גיליתי עולם חדש ומופלא

סך הכל טפו טפו טפו יצאתי בסדר. מה זה בסדר? מאה אחוז. בכל הטלה והטלה של המטבע היא נפלה בדיוק על הצד הנכון, הפריבילגי. גבר? צ'ק. יהודי? צ'ק. סטרייט? צ'ק. אשכנזי? צ'ק. שכחנו משהו? אה, כן. מעמד בינוני בורגני, צ'ק (אם ככה לקראת סוף החודש יש סיכוי שהוא יחזור אבל עדיין צ'ק).

אז ככה – אלו חיים די פריבילגיים, כמו שמי שלא נחן באותו מזל טוב ששפע עלי יודע. אני לא צריך להתלבט עם הזהות שלי, לא להתחבט, לא להסתיר, לא לפחד. סבבה אגוזים. כל המערכות שמסביבי עובדות רק בשבילי. הכל מסתנכרן כמו שצריך, הדלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן, הכל סבבה.

לא שזה פשוט. יש את הקטע הזה של האליטה המשרתת שהיה רווח בחוגים הפריבילגיים של שנות השמונים, והיום פחות נהוג, שזרק אותי לכל מיני מקומות לא סימפטיים כמו לבנון או רמאללה, והיום האליטות מהסוג שלי למדו איך להימנע מזה, או המון רגשות אשם וקונפליקטים בלתי פתורים מהנכבה ועד ילדי תימן, אבל סך הכל עדיף להיות עם רגשות אשם על הנכבה מאשר להיעקר בנכבה.

אף פעם לא הייתי מיעוט בכלום, באמת! בכל מקום שהגעתי אליו הייתי הרוב והאליטה. כאילו דמיינו לעצמכם את התגלמות המילים 'הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית, הר הצופים'. זה אני.

אני יכול רק לדמיין איך זה להיות מודר, מנושל, מקופח, מסומן, מופלה. לא קרה לי עדיין, עד עכשיו.

את הזהות הרפורמית אימצתי בשלב די מאוחר בחיים. עד גיל עשרים לא שמעתי את המילה הזאת, באמת. הסתובבו מעט מאוד רפורמים בעפולה בשנות השמונים. כשפגשתי את ש' היא בדיוק הגיעה מגרעין של צופי תל"ם לקיבוץ לוטן, שמי שמכיר יודע שזה ההארד קור של הרפורמים בעולם. אז התחתנו אצל רב רפורמי והיה נחמד, אבל שמתי את זה בצד לאיזה חמש עשרה עשרים שנה. לפני כמה שנים הייתה אצלי תחייה של העניין, אולי הזדקנתי. אולי הפכתי בעקבות קריאה לא נבונה מאתיאיסט דוקינסאי זועם לאגנוסטיציסט פוסט מודרני רגוע, אולי הבנתי שיש יותר דברים בשמים ובארץ, הורציו, מאשר אתה חולם עליהם בפילוסופיה שלך. קורה. מי שמכיר אותי יודע שכשאני מתחיל משהו אני נכנס עד הסוף.

אז פרט לחוויה הרוחנית (באמת! שום ציניות כאן. בשביל זה אני עושה את זה) ולערך המוסף המסורתי והמשפחתי וכל זה, אז פתאום למדתי איך זה להיות מיעוט. מופלה, מודר, מסומן.

