הוא אף פעם לא היה יכול לסבול את הכלב

יש לי חברה שקוראים לה ציפי שכותבת על מוזיקה במגזין שנקרא 'קולומבוס' שיש לו בלוג פראי ומאמם, אבל גם מהדורת דפוס – שלא כוללת את החומר בבלוג אלא חומר ממש מקורי לגמרי מהתחלה – שיוצאת לחנויות המובחרות, שאשקרה לא קראתי כי לא השגתי עדיין כי די צריך לחיות בעיר גדולה בשביל זה, אבל בפעם הבאה שאני בחיפה אעשה את המאמץ. אז ציפי שמעה פחות או יותר בפעם הראשונה את 'Frank's Wild years' של טום וייטס, וזה פחות או יותר מה שהיא כתבה על זה. מכיוון שאני כתבתי על טום בערך רבע שעה לפני כן בפוסט הקודם אז זה התחבר לי וזה והנה פוסט על טום וייטס.

אז כאילו אני וטום זה כבר שלושים שנה ביחד. יותר בעצם. זה התחיל בכיתה יב, עם 'זרים' של גארמוש. ואז התאהבתי בגארמוש, וכשהגיע 'נרדפי החוק' ב-1986 אז הלכתי וגיליתי את טום. כל הפסקול של הסרט הזה זה 'RAIN DOGS' שזה לא רק האלבום הכי טוב של וייטס, אלא האלבום הכי טוב בעולם. ועוד מעט בספטמבר ימלאו לו בדיוק שלושים שנה. אז כבר שלושים שנה שאני שומע את האלבום הזה בשחור לבן, עם תמונות של לואיזיאנה דרך המצלמה של גארמוש עוברות לי בראש. וזה תמיד מושלם.

אז אחרי ששמעתי אותו, הייתי חייב למצוא את טרומבונידגחרב, שזה הקודם שלו, שקוטנר כתב עליו במוסף 'ראש בראש' של ידיעות (אנחנו ב-1986 -7, כן?) שזה הכי הכי. וזה באמת היה הכי הכי. השניים האלה – כלבי גשם וטרומבונידגחרב זה בעצם המשך של אותו תקליט. השנים הפרועות של פרנק בא אחריהם, ויצא לאור ב-1987, והוא בערך חלק מאותה סריה אבל פחות מוצלח. זה לא שאני לא אוהב את טום לפני (פעם שמעתי בלילה אחד מאוד בודד את 'The Piano has been drinking' וזה משהו שלא אשכח. תנסו פעם) או אחרי (במיוחד BONE MACHINE שהוא מאוד מוזר ומורכב ולא כל אחד יכול) אבל שלושת האלבומים מ- 1984 – 1987 האלה זה שיא פאר היצירה העולמית. משהו כמו עראק חדאד באלכוהול, או בירה תנין בבירות, או דני דנון בשגרירות או משהו כזה.

מטרומבונידגחרב הכי טוב שיש זה 'חופשת חוף' שזה שיר שמספר על מלח שיורד לחוף רחוק, ויש לו חברה שנקראת סאלי, והוא יודע שאותו ירח שהוא מסתכל עליו מסתכל למטה ורואה אותה. וזה תפס אותי מאוד חזק, כי הייתי בבופור, וזה היה דצמבר 1987 עם ליל הגילשונים המחורבן וההתחלה של האינתיפאדה, והייתה לי חברה, והיה בינינו גבול שזה יותר מאוקיאנוס. והייתה מגיעה חייגנית אחת לשבוע שבועיים, כי אז עוד לא היו סלולריים. והיו מחכים לה מיליון אנשים, והבופור היה אז פעילות מסביב לשעון אז לא הייתה שעה מתה שאפשר להשתלט על החייגנית ותמיד היה תור. הייתי מדבר איתה דקה אחת לשבועיים. אבל אותו ירח צהוב וגדול שהסתכלתי עליו היה גם הירח שהסתכל עליה למטה בבסיס השריון שם היא הייתה. רומנטיקה בגרוש. זה לא החזיק מעמד ארבעה חודשים אחרי כן, כי אי אפשר לשמור על יחסים בצורה כזאת, וגם כי סך הכל אני לא סגור על זה שכשהמלח של טום וייטס הפליג בחזרה למולדת סאלי חיכתה לו בנמל ונופפה במטפחתה. אבל לפעמים כשאני רחוק מש' אני אוהב לחשוב את המחשבה הזו, שהירח שאני מסתכל עליו מסתכל עליה למטה בחזרה.

