מדריך קנטיאני להתנהגות באינתיפאדת הושענה רבא שתואם גם את ספר קוהלת.

אפילו בנאדם שהוא איך לומר לא העיפרון הכי מחודד בקלמר של הכנסת הזו, אורן חזן, שזה עתה מלאו 120 ימים מופלאים לתחקיר ערוץ 2 שהטיל ספק בכשירותו להיות לסגן יושב ראש הכנסת בשל חששות לסחר בסמים וסרסור לזנות, הבין  שאנו נמצאים בעידן האינתיפאדה השלישית, אינתיפאדת הושענה רבא. הוא מצייץ ציוץ, שלולא היה חבר מרכזי בקואליציה (כאילו סגן יושב ראש הכנסת וחבר וועדת ראש הביטחון) הייתה נשמעת בו משום פעולה לקריאה נמרצת, – "אינספור פיגועים בשעה האחרונה ברחבי הארץ! תפנימו! א-י-נ-ת-י-פ-א-ד-ה !!". מחרה מחזיק אחריו העיתון 'ישראל היום' שקורא ל'חומת מגן II".

סך הכל אני די מחובר לשתי הקריאות האלה, ומסכים שבאמת המצב בקאנטים וצריך לעשות משהו. לנו, תושבי הגליל הד'אהריסטי, יש פילטר שמסנן די הרבה ממה שקורה, כך שרק מעשי רצח שמסתיימים במשהו מאוד מזוויע כמו שני הרוגים, חודרים אותו דרך מסננת הדבש של החדשות אחת לשעה בגלגלצ או חוסר החדשות ב-88 FM. ועדיין יש תחושה שמשהו רע מאוד מאוד קורה, ולא כל כך מספרים לנו. הנה, אל מול דיווחים באתרי הפרא של הימין על התפרעויות משמעותיות של הפלסטינים בשטחים, אני בטוח שעוד יבוא היום ובחורינו המצויינים שורפי הילדים ישיבו מלחמה שערה, ושמה שקורה ביום יקבל תשובה ראויה בלילה וכיוצא בזה.

ושלא לטעות. אני מאוד כועס. יש לי איזה קשר חברתי עקיף ביותר לשני הנרצחים במכונית לעיני ילדיהם, והתרשמתי שהמדובר באנשים איכותיים ביותר, ואני כועס על רציחתם, כשם שאני כועס על כל רצח שהוא. אם מישהו סבור שהעובדה שמדובר ב'מתנחלים' משחקת תפקיד ושדמם של המתנחלים מותר, אז הוא כנראה לא מכיר אותי. אסור לרצוח. מתנחלים. ערבים. פלסטינים. יהודים. ילדים ששוכבים במיטה בדומה. ילדים ששוכבים במיטה באיתמר. ילדים ששוכבים במיטה בבית בעזה. אסור.

אז מה לעשות בעצם? 'חומת מגן II' לה קורא ישראל היום היא פנטזיה מטומטמת. מטומטמת כי בחומת מגן I (בוגר גאה! מגיע לי אות! היום מחלקים אותות לכל אחד. אני בוגר מלחמת ההתשה ברצועת הביטחון, האינתיפאדה הראשונה. מלחמת המפרץ הראשונה, חומת מגן, ולא קיבלתי כלום. זין קיבלתי.) נלחמו ב'תשתיות טרור' של ממש, בארגונים מסודרים, ובהנהגה עם היררכיה מאורגנת. כאן יש לנו בנאדם עם סכין. וילד עם אבן. ואכן כוחותינו נכנסו לכפר בו גר הסכינאי המנוח מאתמול, ועצרו את אביו ושני דודיו, פעולה שלו הייתה מתרחשת לפני ארבעים ושמונה שעות ייתכן שהייתה מונעת את הפיגוע וייתכן שלא. כרגע זה בגדר של לשפוך שמן על המדורה. ואמירה נורא ברורה שלכולם, מראש ממשלתנו ועד סגן ראש שבכ"נו המיועד למפכ"לות אין מושג מה לעשות.