היום שר הדתות בממשלה שלי אמר עלי את הדברים הבאים, תוך כדי דיון בחוק שעבר בוועדת השרים לחקיקה, ונועד להדיר את הרפורמים משירותי דת ציבוריים בהקשר של מקוואות – "מי שאינו מקבל את סמכותה של התורה ורומס את מצוותיה ברגל גסה אינו יכול לטעון שהוא מייצג דת בישראל. התנועות האלה שרויות בנסיגה והמספרים שהם מציגות מנופחים. זכותם לנהל טקסים וכל פולקלור שהם ירצו אבל היהדות היא לא תיאטרון שבאים אליו באוטו בשביל ליהנות. הגופים הללו שמבקשים לשנות את התורה וההלכה הם אינם זרמים בדת ישראל. כמו שלא ניתן לרופא להתקרב לבית חולים באמצעות כישוף ולא נקרא לו רופא, כך לא ניתן לגופים האלה להתקרב לתורת ישראל. מאז קום המדינה הקפידו כולם על שמירת הסטטוס קוו בענייני דת ומדינה. יש כאם מהלך שלא בר בידיים נקיות. עם כל הכבוד לציונות ולתמיכה שלהם במדינת ישראל, לא ניתן להם לנהל אותנו בשלט רחוק ולפגוע בצביונה היהודי של המדינה. אני מודיע לכם שכל ניסיון להתערב ולשנות כללים שלא על פי ההלכה לא יהיה”

 לא יהודי, לא דת, רופא אליל. ואת זה אומרת עלי ממשלת ישראל. הגוף שצריך לייצג אותי ולהגן עלי. לדאוג לזכויותי.

נעלב? כן, קצת. אבל גם מפחד. סימנו אותי. לא נותנים לי מה שמגיע לי לא בגלל נימוק ענייני (אין נימוק ענייני בדברים האלה) אלא בגלל מי שאני. מפלים אותי לרעה. רוצים שאתבייש בזהות שלי ואשים אותה בצד. וסך הכל זו רטוריקה די רגועה לעומת חברו לחרדיות אייכלר שקרא לנו 'חולי נפש' וכאלה. והיי, כולנו למדנו מה מילים יכולות לעשות.

אז כאן כל הפריבילגיות לא עוזרות לי. אני עומד בצד מושפל ומבוייש. הגבר האשכנזי הסטרייט הבורגני, פתאום מופשט מכל מנגנוני ההגנה, ומישהו בא ואומר לו עד כאן. הדבר הזה שאתה רוצה ומגיע לך, אתה לא תקבל אותו. כי אתה מיעוט ואני הכוח של הרוב. אבל… אבל… אבל… אני אשכנזי! שירתתי פה והייתי שם! אני גבר, באמת, תראה! לא עוזר. רפורמי. לא תקבל. שב בצד ותתבייש. כן, שם, איפה שהלא יהודים.

אז ככה – אי אפשר להשוות את החוויה הזו למה שעוברות נשים (מודרות, מופלות, נאנסות, מוטרדות מינית, מקבלות שכר נמוך יותר על עבודה שוות ערך, אם רק להתחיל את הרשימה) או ערבים או מזרחים או להט"ב. זה סדק קטן מאוד בשריון הפריבילגיות שאני עדיין עוטה, אבל מה, לא נעים. פתאום אני מרגיש את זה מבפנים, ופתאום זה נוגע בי. נכון. אמשיך עדיין לקבל שכר גבוה יותר מאישה, מזרחי או ערבי. הילדים שלי יקבלו חינוך טוב יותר, ואני יכול ללכת במקומות חשוכים בלי לפחד. זה לא שווה ערך. אבל זה שם.

מה אני רוצה?

ראשית, להגיד שהייתי צריך את החוויה הזו כדי להבין. להרגיש מופלה, מודר, מושפל, מוקע בפומבי. להבין איך זה כשהממשלה שלך פועלת נגדך. מסמנת אותך. אני מבין עכשיו טוב יותר, ואולי אתקרב קצת להיות יותר 'גבר טוב דיו' או 'אשכנזי טוב דיו' בהקשר של הרגישות שלי לרצונות והצרכים והנרטיב של מי שלא נולד עם הפריבילגיות שאני נולדתי, בכל הקשר שאינו הזהות הדתית שאימצתי לעצמי.

שנית – קצת סולידריות. מאוד אשמח לקבל. שמישהו יכעס על הדברים האלה קצת גם בשבילי.

שלישית –

זה לו ריד, והוא היה יהודי אמריקאי, אללה ירחמו, וישמרהו וינצרהו. אז רוב הסיכויים שהיה גם רפורמי. אז זה בערך מתאים. וגם בא לי לשמוע את זה.

