיום. אבל ניכר בו שהוא נהנה מאוד מהמדיום שבחר. מאחורי ההומור – זוועה. ז'יז'ק הוא בוגר מלחמת האזרחים ביוגוסלביה, ולא ניתן היה שלא לשמוע את הדי הטבח ההדדי שהתרחש שם יותר מעשור בבדיחות האתניות שסיפר על מבחר העממים שם – 'איך מונטנגרי מאונן? חופר בור באדמה, טומן שם את הזין, ומחכה לרעידת אדמה' (מה שאמור היה להתייחס הן לעצלות המיוחסת למונטנגרים בהווי היוגוסלבי, והן להיות ארצם מועדת לרעידות אדמה). הצחוק אינו משחרר, אמר. 'שם הורד' הוא שקר (הכוונה לרומן של אקו, הסובב סביב כוחו המשחרר של הצחוק). בכטין, כשכתב על הקרנבל, בנה את המודל על הגולאג. יום אחד אתה מזכיר המפלגה הקומוניסטית רב כוח והשפעה, ולמחרת אסיר ללא שם במזרח הרחוק. כאן הרגשתי את מלוא כוחה של הזוועה.

נקודת הראות הייתה אירופית. משבר ההגירה מסוריה, עליית הימין הקיצוני, הטבח בשרלי הבדו, היו נושאים חוזרים. ההרצאה נגעה פחות למזרח התיכון (אם כי ניכר שאינו חובב גדול של ממשלתנו ושל העומד בראשה) ויותר לאירופה. מי שמאיים על אירופה – במובן של ערכי הפלורליזם, הדמוקרטיה, מדינת הרווחה, החשיבה החופשית, אינו האסלאם, אלא הימין הקיצוני. תמיד יהיו באירופה יותר נאצים מוצהרים מאשר מהגרים מוסלמים. האנשים האלו אינם חברים שלכם, אמר. הם שונאים אתכם יותר ממה שהם שונאים את המוסלמים. הממשלה שלכם, כאשר היא מדברת על כך שארגוני השמאל הישראלים מקבלים כסף בשביל לבגוד במדינה, משתפת פעולה עם הסטראוטיפ האנטישמי הגרוע ביותר, של היהודי שימכור את אמו בשביל כסף.

גם השמאל לא יצא נקי ממנו. השמאל ההומאניסטי המזויף, העיוור. האמירה השקרית ביותר שאני מכיר, אמר, הוא 'האויב שלי הוא מי שלא הקשבתי לדבריו'. יהודים, שאל, לו הייתם יושבים ומקשיבים להיטלר הייתם מפסיקים להיות אויבים? אף פעם איננו יכולים להבין את האחר לחלוטין, לחוות בהבנה מלאה תרבות אחרת, עולם אחר. כל מה שאנחנו יכולים הוא לזהות את המאבק. המאבק, הוא מה שמאחד אותנו. אם יינטל מאיתנו המאבק יקרוס הכל.

היו לו כמה תובנות נהדרות על ישראל והיהודים. היפה ביותר הייתה התובנה הקשורה ליחסנו לדת. הוא סיפר בדיחה על אדם שחשב שהוא גרגר של תירס, ואושפז בבית המשוגעים. לאחר עמל רב הצליחו הרופאים לשכנע אותו שאינו גרגר של תירס, והוא יצא לחופשי. מספר דקות לאחר מכן שב בבהלה. 'מה קרה?' שאלו הרופאים. 'ראיתי תרנגולת' אמר. 'אבל אתה כבר יודע שאינך גרגר של תירס, ושאינך מתאים למאכל התרנגולת' הרגיעו אותו הרופאים. 'אני יודע,' השיב. 'אבל איני בטוח שהתרנגולת יודעת'. כך בדיוק יחסנו לדת. מזוזה, ברית המילה, נישואי מילט – אני כמובן לא מאמין בבולשיט הזה, אבל זה בשביל הילדים, בשביל השכנים, בשביל לא להעליב את סבא. אני יודע שזה בולשיט, אבל אני לא בטוח שהתרנגולת יודעת.