כמובן, שעושים שרירים ואבו עלי איפה שאפשר, ועוצרים מבוקשים, ובצעד תמוה שחוקיותו מפוקפקת איפשרו כניסה לעיר העתיקה ל'אזרחי ישראל, תושבי העיר העתיקה, תיירים, בעלי עסקים ותלמידי בית ספר'. וירו טילים על בית של חמאסניק בג'נין ועושים קולות מאוד רמים. אבל היעילות של הצעדים האלה, איך לומר, קצת קלושה. מה שכן, בדרך כלל אני לא מתחבר למה שלנתניהו יש להגיד, אבל האמירה שלו על חברי ממשלה שמתנהגים כמו גדנע"ים בפייסבוק היא בדיוק במקום. בסך הכל חוץ מלהשתמש בכוח ועוד כוח ועוד כוח (ויש גבול בסך הכל, ואנחנו קרובים אליו מאוד אם לא עברנו) אז אין הרבה מה לעשות. והצעדים שהמטורפים האלה דורשים הם בלתי קבילים בעליל. והאמת היא שעד שהם יבינו שהבעייה היא לא שהשתמשו בעוד כוח אלא במילה הזו, המכוערת, שמתחילה ב'כי' ונגמרת ב'בוש', אז אין הרבה סיכויים שישתפר המצב. וההבנה הזו גדולה בכמה מספרים על כל חברי הממשלה הזו, מראש הממשלה ועד אחרון הגדנע"ים.

אז? אז הולך להיות רע מאוד, ולא להשתפר בזמן הקרוב. אני מחכה לרגע שזה יגלוש מהשטחים לכאן, וסך הכל היה לי די רע בכמה ימים האחרונים כי בכל מקום היו תהלוכות יום השנה לאירועי אוקטובר, וקצת נמנעתי מלהיכנס, עד שנשברתי היום כי הפלאפון התקלקל ואני מתקן רק בסח'נין כי בעפולה מחזיקים אותי בן ערובה עד שימכרו לי טלפון נורא יקר שאני לא רוצה ולא יכול להרשות לעצמי, ובסח'נין מתנהגים אלי כמו בנאדם.

מדריך קנטיאני להתנהגות באינתפיאדה זו?

הנה זה בא –

פעל באופן כזה, שלעולם לא תתייחס אל האנושות, הן זו שבך הן זו שבכל אדם אחר, כאל אמצעי בלבד, אלא תמיד ובאותו הזמן כאל תכלית.

קוהלת? כאילו בקטע של סוכות? אבל זה טוב תמיד ואשקרה משלים את קאנט –

כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ, לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ–עֲשֵׂה:  כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן, וְדַעַת וְחָכְמָה, בִּשְׁאוֹל, אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה.

זה בוב הודג' שקורא לעצמו קטפיש. חגשמח!

הירשיזמים

פעם כשהייתי יותר צעיר והיה לי תינוק בן שנה וילדה בת חמש היה ליל הסדר. ואז מישהו סימס או התקשר אלי שמשהו רע קרה. והבית של אבא שלי איפה שעושים את ליל הסדר יש שתי קומות ובקומה השנייה למעלה היה טלוויזיה אז עליתי למעלה וראיתי שיש פיגוע ענקי עם המון הרוגים. אבל בכל אופן המשכנו את הסדר כי זה היה 2002 ופיגועים בסדר גודל הזה היו קורים נאמר פעם בחודש חודשיים, לצד פיגועים קטנים יותר של עשרה עשרים הרוגים שהיו קורים נאמר פעם בשבוע. ואז אני חושב למחרת בבוקר קיבלתי טלפון ועזבתי את הילדה בת החמש ואת התינוק בן השנה ויצאתי לחודש בערך מהבית להפסיק את הפיגועים.