דג בלי אופנים

 ערוץ 20! טלוויזיה מאוזנת באמת. סך הכל חשפתי כאן בפוסט הקודם את העדפות הטלוויזיה שלי שעוסקות בעיקר במכר גרוטאות, אבל זה לא הגרוטאות שמוכר ערוץ 20. חשבתי שבאיזה מקום שהוא יהיה בינינו יחסים קורקטיים שהם מתעלמים ממני ואני מתעלם מהם, אבל הם החליטו להעליב אותי ולא יפה, אז החלטתי להגיב.

וכך כותב ערוץ 20 בדף הפייסבוק שלו:

"מנכ״ל התנועה הרפורמית בישראל, גלעד קריב, מקום 14 במפלגת העבודה, דורש מהמדינה לשלול את רשיונו של ערוץ 20, ערוץ המורשת, מאחר והוא לא נותן במה מספקת לתנועה הרפורמית בישראל שהינה, לטענתו, זרם מהותי ביהדות ובמורשת. מר קריב, אתם אולי זרם, אבל אתם לא באמת זרם ביהדות. לבנות לעצמכם מתחם נפרד בכותל – זו לא יהדות. לפעול להטמעת מנהגי נוצרים בבתי הכנסת – זו לא יהדות. ואתם גם לא מורשת. יותר משלושת אלפים שנה היהדות עוברת מדור לדור, מאב לבן. היא זו ששמרה עלינו כעם אחד. לפצל כעת את עם ישראל במקום הכל כך קדוש לו, בכותל המערבי, זו לא מורשת. אז אנחנו אומרים כאן בפה מלא: אנחנו לא חושבים שערוץ 20 צריך לייצג נסיונות לפלג ולשסע את עם ישראל.  מזייפים בעולם שעוני רולקס, מזייפים נעלי אדידס, אבל בואו לא נזייף אנחנו את היהדות, בואו לא נחלק את הכותל לשניים. אם אסור לחלק את ירושלים, ואסור, אז בטח שאסור לחלק את רחבת הכותל. זו תחילת הסוף.ואם בגלל מר קריב יקחו לנו את הרישיון, שיקחו. שלמות העם היהודי ואחדות רחבת הכותל חשובה וגדולה מכל דבר אחר. גם מאיתנו."

להתייחס לגופו של עניין? לא ממש כי איך אני ממש יכול להגיב למישהו שקורא לי מזוייף ונוצרי? די ברור לי שהמישהו הזה גם לא נכח מעולם בשום טקס דתי רפורמי, ורגלו לא דרכה בבית כנסת רפורמי. אבל בואו נדבר על כל מיני זיופים אחרים, כמו ערוץ מורשת  שחלק ניכר מפעולתו היא לקדם דעות של זרם פוליטי מאוד מסויים המקושר לזרם דתי מאוד מסויים. ואכן, הסכנה שאני רואה היא לא רק זו שרואה כב' הרב גלעד קריב (שערוץ 20 מתעקש לקרוא לו 'מר'. אני בטוח שלישעיהו פינטו הם בכל אופן יקראו רב.) של קישור ה'מסורת' לאורתודוכסיה. הילדים שגדלים במערכת החינוך של בנט מקבלים את הקישור האוטומטי הזה גם בלי ערוץ 20. הסכנה היא של קישור ה'מסורת' לדעות הימין הלאומני. תדעו משהו שלא מספרים לכם בערוץ 20. יש גם דתיים שמאלנים. באמת! ראיתי אחד או שניים כאלו. המסורת היא לא שרון גל, לא יינון מגל, לא עירית לינור ואפילו לא ליאור דיין. בשבילי המסורת היא למשל ליאו בק, שבניגוד לכמה רבנים אורתודוכסיים שאני מכיר, הלך ביחד עם צאן מרעיתו לטרייזנשטדט, או ארתור בירם. אבל הם 'מזוייפים' ו'נוצרים'. שרון גל לעומת זאת 'יהודי' ו'אותנטי' והתכנית הכלכלית שלו היא 'מורשת' לשמה.