אפרופו מילט, הייתה לו התבטאות נהדרת על האסלאם כדת של יתומים, בניגוד לנצרות והיהדות שהן דתות של משפחה. הוא גילה ידע ממש נהדר בקוראן, ועל אף שנתקל בבחור שהחליט להתווכח אתו ולהראות לו עד כמה אינו מבין, הצליח להשיב לו בלשונו. האומה ( أمة – קהילת המאמינים הנמצאת מעל לגבולות פוליטיים ואתניים) היא הדרך של האסלאם להתגבר על היתמות הזו, ואחד מאבותיו הרעיוניים של אידאל האחווה העל מעמדית של המרכסיזם. זו הברקה שאני לא יודע אם לא נשלפה במקום ונשכחה שנייה לאחר מכן, אבל משהו שאני יכול לקחת איתי אל הדוקטורט, ומתחבר מאוד לתכנים שכבר הבאתי מהסקוטי ויליאם מונטגומרי ואט, שדיבר על מוחמד כסוציאליסט.

אם הגעתי מז'יז'ק אל הדוקטורט (בו הוא מוזכר בחטף, ובאי הסכמה – קשה לבנות טיעון לוגי מבוסס על הקליידוסקופ הז'יז'קי) נראה שהגיע הזמן לסיים את הפוסט הזה. אני חוזר אל המאבקים שלי, שלז'יז'ק אין מושג מהם. אל היישוב בו אני גר המוקף גדר גבוהה ובה נטוע שער צהוב, ואל העיר בה אני עובד, בה נאבקים התושבים כנגד מגורי ערבים בשכונתם. אבל יש לי המון תובנות חדשות, וספר חתום.

רק עוד תובנה אחת – קטנה. יום אחד לאחר ההרצאה שבתי לעיר התחתית לפסטיבל א-שאם (مهرجان الشام) ואכלתי ארוחת צהריים נחמדה במסעדה שאמורה הייתה להגיש מאכלים שרקח שף ערבי במיוחד לפסטיבל. הוגשו לי מבחר מאכלים בבישול עילי נחמד, כולל בלילת סולת במי ורדים לקינוח שכונתה 'לילות בירות', ותערובת עשבי בר ופיסטוק, שבינם ובין הבישול הערבי המוכר לי היטב והאהוב עלי מאוד אין ולו דבר. זו הייתה אותה רב תרבותיות מזויפת שעליה דיבר ז'יז'ק. העיר התחתית עוברת תחייה של ממש, ובזמן האחרון אני מבלה בה יותר ויותר. יש שם פאבים נהדרים ומסעדות, וקמפוס הנמל, ומכללת כרמל (שאני זומם ללמד בה בשנה הבאה אולי) וגרפיטי נהדרים על בניינים, ופסלים מגניבים. והערבית נשמעת כמו העברית. וזו כבר התחלה. אבל את הנכבה, ששינתה את פניה של העיר, לא ניתן להשיב לאחור, והמאכלים שיוגשו בפסטיבלים במסעדות הקטנות של העיר יהיו תמיד צל חיוור לדבר האמתי שהלך ללא שוב. דווקא אותו תאטרון מורד, הנמצא לא ברחוב שיבת ציון אלא ברח' אלחטיב (כנראה שמו של הרחוב לפני 1948) הוא שמוריד את המסיכה וחושף את המאבק האמתי המבעבע מתחת לפני השטח.

