שקוף

אחד הסיפורים שצצו ועלו שוב לאחרונה, עם מינוי הנפל של גל הירש, הוא איך צה"ל פתח בית ספר לפיקוד ומטה שפעל ברוח פוסט מודרנית, ולימד את באיו את כתבי ז'יל דלז ופליקס גואטרי מפי פילוסוף-חייל בשם שמעון נווה. כמובן שהכל התפוצץ להם בפרצוף במלחמת לבנון השנייה כשהסתבר שדלז וגואטרי זה לא בדיוק מה שצריך כשעומד לך חיזבאללון בלי תואר שני רב תחומי במדעי החברה, אבל עם המון נשק איראני מתוחכם. זה הפך לפקודות בלתי מובנות בעברית מטורללת, וסומן בתקשורת במשך שנים (וכאמור צץ עוד פעם לפני כמה שבועות) כאחד הגורמים לכישלון. ובאמת, תסתכלו על דלז וגואטרי. ותקראו גם את הציטוט שלמטה. מישהו באמת יכול לחשוב שלשניים האלה יש משהו להגיד בסיטואציה של לחימה נגד החיזבאללה? במיוחד המתולתל עם המשקפיים. כמה זמן הוא היה שורד בטירונות גולני?

BEN ARYE

לפירסומות – התמונה לקוחה מפרסום בפייסבוק להרצאה של רונן בן אריה 'טרנספורמציה מעבר לניגוד רפורמה / מהפכה'  שתינתן ביום 23.11 בפאנל 'פרשניזם: היסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות' ביחד עם הרצאה של סתיו קאופמן על האנתרופולוגיה של המתימטיקה, והרצאה שלי על החקירה הגנאלוגיות של מונחים משפטיים (ספוילר – המונח המשפטי שיחקר גנאלוגית הוא 'המילט', אבל אני לא כותב את זה כדי שאנשים בכל אופן יבואו להרצאה) והיושבת ראש היא לא אחרת מאשר הפרופסורית שולמית אלמוג שאני כל כך אוהב. אז כל זה יהיה בכנס 'להשיח את הדעת' בקמפוס הנמל באוניברסיטת תל אביב. הפאנל שלי הוא בסשן שני באחת עשרה בבוקר, אבל יש עוד מיליונת'לפים סשנים והרצאות כל אחת יותר מעניינת מהשנייה ובערב כל מיני פעילויות אינטלקטואליות שמשלבות בירה בעיר התחתית. זה דף הפייסבוק של האירוע. תבואו, כדאי לכם. – אז זה היה הפרסומות ונחזור לשידור.

בקיצ-קיצור, מסתבר שיש מקומות שצריך לקחת את הפוסט מודרניזם בערבון מוגבל, ובכבדהו וחשדהו. לא כל תורה מנפיצה במדעי החברה היא משהו שאפשר ללכת אחריו באש ובמים, והדלזים והגואטריים הם הראשונים שיגידו לכם את זה, כי אלו תורות עם ספקנות מובנית. כשהחבר'ה האלה מגיעים לשחק בפוליטיקה הם בדרך כלל עושים טעויות של מאה שמונים מעלות ואחרי כן נורא מביך. דוגמה ממש ידועה? פוקו וחומייני. הולך? לא הולך בכלל. אם פוקו היה מעז להציב כף רגלו באיראן החומייניסטית הוא היה נתלה שם מעגורן באשמת הומוסקסואליות. וחוץ מזה כאילו כל הקטע הזה של אתם יודעים נו… הפנופטיקון ולפקח ולהעניש וכל זה, לא משהו שהחומייניסטים ממש צריכים. אמצעי הפיקוח וההענשה אצלם קצת יותר ישירים. ובכל אופן פוקו נדלק על חומייני ולמזלו מת לפני שהספיק לראות מה חומייני עשה מהמדינה שלו.