אז מי שלחץ על הקישור ראה שם גם תמונות של נשים עם טלית ותפילין. ליהודי רפורמי אין בזה חדשות מרעישות. אני לא יכול להגיד שזה אסתטי או יפה במיוחד בעיני, כי זה נראה לי טבעי. תפילין הם דבר יפה על יהודי בין אם הוא גבר או אישה. אני מניח שלאנשים הטובים מערוץ 20 שרגילים לראות נשים בכל מיני הקשרים אחרים זה נראה זר ומוזר, ולכן הם פרסמו את התמונות האלה בקטע של תראו אצל הנוצרים האלה גם נשים מניחות תפילין. בכל אופן בין הנשים הללו יש גם את סתיו שפיר, העטורה בטלית. וזה מביא אותנו ממש לנושא הבא – שפיר העזה להתראיין ל'הארץ' ולספר כי רכיבה על אופניים מסבה לה אושר. בתכנית המסורת היהודית 'הפטריוטים' הופיע אראל סג"ל כשהוא לבוש בפאה ג'ינג'ית חיקה את שפיר והעלה ספקולציות על העונג המאוד מסויים שגורמת רכיבת האופניים לסתיו שפיר. כך מתארת את העניין שפיר בפוסט בפייסבוק. מי שרוצה לחזות בזיוו של המקור מוזמן לראות את הדבר עצמו בפוסט מתרברב של ערוץ 20.

הבדיחה המדוייקת למי שהתעצל ללחוץ על הקישור, או שטרם לקח את הגלולות נגד בחילה, היא כי שפיר רוצה לרכב על אופניים בלי כיסא. הבדחן, אראל סג"ל, נבחר לא מזמן להיות משגיח הכשרות מטעם הימין על תכניתו של רזי ברקאי בגל"צ, לאחר שזה האחרון כשל בלשונו והעז לומר שהאבל בחברה הפלסטינית זהה לזה שבחברה היהודית. ושוב – מסורת. מסורת מסורת מסורת. אצלי בבית סבא, האדמו"ר מסטרעטין, היו יושבים במוצאי השבת בטיש ומפנטזים על הדרכים בהן חברות הכנסת מגיעות להנאה מינית. העיקר שאני נוצרי, מפלג ומזייף. חי ישוע! מרבית הנוצרים שאני מכיר לא היו מגיעים למקום הנמוך שהקטע הזה הגיע.

היא שאמר האלטער רעבע מסטרעטין בישיבתו במתיבתא הרפורמית בסח'נין שעל נהר החילזון – אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים; ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים,לא ישב. לא צריך להיות מומחה גדול בשביל לדעת את זה. אראל סג"ל. זה הפסוק הראשון בתהילים. אפילו הרפורמים מכירים.

אם כבר בענייני אבות אבותי, אז סך הכל אני וקרל מרקס מוצאים שורשים משותפים אי שם בהורוביצים בפראג במאה ה-16, ואני ממש חש קרבת משפחה לבחור המזוקן הזה. הוא קרא לדת 'אופיום להמונים', וכאן אפשר להביא את כב' הרב ניק קייב (ממתיבתא דקייב) ששר על 'אופיום טי'. זה גם סבבה של שיר. הקישור קצת מאולץ, אבל לפחות הצלחתי לעבור הלאה מווילי דיקסון. סך הכל איך שהבנתי את השיר הוא מתאר מצב של אסיר בכלא בהודו או משהו כזה. אבל הרעיון של I am what I am and what will be will be הוא רעיון נהדר. למרות שהוא רחוק מהחשיבה הדתית הרפורמית שהיא פחות בקטע של נירוונה וקארמה וכאלה. שחק אותה ניק.