לא ממש לחמתי כמו אנשים בג'נין בטיהור בתים מבית לבית בקטע של הרוג או ההרג. זה לא התפקיד שלי. אבל הייתי קצת חשוף לאש צלפים, והיינו באזור בית לחם שידענו שיש להם גם את החימוש וגם את הניסיון. אם הייתי בצוות אחר ולא בצוות שלי שבנה עמדה נהדרת במרתף ולא זז ממנה כל המלחמה הייתי גם במצב של כדורים ששורקים לידי. קורה. היינו עושים פתיחות ציר לשירותים שהיו בבית סמוך בקומה למעלה. נשבע לכם. זה היה הזוי כי המקום היה אתר בנייה ועבדו שם כל הזמן פועלים רומנים שלא יודע כמה ידעו שיש מלחמה מסביבם. ראיתי חייל שלנו חוטף כדור, אבל זה היה במרחק של שני קילומטר עם משקפת. הוא היה במקום שהייתה איזה בעייה טכנית לחלץ אותו, והיה לי קו ראיה לראות אותו מדמם שעתיים שלוש עד שהגיעו אליו. אין לי מושג מה קרה לו, אבל אני חושב שהוא שרד. עד כמה שאני זוכר היו לנו כמה פצועים בגדוד. אחד או שניים בתקרית שאני לא זוכר את הפרטים שלה, ואחד שפשוט עלה על האוטובוס הלא נכון בדרך חזרה מחופשה.

הדבר הכי עצוב או מרגש שקרה לי זה שהיה יום הזיכרון והייתה את האזעקה ועמדנו דום, ואז הבת שלי התקשרה בבכי נוראי, כי היא פתאום קישרה את כל העניין של יום הזכרון עם זה שאבא לא בבית. שלוש עשרה שנים אחרי אני די בטוח שהיא לא זוכרת את זה. נותרה תמונה מאוד מצחיקה שלה לובשת את הקסדה שלי (עם הסוואה נוסח שנות השמונים מצמיג ועליו מין גומי לבן כזה והסוואה מתוחה. לא היום הצ'יקמוקים שלא מותחים את ההסוואה וזה נראה כמו כובע של אנ'לא יודע מה) מכשהגעתי לחופשה באיזה יום. בדרך חזרה עברתי בקניון מלחה שבדיוק נפתח וקניתי את 'המסע אל האי אולי' של מרים ילן שטקליס והקראתי לה אותו, אני לא סגור שהגענו עד הסוף של הסיפור כי זה סיפור ארוך בשפה די קשה והילדים של היום פחות מתחברים. יש די הרבה אבות שלא הגיעו לזה ונשארו שם.

אז הגל הירש הזה קורא לחברה שלו "דיפנסיב שילד" שזה השם באנגלית של 'חומת מגן'. תבין, נשמה, . אני לא נלחמתי בשבילך, ולא עזבתי את הילדה שלי לחודש בשבילך. אתה סוחר בדם של החברים שלי.

כך שחררתי את ירושלים או שלא

יום ירושלים! האמת היא שהאסוציאציה המידית שלי מהיום הזה היא איזו טינה כבושה שנובעת מאירוע שאירע לפני כעשרים וחמש שנים, כאשר נסיעה באוטובוס מנחלאות אל המושבה הגרמנית שבדרך כלל לוקחת עשר דקות ארכה שעה, כשמצעדים הזויים של כל מיני אלוהים יודע מה מגיע אל העיר הזאת ביום ירושלים חסמו את התנועה, ובחיקי, בסל קניות, חתולה מיוחמת הדורשת זריקה דחופה מהווטרינר הנמצא בצד השני של תהלוכת בני המקויה מיפן או מה שזה לא היה. החתולה מאז מתה ונקברה הרחק מעיר הולדתה, בגבעות הגליל הרחוקות, והיום בנוי על קברה הממ"ד שלי, ואני מבין שכל האקשן ביום ירושלים עבר לאיזה 'ריקודגלים' דוחה ולאומני שמתרחש במקומות בהם רגל אדם נורמלי אינה דורכת, דהיינו הרובע המוסלמי וכאלה, ובכל אופן – אני ירושלמי מדורי דורות. אבי נקרא אל הדגל במלחמת ששת הימים (לא ממש לחם בשוחות בגבעת התחמושת, שירת במודיעין, ובכל אופן, גם לאלו חלק בניצחון ההיסטורי) אמי אכלה חובייזה במשך חודשים על חודשים במצור על ירושלים והיא ילדה בת ארבע, סבי שפך את דמו בקרבות סן סימון וקטמון, ואני עצמי נשאתי נשק בחומת מגן, וקבעתי את עמדתי המבוצרת היטב במקום המשקיף אל כנסיית המולד בשכונת 'הר חומה'. ומדוע איני חש שמחה, אלא יגון עטוף במעין תחושת קבס?