נצחונו של ז'אן בודן

עשרים וארבע השעות האחרונות ראו שתי התפתחויות שלכאורה אין קשר ביניהן. באחת, לוותה מדינה אירופית כסף מאחיותיה על מנת לפרנס אורח חיים בטלני ונהנתני של אזרחיה, ומשהגיע זמן הפרעון, עלתה שם לשלטון מפלגת שמאל קיצוני שסירבה לשלם את החובות, ולהתחייב לתנאים אותם העמידו הנושים, תוך שהיא מעמידה את מדינתה בסיכון של פשיטת רגל, את אזרחיה בפני אי וודאות פיננסית מהיכן יגיע הלחם לשולחנם מחר, ואת היבשת כולה בפני תוהו ובוהו. באחרת כשל ראש הממשלה שלנו להעביר את מתווה הגז, מקום בו אנו זקוקים ליזמתם של האנשים הטובים שהשקיעו מכספם ולקחו סיכון בן מאות מיליוני דולרים על מנת לאתר את הגז ולשווקו, אל מול לחץ פופוליסטי של 'פעילים חברתיים' שכל מטרתם היא למנוע מהיזם להרוויח את המגיע לו, ולהרתיע יזמים אחרים תוך יצירת מצב בו יישאר הגז במעבה האדמה ולא יהיה בו שימוש.

נו… גם זו דרך לראות את הדברים. על העם היווני ניתן לומר הרבה דברים. בטלן ונהנתן הוא לא. למרות שסך הכל במה שהביאו אלי האולימפוס למין האנושי כדי שייהנה מהזמן הקצוב שיש לו על פני האדמה, אין כמו ה-Tsikoudia לעונג, וזה מה שסובאי השנאפס לא יבינו לעולם. ובכל אופן, העם הזה היה אחד הראשונים להתנער, במלחמת חירות הירואית, מעול האימפריה העות'מאנית (שכידוע מדינת ישראל עודה מצויה תחתיו, לפחות במה שנוגע לנישואים וגירושים). בשנות החשיכה של המאה שעברה, תחת הנהגת הרודן יואניס מטקסס התנגדו בהתחלה בהצלחה מרובה לפלישת האיטלקים, ואף הדפו אותם בחזרה לשטחם וגזלו נתח נכבד מאדמת אלבניה שהייתה אז שטח איטלקי, ולאחר מכן עמדו בגבורה כנגד הנאצים, בתחילה במלחמה אבודה מראש, ולאחר מכן בשנות גבורה ומחתרת שמעטים הדומים להם באירופה הכבושה. העם הזה יודע להילחם על חירותו.

וזה בדיוק מה שהם נלחמים עליו. וגם אנחנו.

היה זה ז'אן בודן שניסח את עקרון הריבונות בספרו 'ששת הספרים על הרפובליקה' ( Les six livres de la république ) שיצא לאור בשנת אדוננו 1576. עקרון זה ניתן לביטוי במילים 'אחדות הכוח בטריטוריה נתונה שאינה ניתנת לחלוקה או להעברה'. למה הכוונה? נאמר שאני בשנת 1575, שנה לפני בודן. ואני פרנסואה הגידם שגנב תפוחים מגנו של הדוכס מבורגונדי. אם אובא למשפטו של הדוכס, יפעיל זה את חוק דוכסות בורגונדי, ויכרות את ידי (כבר עברתי סיבוב כזה, ולכן אני גידם, אבל לא משנה). אם חלילה אובא למשפט המלך, יכרות הלה את ראשי, לפי חוק המלך. אם אמלט מרודפי ואגיע עד לכנסייה, אוכל לעמוד למשפט הכנסייה, ואז תעמוד בפני הברירה להיות מוטבע בשמן רותח או לומר שבע פעמים את תפילת אווה מריה. העניין מסתבך אם נניח שהדוכס מבורגונדי הוא גם נכדו של הדוכס מקיימברידג' האנגלי, וככזה וסאל של מלך אנגליה, מה שאומר שאוכל לטעון כי יש להפעיל בענייני את המשפט המקובל האנגלי העתיק מני זמן, ולהפעיל את מבחן האורדליה ולפיו משליכים אותי לנהר ואם אצוף אני אשם אך אם אטבע אני חף מפשע. מסובך? כך זה באירופה הקדם מודרנית. ערימה של סמכויות חופפות ומקבילות. בכל מקום התשובה לכל שאלה משפטית נתונה יכולה להיות באחת מכמה רמות, ובאחד מכמה מקומות.