קרקס המילט הנודד ייטה אוהלו

במסגרת הלימודים שלי אני צריך לעבור 'סמינר דוקטורנטים' שבו אנו יושבים פעם בשבועיים ושומעים הרצאות אחד של השני. החובה היא להשתתף בזה שלושה סמסטרים, אבל אני ממשיך להגיע לשם גם בסמסטר הרביעי כי האנשים פשוט מעניינים אותי ואני לא רוצה לאבד קשר עם האוניברסיטה. הכתיבה היא תהליך בודד מאוד, ואני מנסה לעשות כל מה שאפשר כדי להפיג את הבדידות הזאת.

שמתי לב לזה שבאופן כללי מציגי המחקרים מתחלקים לשניים – אנשי המצגות והדוברים בעל פה. שמתי לב גם שככלל הצגות המחקר שנעשו ללא מצגת טובות בהרבה מאלו שנעשו עם מצגת. כמובן שלכלל הזה יש חריגים – והחריג הברור זה את/ה שלמרות שהצגת עם מצגת ההצגה שלך הייתה נהדרת והזלתי בה דמעה חרישית, והכוונה לא אלייך בכלל. אבל ברוב המקרים זה תופס. כמובן שיש מקומות שמצגת היא מחוייבת. בכנסים האלה של פאנל של שישה דוברים בחצי שעה – מצגת זה ממש משהו שמצפים לו. זה מחוייב מהפורמט. אם יש לך חמש דקות (או רבע שעה) אתה לא יכול ממש להעביר נושא כמו שצריך, והמצגת היא גם כלי למקד את תשומת הלב של המשתתפים, וגם להחמיק פרטי מידע שייקח יותר זמן להקריא בקול. אבל אם יש נאמר – חצי שעה עד שעה או אפילו שעה וחצי לדבר, אסור אסור אסור מצגת. למה?

* המצגת היא כלי זיכרון חיצוני. היא זוכרת בשבילי. אם אני מתאמץ לזכור בעצמי, החומר מוטמע אצלי הרבה יותר טוב, ובסופו של דבר גם עובר טוב לקהל.

* כתוצאה מזה – כשאני מדבר בעל פה נשמע שאני מבין על מה שאני מדבר. מצגת יכולה להידרדר בסוף להקראה של טקסט, אם הדובר לא מספיק מיומן / עצלן / לא בכושר / סובל מדלקת ריאות סופנית כמו שאני הייתי בכנס ההיסטוריונים בת"א במרץ. זה כבר קצת זלזול בצופים וקצת בזבוז של הזמן שלהם כי אפשר היה פשוט לשלוח אליהם את המצגת במייל ושיקראו אותה בזמנם הפנוי.

* בשיחה אפשר לאלתר, ולהגיע למקומות שהקהל לוקח אותך, באופן מילולי או לא מילולי. צריך להיות כמובן שלד בסיסי שאי אפשר לסטות ממנו, אבל צריך לתת מקום גם לזרימה חופשית. מצגת הורגת את האפשרות הזאת.

* תקשורת צריכה להיות חופשיה ובלתי מופרעת. זה הדבר הכי בסיסי בכל מערכת יחסים בין בני אדם. הברמאס עשה על זה קריירה (תיאוריה של הפעולה התקשורתית. תמצאו ותקראו. כדאי) אבל לא צריך לקחת את זה למקומות מאוד עמוקים בשביל לדעת שזה עובד. בחקירה של עד בבית המשפט, אם משוחחים איתו בנועם הליכות שיחה חופשית ורגועה מוציאים ממנו כל מה שרוצים. אם מתעסקים עם ניירות וכאלה – איבדתם אותו. אם עושים את הטעות של עורכי דין טירונים ומנסים לעצבן אותו ולהוציא אותו מאיזון – לא תקבלו ממנו כלום. זה קצת יותר מסובך כי הקבוצה שצריך להתייחס אליה בחקירה כוללת גם את השופט, את עורך הדין של הצד שכנגד ולפעמים גם את הקלדנית ואת הלקוח שלי שיושב מעוצבן מאחורה ולא מבין למה אני כל כך נחמד אל הצד השני. אבל זה העיקרון הבסיסי. בין הדובר ובין הקהל צריך לעבור קו תקשורת בלתי מופרע. ברגע שמתעסקים עם מצגת, החל משתי הדקות בהתחלה שמנסים להעלות אותה ולא מצליחים, וכלה בכל פעם ש – לוחצים על הכפתור להעביר שקופית ומסתכלים לשנייה אחורה לראות שהיא ממש עברה, וקוראים אותה קצת – איבדתם את התקשורת עם הקהל. זה מצטבר בסופו של דבר למשהו לא טוב.