אז השיר 'שנות הפרא של פרנק' מ'טרומבונידג חרב'. זה סיפור שוויטס מספר בקול הצרוד שלו שמאוד נגע לליבי כשהייתי בן 20, ורק היום אני יכול להבין אותו לגמרי. אז אם ציפי שואלת מי זה פרנק מהאלבום, ותוהה אם זה לא סינטרה, אז לא. זה זה. ברבאק תלחצו על הקישור, כי זה פחות משתי דקות וזה הדבר הכי טוב שתשמעו היום. רציתי לתרגם את זה לעברית אבל כל כך הרבה הולך לאיבוד בתרגום שזה לא שווה. אז הנה המקור –

אז שני דברים – הכלב היחיד שכתבתי עליו אי פעם, זה של האישה הרעה מ'השלישית בשורה השנייה' נקרא קרלוס, והוא צ'יואווה. בקטע של הסופר ומקורות השראתו. בספר יש לו תפקיד חשוב. הפאם פטאל המרשעת שם, ששמה כמדומני 'איריס זהוב' מסתובבת איתו עם קולר כחול כל ימות החודש, וקולר אדום כשהיא במחזור החודשי.

ולגבי השיר – הסיבה שזה לא קורה לי מה שקרה שם לפרנק בשיר, למרות שאני שונא את החיים הבורגניים שלי בערך כמו פרנק, ועוסק בעיסוק הרבה פחות חכם ממכירת רהיטי משרד, זה שש' לא מכינה אולי בלאדי מרי טובים (אבל אין כמו המרגריטה שלה) ואי אפשר להגיד עליה כמו על אשתו של פרנק ש'היא סותמת את הפה רוב הזמן', אבל איתה אף פעם שנות הפרא לא נגמרות, ותמיד יש למה לחכות.

המשטר הפאשיסטי

הקליק חוזרים! חוזרים! וואו!

טוב. שמעתי אתמול משהו מהחדש שלהם אתמול ברדיו ולא נפלתי מהכיסא. אבל זה עשה לי המון מחשבות. כשהייתי נער הם היו 'הפאנק הישראלי'. זאת אומרת שהם התלבשו שחור ושמו ליפסטיק שחור ובמקום לשיר על נבנה ארצנו ארץ מולדת הם שרו על אינקובטור. ואו.

אבל הם לא היו פאנק. הם היו משהו שמנסה לחקות משהו ששמעו בחו"ל מבחינה חיצונית. אבל המלודיות של 'לא רוצה שתדליקו לי נר' הן אותן מלודיות סאשה ארגוביות שהמוזיקה הישראלית המחורבנת נגועה בהן ולא יכולה להשתחרר. תשמיעו לג'וני ליידון את הדבר הזה ותשאלו אותו מה דעתו. האמת היא שהם היו יותר 'גל חדש' מפאנק, אבל גם כאן סאשה ארגוב לא הולך טוב. נכון, הם נורא התאמצו עם שמות מגעילים לשירים כמו 'זרע ניוון' ו'שעת הזאבים'. אבל תראו מה נשאר מזה אחרי שלושים שנה. 'אל תדליקו לי נר' שזה באמת המנון שאפשר לשיר בגמר כוכב נולד כשכל הקהל מחזיק מצתים באוויר.