מה שבודן אמר הוא שבטריטוריה שלי יש רק מקור אחד לתשובה. רק חוק אחד שחל. זה החוק של הריבון. לא משהו חיצוני. לא משהו פרטי. לא משהו כנסייתי. רצון הריבון הוא היחיד שקובע. איש מבפנים או מבחוץ לא יכול לקבוע מקום בו הריבון אומר את מילתו.

זה עיקרון חמוד. איך זה עובד בפועל? למעשה היום, בגרמניה הפדרלית, התשובה לכל שאלה שעולה יכולה להינתן באחת מכמה רמות. זה יכול להינתן ברמה המקומית, ברמת המדינה (ממדינות גרמניה), ברמה הפדרלית, או ברמה מעליה, כאשר מי שמחליט אינו יושב בברלין אלא בבריסל. יש לפעמים מילה גם לתאגידים בינלאומיים או לבנק העולמי. בעולם של ימינו מדינה אינה יכולה לנהל כל מדיניות מונטרית שבא לה. היא כפופה לאמנות בינלאומיות, לגופים בינלאומיים כמו הבנק העולמי, או קרן המטבע העולמית, ואם היא – כמו יוון – חלק מהאיחוד האירופי, היא גם מוותרת על חלק גדול מהסמכויות שלה ונותנת להמון גופים חיצוניים (ולכאורה עליונים ברמה ביחס אליה) להתערב בענייניה הפנימיים. הריבונות היא לא מה שהייתה פעם. אם נשוב לפרנסואה הגידם, ונאמר שהיום אלפתרידס הגידם נאשם בקטיף תפוחים לא חוקי, אז ייתכן שיש איזה הנחיות מבריסל מתי מותר לקטוף תפוחים וכמה, ואם מרשיעים אותו יש לו ערכאת ערעור בבית הדין האירופי לזכויות האדם המצוי הרחק מעבר להישג ידו של הריבון בכל מקרה.

אז יש כמה אנשים – כמו יירגן הברמאס שהוא בדרך כלל מאוד חכם אבל כאן לדעתי הוא פיספס – שהחליטו שתם עידן הריבונות והתחיל העידן הפוסט לאומי או הקונסטלציה הפוסט לאומית (כתב גם ספר כזה. מומלץ לקרוא. יש בעברית. בכלל כדאי לקרוא כל מה שהברמאס כתב כי הוא אליל. הוא לא מבריק בזיקוקין דינור מילוליים כמו ז'יז'ק, ולמעשה הוא יבש כמו שרק ניאו מרכסיסט גרמני מאסכולת פרנקפורט יכול להיות, אבל אם מתגברים על זה זה פשוט דברי חוכמה שחבל על הזמן) והיום אי אפשר לדבר על ריבונות ברצינות.

אנחנו דווקא מאוד אוהבים את הריבונות שלנו. למעשה אנחנו שואפים להרחיב את תחומה ולהדק אותה. תשאלו את לב לבייב מה אמר לו בית המשפט העליון שלנו כשניסה להקים כאן בית סוהר פרטי. הסבירו לו במילים יפות שבמדינה ריבונית רק הריבון יכול להפעיל אלימות כלפי האזרחים בתוך הטריטוריה. אפשר גם לעיין בסעיף 97 ויתר סעיפי חוק העונשין העוסקים ב'פגיעה בריבונות' ולמצוא שבמדינתנו מי שפוגע בריבונות דינו מוות. בחיי אלוהים אמת התורה. זה מה שכתוב.

