יש לי חברה שקוראים לה ציפי שכותבת על מוזיקה במגזין שנקרא 'קולומבוס' שיש לו בלוג פראי ומאמם, אבל גם מהדורת דפוס – שלא כוללת את החומר בבלוג אלא חומר ממש מקורי לגמרי מהתחלה – שיוצאת לחנויות המובחרות, שאשקרה לא קראתי כי לא השגתי עדיין כי די צריך לחיות בעיר גדולה בשביל זה, אבל בפעם הבאה שאני בחיפה אעשה את המאמץ. אז ציפי שמעה פחות או יותר בפעם הראשונה את 'Frank's Wild years' של טום וייטס, וזה פחות או יותר מה שהיא כתבה על זה. מכיוון שאני כתבתי על טום בערך רבע שעה לפני כן בפוסט הקודם אז זה התחבר לי וזה והנה פוסט על טום וייטס.
אז כאילו אני וטום זה כבר שלושים שנה ביחד. יותר בעצם. זה התחיל בכיתה יב, עם 'זרים' של גארמוש. ואז התאהבתי בגארמוש, וכשהגיע 'נרדפי החוק' ב-1986 אז הלכתי וגיליתי את טום. כל הפסקול של הסרט הזה זה 'RAIN DOGS' שזה לא רק האלבום הכי טוב של וייטס, אלא האלבום הכי טוב בעולם. ועוד מעט בספטמבר ימלאו לו בדיוק שלושים שנה. אז כבר שלושים שנה שאני שומע את האלבום הזה בשחור לבן, עם תמונות של לואיזיאנה דרך המצלמה של גארמוש עוברות לי בראש. וזה תמיד מושלם.
אז אחרי ששמעתי אותו, הייתי חייב למצוא את טרומבונידגחרב, שזה הקודם שלו, שקוטנר כתב עליו במוסף 'ראש בראש' של ידיעות (אנחנו ב-1986 -7, כן?) שזה הכי הכי. וזה באמת היה הכי הכי. השניים האלה – כלבי גשם וטרומבונידגחרב זה בעצם המשך של אותו תקליט. השנים הפרועות של פרנק בא אחריהם, ויצא לאור ב-1987, והוא בערך חלק מאותה סריה אבל פחות מוצלח. זה לא שאני לא אוהב את טום לפני (פעם שמעתי בלילה אחד מאוד בודד את 'The Piano has been drinking' וזה משהו שלא אשכח. תנסו פעם) או אחרי (במיוחד BONE MACHINE שהוא מאוד מוזר ומורכב ולא כל אחד יכול) אבל שלושת האלבומים מ- 1984 – 1987 האלה זה שיא פאר היצירה העולמית. משהו כמו עראק חדאד באלכוהול, או בירה תנין בבירות, או דני דנון בשגרירות או משהו כזה.
מטרומבונידגחרב הכי טוב שיש זה 'חופשת חוף' שזה שיר שמספר על מלח שיורד לחוף רחוק, ויש לו חברה שנקראת סאלי, והוא יודע שאותו ירח שהוא מסתכל עליו מסתכל למטה ורואה אותה. וזה תפס אותי מאוד חזק, כי הייתי בבופור, וזה היה דצמבר 1987 עם ליל הגילשונים המחורבן וההתחלה של האינתיפאדה, והייתה לי חברה, והיה בינינו גבול שזה יותר מאוקיאנוס. והייתה מגיעה חייגנית אחת לשבוע שבועיים, כי אז עוד לא היו סלולריים. והיו מחכים לה מיליון אנשים, והבופור היה אז פעילות מסביב לשעון אז לא הייתה שעה מתה שאפשר להשתלט על החייגנית ותמיד היה תור. הייתי מדבר איתה דקה אחת לשבועיים. אבל אותו ירח צהוב וגדול שהסתכלתי עליו היה גם הירח שהסתכל עליה למטה בבסיס השריון שם היא הייתה. רומנטיקה בגרוש. זה לא החזיק מעמד ארבעה חודשים אחרי כן, כי אי אפשר לשמור על יחסים בצורה כזאת, וגם כי סך הכל אני לא סגור על זה שכשהמלח של טום וייטס הפליג בחזרה למולדת סאלי חיכתה לו בנמל ונופפה במטפחתה. אבל לפעמים כשאני רחוק מש' אני אוהב לחשוב את המחשבה הזו, שהירח שאני מסתכל עליו מסתכל עליה למטה בחזרה.
אז השיר 'שנות הפרא של פרנק' מ'טרומבונידג חרב'. זה סיפור שוויטס מספר בקול הצרוד שלו שמאוד נגע לליבי כשהייתי בן 20, ורק היום אני יכול להבין אותו לגמרי. אז אם ציפי שואלת מי זה פרנק מהאלבום, ותוהה אם זה לא סינטרה, אז לא. זה זה. ברבאק תלחצו על הקישור, כי זה פחות משתי דקות וזה הדבר הכי טוב שתשמעו היום. רציתי לתרגם את זה לעברית אבל כל כך הרבה הולך לאיבוד בתרגום שזה לא שווה. אז הנה המקור –
אז שני דברים – הכלב היחיד שכתבתי עליו אי פעם, זה של האישה הרעה מ'השלישית בשורה השנייה' נקרא קרלוס, והוא צ'יואווה. בקטע של הסופר ומקורות השראתו. בספר יש לו תפקיד חשוב. הפאם פטאל המרשעת שם, ששמה כמדומני 'איריס זהוב' מסתובבת איתו עם קולר כחול כל ימות החודש, וקולר אדום כשהיא במחזור החודשי.
ולגבי השיר – הסיבה שזה לא קורה לי מה שקרה שם לפרנק בשיר, למרות שאני שונא את החיים הבורגניים שלי בערך כמו פרנק, ועוסק בעיסוק הרבה פחות חכם ממכירת רהיטי משרד, זה שש' לא מכינה אולי בלאדי מרי טובים (אבל אין כמו המרגריטה שלה) ואי אפשר להגיד עליה כמו על אשתו של פרנק ש'היא סותמת את הפה רוב הזמן', אבל איתה אף פעם שנות הפרא לא נגמרות, ותמיד יש למה לחכות.