בזמן אמת לא סבלתי פאנק. בדיוק בגלל החיצוניות. לא נדלק מסיכות ביטחון באף. למרות החיבה לקעקועים שפיתחתי באופן פאתטי בשנות השלושים לחיי, פירסינג לא עשה לי את זה אף פעם. פרט לנקבים שנולדתי איתם, אין נקב בגופי. החיצוניות של העניין דחתה אותי. מעילי העור השחורים והמתכת נראו לי ילדותיים. היום, כשזקנתי ושבתי זה בערך מה שאני שומע. הקלאש הקלאסיים, הסטרנגלרס המוקדמים, כל מיני כאלה שצצים כאן בבלוג הזה פעם ב-. אבל זה סוג מסויים מאוד של מוזיקה, והקליק זה לא המוזיקה הזו. הם גם לא מספיק מתוחכמים כדי להיות גל חדש שבאמת היה אז דבר שקורה ועושה דברים טובים. הם לא היו טוקינג הדס, או החונקים בגילגול הפוסט פאנקי שלהם או סופט סל. הם גלגלצ עוד לפני שהמציאו את גלגלצ, ואיזה מעבר חלק לעובד אפרת מהקליק לגידי גוב, חוה אלברשטיין ונורית גלרון.

פורטיס התקרב לאנרגיות האלה של הפאנק האמיתי באלבום הראשון שלו, אבל אחרי כן קרו לו כל מיני דברים, שהסתיימו בזה שזה ששר 'רד רד מעל מסך הטלוויזיה שלי' מוכר את הנשמה פעמיים שלוש בשבוע באקס פקטור. (למרות שיש לי ולו אותה חולצת הומר סימפסון ואני חושב שזה מדליק).

אז אין כאן פאנק, ואף פעם גם לא היה כאן פאנק. מה שאומר הכי הרבה על פאנק בישראל זה השיר 'נצמדנו', שזו הביוגרפיה הבדיונית של מה היה קורה לשלמה ארצי אם הוא היה זמר שוליים כושל כמו שהיה רוצה להיות, ולא אמצע המיין סטרים הישראלי. אז בשיר הזה, הייתה לו להקה בשנות השבעים, וכשהוא איחד אותה השדר צעק 'הפאנק הפאנק חזר לעיר'. היית רוצה. כשהסקס פיסטולס התאבדו על הבמה אתה הוצאת את 'גבר הולך לאיבוד'. כן זה עם המלודיות והפסנתר. זה היה עוד לפני שפגשת את לואי להב. (השיר הזה, נצמדנו, הוא סוג זדוני במיוחד של סימולקרה, בדיוק בגלל העניין הזה של הביוגרפיה המומצאת, בה כל מסמן איבד כל מסומן וכל מסומן איבד כל מסמן, אבל זה כבר קצת מסבך מה שעד עכשיו היה פוסט די קליט).

והמילים. נו באמת. 1982 שיא השפל של בגין ושרון, קצת לפני או בדיוק בעת, או קצת אחרי לבנון הראשונה, שזו התרמית המדממת ביותר בתולדות מדינת ישראל, והקליק שרים את המחאה האיומה 'לא צריך שתדליקו לי נר, כלום לא בוער'. ברבאק, אפילו ירדנה ארזי הוציאה אז תקליט יותר בועט. איפה "God save the Queen, the fascist regime" של הפיסטולס? איפה המילים הכואבות של הקלאש? והאנשים האלה לא חיו תחת משטר פשיסטי. הם חיו תחת הניאו ליברליזם של תאצ'ר שזה לא הרבה יותר טוב אבל זה לא ממש פאשיזם. אבל אנחנו בתקופת בגין, כאילו, אז זה התחיל. ו'פאשיזם' זה לא משהו שהמנוח היה רחוק ממנו. בעצם שני המנוחים כי גם שרון בעסק. אף פאנקיסט ישראלי אף פעם לא בעט למקום הנכון. מתקן. אף פאנקיסט ישראלי אף פעם לא בעט.