אולי בגלל זה. זה הפוסט של שר החינוך שלנו נפתלי בנט הנוגע ליום ירושלים, שנועד לחנכנו בינה באשר להיסטוריה של העיר. נכשל, נפתלי. נכשל. אל תלחצו על הקישור, זה כואב. נעזוב את השגיאות הקשות נוסח 'דוד המלך ייסד את ירושלים'. הנה לב התיאור ההיסטורי –

לפני כ2000 שנה החריבו הרומאים את המדינה היהודית ואת בית המקדש, ומאז, שלוש פעמים ביום יהודים התפללו לירושלים.
הביטוי ציונות מבוסס על ציון.
ציון = ירושלים.
שיבת היהודים לארץ ישראל היתה בגלל ולמען ירושלים.
**
מאות שנים לפני הקמת ישראל יהודים התפללו (ראו תמונה) בכותל.
ב1948 ירושלים הקדומה נפלה לידי הירדנים.
**
הם שלטו בה 19 שנים בלבד (ומנעו גישת יהודים), עד מלחמת ששת הימים, אז הצנחנים שלנו שחררו את ירושלים ואיחדנו אותה שוב, בריבונות ישראל.

אמא'לה! כל כך הרבה פספסנו – ביזנטים וצלבנים וממלוכים וסלג'וקים ועות'מאנים (אלו האחרונים אהובים עלי מאוד. הם המציאו את שיטת המילט!) ובריטים ואדמונד אלנבי רוכב על סוסו והקייזר וילהלם על מרכבתו, וגי דה ליזיניאן מלך ירושלים מסתכל בפעם האחרונה על העיר, מרחוק, בטרם יעלה על סוסו ויצא צפונה, לקרני חיטין. אז כנסיית הקבר וצלאח א-דין וסולימן המפואר ועומר אל חטאב, וכיפת הסלע. וישו שנצלב בגבעת גולגולתא, ומוחמד עולה לשמיים על סוסו אל-בורק. כלום. שום דבר לא קרה בין הרומאים ל-1948. נאדה. היי – שר החינוך, יש לנו איזה בעייה קטנה כאן עם המציאות, נכון?

לפני כמה זמן הייתה בר מצווה של אחיין שלי. יש להם איזה מסורת לעשות את זה בכותל ואני לא ממש מתווכח. אחרי כן יש טיול בדרך כלל (יש לה ארבעה בנים, זו הפעם השנייה, צפויות עוד שתיים) מהכותל עד להר ציון דרך כיכר בתי מחסה, ששם זו נקודה מאוד חשובה למשפחה שלנו כי יש אגדה משפחתית שאני פחות או יותר המצאתי ומפיץ שסבת סבי, הבובע טויבע (טובה ברנדויין לבית הורוביץ! הורוביץ!) נלקחה שם בשבי והובלה למאסר בירדן יחד עם מגיני גוש עציון. בקיצור, לקחו שם מורה דרך לא פחות ולא יותר ממכון המקדש. השתדלתי לא להקשיב יותר מדי בשביל לא להתעצבן, אבל כשעוברים בכל הדרך הזאת, ומימין יש כנסייה היסטורית ומשמאל מסגד, וכאן ורוניקה מחתה את פניו של ישו במטפחתה, ושם הוא אכל את הסעודה האחרונה, והנה- מתנשאת מולנו, כנסיית הדורמיציון, וכל מה שיש לספר זה על על בית הכנסת הזה ובית הכנסת ההוא, ולוחמי הרובע, ופסל דוד המנגן בכינור שהוצב שם לפני יומיים בערך, ואיך פגמו פגימה באפו כדי שלא לעבור על לאו מפורש מעשרת הדברות, בכל אופן קופץ הפיוז. אבל זו הייתה בר המצווה של האחיין שלי אז הכרחתי את עצמי להבליג. אבל – הדורמיציון!