אז? אז פאקינג דרעי. הוא גם גילה שעל אינטלקטואלים אפשר לעבוד בעיניים. אם מדברים את השפה הנכונה והז'רגון הנכון ומוצאים משת"פים מספיק טובים, בקטע של דפוק וזרוק. אינטלקטואלים, דרך אגב, הם משת"פים נהדרים. הם כמו ילדים עזובים. רק צריך להחמיא להם קצת, והם איתך כל הדרך. תשאל את סטאלין. או את היידגר. בכל אופן גם דרעי למד את השיטה. קצת דיבור בשפה הנכונה, והעבריין בנעלי הגוצ'י וחליפת הוורסאצ'י (או להיפך. את הבגדים והנעליים שלי אני קונה בשוק בעפולה ואני אף פעם לא בטוח שהשמות של המותגים כמו RIBOK או LAKOST הם מדוייקים ומה הולך עם חליפות ומה עם נעליים) הופך לנציג המקופחים והמדוכאים המזרחיים עלי אדמות.

עכשיו, בכל הסיפור הזה יש גם בגידה בי, ושנאה עצומה כלפי, שאני פריבילג אשכנזי, מדכא ומרושע, ולא ראוי לבוא בחברת בני אדם מן היישוב עד שאכפר על הפשע שנולדתי בצבע הלא נכון. אז מחיתי את הרוק מהפרצוף (כי מי שהלך בדרך הזו, כולל אנשים שאני מאוד מעריך ומאוד אוהב, אמר לי בסך הכל שבמקום לעמוד איתי בשורה אחת ולהילחם במה שצריך להילחם, הוא מעדיף את ש"ס על כל מה שזה אומר, כי הם מהצבע הנכון) וישבתי וחיכיתי שזה ייפול. וראו זה פלא! מכר אתכם, אינטלקטואלים יקרים, בשלוש מאות מיליון פאקינג ש"ח שזה אולי הרבה מאוד כסף בשבילי אבל פינאטס בשביל ש"ס. שקופים מיין תוכעס. הטריק הזה היה שקוף.

אם היו עשרה כאלה שהצביעו ש"ס, אז זה אומדן יתר. אבל כל האנשים האלה הם אנשים נהדרים שיכולים היו לרתום את המרץ שלהם למטרה חיובית שמקדמת מטרות חשובות, ובמקום זה קידמו את האדם הזה שלדעתי זו בושה שהוא שר בממשלת ישראל. דרך אגב, גם לי לא ברור למה הוא השקיע בלדבר את השפה הזו, ולהריץ את הפירסומת הזו עם השקופים, וליצור 'מועצה כלכלית חברתית אזרחית' עם עשרה יושבי קרנות מבתי קפה בתל אביב, שמדברים דלז וגואטרי באופן שוטף, אבל נראה שהחיבור למציאות קצת רופף. (התייעץ אתכם לפני שמכר אתכם בשלוש מאות מיליון שקל? כמו שיהודה איש קריות התייעץ עם ישו לפני שמכר אותו בשלושים שקל כסף.) אז כמה לקחים וכמה הערות ונסיים –

אין לי מה לעשות שנולדתי אשכנזי. אם תדברו איתי במקום לשנוא אותי אולי יצא לכם משהו שהוא לא אריה דרעי.

אם זה לא נגד הכיבוש זה לא יעזור לכלום כי המאבק הוא אותו מאבק.

אם זה בעד נתניהו או רוצה לשבת בממשלת נתניהו זה לא יעזור לכלום כי נתניהו הוא – וזה הופגן טוב מאוד בקטע עם הגז – עושה דברו הנרצע של ההון הגדול / התגלמותו של ההון הגדול, ולא יכול לצאת שום דבר טוב מלשתף איתו פעולה. אגב זה לקח שטוב לא רק למי שהולך אחר השקוף דרעי, אלא גם אחר המנהיגה הסוציאליסטית יחימוביץ'. לא אכתוב כאן על היהיר כי התומכים שלו לא אינטלקטואלים, אז הלקח שלהם צריך לבוא מכיוון אחר.

אם זה מדיר נשים אז גם אם הוא מזרחי זה לא בסדר ולא צריך לשתף איתו פעולה.

אם זה עם תיק פלילי ולא בקטע של ז'אן ולז'אן שגנב כיכר לחם בשביל לחיות, אלא שגנב את משרד הפנים, זה לא ממש בסדר ומשהו דפוק כאן וצריך לחשוב פעמיים.