הם נורא חמודים, ועכשיו משמיעים אותם ברדיו בקטע של נוסטלגיה, והם שופטים באקס פקטור, ודני דותן עושה סרט על לא תאמינו המורד הגדול והפאנקיסט הבועט מתי כספי.

האמת שכל פעם שהמוזיקה הישראלית ניסתה לעשות משהו שרואים בחו"ל, יצא אותו דבר. כך זה עם אסתר שמיר שניסתה להיות מרד נשי כואב ויצא לה 'המקום הכי נמוך בתל אביב' שאיך נאמר זה במסורת שירי תנועת הנוער כשמקשיבים לזה היום. או דייוויד ברוזה עם 'קלף' שאמור היה לייצב לו תדמית של רוקר אכזר וגם טבע בבוץ של מלחמת לבנון הראשונה, והיום שומעים בייחוד בזכות המילים הנהדרות של יונתן גפן, ובלדות בלוז רכות כמו 'דניאלה'.

אבל זה בסדר גמור, כי אני רואה באקס פקטור איך הזמרים שם מחקים חיקוי מושלם של מה שהם שומעים בגלגלצ ובא לי לשבור את הטלוויזיה. אז בכל רע יש גם קצת טוב. מצד שני ברוזה ושמיר ופורטיס והקליק ניסו לחקות משהו טוב, וזה די קשה. לחקות את ברונו מארס זה קל ואשקרה גם אני יכול.

אז הנה אני רוצה להראות משהו די הפוך. איך מישהו לוקח משהו נהדר ומלודי וקליט, והופך אותו למשהו שנורא קשה לשמוע אבל נוגע בדיוק במקום הנכון בשיפולי הבטן.

אז זה הממתק שלנו להיום. זה לא פאנק, אבל זה מה שבא לי לשמוע, והאמת סך הכל הפוסט הזה נכתב בשביל להביא את זה. טום וייטס סי אוף לאב.

Natio, Gens, Civitas

יש לי חברה שאני לא סגור אם היא ממש רוצה להיחשף בשמה ופרטיה שפתחה לי את השבוע עם בלוג חדש ובו הפוסט הראשון הזה. אם לחצתם על הלינק, הפוסט הזה מילא את ייעודו, ואתם לא חייבים לקרוא את ההמשך. אלא אם כן אתם באמת רוצים.

אז אני מכיר אותה מהקטע האקדמי, פגשתי אותה פעמיים או שלוש בכנסים שונים, יש לנו חברים משותפים, ושנינו נורא פעילים בפייסבוק, ואני נחשף פחות או יותר לחיים הפרטיים שלה כך שאני יודע פרטים כמו זה שהיא נשואה, ואמא, ואפילו קטע של טריאתלון. אבל כשהיא כותבת על טרגדיה אישית שחוותה אז זה לא רק החשיפה האישית, אלא גם היכולת לומר – זו אני וזה כואב לי ואני לא רוצה להיות יותר חזקה, ואני רוצה לספר לכם על זה, מדהים ומופלא בעיני.

אין לי מושג אם היא קוראת את הבלוג הזה (אני אשלח לה קישור לפוסט הזה רק כדי שתדע שאני מפרגן) אבל מי שנחשף אלי כאן, וגם בפייסבוק, לא קיבל אף פעם את ההצצה הזו לתוככי הנפש שאני קיבלתי ממנה היום בבוקר. יש כאן משהו מאוד לא פיירי מצידי. מאוד לא הגון. לא בלוגאי.