וכך גם היוונים. מי ששם לב לריטוריקה של ציפראס ימצא דיבורים על 'כבוד'. זה שם אחר ל'ריבונות'. זה העניין האמיתי. נעזוב מי צודק. מה שקרה הוא שכשהתחיל המשבר (ולא משנה מי אשם) הכתיבו האנשים הטובים בברלין ובבריסל, וגם בבנק העולמי וכאלה, מדיניות של צנע. אחרי חמש שנים זה לא עבד. מדינה אחרת שחושבת קצת להתפתח ולא רק להחזיר חובות הייתה אומרת 'אנחנו עושים חושבים'. מנסה כל מיני טריקים כמו פיחות של המטבע, ובכך להאיץ את הפעילות המשקית ואת הצמיחה. אבל מה לעשות כשאתה חלק מגוש היורו ואת המטבע מדפיסים בבריסל?

המאבק הוא למעשה מאבק לעצמאות יוונית מול תכתיב חיצוני שמוכתב על ידי אינטרס חיצוני וזר. לגרמנים לא איכפת מיוון. יוון היא נטל עליהם. כל הרעיון של צירוף המדינות האלו לגוש היורו היה שגיאה מבחינתם מהתחלה, חוץ מאלו שהיה להם חלום אימפריאלי שבו הכלכלה הגרמנית תגיע למצב של אימפריה יבשתית אירופית עם מושבות כפופות שהם ניסו בשנת 1940 ולא הלך (אגב, מהתחלת המשבר יעצתי לגב' מרקל שתכבוש את יוון, נוסח 1941, זה יעלה לה פחות ממה שיעלה לה לנהל את המשבר הזה בכל צורה שהוא לא ייגמר). הגרמנים רק רוצים לגמור את זה מה שיותר בזול ועם מה שפחות זעזועים, ואם דורסים בדרך מדינה אמיצה וקטנה, שיהיה. Been there, done that.

ציפראס למעשה אומר – אני מדינה ריבונית. אני עושה מה שטוב לי. או מה שאני חושב שטוב לי. יש לי את הזכות לנהל מדיניות עצמאית. את זה אפשר לפחות לכבד. אני אישית מעריץ את זה. אני מחזיק לו אצבעות. לו ולעם היווני.

ואצלנו?

אצלנו די ברור מי הריבון. בממשלה בה שלושה שרים הם בעלי אינטרס מוצהר בצד הטייקוני של משק הגז, ועל ידי ראש ממשלה שפועל לפי פקסים זועמים ממשרדו של אדלסון, האם באמת ניתן לומר שהריבון מקבל את כל ההחלטות או שהם מתקבלים על ידי גורם חיצוני פרטי?

נכון, עשינו אתמול שריר, אנחנו, העם. באמצעות נציגינו, יהיו אלו בלתי ראויים ככל שיהיו (ובדרך חשפנו גם די הרבה דברים מפחידים, כמו העובדה שניסו להעביר את ההחלטה בלי לחשוף את המתווה המדוייק). אבל הדרך עוד רחוקה. האנשים האלו שולטים בנו, ואם יקרה הצפוי ויתנו להם את השליטה באוצרות הטבע של מדינת ישראל, הם ימשיכו לשלוט בנו עוד ועוד. כמו היוונים, מסרנו את ריבונותנו מרצון לגורם זר. שלא כמו היוונים הדברים אינם נעשים בגלוי, במשאל עם, אלא בחדרי חדרים.

אבל אתמול היה יום קטן של ניצחון לבודן. לא שהריבונות בנוסח של בודן היא משהו ריאלי, או שיש בה איזה משהו טוב אינהרנטית, אבל אם אני שואל את עצמי מי צריך להגיד לי מה לעשות, התשובה 'הריבון' יותר יפה בעיני מ'האיחוד האירופי', 'קרן המטבע' או 'שלדון אדלסון'. בודן באמת כנראה עלה על משהו חשוב.