אחת החוויות המעשירות שלי הייתה מיסת חג המולד בערב חג המולד בדורמיציון. שירה מלאכית של ממש. חוויה רב תרבותית, מעשירה, נהדרת. אני זוכר שהייתי שם, מזמזם לעצמי את האווה מריה – פאטר נוסטר קווי אס אין קאיליס – סנקטיפיטור אין נומן טואום – פיאט וולונטס טואה אין קאילו אט אין טרם. אמן כן יהי רצון! – לא לנסות אותי בלטינית – ובכל אופן שורה מלפני בן דוד, צאצא לאותם אדמו"רי סטרעטין, יושב ומתענג על שירת הגויים בחגא! ועוד בן דוד כזה שלו היו יודעים שהוא שם אז לא כל כך היו מבסוטים מזה בקרבתו הקרובה. אמרתי לו – מה היה אומר סבא שלך (נשמתו בגנזי מרום מ-1974 בערך) לו היה רואה אותך כאן? ענה לי – בוא נעשה עסק. אם אני לא אגלה לו, אתה לא תגלה. אבל אני סוטה מהנושא. איך אפשר להתעלם מהדורמיציון? מבנה נהדר, מדהים, עם מגדל הפעמונים שעוצב בדמות פניו של הקייזר וילהלם. סיפור שהוא לחם וחמאה של כל מורה דרך. אבל הבחור מתעלם.

זו בדיוק הראייה של בנט. האוצרות האנושיים העשירים שהותירו אלפיים שנה של יהדות, נצרות ואסלאם בירושלים, לא ממש מזיזים לשר החינוך שלנו. כאילו – אם זה לא מהתרבות שלנו זה לא קיים.

נו שוין. אז יש לנו כאן סיפור שדומה קצת לקטע של 'כיכר השוק ריקה'. מה שלא יהודי לא קיים. ריק. אז ככה. אי אפשר לשחרר ולאחד אנשים – בהעדר מילה אחרת – שקופים. לא קיימים. אנשים כאלה כובשים, מטילים עליהם מרות בכוח, מספחים. אז מבחינתי יום ירושלים זה יום חגיגת הכיבוש, הסיפוח, ואני לא חוגג את זה, נורא מצטער, דווקא בגלל שאני נורא אוהב את ירושלים. כל אבן ואבן בה. כל תושב ותושב.

אז נורא תשמחו, ותרקדו בריקודגלים, ותביאו כל גזען לאומן ומטושטש מקרני ראמים עילית ועד מאחז ביצי כינים תחתית, ותעלו את כהנא על ראש שמחתכם. אני לא שם. אבל כשתתחיל האינתיפאדה השלישית שם (אם היא לא התחילה כבר. מישהו ניסה בזמן האחרון לנסוע ברכבת הקלה? נסיעה כיפית ורגועה, נכון?) אז אני אהיה עצוב מכדי לומר 'אמרתי לכם'.

ממתק? שניים אפילו. ויזואלי ואודיו. הראשון זה משהו שחפרתי ממעמקי הארכיון של אבי איש המודיעין שניצח לגמרי לבדו את מלחמת ששת הימים. זה היה עוד בימים שידעו לקרוא לילד בשמו, ואולי המסמך הצה"לי האחרון שכתוב בו ממש 'השטח הכבוש'.

kavoosh

עוד ממתק?

אני מבין שזו יום ההולדת של הכיבוש? ארבעים ושמונה? חשבתם על זה שבשנה בה מלאו שישים ושבע שנים למדינה מלאו ארבעים ושמונה שנים לכיבוש? אז ליום הולדת מביאים עוגה.