הוורדפרס מאפשר תגיות, שזה כיף, כי אפשר לדעת במבט אחד על מה אני בדיוק כותב ולהחליט אם להירשם לבלוג (כן! תירשמו!) או להמשיך הלאה. אם אני מסתכל על התגיות שלי אני רואה את היותר מובלטות – איילת שקד, בודריאר, גבריאל גרסיה מארקס, הברמאס, ישראל היום, מיכאיל בולגקוב, מילט מירי רגב, רוברטו בולניו. נכון, נורא איכפת לי ממה שקורה לחיי התרבות שלנו, והקריאה והכתיבה לוקחות הרבה מאוד מהזמן שלי. אבל מי שמכיר אותי מהזווית הזו – ומי שקורא את הבלוג הזה על כל גילגוליו מכיר אותי רק מהזווית הזו – לא ממש יודע מי אני ומה אני. הדבר היחיד הקרוב להיות אישי ברשימת התגיות זה התגית '1987', שמי שקורא בין השורות בבלוג באופן עקבי (הדבר תמיד רק נרמז אבל נמצאו חדי העין והשכל שפיענחו את הקוד) מבין שהמדובר באיזה העלאת גירה של אירוע שהיה מאוד רלוונטי לפני שלושים שנה בערך, עם איזה מישהי שבינתיים שכחה אותי כבר שבע עשרה פעמים, ומאז אני וגם היא גידלנו משפחות לתפארת, ואני מצאתי אהבת אמת, ובכלל להיזכר בדברים האלה זה פאתטי. אז הדבר הכי אישי שאני חושף כאן חל עליו כבר חוק ההתיישנות.

מאיפה זה בא? זה הצורך הזה להציג תמיד את החזית החזקה. משהו מאוד גברי ועפולאי אני חושב. לא להודות גם בפני עצמך בחולשות אנוש וכאלה. ה'עיסוק הבטחוני' של ש', שמונע ממני לכתוב על כל מה שקשור במשפחה שלי – אחרי 1987 כמובן – הוא רק תירוץ. לא הייתי כותב על המשפחה שלי או החיים שלי הפרטיים גם לו הייתי חופשי מכל מחוייבות, ואשתי הייתה עומדת מאחורי גבי ומעודדת אותי לכתוב עליה במחיאות כפיים. דווקא מהמקום הזה אני יכול להעריך את האומץ האדיר בחשיפה הזו, כבר בפוסט הראשון. שהנקודה הכי רגישה והכי כואבת היא זו שאת מראה לעולם.

מצד שני אני חושב שאם אני מבלה את עיקר זמני בהבחנה – זה מה שעשיתי בחמשישישבת בסשן שלקח משהו כמו 72 שעות רצופות בערך – בין שיטת התימאר העות'מאנית למשטר הפיאודלי, ובין סוגים שונים של זיהוי אתנו פוליטי ברומא העתיקה –  Natio, Gens, Civitas, אז זה מה שאני, והפנים הציבוריות שאני מראה כאן הם פחות או יותר גם העולם הפנימי שלי, שמתרכז במשימה האדירה והבלתי נגמרת שלקחתי על עצמי שנקראת דוקטורט. אבל זה גם שקר באיזה שהוא מקום. כי יש עולם שלם מחוץ לחדר שאני נמצא בו וכותב. וכשאני יוצא הוא עוד שם, והוא לא הולך לאף מקום.

בכל אופן, בניגוד לאותה חברה ששמה הכל על השולחן במכה אחת כואבת, קוראי הפוסט הזה צריכים לנחש את כאבי, תחושותי ומצבי רוחי מתוך ה'ממתק' המוזיקלי שאני מוסיף בסוף כל קטע. הקטע הבא הוא קטע שכבר הבאתי כאן כמה פעמים, אבל אני ממחזר שכדי שכשישראבלוג יפול יהיה לי קישור נחמד ומהיר גם מכאן. קומניזונשפדט של טום וייטס. בתרגום גס – אסור לאחר. מי שרוצה פירוש רש"י ימצא שהמדובר בתחושה שלי שמה שלא אספיק היום לא אספיק מחר. או כמו שאומרת פ' המנחה המסורה – 'בסוף הקיץ אדע את התשובה'. או שלא. קומניזונשפדט!