אם שונאים אותי על מה שמייחסים לסבא שלי (קורא מונים בחברת החשמל בעפולה או פועל במחצבת הקסטל תבחרו כל מספר זוכה) או בגלל שאני אשכנזי, שגם בזה אין לי בדיוק שליטה, לא יצא לכם מזה כלום. אתם יכולים לדבר איתי על איך מתקנים את החברה כאן והיום, וכאן אנחנו יכולים לשבת ולדבר. ונדבר גם על הכיבוש וגם על ד'אהר אל עומר, ותראו איך הכל מסתדר יפה ביחד, ונעמוד יד ביד, ואולי לא יצא מזה כלום, אבל אני לא ארגיש שאנשים שאני נורא מכבד ומעריך מעדיפים עלי את הגנב הזה סתם.

גם כשנורא כועסים לא יוצא מזה שירה. אם אין את המשהו הנוסף. גם כשבני ציפר עושה את אותו תרגיל שעשה לכם דרעי ונותן לכם סוכריות וממתקים. שירה זה משהו אחר, מצטער.

שכבר ימבה זמן בערך מאה ארבעים וארבעה ימים מאז התחקיר של ערוץ 2 ואורן חזן עדיין סגן יו"ר הכנסת, ולמרות שהוא מזרחי ועמית סגל אשכנזי, ראוי שתהיו בצד הנכון של המאבק הזה כי זה אפילו יותר בושה ממקבל שוחד שישב בכלא שהוא שר הכלכלה.

אז סיימנו בערך עם רשימת הלקחים והנה ממתק! הנה שיר נורא חמוד. נכון שזה בקטע הנורא גזעני של מינסטרל של צביעת הפנים בשחור, וחיקוי מבטאים, אבל אני מכיר מישהי שעובדת בכפר נוער במצוקה ששם באמת נמצאים שקופים ואומרת שזה שם להיט היסטרי, אז זה מחפה על כל הכשלים האידיאולוגיים. אז סך הכל זה מאבק אחד שדרעי לא יעשה בחיים. איילון דרום!

דלז, הירש, דנון, ויינשטין, פראבו

הסיפור עם גל הירש ממלא אותי בעיקר בעצב רב. כאזרח חוויתי את מלחמת לבנון השנייה בעיקר ברקטות על הבית, חדשות איומות ברדיו עם שמות גיאוגרפיים מוכרים מאוד, וכעס אדיר על הנהגה פוליטית יהירה וכושלת, והנהגה צבאית – לא ממש משהו. העובדה שמקומות שהכרתי טוב מאוד מהשירות הסדיר, שנמצאו במרחק של קילומטרים ספורים מהגבול, אם לא ממש על הגבול, הפכו למוקד של קרבות קשים ובלתי מוכרעים, עם סיפורים מטומטמים על אנשים שנשלחים למות במקומות האלה בשביל 'תמונת ניצחון', מאוד הכעיסו אותי. איפשהו ב-2006 התחושה של הביטחון האישי שלי הלכה לעזאזל, ולא שבה. ההצפה של זה בשבוע האחרון הציפה אותי שוב באותם רגשות, וזה נורא לא נעים.

אז הוא גאון צבאי או כישלון? מי אני שאשפוט. הייתי גם יורד קצת על הקטע הפוסט מודרני עם דלז וגואטרי, אבל שוב, מי אני שאשפוט? מי לידי יתקע שהיישום שלי של הפוסט מודרניסטים הצרפתים בדוקטורט קרוב יותר לאיזה כוונה משוערת של ז'יל דלז מאשר של גל הירש ושמעון נווה. דלז עצמו הוא הראשון שיודה שאין ממש דרך לדבר על 'פירוש נכון' של טקסט. הוא בנה על זה קריירה לא רעה, ז'יל. ופאק, אפילו לא קראתי את 'אנטי אדיפוס'. הוא כבר שנים ברשימת הקריאה שלי ותמיד אני מוצא משהו יותר דחוף.

אבל סך הכל אם אני מיישם את פוקו בצורה מטומטמת בהקשר של המילט (ואני די בטוח שזה המצב. הוא נורא מסובך, מישל) אז אף אחד לא מת. אם מישהו בצה"ל לא הבין את בודריאר ובגלל זה אנשים מתו בשביל 'תמונת ניצחון' (כולל 34 הרוגי הסלוקי לא נשכח ולא נסלח. הייתי מפרט כאן 34 שמות אבל זה יפגום ברצף של הקריאה) אז יש כאן בעייה. יש לי הרגשה שפוסט מודרניזם בהקשר של צבא לא הולך משהו, אבל לא הייתי בשיעורים של שמעון נווה. אולי הם גילו משהו שפוקו אשקרה אף פעם לא חשב עליו? לך תדע. אני לא ביחסים של החלפת רעיונות עם נווה, תמרי או אפילו הירש וכוכבי, והם לא שולחים כתבי יד לרסלינג.