* הצד השני של זה הוא שבימינו הטרופים גם לקהל לא כל כך איכפת ממך. הם יושבים בדרך כלל עם לפטופ פתוח, ואתה צריך להתחרות תחרות עזה עם פייסבוק, או עם מיליון מסרונים ווצאפים שהם מקבלים במהלך ההרצאה וחייבים, אבל פשוט חייבים להתייחס אליהם. אז אם אתה מתעסק עם המצגת אתה שקוע בענייניך והם שקועים בענייניהם ויש דו קיום מאוד נחמד, אבל לא העברת להם מה שרצית. אם אתה נועץ בהם מבטים עזים ללא הרף, פחות נעים להם לעשות לייק לתמונה של חתול בפייסבוק. זה עד כדי כך פשוט. משפט כמו 'בניגוד למושג 'סובייקט בתהליך' של ז'וליה קריסטבה, המודל האידיאלי המתבסס על דיבור סטנדרטי – גם כשאין הוא ממומש במלואו – הינו נייח וסגור בכוח', אם הוא מוקרא ממצגת, לא יישמע ולא יובן. כשהוא נאמר בשכנוע עצמי, מזכרון, תוך נעיצת מבטים רבי רושם בקהל – מישהו שם ינסה להבין למה אני, לעזאזל מתכוון.

אז? אז זו המיומנות הכי בסיסית שצריכה להיות לדובר. פשוט לדבר. אם מישהו לא מסוגל לעשות את זה בלי מצגות ובלי שטויות, הוא לא שולט במיומנות הכי בסיסית של העיסוק האקדמי. כמו הפוליטיקאים, שהדבר הכי בסיסי שלהם (ולפעמים הם באמת גם עושים אותו, לרוב כגימיק) זה להפוך ארגז ירקות, לעמוד עליו, ולדבר. למי שאין את זה שיילך הבייתה.

אז? אז יש לי שתי הזדמנויות נהדרות לתרגל את זה. תיקון שבועות ב-23.5 בקהילה הפלורליסטית בכרמיאל (שזה כולל את הרפורמים, הקונסרבטיבים, והזרם החילוני שגם יש דבר כזה ויש לי אפילו חברים מאוד טובים שם) ששם אני מרצה על הנושא המאוד חשוב ומעניין את הכל של המילט, תחת הכותרת המטעה משהו 'רות המואביה ופסיקת בג"צ', שזה ניסיון של הרב שלי לעשות פופולריזציה לנושא, כי הוא לא ממש מבין איזה סוחף קהל זה המילט, ועד כמה יש צמאון אדיר להבין מהו ולהתמודד עמו. אחרי כן ב-5.6 יש פסטיבלימוד גליל שזה לימוד והרצאות משותפים על נושא של 'שכנות' ומה יותר 'שכנות' ממילט? שם אפילו תופיע מירה עוואד, ואני מה זה מקווה שלא תבחר אחרי כן ללמוד בקבוצה שלי כי זה יוציא אותי מאיפוס יותר מהמצגת, וכל הקטע של הסרת מחסומים חוקיים ליחסים בין בני עדות שונות ייראה פתאום משהו מלאכותי שנוצר כדי לכבוש את ליבה של אלילת האלילות (למרות שלבי תמיד יהיה נתון לש').

בקיצור קרקס המילט הנודד ייטה אוהלו. ממתק?