על יוסי שריד

זה כנראה צפוי, ואפילו מתבקש, הפוסט הזה. אבל כשנכתבים הדברים במוצאי שבת, מאוחר מאוד, כיממה לאחר הפטירה, נראה שהכל כבר נכתב ונאמר. על מה אכתוב? על השנים הספורות שעבדתי במחיצתו – עוזר פרלמנטרי בסיעת מפ"ם כאשר הוא היה חבר מרכזי בסיעה האחות, רצ? על ההערכה שהערכתי אותו? על תפקודו בממשלה הטובה בממשלות ישראל, ממשלת רבין, בעלת הסוף הטראגי? על מה שהיה אז, ומהו שהותיר אחריו (וכאן יצאתי כדי חובת אזכורו של אורן חזן?) על הסגנון הנהדר שלו בעברית, על האישיות הכובשת? הכל כבר נכתב ונאמר.

אני רוצה להתייחס, אולי קצת להתווכח, עם הטור האחרון שלו בהארץ. זו המורשת האמיתית שלו – שיח חופשי בו ניתן לומר הכל. בו הכל נתון במחלוקת. רק ביום ה' האחרון שמעתי אותו ברדיו מגנה את אנשי השמאל שניסו למנוע את הרצאתו של 'הרב' גינזבורג בהיכל התרבות בתל אביב.

בטור 'אותנו קידשת' סוגר שריד חשבון אחרון עם שלושים ומשהו שנים של טרור יהודי שהיה עד להן, שהזהיר מפניהן, שהתריע בשער מפניהן. שנים שהביאו אותנו מהמחתרת היהודית, דור הסבים, עד אנשי תג מחיר, דור הנכדים (ברמיזה עבה לאירועים שאירעו לאחרונה) וזאת עקב סלחנות חוזרת ונשנית של המערכת הפוליטית והמשפטית כלפי המעורבים באירועים וכלשונו – "גם טרוריסטֵי עירך קודמים: בתיהם לא ייהרסו, משפחותיהם לא ישאו בחטאם"

בימים האחרונים, לאחר מעצרם של החשודים כמעורבים באירועי כפר דומה – אלו שצו איסור הפירסום לא הפריע לפיד שלי בפייסבוק לחשוף את שמותיהם המלאים וכתובתם בתוך שעות ספורות – מתרבות הקריאות שאני שומע להתייחס אליהם כשם שמתייחסים לטרוריסטים ערבים, וכך, דומה, גם המאמר הזה, יותר מרומז לכך שאם ייהרס הבית שצו איסור הפירסום אוסר לכתוב באיזו התנחלות הוא נמצא – כי אז תהיה מידה של צדק והרתעה ראויה.

לא זו הדרך. התנגדות לענישה קולקטיבית היא עקרונית, וחלה בין אם המפגע הוא ערבי שעצר מכונית ישראלית, וירה ביושביה, או יהודי ששרף בית על יושביו – אם, אב, תינוק וילד פעוט. כך גם ההתנגדות לעונש המוות. וגם עונש זה מצאתי שיש באנשי השמאל הרואים כניתן ליישום במקרה מחבלי דומה. כשם שאני סולד מהקריאה לעונש מוות למחבלים ערבים, כך אני סולד מהקריאה לעונש מוות למחבלים יהודים. אם כי המדובר בעונש מוות שיפוטי. עונש מוות מנהלי מחולק כאן בנדיבות יוצאת דופן, בהחלטה מנהלית המתקבלת במקום על ידי כל נושא נשק ואין אחריה ולא כלום, ואף ניתן לעונש מוות זה קוד נאה באמצעי התקשורת 'ניטרול'. עד כדי כך הגיעה ההתבהמות.

וכאן יש לי טענה מסויימת ליוסי שריד, וזאת מתוך הבנה שגם לאחר המוות היה רוצה שיתווכחו עמו, שיהרהרו אחר שכתב ועשה, ולא יקבלו הכל כ'אחרי מות קדושים אמור'. ארבע שנים היית שר בממשלות ישראל. שר מרכזי. וכיצד זה לא פעלת להסיר את הרוע שנקרא 'תקנות ההגנה שעת חירום' מורשתו של הכובש הבריטי משנת 1945? אלו המאפשרות נקיטתם של צעדים כהריסת בתים, מעצרים מינהליים, הקמתם ופעולתם של בתי דין צבאיים? כיצד זה ששעת החירום שהוכרזה עם קום המדינה (שאגב, תוקפן של תקנות ההגנה שעת חירום אינו תלוי בה) עודה בתוקף?

המצב היום בו נהרסים בתיהם של מחבלים ערבים אך לא של מחבלים יהודים אינו מחייב את הריסת בית המחבל היהודי. הוא מחייב את ביטול הכלי הלא שוויוני והמפלה הזה לענישה קולקטיבית. הוא מצדיק נטילת כל הכלים הטוטליטריים של תקנות שעות החירום למיניהן, והחלפתן בחקיקה חוקתית, שוויונית והומאנית.

ממשלת רבין ששריד היה חבר בה, נאבקה באחד מגלי הטרור החמורים ביותר שידענו, ועשתה זו בצורה לא חכמה. 'גירוש אנשי החמאס' למרג' א זוהור בדרום לבנון, לא היה שעתה היפה של ממשלה זו, ובמידה רבה היה בית הספר לטרור שממנו צמח החמאס של היום. הממשלה הזו השתמשה בכלים הזמינים שעמדו לרשותה  – תקנות שעת החירום, והכרזת שעת החירום. גם בממשלת ברק לא נמצא מרווח הנשימה שיכול היה לאפשר את ביטול התקנות. יש גם מקום לחשש המבוסס שזה לא משהו שאהוד ברק היה חושב עליו גם לו היה משתרר כאן שלום עולמים. הגיע הזמן לצאת בקריאה, ללמוד מהשגיאות של שריד כשם שאנו לומדים ממורשתו הנהדרת וממעשיו הטובים, להסדיר את סמכויות הממשלה הדמוקרטית בחקיקה ראשית, לבטל את התקנות המנדטוריות, לאסור על ענישה קולקטיבית בכל מקום, בכל זמן, בכל תנאי.

יהי זכרו ברוך.