אבל זה לא העניין. העניין הוא כזה. בכל רגע נתון נאמר שיש מאה תתי אלופים בצה"ל? לא מוגזם. אם נתחיל לספור תפקידים מגיעים למאה די בקלות. בואו נאמר שכל שנה שלושים מהם פורשים? הגיוני? ואז באים חדשים? אז עקרונית צריכים להיות בין שלוש מאות לחמש מאות תתי אלופים שפרשו מ-2006 עד היום. למה הירש?

כי במדינת ישראל אין כישלון של ממש. כי לא משנה כמה מזוויע הדבר שעשית, וכמה חרוץ היה הכישלון, אם אתה מספיק עקשן אפשר להפוך כל כישלון להצלחה. כל ועדת אלמוג לעיטור כבוד. ואז כשהולכים לבחור מפכ"ל לא מחפשים את אחד מכמה מאות תתי האלופים שפרשו לאחר קריירה צבאית מוצלחת, פשוט כי רצו להתחיל פרק חדש בחיים. צריך למצוא את זה שסוחב אחריו קופת שרצים, זה שמנסה לטהר את שמו, זה שבולט, זה שיעורר ויכוח.

למה בעצם?

כי השיקולים הם אף פעם לא ענייניים. כי לא מחפשים מפכ"ל שישקם את המשטרה – והיא די צריכה שיקום – אלא מישהו שהמינוי שלו יעשה רעש. ואז 'הראינו לשמאל' (כי תמיד השמאל הוא בעל העניין במינהל תקין) וגם 'השר הוכיח מנהיגות' וקידם את המעמד שלו בליכוד לעומת אנשים שסתם עושים רעש כמו מירי רגב. אז זה באמת לא משנה הרגשות של ההורים השכולים, או שלי (לא שכול. סתם כועס), או הרגשות של אנ'לא יודע כמה אנשים שסיפרו השבוע בכל מקום איך נשלחו למוות הם וחברים שלהם בלי ציוד מינימלי עם פקודות מטורפות בשפה שלא הבינו. מה שמשנה הוא שמפכ"ל שהמינוי שלו הוא מהטעמים האלה, פשוט לא יצליח. זה מתכון לכישלון.

אבל אין אף פעם במדינת ישראל מינוי ענייני. דני דנון שגריר באו"מ? אם באמת אנחנו רוצים להילחם את המלחמה הדיפלומטית ולנצח את ה-BDS, זה האיש? גם ביבי יודע שלא. אבל השיקול הוא לא ענייני. יש בטח איזה שיקול אסטרטגי ממש משמעותי שקשור בסניף הליכוד בירכא תחתית או משהו כזה, בפוליטיקה הפנימית הסבוכה שנועדה לקדם את ראש ממשלתנו לקדנציה חמישית.

ועוד מעט מחליפים לנו את ויינשטיין. כאן כבר קל יותר. האינטרס של שרת המשפטים הוא לצמצם את הסמכויות של היועמ"ש ולסרס אותו. ראש הממשלה רוצה מישהו שימסמס את החקירות בעניינים של המעון ושל שרה וכאלה. תשובה רוצה מישהו שיסדר לו את העניינים עם מונופול הגז כמו שצריך. אני כבר רואה את הליך האיתור והמינוי.

יש לי רעיון פגז. שפעם אחת ישאלו את השאלה הנכונה. האיש הזה מסוגל לשקם את המשטרה? האיש הזה מסוגל לייצג אותנו בכבוד במוסדות בינלאומיים? האיש הזה מסוגל לתת ייעוץ משפטי נכון לממשלה? לעמוד בראש התביעה הכללית? אבל זה רעיון מטורף מכדי שיישמו אותו.

לפאטי פראבו יש רעיון יותר מטורף – היא שוכבת אתך, אבל חושבת עליו. וואלה. מוסר איטלקי. Pazza Idea.